החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חזקים על חלשים

הוצאה: | 2007 | 332 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

שנות כתיבתו של אריה כספי ב'כותרת ראשית' ו'הארץ', מ-1986 ועד פטירתו בטרם עת ב-2003, היו גם השנים בהן שינתה מהפכת ההפרטה את פניה של ישראל ללא הכר. כספי אכן כתב בראש ובראשונה על חברה וכלכלה, כשהוא מנהל מאבק עיקש, מנומק היטב, נגד פירוק מדינת הרווחה ומותח ביקורת חריפה על כשליה ועוולותיה של הכלכלה הניאו-ליברלית. אך הוא פירסם רשימות שעסקו גם בנושאים מדיניים ונושאים בטחוניים, בדת ומדינה, ולא מעט טורים בעלי גוון אישי. מחשבתו המקורית והרעננה והשקפת עולמו המוצקה, שלעולם אינה דוגמטית, הקנו לכתיבתו השפעה רחבה. לרבים מקוראיו שימש כמצפן וכמורה דרך.
מבחר של רשימותיו כונס בספר זה, רשימות שגם אם נולדו על רקע אירועי זמנן עומדות היטב במבחן הזמן וכוחן יפה אולי אף יותר כעת. כולן משקפות את מאפייני כתיבתו: פשטות, בהירות, דייקנות, שנינות, יושרה אינטלקטואלית ועוצמה מוסרית. גם כאשר הוא עוסק בנושאים היבשים ביותר לכאורה, הן מענגות לקריאה באופן מעורר השתאות.

מקט: 4-497-1107
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אריה כספי: פרק בתולדות המאבק החברתי בישראל
דני גוטוויין

"איפה הכסף", מדורו של אריה כספי, החל להתפרסם במוסף "הארץ" בשנת 1989, והופיע במשך כחמש-עשרה שנים, שנים בהן שינתה מהפכת ההפרטה את פניה של החברה הישראלית: אי-השוויון הכלכלי הוגדל והפערים החברתיים הורחבו, מדינת הרווחה פורקה ושירותיה הפכו מזכויות לסחורות, והשליטה במשק ובמדינה רוכזה בידי קבוצה צרה והולכת של בעלי הון.

כספי היה מן הראשונים ובין הבודדים שהתריעו כנגד התוצאות ההרסניות של מהפכת ההפרטה. מדורו היה אחת הזירות היחידות שבהן נוהל מאבק עקבי, שיטתי ומנומק נגד פירוק מדינת הרווחה, מתוך הדגשה שהדבר לא רק מערער את חוסנה החברתי של ישראל, אלא גם פוגע בכלכלתה. כספי מיקד את ביקורתו כנגד כלכלת ההפרטה בכלל וכנגד הקיצוצים החוזרים בתקציבי השירותים החברתיים בפרט, בשני נושאים – העוול והאיוולת: העוול שבפגיעה בשכבות החלשות והאיוולת שבניוון ההון האנושי שהוא תנאי לפיתוח כלכלי. "איפה הכסף" קרא תיגר על מדורי הכלכלה – ולמעשה העסקים – של העיתונות היומית: בעוד הם שימשו שופר לבשורת ההפרטה ואשליותיה, כספי חשף את צדדיה האפלים; הם עשו את ברוני ההפרטה לגיבורי תרבות, ואילו הוא התמקד בגורל קורבנותיה.

"איפה הכסף" רכש מעמד של מדור כלכלי אלטרנטיבי; הוא לא רק מתח ביקורת על מדיניות ההפרטה, אלא גם חתר תחת ההגמוניה הניאו-ליברלית וסירב להכפיף את האדם לכלכלה, את החברה לשוק ואת הרווחה לרווח. לכספי נודע תפקיד מרכזי בביטול ההפרדה שרווחה בשיח הציבורי והאקדמי בישראל בין "הכלכלה" לבין "החברה" – הפרדה שהיא מהנחות היסוד של הניאו-ליברליזם. הוא הדגיש את זיקת הגומלין שביניהן והפך אותה מנושא שולי לסיפור עיתונאי חם ומאתגר, שהיה בין הגחלים שהציתו את "האג'נדה החברתית".

