החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הארות מהצל

מאת:
הוצאה: | 2013 | 250 עמ'
קטגוריות: ארץ ישראל, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

בקובץ מאמרים שפורסמו לראשונה באתר 'העוקץ' סוקר פרופסור מאיר עמור את הדיכוי האתני בישראל מנקודת מבט של צופה ומתבונן מבחוץ ומבפנים אחד.

האבחנות של פרופ' עמור יוצרות מסכת שלמה של תובנות על מצב החברה בישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת, ובמיוחד על הדיכוי האתני שעדיין קיים בה בצורת פריבילגיה אשכנזית.

קובץ מאמרים זה הוא חלק חשוב מהבנה חדשה של החברה הישראלית המתהווה בימים אלה על ידי אליטה אינטלקטואלית שמוצאה בארצות המזרח.

מהי פריבילגיה אשכנזית? פריבילגיה אשכנזית היא בראש וראשונה פרוצדורה חברתית. היא מציאות יומיומית שבה סוג מסויים של שמות והתנהגויות נתפס כדפוס הכרחי, מחוייב המציאות ונכון; מציאות שבה דפוס התנהגות מסויים נתפס כנורמלי, נייטרלי ושיגרתי. ההכרחיות והנורמליות שבדפוס זה נובעת גם מהעובדה שכל שם או דפוס התנהגות אחר נאלץ או מצריך "הסבר" ו"התנצלות". דפוסים אחרים נתפסים כ"שגויים" כל עוד לא הוכח אחרת. השגרתיות של האחד מתעבה ככל שהסברים וההתנצלות מופיעים אצל האחר.

מקט: 6-010-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

פתח דבר – הרקע לכתיבת ספר זה הוא שהות ארוכה שלי בישראל בין מאי 2008 ואוגוסט 2010. אני ישראלי אשר מרכז חייו כיום הוא במונטריאול (קויבק קנדה). אני מלמד סוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול. ככל ששהותי בישראל התארכה, כך התחוורה לי התובנה כי אני שרוי בצלה של זכות-יתר חברתית. במהלך תקופה זו, כתבתי באופן אקראי ביקורת פוליטית לאתרים מקוונים כמו "העוקץ" ו"ווינט". כתיבה עיתונאים זו תרמה ישירות להתבהרות רגשותי ולגיבושה של ההכרה בקיומה של זכות-יתר חברתית בישראל. עם הזמן, דמתה הכרה זו לתחושת קבס העולה מהתבוננות משפת תהום לקרקעית הרחוקה. למרבית הפליאה, התבהרות הרגשות דווקא חידדה את יכולת ההבחנה בגוונים המשתנים של מציאות חיי הישראליים. התעבות הצל, מצד אחד, העמיקה את בהירות ההארות. מצד שני, הליבון איפשר הבחנה בדקויות, בצללים ובנימים מעודנים של מציאות חברתית ישראלית זו. על כן, "ההארות" הן מהצל. הצל הוא צילה של מה שאני מכנה "פריבילגיה אשכנזית". זהו, הרקע והמוטיבציה לכתיבת הספר. ככל שהכתיבה האקראית התמשכה, מתאר פניה של החוויה הישראלית שלי התבהרו. ספר זה מציג את חזותה הפוליטית (סוציולוגית) של חוויה זו.

הגעתי בשנת 2008 לוותה בתקווה ממשית לפיוס עם עברי הישראלי. אך, ככל שנקף הזמן, העמיקה תחושת הניכור והזרות. ככל שחלפו הימים, הסתברה לי ההכרה כי צלה המתעבה של הפריבילגיה האשכנזית בחיי הופך לבעל משמעויות יומיומיות וגורליות. צל מתעבה זה, צבע את חוויותי הישראליות בדמותו ובגווניו.

מהי פריבילגיה אשכנזית? פריבילגיה אשכנזית היא בראש וראשונה פרוצדורה חברתית. היא מציאות יומיומית שבה סוג מסויים של שמות והתנהגויות נתפס כדפוס הכרחי, מחוייב מציאות, נכון, "טבעי"; מציאות שבה דפוס התנהגות מסויים נתפס כנורמלי, נייטרלי ושגרתי. ההכרחיות, הנורמליות "הטבעיות" שבדפוס זה נובעת גם מהעובדה שכל שם או דפוס התנהגות אחר נאלץ או מצריך "הסבר" ו"התנצלות". דפוסים אחרים נתפסים כ"שגויים" כל עוד לא הוכח אחרת. הנייטרליות השגרתית של האחד מתעבה ככל שהסברים וההתנצלות מופיעים אצל האחר.

