היא הייתה אמורה להיות היום השביעי של מלחמת ששת הימים. היא האירוע הטראומטי ביותר בתולדות מדינת ישראל. מה השתבש במלחמת […]
פתח דבר
כמה ימים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים כתב העיתונאי והפובליציסט עמוס קינן ב’ידיעות אחרונות’: ‘היום בו גמגם לוי אשכול היה היום האחרון בו הייתה ישראל עדיין מדינה שפויה’. גמגומו של ראש הממשלה אשכול ב־28 במאי 1967, בנאום לאומה ברדיו בשיאו של המשבר שקדם למלחמת ששת הימים, נתן את האות ללחץ ציבורי אדיר היקף להקמת ממשלת אחדות לאומית ולמינויו של משה דיין לשר הביטחון. הלחץ נשא פרי. שבוע ימים אחר כך יצאה ישראל לקרב וסמל הניצחון היה דיין. אופוריית הניצחון, תחושת האימפריה שאיש לא יכול לה והאמונה כי ביטחון ישראל יושתת על עוצמת צה’ל ועל גבולות הביטחון החדשים החליפו את החתירה לשלום וביסוסו על הסדרים מדיניים יציבים כיעדיה המרכזיים של המדינה. כל אלה נופצו לרסיסים באוקטובר 1973. בדרכו התמציתית והחדה נתן קינן ביטוי לאווירת התדהמה והדיכאון ששררה בארץ ולתחושה שבין יוני 1967 לאוקטובר 1973 השתבש משהו בסיסי בהוויה הישראלית ולכן היא הגיעה בלתי מוכנה למבחן המלחמה הגדול.
פחות מחודשיים אחר כך, בדצמבר 1973, התפרסם הספר ‘המחדל’ — ראשון הספרים על מלחמת יום הכיפורים. לכתיבתו חברו שבעה עיתונאים בכירים, שאימצו בו את התמה של נשיא המדינה, אפרים קציר: ‘כולנו אשמים’. כולנו, הם קבעו, היו מנהיגי המדינה, שהילכו קסם על הציבור לאור תוצאות מלחמת ששת הימים; אמצעי התקשורת, שתרמו לשאננות ולזלזול באויב; וגם אלופי צה’ל, שנדדו לאחר אותה מלחמה ‘ממסדר ניצחון אחד למשנהו, ממסיבת ניצחון אחת לשנייה וכולם כאחד הונצחו במאות אלבומי ניצחון שהציפו את העולם כולו… בעידודם הבלתי מבוטל של העיתונאים והמו’לים למיניהם’.
אלופי צה’ל לא נטו לקבל על עצמם את האשם הקולקטיבי שדבק בהם. ב־12 בפברואר 1974 התכנסו בבסיס חיל האוויר בחצור קציני צה’ל מדרגת אל’ם ומעלה לכנס סגל הפיקוד הכללי (ספ’כ) הראשון לאחר המלחמה. הכנס נמשך שלושה ימים. ועדת אגרנט, ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים, ישבה על המדוכה מזה כשלושה חודשים וחלק מהמשתתפים כבר העידו בפניה. הדוברים בכנס אמרו את אשר על ליבם ורובם ניסו להתמודד עם העיקר: כיצד צבא עתיר הישגים כמו צה’ל, שהתכונן למלחמה הזו במשך שנים, התקשה כל כך לגבור על הצבאות הערביים שעמד מולו ושילם מחיר כה יקר?
