החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חיי חורף

מאת:
הוצאה: , | 2010 | 174 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

אורלי קסטל-בלום כתבה את ששת סיפורי הספר הזה במיטב הדמיון השלוח שלה, בשיא כושרה להמציא מצבים ומבטים והארות לא-צפויים. זהו ספר "קסטל-בלומי" טיפוסי, ועם זאת הוא שונה מקודמיו, מצחיק ומעציב כאחד.

ששת גיבוריה של קסטל-בלום נקלעים לאבסורדים שמייצר איזה מצב של חופש, הנובע מנסיעה, מהינתקות, מיציאה מן הטריטוריה הרגילה – בין אם הנסיעה היא עד אמריקה, ובין אם היא רק לבית-קברות ליד חיפה, או אף למכון לבדיקת רכב. ההינתקות, או המצב החדש, קוראים תיגר על שייכותן של הדמויות, על הסדר החברתי הקלישאי שהן אמורות לקחת בו חלק.

גרוש יהודי, שהיגר מארצות-הברית לקהיר, אשר בה הוא בעל מפעל גדול לייצור ג'ינסים מזויפים, גורר את הנושא הגדול של החירות ושל עצמאות ישראל לעניינים של כנאפֶה, בַּסבּוּסָה ובשר על-האש; אשה ישראלית, שנסעה במלגה אמריקאית כדי לחקור בעיירה נידחת בארצות-הברית את הסטטוס של סוגי הוויזה שמחזיקים ישראלים, ואת מהות המצוקה שהביאה אותם לעזוב את מולדתם – עדיין נושאת עליה את "אבק הארץ", אך יותר מכל היא עסוקה במאפייני השלג והקור הבלתי-נסבלים, הזוכים לתיאורים קומיים להפליא; צעירה ישראלית נוסעת לחיפה ללוויה של דוד שלה, שבה עליה להיות, כראוי, קרובת-משפחה מתאבלת של הנפטר. אך דומה שמעסיקה אותה יותר מכל השאלה מי ימות ראשון – הזקן הסיעודי בכניסה השנייה של ביתה, או המטפל הפולני שלו; אשת-הסופר היא דמות טיפוסית המוחקת את זהותה והופכת להיות שובל הכרחי של הסופר הנערץ, אך את הסופר של קסטל-בלום, הכותב רומאן עב-כרס על הטיפול המסור שהעניק לאשתו במותה, מצילה דווקא אשתו, החיה בהחלט; יום מתיש של מבחן רכב, בתוך ההמון הטיפוסי של בוחנים ונבחנים באזור המוסכים, הופך להזדמנות לתגובות ולתצפיות חריגות; סופר כושל, הנאבק בהתפרקו משפחתו, באביו הלוחץ עליו לפתוח פיצרייה, ובתחושת ההתאיינות שלו, מוזמן לארצות-הברית לפאנל על שעת חייו האחרונה של איוואן איליץ', ומוצא את עצמו נשאב לקונפליקט משפחתי ביזארי.

הספר זיכה את קסטל-בלום בפרס רמת-גן לספרות לשנת 2012.

מקט: 4-31-4639
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
אורלי קסטל-בלום כתבה את ששת סיפורי הספר הזה במיטב הדמיון השלוח שלה, בשיא כושרה להמציא מצבים ומבטים והארות לא-צפויים. זהו […]

1

גֶ’פרי גר בארמון־מלכים המשקיף אל הנילוס, והלוואי שהיו לו תנאים כאלה באיזשהו מקום אחר בעולם, כולל בניו־יורק שבה נולד וגדל והתחתן והקים משפחה, שהתפרקה לא בגללו – בגללה. היא היתה בלתי־נסבלת. היו לה תמיד מצבי־רוח, שהגיעו לרמות קליניות. אחרי שני בנים הלכו לרבנות, והבנים הלכו לַסבתא, עד שגדלו קצת.