אך, שמות והתנהגויות מופיעים במציאות כבני אדם. כך, מצאתי עצמי, פעמים רבות מתנצל ומסביר. מבלי משים. כפי שרבים ורבות מוצאים עצמם מתנצלים על הגייתם, על העדפויותיהם האסתטיות, הקולינריות, התרבותיות או על דפוס התנהגות זה או אחר שלהם. התברר לי כי אנשים רבים, דרך קבע, מוצאים עצמם ש"לא במקומם". חשים, פעמים רבות, שלא בהתאמה עם סיטואציות יסודיות בחייהם. מתנצלים על עצם קיומם. מצטדקים על טעמם. הצדקת עצם קיומך, הוא מצב אישי קשה. אולי הקשה מכל. פריבילגיה אשכנזית יוצרת ומדגישה מחד את הכרחיות השיגרה, ומאידך את נחיצות ההסבר וההתנצלות. זהו מצב חברתי אלים.

נוכחותה של פריבילגיה אשכנזית בישראל מחייבת ומטילה את הכרח ההתנצלות על כל מי שהוא או היא שונים מהמודל "הנורמלי" של שמות והתנהגויות. לתיאורו של מודל שגרתי זה לא מצאתי מושג מתאים יותר מאשר דפוס אשכנזי. הזרות אותה חשים/ות רבים היא תחושה, טעם וריח של הוויה, אל מול דפוס המקובל כהתנהגות שגרתית. שגרתיות הדפוס מתגשמת, לעיתים, כקביעה חד משמעית של העדפות תרבותיות וחברתיות לגבי המציאות. אך, אין זו מציאות חד משמעית. זוהי מציאות חברתית. לפריבילגיה האשכנזית ישנם היבטים מכריעים, אך יש בה גם נימים דקים. כך, גם לתחושות הזרות, לצורך והדחיפות בהתנצלות. כך גם לעומקם ולנחיצותם של ההסברים. זהו עולם הקיארוסקורו (אורצל – Chiaroscuro) הישראלי.

ככל שנקף הזמן בעת שהותי בישראל, התבררה לי העובדה שצילה של הפריבילגיה האשכנזית המוטל עלי עלול להחשיך את הווייתי. בחרתי להתמודד עם השפעות אלה דרך הארה של תוכנה של הפריבילגיה האשכנזית, מתוכה. זאת אומרת, לפרש את תוכנו של צל זה כפי שהוא מסתבר בחיי. על כן באות ההארות שלי מתוך צל. מתוך הצל שהפריבילגיה האשכנזית מטילה על חיי. כתיבתי הבהירה את מרכיב ההסבר וההתנצלות שבי. היא חייבה אותי להתמודדות עיניינית עם מציאות חיי הישראלית. היה זה תהליך של התבוננות עצמית ופוליטית. היה זה בהחלט תהליך של התגברות אישית.

המציאות שמושג הפריבילגיה האשכנזית מתאמץ להמשיג הטרידה את מוחי ורגשותי שנים רבות לאורך חיי בישראל. שנים רבות לפני שהות אחרונה זו. אך, את המושג עצמו אימצתי לאחר קריאת מאמרה פוקח העיניים של פגי מקינטוש: "פריבילגיית לובן ופריבילגיית גבריות" ([1]"McIntosh Peggy. "White Privilege and Male Privilege). בגוף המאמר, אומרת מקינטוש כי מאמציה מהווים פירוק תרמיל-גב לא נראה של זכויות יתר.

פגי מקינטוש טוענת שבניסיונותיה להכניס אל תוך מערך ההוראה, הלמידה והשיעורים שלה, תכנים וחוויות מעולמן של נשים, לעיתים מזומנות היא הבחינה, כי גברים רבים ממאנים לקבל את המסקנה כי לגברים יש זכות יתר בחברה פטריארכלית. מעצם היותם גברים. מיאון זה נפוץ אפילו בין גברים אשר הסכימו כי נשים מקופחות. אלה האחרונים, עשויים היו לומר כי יעבדו לשפר את מעמדן של נשים, בחברה, באוניברסיטה, או במערך הלמידה; אבל, בדרך כלל גברים אלה לא היו מוכנים או יכולים לתמוך ברעיון של הפחתת זכות-היתר של גברים כגברים. מיקומם נתפס כמובן מאליו. מיקום שאינו מחייב הסבר, הבנה או התנצלות. מיקומם נתפס כהישג אישי.