חלק לא קטן מהדוברים השמיע דברי טעם, אבל את הסיכום המקיף והמוסמך ביותר של המלחמה נתנו שלושת אנשי הצבא הבכירים ביותר שהשתתפו בו: הרמטכ’ל, דוד אלעזר, קודמו בתפקיד ומפקד חזית הדרום במלחמה, חיים בר־לב, וסגן הרמטכ’ל וראש אג’ם, ישראל טל. תפיסתם לא הייתה נקודתית אלא רחבה וכוללנית, והפרספקטיבה שממנה ראו את אירועי המלחמה וניסיונם המקצועי העשיר הביאו אותם להסקת מסקנות דומות. שלושתם ראו בהיעדר התרעה על מלחמה מתקרבת את שורש הבעיה. טל הבהיר כי מה שאפיין את כל המערכה הוא ‘יציאה שלנו משיווי משקל אסטרטגי מרגע שהמלחמה התחילה’. בר־לב הסכים באומרו: ‘אני מייחס את האירועים של הימים הראשונים ואת ההישגים הסופיים של המצרים במלחמה הזאת בעיקר לאלמנט ההפתעה’. אלעזר, שחתם את הדיון, הציג תרחיש ציורי למה שהיה קורה לדעתו אם הייתה מתקבלת התרעה במועד. במצב כזה, אמר, צה’ל היה נערך למלחמה על פי התוכנית ואז ‘אנחנו היינו מנצחים במלחמה הזאת כפי שחשבנו; אולי לא בדיוק כפי שחשבנו, כי אי אפשר לחזות בדיוק מלחמות. והיינו מתכנסים ומסכמים המון תקלות, והמון לקחים, והמון ליקויים, אבל היינו מסכמים לעצמנו שהצבא היה מוכן למלחמה. ואני משוכנע שזאת הייתה התוצאה לו המלחמה נפתחה כך’.
כחודש וחצי לאחר מכן, ב־1 באפריל, פרסמה ועדת אגרנט את תמצית דוח הביניים שלה. אמנם הוא לא עסק באיכות הצבא שלחם במלחמה, אבל חברי הוועדה קיבלו בו את התזה שהוצגה על ידי אלעזר, בר־לב וטל. הדוח, שהוא המחקר המקיף ביותר עד היום על דרך פתיחתה של המלחמה ועל שלושת ימי הקרבות הראשונים שלה, קבע מפורשות כי שורש הכשל היה בהתרעה קצרה ש’לא אפשרה גיוס של המילואים בצורה מסודרת וחייבה גיוס חפוז של מילואי כוחות היבשה, שלא לפי לוחות הזמנים ונוהלי הגיוס התקינים’, על כך נוסף הפער בן ארבע השעות בין המועד המוערך לפתיחת המלחמה ובין מועד פריצתה בפועל, שהביא ‘לשיבושים נוספים בכוננות של הכוחות הסדירים בחזיתות ובפריסתם הנכונה בעיקר בחזית התעלה’.
הוועדה הטילה את האחריות לכישלון במתן התרעה במועד בראש ובראשונה על ראש אמ’ן, האלוף אלי זעירא, על עוזרו הראשי הממונה על מחלקת המחקר באמ’ן, תא’ל אריה שלו, ועל ראש ענף מצרים במחלקת המחקר, סא’ל יונה בנדמן, אך הבהירה שנעשו משגים נוספים שהעצימו את קשיי צה’ל בפתח המלחמה. עם זאת, היא הדגישה כי שורש הבעיה לא היה באיכות צה’ל ובמוכנותו לקרב. נהפוך הוא: ‘צה’ל עמד במלחמת יום הכיפורים בפני אתגר מן הקשים ביותר בו יכול למצוא את עצמו צבא כל שהוא — וידו על העליונה’.
השאלה מה השתבש במלחמת יום הכיפורים ומדוע המלחמה שנועדה להיות היום השביעי של מלחמת ששת הימים הפכה להיות האירוע הטראומטי ביותר בתולדות מדינת ישראל, היא שאלה שאין לה עד היום תשובה חד־משמעית. דוח ועדת אגרנט לא שם קץ לוויכוח. במובנים מסוימים, במיוחד בשאלת האחריות האישית לכשלי המלחמה, הוא פתח אותה. הטלת האחריות על הדרג הצבאי וספציפית על הרמטכ’ל, אף שהוועדה ציינה את תפקודו הטוב במלחמה, והותרת הדרג המדיני, בראש ובראשונה שר הביטחון דיין, על כנו ללא מסקנות אישיות, עוררו מחלוקות פוליטיות, שלהבו את המחאה הציבורית והביאו בסופו של דבר לסיום הכהונה של ממשלת גולדה מאיר ולפרישתה המלאה של גולדה מהחיים הפוליטיים. עם התפטרותה והתפטרות דיין שככה הסערה, אך תוצאות המלחמה ערערו את מעמדו ההגמוני של מחנה המערך (מפלגת העבודה) בישראל והביאו למהפך הפוליטי של 1977.