אריה כספי הפך בהדרגה משם למושג, שציין התנגדות לכלכלת ההפרטה וביקורת על איוולתה ועוולותיה. הניו-ג'ורנליזם הדעתני, השנון והעוקצני שלו הקנה לכספי מעמד של מורה דרך בקרב מי שחיפשו חלופה לאורתודוקסיה הניאו-ליברלית, שרעם התעמולה שליווה את מצעד הניצחון שלה החריש כל קול כלכלי אחר. "איפה הכסף" מילא את מקומן של במות דיון סוציאל-דמוקרטיות – שבלטו בהעדרן בישראל בתקופה בה מפלגות השמאל שיתפו פעולה עם מדיניות ההפרטה של הימין – ועיצב את השקפת עולמם של רבים מאלה שייעשו ל"פעילים חברתיים". מדורו של כספי היה מן האתרים המכוננים של המאבק החברתי בישראל בעידן ההגמוניה הניאו-ליברלית, וככזה הוא מלמד לא רק על תולדותיו של המאבק, אלא גם מספק מפתח להערכת הישגיו, להבנת חולשותיו ובעיקר לניתוח כישלונותיו.

כספי זיהה את העוצמה הממכרת, אך המשתקת, של הטענה הניאו-ליברלית, כי הקפיטליזם התחרותי הוא "חוק טבע", ולפיכך כל התערבות בכלכלת השוק – באמצעות מדינת רווחה, למשל – היא מתכון לאסון כלכלי ודאי. הוא סבר כי פולחן השוק, הסגידה לניאו-ליברליזם והצגתו כ"מובן מאליו" יוצרים מחסום תודעתי הבולם כל אפשרות דיון במדיניות כלכלית אחרת, אנושית יותר, ובסופו של חשבון – בניגוד לתעמולה שהפיצו חסידי ההפרטה – גם יעילה יותר. לפיכך, בעוד סוכני הקפיטליזם הדורסני בממשלה, בתקשורת ובאקדמיה טרחו להציג את הניאו-ליברליזם כ"אמת מקצועית", כספי חזר ודחה את יומרתו לאובייקטיביות כהיתממות מתחסדת והצביע על כשליו וכישלונותיו. הוא קרע את המסווה ה"מדעי" מעל פניה של האורתודוקסיה הניאו-ליברלית ששיננה לחסידיה כי התחרות הקפיטליסטית היא חלק מהותי מטבע האדם ואילו הסולידריות החברתית מנוגדת לו; כי הכלכלה היא מדע והשוק הוא רציונלי; כי התחרות היא יעילה ואילו ניהול ציבורי הוא בזבזני; כי מדינת הרווחה מנוגדת לרווח; וכי זכויות הצרכנים עדיפות על זכויות העובדים ומנוגדות להן. כספי ערער את הבסיס העובדתי של "אמיתות" אלו וחשף את טיבן כלא יותר מאשר עיקרי אמונה כוזבים שמפיצה הכנסייה הניאו-ליברלית בחתירתה להפריט גם את תודעת קורבנותיה, כדי לעקר את יכולתם להתנגד לשלטון ההון.