התכחשויות שכאלה מסתכמות, כך אומרת מקינטוש, באכיפת שקט אינטלקטואלי על עצם הדרישה להסבר, להבנה או להתנצלות. זכות יתר שכזו מחייבת אלם. להכחשות ולאלם יש גוון של איסור דתי (טאבו). אלה הינם איסורים המצפים, במעטה הגנה כמעט בלתי חדיר, את הדיון ביתרונות חברתיים אשר גברים כגברים זוכים להם בחברה פאטריארכלית.

עצם העדר-זכויות וקיפוח של נשים מעניק יתרון ממשי לגברים. אך, זכות יתר גברית אינה מתמצה ביתרון פסיבי שכזה. ההתכחשויות והאלם הכפוי מגוננים באופן פעיל על זכות היתר הגברית מלהיות מוכרת ונוכחת. בחברה היהודית זכות יתר "שיגרתית" שכזו מופיעה, למשל, בברכת הבוקר שבה אומר הגבר "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שלא עשני (גוי, עבד) אשה". קביעות נורמטיביות שכאלה – כמו בתפילת הבוקר – לבטח מונעות את הפחתתה או סיומה של זכות היתר הגברית בתרבות הדתית היהודית.

פגי מקינטוש לקחה את התובנות הללו צעד אחד נוסף ולכיוון שונה במקצת. התהייה אשר היוותה ציר מרכזי בחשיבתה, נבעה מהקושיה אותה הציג ניתוחה החברתי לה עצמה. האם היא, פגי מקינטוש עיוורת למשמעויות ולהתפרשויות של פריבילגיית הלובן בחייה שלה? האם עובדת היותה אשה לבנה הופכת מבחינתה למציאות נייטרלית, מובנת מאליה, שגרתית שאין לגביה כל תמיהה או פיקפוק. מציאות שאינה מצריכה התנצלות או הסבר. האם פריבלגיית הגבריות מסתברת בחייה כפריבילגיית לובן?

בדרך החתחתים של הויכוח החברתי אודות עברה, הוויתה, תוצריה ועתידה של חלוקת העבודה האתנית בישראל, נתקלתי פעמים רבות והבחנתי לעיתים מזומנות, בחוסר רצונם של בני ובנות שיח רבים ורבות להסכים עם הטענה כי לאשכנזים יש זכות-יתר בישראל. רבים טוענים כי זהו שיסוי לשמו. אחרים אומרים כי זוהי אידיאולוגיה חסרת בסיס במציאות. אולי, טענו חלקם, היה לקביעות שכאלה בסיס כלשהו בעבר. אך, לבטח אין לקביעה זו כל אחיזה במציאות העכשווית. חוסר רצון זה בלט גם בין רבים מאותם אלה אשר הסכימו שמזרחים מקופחים בישראל. בני שיח סימפטטיים רבים עשויים לומר שהם עבדו או ירתמו למען שיפור מעמדם של מזרחים בחברה הישראלית, באוניברסיטה או אפילו במערך-השיעורים ותוכן הלמידה. אבל אין רבים המוכנים או יכולים להודות בקיומה של זכות יתר לאשכנזים מעצם העדרן של זכויות שוות למזרחים. רבים אינם יכולים על כן לתמוך ברעיון של הפחתת זכות-היתר לאשכנזים. הקיים נתפס כמובן מאליו בו מיקומם נתפס כהישג אישי.