הפרופיל הנמוך יחסית של המלחמה בחיים הציבוריים ושל הדיון סביב השאלה מה השתבש בה נמשכו ב־30 השנים הבאות, עד שב־2003, על רקע מכלול סיבות, התקיים מה שהוגדר על ידי גדעון אביטל־אפשטיין, חוקר המלחמה בזיכרון הקיבוצי, ‘פסטיבל הזיכרון’ של המלחמה. מאז היא נוכחת במאות ספרים ובאלפי מאמרים, בתוכניות תחקיר ועדוּת טלוויזיוניות ורדיופוניות, ולעיתים גם בסרטים ובסדרות עלילה נוסח ‘שעת נעילה’ (2020) או ‘גולדה’ (2023).
כשהמחקר ההיסטורי חזר לשאלה מה השתבש, הוא התמקד בשלוש סוגיות מרכזיות. הסוגיה הראשונה היא השאלה שוועדת אגרנט לא חקרה כלל (ובדין לטעמי) אם גמישות מדינית גדולה יותר הייתה מאפשרת לפתוח תהליך דיפלומטי ולמנוע את המלחמה. השתיים האחרות נגעו לדרך ניהול המלחמה ברמה האסטרטגית ולכשל ההתרעה. בשתיהן אמרה ועדת אגרנט את דברה ובשתיהן קמו מערערים גדולים על מסקנותיה.
הנרטיב החדש אמנם קיבל את הטענה שלהיעדר התרעה הייתה השפעה על הפתיחה הכושלת אך הוא הדגיש מקורות כשל אחרים. זאב שיף, מטובי הפרשנים הצבאיים שקמו בישראל, יעקב חסדאי, קצין ולוחם שנפצע במלחמה ושימש כחוקר עבור ועדת אגרנט, וצבי לניר, שההבחנה שעשה בין הפתעה מצבית להפתעה בסיסית התקבלה על ידי רבים, העריכו כי מאז 1967 פשו בצה’ל נגעים שונים, חלקם מוסריים וחלקם מקצועיים, וכתוצאה מכך הוא לא היה חזק כפי שהיה נדמה. אווירת השחצנות והביטחון העצמי המופרז — פרי הבאושים של הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים — קיבלו משקל אף הם, ואנשי צבא שחקרו את המלחמה איתרו שלל גורמים לכישלונות — רובם לא נגעו למחדל ההתרעה.
יואב גלבר, מההיסטוריונים המובילים בישראל, נתן גושפנקה אקדמית לגישה זו בתזה רחבה ומנומקת. לטענתו, תוצאות המלחמה נבעו לא ממחדל מודיעיני אלא משורה ארוכה של קונספציות, מעשים ומחדלים מודיעיניים, צבאיים ומדיניים שהביאו לקריסת שלושת עמודי היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל: הרתעה, התרעה והכרעה. ההרתעה קרסה כאשר מצרים החליטה לצאת למלחמה באוקטובר 1972 ומאז נעלמו בתיעוד ובזיכרונות המצריים הסימנים לחששות מפני התמודדות עם צה’ל. כושר ההתרעה נשחק לאורך כל הדרך שהובילה למלחמה וגם כאשר אמ’ן סיפק מידע שחייב את מקבלי ההחלטות להחליט על העלאת כוננות ופריסת כוחות, הם נצמדו להערכה המרגיעה ונמנעו מכך. כושר ההכרעה נשחק גם הוא משום שצה’ל, על פי גלבר, התכונן למלחמה שעברה ואחרי מלחמת ששת הימים הקדיש את מרב משאביו לפעילות מבצעית על חשבון ההתכוננות למלחמה הבאה והוריד את רף האיכות שלו. מהלך המלחמה, קבע גלבר, היה תוצר של ‘מה שהתרחש בשנים שלפניה בחברה הישראלית ובצה’ל’.
קביעה זו מתחברת ישירות לתפיסת ‘כולנו אשמים’ שבוטאה עוד לפני שנדם הרעם של תותחי המלחמה. ביסודה, זו תפיסה תהליכית רחבת ממדים. שיכרון הכוח ותחושת ה’אני ואפסי עוד’ שאחזו בחברה, בצבא ובתרבות בישראל אחרי מלחמת ששת הימים יצרו קהות חושים לגבי המציאות. והמציאות הראתה שצה’ל היה פחות חזק מכפי שנדמה, שכוח הלחימה הערבי לא היה בטל בשישים ושעוצמת ההרתעה הישראלית מפני מלחמה כוללת לא הייתה כה איתנה כפי שהוערכה. נסיבות אלה הנביטו את כשל ההתרעה, ומשפרצה המלחמה נחשפו כשלי ההכרעה ומגבלות יכולתו של צה’ל להשיג ניצחון מהיר ומוחץ כפי שהיה ב־1967. המציאות הזו, שהציבור הישראלי על כל גווניו לא היה מוכן לקראתה, היא זו שיצרה את הטראומה האישית והלאומית. כאן שזור גם חשבון נפש מוסרי של החטא ועונשו. החטא היה הרהב שפשה בחברה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים. העונש היה מלחמת יום הכיפורים.