"איפה הכסף" התפרסם בקביעות מעל דפי "הארץ", עיתון שהיה ראש החץ הרעיוני של הניאו-ליברליזם הישראלי ונושא הדגל של מהפכת ההפרטה על גילוייה השונים. בכך שיקף המדור את הפרדוקס שעתיד היה להתגלות כאחת מנקודות התורפה העיקריות של המחאה החברתית בישראל: תלותה בהון שמימן את "הארגונים החברתיים". קל להבין מדוע כספי פירסם ב"הארץ": העיתון הימני ביותר מבחינה כלכלית הפך למותג המזוהה ביותר עם השמאל היוני הישראלי – באופן שחשף את ניוונו – וכך היה לזירה היעילה ביותר להשפיע על מעמדות הביניים, בהם ראה כספי את המפתח לשינוי המדיניות. שאלה אחרת היא, מדוע הוסיף "הארץ" לפתוח את דפיו בפני כספי, גם אם תוך מחלוקות חוזרות. אפשר שפתיחות זו מלמדת כי בעידן שבו גם המאבק הרעיוני הפך לסוג של בידור, עקרון התחרות דרש איזון לניאו-ליברליזם המוצהר של "הארץ", ו"איפה הכסף" הציע נוסחה שהלמה את מגבלותיו של העיתון.

כספי ראה במהפכת ההפרטה מצעד איוולת יותר מאשר מדיניות מחושבת. בתפיסה זו היה טמון סוד הקסם של ניתוחיו, שהציעו אופק של תקווה וסיכוי: אם התפוררותה של החברה הישראלית אינה תולדה של זדון אלא של טעות, לא של כוונה אלא של איוולת, הרי שחשיפת כשליו של הניאו-ליברליזם וכישלונותיה של מהפכת ההפרטה – כפי שכספי עשה בטוריו – היא המפתח לשינוי המדיניות ולתיקון העוול. הוא סבר כי החברה הישראלית, למרות היריבויות המפלגות אותה, חולקת עדיין ערכים משותפים הסותרים את הגדלת אי-השוויון הכלכלי והרחבת הפערים החברתיים; ושותפות זו, החוצה את קווי המחלוקות הרעיוניות והפוליטיות שהִבנתה ועיצבה מהפכת ההפרטה, מאפשרת לקיים דיון בדרכים להשגת המטרות המוסכמות, לנתח טעויות שנעשו ולתקנן. התוכנית הכלכלית של 1985, על השותפות בין ההון, העבודה והממשלה שעמדה ביסודה והתמיכה הציבורית שבאה בעקבותיה, נראתה לכספי – בטעות – כהוכחה להיתכנותו של תסריט אופטימי זה ולסיכוייו. כספי סבר, כי כשם שמקור האיוולת שבמדיניות ההפרטה והעוול שהיא חוללה לא היו מכוונים – היינו לא היו פוליטיים – כך גם תיקון המצב אמור להיות תולדה של פעולה וולונטרית ולא פוליטית, משמע פעולה המתמקדת בביקורת המציאות ועיצוב התודעה יותר מאשר בהתארגנות פוליטית ובמאבק לשינוי המדיניות.

ביקורת הניאו-ליברליזם של כספי הלמה את תמונת העולם של חלקים ממעמדות הביניים תומכי השמאל ושיקפה את הסתירה הפנימית שאיפיינה את יחסם למדינה – יחס שנע בין חיוב מעורבות הממשלה להסתייגות ממנה. ביקורתו העניקה צידוק לתחושות הזרות שעורר השינוי החברתי שעבר על ישראל מאז מהפך 1977 בקרב מעמדות הביניים "הוותיקים", שפירשו את אובדן ההגמוניה שלהם כ"אובדן המדינה"; וכתיבתו, שהתוותה דרך לתיקון המציאות ללא מאבק, השתלבה בהסתייגותם הגוברת מן הפוליטיקה. נראה כי ההתקבלות הרחבה והאוהדת לה זכתה ביקורתו של כספי היתה בין השאר תולדה של השילוב הייחודי שהציע בין הסיכוי לשינוי ללא הסיכון שבמאבק. דבריו מצאו הד בפעולתם של "הארגונים החברתיים", שהיו בין הגילויים הראשונים של מחאה מאורגנת כנגד עוולות משטר ההפרטה – אך לא כנגד גורמיהן – ואשר פעולותיהם היו תחליף לפוליטיקה ושימשו לשלילתה.