בנקודה זו ברצוני לציין כי ברוב מאמריי, וכן בספר עצמו, כמעט ואין התייחסות לקיומם ומציאותם של ערבים ישראלים. אין ספק שלפריבילגיה אשכנזית יש משמעויות מרחיקות לכת בחייהם של ערבים אזרחי ישראל. נושא עיקרי שעולה מייד כדוגמה הוא חלוקת או האדמות בישראל וההבחנה החדה שבין יהודים וערבים בהקצאות קרקעות ודיור בישראל. אין ספק גם כי למשמעויות של פריבילגיה אשכנזית בישראל ישנן השלכות רבות ומרחיקות לכת על תוכן והצורה של האזרחות הישראלית. המאמרים והספר אינם מתיימרים להציג תמונה "מקיפה" או "אובייקטיבית" של המציאות הפוליטית והסוציולוגית בישראל. המאמרים נכתבו מתוך ניסיון הבהרה של מציאות חיי. אין ולא היתה לי יומרה בספר זה להציג מסה אקדמית. לבטח לא התיימרתי להציג מחקר מדעי של החברה הישראלית. העדרם של ערבים-ישראלים, או פלסטינים אזרחי ישראל ולבטח העדרם של פלסטינים תחת הכיבוש הישראלי, הוא ברור. הספר הזה לא דן בהם. הספר הזה דן וממוקד במציאותה והשלכותיה של זכות יתר אשכנזית על היחסים שבין "אשכנזים" ו"מזרחים" בישראל.

לרוב אין השקיפות או ה"אין-נראות" של היחס המועדף לאשכנזים נתפס באמצעות חושי התמצאות "רגילים" של היומיום. זה בדיוק מה שהופך מציאות זו למובנת מאליה. על כן צריך לתמוה ולשאול על מנת להבחין. זאת אומרת, על מנת "לראות" צריך לעצור. צריך לפקפק על מנת להפוך את הברור מאליו למפוקפק וכראוי לבחינה. צריך להקדיש תשומת לב. העדרה של תמיהה או נכונות שכזו הינו חלק מהקושי שבהצגת טענת זכות היתר האשכנזית. חוסר יכולת זו, העדרה של תמיהה זו, ההתכחשויות לקיומו של יחס מועדף מסתכמים לכדי יצירתם של "איסורי שיח". נוצר מנגנון השתקה. שקט חברתי שבו עצם העלאת הנושא הופכת לפגיעה באיסורים חברתיים לא כתובים כמעט "דתיים". "איסורי שיח" אשר הפכו לטאבו חברתי. כאשר איסורי שיח אלה נפרעים התגובות מתממשות באמצעות התעלמות, הגחכה, ביזוי, נידוי, אלימות סימבולית, מילולית או מעשית. כך, הופכת הכחשה והתכחשות לחלק אורגני של זכות היתר. להכחיש פירושו לקחת חלק בזכות היתר.

כמובן ש"איסורי שיח" אלה הינן תגובות נרכשות. אין הן "טיבעיות". עם הזמן והתרגול הן הופכות לתגובות אוטומטיות. תגובות אלה מתמסדות לכדי מקובעויות חברתיות פוליטיות ואסתטיות. תגובות ההתעלמות וההגחכה, הביזוי הביטול, הפליאה והזעזוע נתפסות כמתבקשות. עם הזמן הן הופכות למובנות מאליהן. הן נעשות תגובות "טבעיות". תגובות שאינן מצריכות הסבר. כפי שאף אחד לא מקשה את זריחת השמש. כפי שאף אחד לא תוהה התחלפות עונות השנה. כך הופכים "איסורי שיח" אלה לנתונים מבחינה חברתית. אף אחד לא תוהה אודות ההיסטוריה של היווצרותם. למשל, מהם שירי ארץ ישראל היפה לעומת מוזיקה מזרחית? איסורי טאבו דתיים שכאלה מהווים מעטה הגנה כנגד כל דיון בזכויות-יתר שאשכנזים מקבלים בישראל. זכויות שאשכנזים מקבלים מעצם העדר-זכויות שוות למזרחים. "איסורי שיח", תגובות אוטומטיות, ומערכות טאבו מגינות על זכות-היתר האשכנזית ומונעות את ההיכרות עמה. מונעות את ההכרה בה. התכחשויות ואיסורים מונעים את הנכחתה ואת סיומה של זכות היתר האשכנזית. המסקנה המתבקשת היא כי ההכחשה עצמה היא חלק מזכות היתר. זוהי הכחשה המיוצרת חברתית. הכחשה שיש לה שורשים פוליטיים ברורים אם כי שורשיה שקופים, הם אינם נראים.