ספר זה מציג תפיסה שונה לגמרי, וביסודו הנחה בסיסית אחת: אם צה’ל היה צבא רב־פגמים, כפי שמתארים אותו חוקרים שונים, הוא לא היה יכול לנצח את המלחמה. הוא ניצח כי צה’ל של מלחמת יום הכיפורים היה צבא מצוין, מאומן היטב, מנוסה קרבות ובעל רוח איתנה. כושר ההתאוששות המרשים שהפגין לאחר התבוסות שספג עם תחילת המלחמה והתוצאות בסופה הם ההוכחה הברורה ביותר לכך.
ובמעט יותר הרחבה: צה’ל של 1973 לא היה צבא מושלם אבל הוא היה הצבא הטוב ביותר שישראל העמידה אי־פעם בשדה הקרב. בגלל כשל מודיעיני, שבעיקרו לא היה כשל מערכתי אלא אישי של ראש אמ’ן, מקבלי ההחלטות לא קיבלו את ההתרעה שציפו לה וצה’ל לא נערך למלחמה במועד. מכאן נבעה שרשרת של אירועים שהעצימו האחד את האחר, ממש כפי שבמערכות מורכבות דוגמת כורים גרעיניים, מפעלים פטרוכימיים, מטוסים ורכבות, צירוף תקלות התחלתי יוצר קטסטרופה. זאת, מכיוון שכשהמערכות האלה נבנו, ‘אף אחד לא חשב שכאשר X ייכשל יצא גם Y מכלל פעולה וששני הכשלים האלה ישפיעו אחד על השני ולכן גם תפרוץ אש וגם לא תהיה אזעקת אש’.
בפועל זה קורה, ובמובן זה קיים דמיון של ממש בין שרשרת התקלות שהובילה לאסון במלחמת יום הכיפורים לאסונות כמו אי שלושת המילין בפנסילבניה ב־1979, בופאל בהודו ב־1984 או צ’רנוביל באוקראינה ב־1986. כולם התחילו בתקלות קטנות שהובילו למפולת גדולה.
שרשרת התקלות שהובילה לכשלי מלחמת יום הכיפורים התחילה באירוע שולי יחסית: קידום סא’ל יונה בנדמן בקיץ 1972 לתפקיד ראש ענף 6 (מצרים) באמ’ן/מחקר, שחיזק באמ’ן את התפיסה שמצרים לא תצא למלחמה לפני שתשיג את המטוסים והטילים הדרושים לה כדי לאזן את נחיתותה באוויר מול ישראל. התפיסה הזו התחזקה הרבה יותר עם מינויו של זעירא לראש אמ’ן והפכה לדוגמטית לאחר שהתרעות המוסד על כוונה מצרית לצאת למלחמה בסוף 1972 ובמאי 1973 לא התממשו. לכן, אף שבתחילת אוקטובר 1973 היערכותם של צבאות האויב על גבולות ישראל הייתה מאיימת וברורה, מקבלי ההחלטות קיבלו, בכתב ובעל־פה, הערכה מוסמכת של סבירות נמוכה למלחמה, ואפילו ‘נמוכה מנמוכה’, כפי שהעריך זעירא, ולכן לא החלו להתכונן למלחמה במועד.
היו גם תקלות אחרות, קטנות הרבה יותר אך משפיעות. כך, לדוגמה, טעות של טכנאי בחיל האוויר הביאה לכך שתריס המצלמה במטוס הקורנס שביצע גיחת צילום בתעלה ב־3 באוקטובר לא נפתח. אלמלא תקלה זו היה מתברר יום מוקדם יותר שהצבא המצרי ערוך בצורה חסרת תקדים בתעלה. במצב כזה, הפתיחות לקבלת המידע על פינוי החירום הסובייטי ממצרים ומסוריה שהחל בערב 5 באוקטובר הייתה מן הסתם גבוהה יותר. אבל לא כך קרה, ורק התרעת אשרף מרואן, מקור המודיעין המצוין שהיה למוסד במצרים, הביאה בשחר יום הכיפורים להבנה שמלחמה עומדת לפרוץ.