עטו של כספי שבת בטרם התבהר כי מטרתה של מהפכת ההפרטה הישראלית היא העברת השלטון בכלכלה, בחברה ובמדינה לידי ההון ונציגיו. ואמנם, בראשיתו של התהליך, זיהויה של מגמה זו היה קשה בשל האופי הייחודי והמתעתע שלבשה מהפכת ההפרטה בישראל, בה לא היה קיים מלכתחילה הון פרטי שניתן היה להפריט לידיו את המשק הציבורי והשירותים החברתיים. לפיכך, מאז ראשיתה, לאחר מהפך 1977, התקדמה מהפכת ההפרטה הישראלית על שני צירים משלימים: פירוק מדינת הרווחה מכאן וכינון שכבה של בעלי הון מכאן. מדינת הרווחה פורקה באמצעות קיצוץ תקציבי השירותים החברתיים וניוונם – כדי ליצור "הצדקה" להפרטתם; ובאמצעות ביטול האופי האוניברסלי של השירותים והעברתם מידי המדינה לידי מגזרים דוגמת ש"ס, מכאן, ולידי עמותות המגזר השלישי, מכאן. האופי ה"ציבורי" וה"חברתי" של המגזרים והעמותות יצר אשליה שאין הם אלא המשך של מדינת הרווחה, מראית עין שהסוותה את תפקידם האמיתי כסוכני הפרטה. שכבת בעלי ההון הפרטיים נבנתה באמצעות הפרטת המשק הציבורי – ולמעשה מכירת החיסול שלו – באופן המזכיר את כינון שכבת האוליגרכים ברוסיה. ככל שההון הישראלי הרחיב והעמיק את אחיזתו בענפי המשק השונים, כך הוא הפך גם לבעל עניין בהסדרה הממלכתית של פעולתם וחתר לשלוט בה – דפוס המוכר כיחסי הון-שלטון – תהליך ההולך ומפזר בהדרגה את אשליית האופי ה"ציבורי" וה"חברתי" של מהפכת ההפרטה.

כספי כתב את טוריו בעיקר בשלב ה"ציבורי" של מהפכת ההפרטה, כאשר מראית העין ה"חברתית" שלה הקשתה על חשיפת יעדיה, בטרם התבהר טיבה כמהפכת ההון, וכאשר נדמה היה שהוויכוח על המדיניות הכלכלית-חברתית עוסק באמצעים ולא במטרות. התעתוע שהתלווה לשלב ה"ציבורי" של מהפכת ההפרטה התגלה גם בכתיבתו של כספי, והוא מסביר מדוע ביקורתו התמקדה בחשיפת העוול והאיוולת של משטר ההפרטה ולא באינטרסים המניעים אותו, ומדוע הוא כיוון את המאבק החברתי לתחום עיצוב התודעה ולא לפוליטיקה. עתה, עם השלמתה של מהפכת ההפרטה וניצחונו של ההון, נחשף חידלונם של "הארגונים החברתיים" – המהווים, למעשה, אמצעי להפרטת המחאה – מתברר כי כדי להתמודד עם ההון ולסכל את מדיניותו יש לעבור מן השלב ה"חברתי" של המאבק לשלב הסוציאל-דמוקרטי, היינו לפוליטיקה מעמדית גלויה.

ואולם, דווקא עתה, כאשר על המאבק החברתי להיערך לשלב העימות הישיר עם ההון ונציגיו, מורגש יותר ויותר חסרון קולו של אריה כספי. חסר האומץ המחשבתי שלו לכפור באמיתות מקובלות, גם כאלו שהוא עצמו החזיק בהן; חסרה יכולתו להפוך את העוול למצע למאבק חברתי; ומעל לכל חסרה עוצמתו המוסרית, כדי לחזור, להזכיר ולהתריע, כי תכליתה של הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית היא שחרורו של האדם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חזקים על חלשים”