נהר ההכחשה הוא ארוך ואיתן. אך, אין הוא נהר פסיבי. זרמיו התת-קרקעיים מתגלים בכל אירוע או הזדמנות שמישהו מקשה אודות קיומן "המובן מאליו" של אמות מידה תרבותיות, אסתטיות, פוליטיות או חברתיות. למשל מדוע מספר השופטים בבית המשפט העליון ממוצא אשכנזי מוטה באופן קיצוני שכזה? או מדוע לאחר 65 שנה יש תת-ייצוג של מזרחים באקדמיה הישראלית, בשירות החוץ ובעוד מוסדות של המדינה. עוצמתם של זרמי התנגדות והכחשה – של הגחכה, ביזוי, נידוי ואלימות – אלה נחשפת בעיקר כאשר יש ערעור על הקצאת משאבים חומריים (מטריאליים) או יוקרתיים. נניח, בדרישה להקצאת משאבי תרבות על פי מפתח פוליטי אחר מהקיים כיום.

בהמשך לדימוייה מעוררי המחשבה ומפרי הדימיון של פגי מקינטוש, אני רואה זכות-יתר אשכנזית כתרמיל או כחבילת זכויות שקופה (קיימת ואינה ניראית, חסרת גוף אך בעלת משקל) של נכסים שנרכשו שלא דרך מאמץ של עבודה או כישורים. שקיפותה של זכות יתר מניחה וקובעת כי כאזרח, ולבטח כ"מזרחי" אמור הצופה להתעלם ולשכוח את קיומה של זכות-יתר אשכנזית שכזו. פריבילגיה אשכנזית דומה לחבילה חסרת משקל ובלתי נראית של מענקים מיוחדים, יכולות ייחודיות, מפות קוגנטיביות, פספורטים, הוראות הפעלה ו"ספרי בישול", רישיונות, זכיונות, כלי עבודה ומקומות עבודה, סגנונות דיבור והופעה וכן המחאות סימבוליות פתוחות. למרות "אי נראותה החברתית" של זכות יתר זו, יש לה משקל עצום בחיי היומיום. היא משפיעה על תפיסת "האני" של פרטים משני צדדיה של זכות היתר. היא בעיקר משפיעה על ההתרחשויות הכלכליות והתרבותיות בישראל. מושג קבוצת האיכות הצה"לי (הקב"א) הוא ביטוי מזוכך של קיומה והשפעתה של זכות היתר על חייהם של פרטים בישראל. ציון הקב"א משפיע על השיבוץ הצבאי. אך לשיבוץ הצבאי ישנן השלכות מרחיקות לכת על מסלול החיים של הפרט, לאחר השירות הצבאי. מושג קבוצת האיכות מבטא היסטוריה מקוצרת של הפוליטיקה של זכות-היתר האשכנזית בישראל.

אם כך, זכות יתר, זוהי חבילת זכויות שאפשר להיות סמוך ובטוח כי ניתן יהיה לפרען לכדי משאבים ממשיים. מועד פרעונן זמין בכל עת. תוקפן של ההמחאות תקף ועמיד. פרעונן מתממש באורח שיגרתי, יומיומי שאינו מעורר תמיהות וסימני שאלה. כמו לנשום. כמו להיות במים עבור דגים. כמו לעבור מבדקים של וועדת קבלה ליישוב קהילתי. זהו תוכנה של הפריבילגיה האשכנזית מבחינת הניתוח החברתי שלי את החברה הישראלית. המרחק בין גישה אינטלקטאולית זו לשאלת הפוליטיקה של זכות היתר האשכנזית בישראל, ובין גישות של "האמנם עדתיות?" או "יחסי עדות" או ניתוח "הקיפוח העדתי" הוא מרחק אינטלקטואלי עצום. זהו המרחק שבין גישה פוליטית לחלוקת עבודה חברתית וגישה רומנטית ליחסים אנושיים. גישתי היא פוליטית בלי שמץ רומנטיקה או רומנטיציזם.

קובץ מאמרים זה מביא עדויות לפועלה, קיומה ומשמעויותה של פריבילגיה אשכנזית בחייהם, בעולמם וברגשותיהם של אלה הממוקמים בצילה. כמוני. ישראלים-יהודים אליהם מתייחסת הכלכלה הפוליטית והתרבותית בישראל כאזרחים מדרגה שניה. להיות בצל, אין פירושו כי אינך רואה את עולמך באור בהיר. במהלך היום, כאשר אדם שרוי בצל חדרו, יכולת הראיה את העולם החיצוני טובה לאין שיעור מהראייה בחוץ. השמש עלולה ולעיתים היא מכה בסנוורים. אור בוהק מידי עלול, לעיתים, לפגוע בראייה נכוחה. לחיות ולהיות בצל הוא נתון אובייקטיבי של החיים בישראל לאנשים רבים. הראייה עשויה להתחדד דווקא מתנאים אלה.