שרשרת התקלות לא הסתיימה כאן. כתוצאה מההתרעה המאוחרת, מהספקות שהוטלו בה, ומכך שבבוקר יום המלחמה הוערך כי היא תתחיל רק בשש בערב, אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, קיבל החלטה שגויה ותמוהה להשהות את פריסת הכוחות הזמינים של אוגדת סיני עד 17:00. מפקד חיל האוויר, בני פלד, הוציא ממש לפני פרוץ המלחמה סדרת פקודות מבולבלות שהעמידה את החיל ברמת מוכנות מבצעית נמוכה דווקא כשנפתחה האש. גונן ופלד היו רק כמה חודשים בתפקיד. סביר להניח שאילו קודמיהם, אריאל שרון ומרדכי הוד, היו במקומם, תמונת המצב עם פתיחת המלחמה הייתה שונה לגמרי.
בשל פקודתו של גונן, כל עמדות הטנקים בתעלה נותרו ריקות כאשר נפתחה האש והצבא המצרי צלח וכיתר את מעוזי קו בר־לב כמעט ללא התנגדות. כאשר הטנקים של אוגדת סיני הגיעו לקו הקדמי כבר המתינו להם שם החיילים המצרים מצוידים בנשק נ’ט, והאוגדה איבדה קרוב ל־200 טנקים בתוך 16 שעות. נפילת קו בר־לב ופריצת הגזרה הדרומית של חזית הגולן בליל המלחמה הראשון יצרו בשחר היום השני של המלחמה תחושת מצוקה גדולה שהציפה אצל משה דיין את החרדה לגורל ‘הבית השלישי’. בשל הלחץ ששידר שר הביטחון, חיל האוויר הפסיק את מבצע תקיפת הטילים בתעלה ויצא, בלתי מוכן ובניגוד לתוכניות, למתקפה נגד מערך הטילים ברמת הגולן. המתקפה כשלה לחלוטין ובגלל הטראומה שנוצרה במטה חיל האוויר לא נעשה ניסיון גדול נוסף לחסל את הטילים והחיל לא סייע בצורה הולמת ללוחמת היבשה כמעט עד סוף המלחמה, למרות יכולותיו המצוינות.
במשך שנים רבות קבעה תורת אמ’ן כי יש לתת התרעה על בסיס סימנים מעידים ליכולת האויב לתקוף ובלי להתייחס לכוונותיו. היערכות הצבא המצרי כפי שהוצגה במסמכי אמ’ן לפחות מבוקר 5 באוקטובר הצדיקה על פי כל קנה מידה מקצועי מתן התרעת מלחמה. רק אטימותם של כמה קציני מודיעין בכירים למידע שסתר את אמונותיהם הביאה לכך שלא יצאה התרעה במועד. על כך נוספו טעויותיהם הקשות של אלוף פיקוד הדרום ומפקד חיל האוויר, שקיבלו החלטות שנגדו את דעת הקצינים הכפופים להם ואת תוכניות המלחמה ודפוסי הפעולה שנקבעו מראש. במובן זה המחיר היקר ששולם היה תוצר של טעויות הערכה אישיות שיצרו את מחדל ההתרעה ונמשכו בקבלת החלטות חפוזות ומוטעות של מפקדים בודדים. הוא לא נבע מכשלי יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל או בהכנת צה’ל למלחמה. זו התזה העומדת במרכז ספר זה.
‘התאוששות: צה’ל במבחן מלחמת יום הכיפורים’ אינו היסטוריה של המלחמה או כרונולוגיה שלה אלא ניסיון להסביר מה קרה. חלקו הראשון עוסק בדרך שבה צה’ל התכונן למלחמה, בנה את כוחו ותכנן את תוכניותיו. הדרך הזו, שבמרכזה עמדו בנייתם וחיזוקם של כוחות אוויר ושריון, נועדה להשיג ניצחון מהיר במחיר אבדות קטן יחסית. היא לא הייתה נקייה משגיאות, בעיקר הצבת דגש מוגזם על תוכניות המתקפה על חשבון המגננה. אבל היא בנתה צבא חזק, מאומן היטב ועתיר ניסיון מבצעי. במסגרת ההכנות למלחמה נבנו גם כלי האיסוף למתן התרעת המודיעין. אלה עמדו במבחן. הכשל היה באי־הפעלת החשובים שבהם ובהתעלמות מידיעות או סילוף מידע שסיפקו האחרים.