על־כל־פנים, ועם כל הכבוד לכל הערים בעולם – הערבית שלו פה כבר שוטפת, והוא מרגיש נינוח וחף מכל פשע או סטייה. שלא יבלבלו לו את המוח. אין מקום אחר בעולם שג’פרי, בעל מפעל לייצור ג’ינסים בדרום קהיר, מרגיש בו כל־כך שקט עם עצמו, כל־כך הוא־עצמו. בכל מקום אחר הוא תמיד יורד לחיי עצמו, מצליף בעצמו, ואם לא הוא, תמיד יש מישהו אחר שמצליף בו ורודה בו, כגון אשתו־לשעבר, או אמא שלו הביקורתית. אבל כזה חופש מוחלט, אישור לנוע באיזה קצב שהוא רוצה, בלי המירוץ ההישגי שיש באמריקה ובישראל (בצעירותו שהה כמה שנים בירושלים, ומשם שוטפת אצלו העברית) – כזה חופש מוחלט יש לו רק במצריים, ומבחינת שמחת חיים ואישור, כל אישור, את אלה הוא מוצא רק כשהוא בקהיר.

ג’פרי הוא גבר שמן בן חמישים, שחובש תמיד קסקט, כי במצריים אי־אפשר להסתובב עם כיפה. גם במפעל, כשהוא מתהלך ונותן הוראות אפילו לפועל הכי צעיר וזריז שלו, הוא לא מוריד את הקסקט; והוא יודע את השמות והכינויים של כל הפועלים והפועלות שלו, אחד־אחד, אלף איש.

בית־החרושת שלו נמצא ליד הפירמידות של “עיר המתים” סָאקָארָה, במקום שפעם היה בית־ספר ישן לטוויית שטיחים. המפעל דֵי גדול, ומייצא בכמויות לארצות ערב וגם לאירופה. אם צריך, הוא נוסע לארץ ערבית בדרכון האמריקאי שלו. הוא לא נשאר זמן רב בשום מקום, ובדרך־כלל מעדיף שהפגישות שלו יהיו בקהיר.

עשרים קילו הוסיף לעצמו ג’פרי מאז שעבר סופית לקהיר, לפני תשע שנים. רובם מהמאכלים המתוקים המצריים, שלפי דעתו אין כמותם בעולם. רק במצריים יודעים להכין כְּנָאפֶה, בַּקלאווה ובסבוסה בכזאת מתיקות מעולה.

במפעל שלו בסָאקָארָה מייצר ג’פרי את הג’ינסים של התחתית וגם את הג’ינסים של העילית. שמות אי־אפשר להגיד. אצלו במפעל שמים את התוויות שאחר־כך משנות הכל. תשע־עשרה דולר או תשע־מאות דולר, הכל תלוי בתווית. הג’ינסים היקרים הם של שני אופנאי עילית, שאינם יודעים על כך דבר, הכל בסודי־סודות. הוא עושה מכולם צחוק וממשיך לאכול עוד כְּנאפות ועוד בסבוסות, כמו שהתיר לעצמו. לבית־כנסת הוא לא הולך. רק עשרים־וחמש זקנות יהודיות נשארו במצריים מכל הקהילה, ואפילו מניין אי־אפשר לאסוף. שני בתי־הכנסת בקהיר הם יותר מונומנטים היסטוריים, שכוחות הביטחון המצריים שומרים היטב.

ג’פרי אוהב מאוד להתחכך באנשי השגרירות הישראלית במצריים. העברית שלו נשארה חיה בזכות המפגשים הללו, וכשהוא מדבר עברית עם החֶברֶה מהשגרירות הוא נזכר איך היה צעיר ולמד באוניברסיטה העברית, ולנעורים אין תחליף. הוא חווה את נעוריו במעונות בירושלים, בשנות השמונים, ימי מלחמת לבנון הראשונה. בתור אזרח אמריקאי היה פטור מהמלחמה וחי כמו בהזיה.

לאמיתו של דבר חייב ג’פרי את חייו החדשים לשגרירות הישראלית במצריים. בזכותה הגיע לכאן. קצת אחרי שירד מנכסיו פגש בפסטיבל ג’ינס ושוקולד באָלַבָּמָה את אחותו של שגריר ישראל בקהיר. הוא החליט לנסוע לקהיר אף־על־פי שכבר לא היה לו בשביל מה. היה להם רומאן בזק לא־מוצלח בימי הפסטיבל, ואפילו שהרומאן נגמר, הם נהיו חברים, והיא קישרה אותו עם אחיה, השגריר באותם ימים, ויברך אותה השם על כך. כל חייו השתנו. הוא לא ישכח את הפגישה הראשונה עם השגריר, שהכניס אותו לעסקים בקהיר. וכל השאר היסטוריה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיי חורף”