מסלול חיי איפשר לי להיות אורח בישראל. אורח המדבר את שפת המקום כיליד שנולד בו. אורח המכיר את אורחותיו של המקום כמי שחי בו. נהייתי ליליד אורח. נהייתי לאנתרופולוג החוקר את חברתו שלו. אני בין אנשים השרויים בצל, משום שאני שרוי בתוכו. העובדה כי יכול אני לדבר ולכתוב את שעיני רואות ואת שליבי חש, מבלי לחשוש מהתוצרים של אבחנות אלה על חיי, היא יתרון. זוהי זכות אשר נפלה בחלקי. איני יודע אם אני מאושר מעצם קיומו של יתרון זה. זכות זו נקנתה במחיר של חיים בטוחים במקום אחר שאינו ארץ מולדתי. זוהי זכות המעניקה לי בטחון לדבר ולכתוב אודות ישראל – כיליד אורח – מבלי לחשוש מפגיעה מעצם השמעת דעתי. זוהי תצפית משתתפת שהיא גם תצפית עצמית. זהו, אם כך, ליבו של הספר המונח לפניכם.

הספר הוא תיעוד של מחשבות פוליטיות וחברתיות שלי בחמש השנים האחרונות (2008-2013). באופן אקראי הספר גם מסקר את התקופה שבין שתי מערכות בחירות: זו של שנת 2009 וזו של שנת 2013. בשתי מערכות בחירות אלה היה בנימין נתניהו הדמות המרכזית וראש ממשלת ישראל.

אם כך, זהו תיעוד של מפגשים עם ונסיון להבין את הפוליטיקה וחוויות היומיום בחיים הישראליים שלי. זוהי פוליטיזציה של חיי היומיום שלי בישראל. השהות בישראל הבהירה לי באופן חד משמעי, כי מציאות יומיומית זו אינה מופיעה באירועים הנקראים "הסטוריה ישראלית". היסטוריה חברתית של היומיום אינה נספרת בישראל. לא שומעים על חוויותיו של הבחור אשר נמנעה ממנו הכניסה אל מועדון הריקודים. לא רואים את הדרך שבה נחגגת המימונה בביתן של אמהות ה"נעבי באשק" וה"נכובאשק". אף אחד לא שואל את מרסל סיוסה האם ועד כמה היתה היא מעוניינת להפוך ממרסל למרגלית סיוסה. המורה נעמי החליטה בעבורה. מעטים כותבים על עובדה ביוגרפית מכרעת בחייהם של אנשים אשר שמם הוחלף בהינף עט ובהחלטה הרת גורל של פקיד, פקידה או מורה עלומי שם. זהו תיעוד הפגיעה, העלבון וגסות הרוח במושג "פרחה". זהו תיעוד האלימות הנילוות לבדיחות על דוד לוי. זהו תיעוד ההשמצה והנידוי העולה עם הגדרה של התנהגות אלימה וגסה כ"פרחיידה".

התחוור לי עוד כי תיעוד חיי היומיום של אנשים אשר גידלו אותי ואיתם גדלתי, לא יופיע, לא יירשם, אלא אם ארשום אותו בעצמי. חייהם אינם נחקקים בזיכרון קולקטיבי כלשהו. אין הם חלק מההיסטוריוגרפיה הנרשמת כהיסטורית בישראל. על כן, החלטתי להקדיש את הספר כאבן דרך למשפחתי הרחבה ולהיסטוריה היומיומית של משפחה זו.

