החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דילמה בשחקים

מאת:
הוצאה: | 2016-09 | 96 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

מאה אנשים עלו לטיסה לריו שבברזיל. במהלכה, התבשרו כי בשל תקלה עליהם להיפטר בתוך שמונה שעות מעשרים נוסעים, ולא, גורלם של כל הנוסעים ייחרץ.
כעת עליהם להחליט: מי מהנוסעים יגיע בשלום ליעד ומי יצא מהדלת; בגובה שלושים אלף רגל.
במטוס נמצאים נוסעים ממגוון הקשת החברתית, בהם: כלכלן, רופא, סוציולוגית, משורר, פילוסוף, רב, חבר כנסת ומדען שמנהלים את הדיונים בהחלטה הקשה.
הספר מציג גישות שונות ברוח הליברליזם הנאור, היהדות וגישות נוספות הנוגעות לחיים של כולנו.
דרך ההתרחשות המרתקת והמפתיעה מנסה המחבר לשרטט את מאפייניה של החברה הישראלית המודרנית, ולספק תשובות לשאלות נוקבות הנוגעות למדינה שבה אנו חיים ובזו שבה (אולי) היינו מעדיפים לחיות.
יובל מזר הוא כלכלן בכיר בבנק ישראל, בחטיבת המחקר.
בעבודתו הוא כותב מאמרים מקצועיים, דוחות ותזכירי מדיניות.
זהו ספרו הראשון.

מקט: 978-965-571-070-0
מסת"ב: 978-965-571-070-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתיח

הכרוז בטרמינל שלוש של נתב"ג ביקש מהנוסעים האחרונים, שמעון ושלומית, להגיע מידית לשער היציאה של המטוס. זו הייתה הפעם השלישית שהוא קורא לאותם אנשים.

לאחר עיכוב נוסף, הגיעו הזוג בהליכה נינוחה. תשובתם לכל מי שהעז להעיר להם על איחורם החצוף הייתה: "המוכרים האלה בדיוטי פרי, שיגעו אותנו! בסוף הצלחנו לשכנע אותם שממש לא זול פה." או: "מה הלחץ? ריו לא תברח לשום מקום? טרנקילו אמיגוס."

בסופו של דבר, הטיסה לריוּ דה ז'ניירוּ, ברזיל, יצאה בעיכוב של כמעט חצי שעה.

אחד הנוסעים, חנוט בחליפה וחנוק בעניבה, רטן בקול: "ככה זה במדינה הזאת. שנים, שנים שאני טס לריו מאירופה, ודבר כזה עוד לא ראיתי." הנוסעת שישבה לידו השיבה: "תראה, אדוני, הכול עניין של חינוך. וכנראה ההורים פה נכשלו כישלון חרוץ. אממה, אם הייתה ענישה, לא היינו צריכים לבזבז את הזמן שלנו. ככה זה, כשאין הרתעה כל אחד עושה מה שבראש שלו."

שתי דיילות, מאופרות בקפידה, פצחו במופע הפנטומימה שלהן, בזמן שהנוסעים סידרו לעצמם את סביבת הישיבה לקראת הטיסה הארוכה.

הקברניט, בקול מתכתי ומנומס, הודה לנוסעים שבחרו לטוס דווקא בחברת "תל-גד", ומסר פרטים טכניים על הטיסה הצפויה.

כעבור חצי שעה מההמראה החלו הדיילות להגיש אוכל ושתייה, ולאחר שעה ארוכה ומעצבנת במיוחד, פינו את שאריות המזון.

כמו בכל טיסה.

כעת נשאר רק להתרווח בכיסא ולקרוא ספר טוב. או לשאול את הנוסע בכיסא ליד מאיפה הוא בארץ, מה עשה בצבא והאם הוא מכיר את מוישל'ה. או לצפות בסרט שנבחר להקרנה מטעמים מסחריים. או לנסות להירדם. מבט קצר על יושבי המטוס גילה שרובם בחרו לשלוף את הטלפונים הניידים. מעניין, מה עשינו לפני מספר שנים, טרום המצאת הטלפונים החכמים? במה מילאנו את הזמן שאנו ממלאים כעת בדגדוג המסך הקטן?