החלק השני של הספר מתאר מה קרה ומה השתבש בין המועד שבו החליט נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לצאת למלחמה בלי להמתין לאמצעי לחימה נוספים — סוף אוקטובר 1972 — לפרוץ המלחמה. עיקרו הוא תיאור וניתוח של שני תהליכים סותרים: מחד, הפיכתה של הקונספציה המרגיעה של אמ’ן לדומיננטית יותר ויותר, ומאידך, התעצמות זרם המידע, בעיקר ממקורות המוסד, על ההכנות והכוונות של מצרים ושל סוריה לפתוח באש. דבקותם העקשנית של בכירי אמ’ן בקונספציה, שהגיעה לשיא בימים שלפני פרוץ המלחמה, הביאה לשורת מחדלים. במרכזם אי־הפעלת אמצעי האיסוף המיוחדים, אשר מהותם מתוארת כאן לראשונה; התעלמות ממידע שהגיע מצמרת המודיעין הירדני ואשר הציג בפירוט את תוכנית המלחמה הסורית וההכנות לביצועה; והכחשת אינספור התרעות וסימנים מעידים ממקורות אמינים שהצביעו על כך שההכנות הערביות בחזית התעלה ובחזית הגולן הן למלחמה.
החלק השלישי והאחרון בוחן כיצד עמד צה’ל במבחן תרחיש ‘קטסטרופה’, שעלה כאפשרות לפני המלחמה. על פי תרחיש זה, המלחמה הייתה עלולה לפרוץ בהפתעה כאשר כוחות הסדיר עוד לא נפרסו בחזיתות ותהליך הגיוס של צבא המילואים עוד לא החל. לאור יכולות אמ’ן, הוא נראה בזמנו בלתי ריאלי. ביום הכיפורים הוא הפך למציאות.
האפקטים העיקריים של הפתעה כזו הם יצירת פערים גדולים בין תוכניות המלחמה למהלכה במציאות והוצאת הצבא מאיזון. חזרה לאיזון ממצב כזה היא המבחן המשמעותי ביותר לכל צבא. אין דוגמה בהיסטוריה הצבאית המודרנית לצבא שעשה זאת מהר כל כך כמו צה’ל ב־1973.
בבוקר יום המלחמה השני נראה שעמק הירדן בסכנה ושיש לבצע נסיגה עמוקה בסיני. בנסיבות אלה דיבר שר הביטחון על אובדן ‘הבית השלישי’ והציע להכין לשימוש את נשק יום הדין. כמה שעות מאוחר יותר העריך מנהיג סוריה, חאפז אל־אסד, כי הפסיד את המלחמה ובבוקר היום השלישי פתחו אוגדות צה’ל במתקפת נגד בשתי החזיתות. המתקפה בגולן, שנוהלה כהלכה, השיגה את יעדיה, הדפה את הצבא הסורי אל מעבר לגבול וגרמה לו לאבד 1,200 טנקים בתוך חמישה ימי מלחמה.
בחזית הדרום תהליך ההתאוששות היה איטי יותר. מתקפת הנגד שובשה לחלוטין בשל פקודות חסרות שחר של אלוף הפיקוד ויוזמות עצמאיות של מפקד אוגדה 143, אריאל שרון, שהביאו לאובדן כוח משמעותי נוסף. כשלים אלה הביאו להחלטה להחליף את גונן. מינויו של הרמטכ’ל לשעבר חיים בר־לב למפקד חזית הדרום לאחר חמישה ימי מלחמה בישרה על התאוששות צה’ל גם בה ובתוך שבועיים של לחימה עיקשת הגיע צה’ל לעליונות מלאה, שאילצה את המצרים ואת הסורים לבקש הפסקת אש.
ההתאוששות הזו היא הישג צבאי חסר תקדים. ההישג הזה וההסברים לו עומדים במרכז הספר.
אין עדיין תגובות