משפחתי הרחבה מתחילה עם הורי: שמעון ודינה עמור. אבי – שמעון – נולד בדמנט לאהרון וזהרה (זהבה) עמור. אימי – דינה – נולדה בדמנט שבמרוקו לשמעון ושוליקה (שולמית) אלמליח. אבי ואימי הם בני אותו הכפר במרוקו. אבי – שמעון עמור – כנראה נולד בשנה שבה הודח המלך חסן (ה-1) מהשלטון. הדחתו של מלך מרוקו התרחשה ב-7 ליוני, 1894. שלטון מלך זה הופסק מסיבות פוליטיות. עקב כך, ולתקופה קצרה נוצר כאוס חברתי. במהלך תקופה זו כוחות מקומיים, במקומות שונים, פרעו את החוק. לעיתים מזומנות הגיעו הדי פרעות אלה אל שכונות (המלאח) היהודים בערים השונות. כנראה שכלל זה היה זה נכון במיוחד לגבי חבלי ארץ מרוחקים מהמרכז השלטוני. הרי האטלס הגבוה – היכן שדמנט ממוקמת – בהחלט היו רחוקים פיזית ופוליטית ממרכזי השלטון. דמנט נמצאת בשולי האטלס הגבוה, במרחק של כ-100 ק"מ ממרקש.

על פי המסורת המשפחתית, ובעיקר עם הדרישה שלי לקבל פרטים מדוייקים לגבי גילו של אבי, נאמר לי כי אבי נולד בשנת הדחתו של מלך מרוקו משלטונו. נאמר לי עוד, כי העבירו את אבי – שמעון עמור – למשמורת אצל ידידי משפחה: השכנים המוסלמים. עשו זאת עד יעבור זעם. כל שכולם זוכרים היה "שההפקדה" הזו של אבי בידיהם של השכנים המוסלמים, קרתה בשנה שבה הודח המלך. מבירורים במקורות היסטוריים עלה כי היה זה המלך חסן (ה-1). אם כך, בשנת 1894 היה אבי רך פעוט אולי בן שנה.

למלך מרוקו המודח – חסן (ה-1) – היו שלושה בנים. שנים מאלה שלטו אחריו לפרקי זמן קצרים. הראשון בבנים היה עבדאלעזיז. אחריו שלט לפרק זמן קצר עבדאלאפיד. אחריו שלט יוסף. אם כן, שרשרת המלוכה היתה: חסן (האב), עבדאלעזיז (הבן), עבדלאפיד (הבן), ויוסף (הבן). מסיבות כלשהן, הבנים עבדאלעזיז ועבדלאפיד שלטו פרקי זמן קצרים ביותר. יוסף האריך. אחרי יוסף, שלט מוחמד החמישי. מוחמד החמישי הוא בנו של יוסף מלך מרוקו. מוחמד החמישי – שלט במרוקו בין השנים: 1927-1953. הוא היה מלך מרוקו בתקופת מלחמת העולם השניה ולפעולת ההגנה שלו על יהודי מרוקו נקשרים סיפורים רבים. חלקם מאוד לא מדוייקים. הוא הודח מתפקידו לפרק זמן קצר והמשיך את שלטונו משנת 1955 עד לשנת מותו, בשנת 1961. חסן השני, בנו של מוחמד החמישי, מלך במרוקו בין השנים 1961-1999. מוחמד ה-6 – מלך מרוקו הנוכחי – הוא בנו של חסן השני.

תאריך זה ללידת אבי נראה הגיוני גם לאור עדויות אחרות. למשל, דרך הערכת גילם של אחותו ואחיו. אבא נפטר בשנת 1976. כאשר ישבנו שבעה על אבי, הודיעו על שיחרור החטופים במבצע אנטבה. אם כך אבי – שמעון עמור – נולד בתאריך לא ידוע אך נפטר בא' בתמוז תשל"ו (ה-29 ליוני 1976) בהיותו בערך בן 82. אולי 83. כך הערכתי את גילו של אבי. יהודים מרוקאים רבים אינם יודעים או חוגגים את יום הולדתם. ביהדות מרוקו, יום ההולדת אינו יום הזוכה לציון מיוחד במינו.

לאבי היו אח ואחות. דודי – שלמה עמור – ודודתי – מסעודה (לימים טויזר). דודי – שלמה עמור, נישא לשוליקה. הם ילדו שמונה ילדים. עם הגירתם לישראל התגוררה משפחתם במעברת קרית אתא. דודתי מסעודה נישאה לחנניה טוויזר. היו להם ארבעה ילדים. חנניה טוויזר נפטר בעודם במרוקו. עם הגירתה לישראל, דודתי ומשפחתה התגוררו בפרדס חנה.

לאמי היתה אחות אחת מאמה הביולוגית – חסיבה. חסיבה אלמליח נישאה למסעוד דהאן ונולדו להם 9 ילדים. עם הגירתה של דודתי חסיבה ומשפחתה לישראל, הם התגוררו באשדוד. סבתי שוליקה נפטרה במרוקו שנים רבות לפני שנולדתי. לאחר מותה של סבתי – אם אימי – נישא סבי, שמעון אלמליח, לעיישה (כהן). מנישואיו השניים, נולדו לסבי 8 ילדים. לאמי, היו 6 אחים (אחד מהם, יוסף, נפטר) ו-2 אחיות מנישואיו השניים של אביה. שמעון אלמליח – סבי – היה האחרון במשפחתי להגר לישראל מדמנט שבמרוקו. הוא ומשפחתו הגיעו לישראל בשנת 1964. סבי רעייתו וילדיהם התגוררו בשכונת דורה שבנתניה. אלה הם אחיה ואחיותה של אימי מצד אביהם המשותף. עם הגירתם, הפכה משפחתי הרחבה, עד האחרון שבהם – למשפחה ישראלית.

לסיכום, יש לי אחד עשר דודים ודודות. כולם נישאו. כולם חיו בישראל. רובם ככולם חיים בישראל כיום. לכולם יש ילדים.

יש לי שני אחים (אהרון ומרדכי עמור) ושלוש אחיות (זהבה אברג'ל, שולמית אדוני, ושושנה שלו). לאחי ואחיותי נולדו חמישה עשר ילדים ולי נולדה בת אחת. בנוסף לביתי, יש לי חמישה עשר אחיינים ואחייניות. חלקם כבר נשואים ויש להם ילדים משלהם. משני סביי ושלוש סבתותיי יש לי אחד עשר דודים ודודות, מאה וחמישה עשר דודנים ודודניות. ביחד, משפחתי הרחבה מונה כמאתיים בני אדם. רובם ככולם חיים בישראל. רובם חיים בשישה מקומות יישוב בהם שוכנו עם הגירתם לישראל. בני משפחתי חיים בנתניה, אשדוד, פרדס חנה, באר שבע, קרית אתא וקרית טבעון.

זוהי הסטוריה ישראלית. זוהי ההסטוריה הישראלית של משפחתי הרחבה. ספר זה מוקדש למשפחתי, להורי ולדודיי ודודתיי אשר נפטרו בישראל. הספר הוא בחלקו מצבה לזכרם. כולם הגיעו לישראל. לכולם היו ויש ילדים. ילדיהם ילדו להם נכדים וחלק לא מבוטל של הנכדים והנכדות הם הורים לילדים היום. זוהי יריעה אנושית של חמישה דורות במשפחת אחת. משפחה אשר הגרה ממרוקו לישראל במהלך שנות החמישים והשישים. הספר נכתב ומוקדש לדור הצעיר שבמשפחת עמור, טוויזר, דהאן ואלמליח ומשפחותיהם לדורותיהם. את ההסטוריה הזו אי אפשר להסתיר. זוהי הסטוריה בהתהוותה.

הספר מוקדש לאנשים אשר עיצבו את חיי. הראשונים הם בני ובנות משפחתי הרחבה, אך אנשים נוספים עיצבו את חיי. הם היו חלק מההקשרים החברתיים בהם התעצבה ההבנה שלי את עצמי ואת הסובב אותי. במסגרת הזו לקבוצת האינטלקטואלים המזרחים אשר נקראה "האוניברסיטה 25" יש מקום מרכזי (אשר עידן, אפי נגר, ימיני בן דרור, האחים מלכה, חיים כהן). לחבריי לעט ולמאמץ בעיתון "יתד" דוד חמו ושלמה סבירסקי. עם דוד חמו הקמנו את "עיתון אחר". עם שלמה סבירסקי הקמנו את הל"ה (הוועד הציבורי למען החינוך בעיירות פיתוח ושכונות).

כריכת הספר היא עבודה גרפית של פרוספר בן הרוש. היכולת הוירטואוזית של פרוספר בן הרוש לומר אמיתות חברתיות באמצעות סמלים גרפיים היא כישרון נדיר וייחודי. אני מודה לו על כי אישר את השימוש בפוסטר "ישראל זה אני". אני יודע כי פרוספר בן הרוש שמח בעובדה שהספר גם מוקדש לזכרם של יוסף שילוח וויקי שירן. שני ידידים משותפים שלנו אשר הלכו לעולמם בטרם עת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הארות מהצל”