אחד הנוסעים נזכר בקול בלילה שהוא ואשתו שקעו אל תוך הנייד שלהם – עד אור הבוקר, והחל נואם לנוסעת שישבה לימינו: "ואז זה הכה בי, אני מכור, משועבד וזה חזק ממני. כבר כמה ימים שהמטען של הסמארט שלי מקרטע, וזה אומר שבאזור השעה שתיים אני מקבל התראה שסוף העולם מתקרב – יש לי עוד עשרים אחוזים. בשעה שלוש זו כבר גסיסה, אחרי כמה דקות – המסך משחיר והעסק נגמר. ואז גיליתי עולם חדש. מוזר. עולם שבו אין כל רבע שעה איתות מ'וואלה', 'דה-מרקר' או 'ספורט5'. עולם בלי אפשרות לענות להודעות בוואטסאפ, בלי לעלות פוסט לפייסבוק, בלי לבדוק מיילים. אפילו בלי להתקשר להודיע על איחור בגלל הפקקים. שקט משונה כזה והמון זמן שהתפנה. פתאום יש לי זמן לבלות עם הילדים, וזמן להיות עם עצמי. זה היה מוזר, הרגשתי מוזר, כולם סביבי שקועים בטלפון ורק אני מתבונן מהצד. ואז הפנמתי – החבר הכי קרוב של האדם המודרני הוא הטלפון הנייד."

הנוסעת הנהנה בנימוס, והנוסע, שנראה כי יחד עם תנועת כנפי המטוס גם זרם מחשבתו נסק, המשיך לפרוש את משנתו:

"הטלפון שלי הוא החבר שאני מביא אתי לכל מקום: לכל דיון, לכל הרצאה, לכל סמינר ולכל כנס. וכשקצת משעמם – אני שולף אותו ומאבד קשר עם המרצה, מביך את המנהל – שגם הוא מעיין בנייד או בלפטופ. וואלה, כבר קשה לעניין אותי באופן רצוף. איבדתי את היכולת להקשבה ממושכת. כמו כל האנשים שאני מכיר, סף הריכוז שלי הוא אפסי או לא קיים. ואני לא באמת נאמן לחבר הזה, הטלפון הנייד. הלוא אם יקרה לו משהו תוך יום יהיה לי אחר, חדש. טוב יותר. עם פונקציות רבות יותר, שטח זיכרון גדול יותר, ופחות זמן עבורי לחיות באמת. מסכי מגע החליפו את המגע האנושי. יש לי המון חברים, בפייס, שחלקם כבר התעלו לדרגת חברי וואטסאפ, אבל מעולם לא נפגשנו. ואני חושב על המילואים האחרונים שלי, שאפילו את החוויה של שיחה טובה ועמוקה אל תוך הלילה עם חברים של עשרים שנה – הסמארט הצליח להרוס. כי כשאנחנו חסרי ריגוש למשך יותר מחצי דקה, או כשהשיחה דועכת, אנחנו כבר לא מנסים לאתגר את עצמנו ומיד שולפים את הנייד וצוללים. העולם הווירטואלי תמיד מעניין.

"אני חושב על הילדים שלנו, שנולדו לתוך העולם הזה. אצלם השריר האחראי לקיום שיחה ואינטראקציה בינאישית בכלל לא מפותח.

"ורק כדי למנוע ספק, אני לא בא בקטע של תלונה, או של 'אוי-אוי-אוי לאן הגענו.' אני גם לא מתגעגע לימים עברו, ברור שהסמארט עושה לנו בהמון מובנים חיים טובים וקלים.

"סתם, תוהה על העולם שבו אנו חיים ולאן כל זה מוביל אותנו, את מבינה?"

שאלתו נותרה תלויה באוויר. הנוסעת שקעה בנמנום טיסות והטלפון הנייד שהחזיקה נשמט על חזהּ.

הכול נראה שגרתי בטיסה הלילית לריו, א' במרחשוון.

  1. :

    ספר מעניין ומעורר מחשבה.
    הסופר מטיל אור מזוויות שונות על האנושיות שבנו או ליתר דיוק על אבדנה בשעות משבר.
    הספר מרתק וקולח ומותיר אותך הוגה בו שעות רבות לאחר שסיימת אותו.

  2. :

    הספר דילמה בשחקים מפתיע את הקורא בכל פרק מחדש. גם כשנדמה שהמנטרה הובנה והדילמה כבר נשחקה מספיק מצליח יובל מזר להכניס עומק ועניין בכל פרק ופרק.
    מזהיר מראש את קהל הקוראים שיהיה קשה מאוד להפסיק את הקריאה באמצע.
    השילוב בין פילוסופיה, דינמיקה חברתית, פוליטיקה, כלכלה ושלל מימדים נוספים מרתק ומאפשר לקורא להרגיש שהוא יושב באחד מהכיסאות בסיפון המטוס ולחיות את הדילמה כאילו חבש לעיניו משקפי מציאות מדומה.

  3. :

    אביא ממבחר תגובת מתוך דף הפייסבוק של הספר:

    דוקטור ציפי בבצ'יק חוקרת ספרות וחינוך למצוינות ומרצה במכללת ספרות וגם מנהלת ביס למחוננים באשדוד, כותבת על הספר:
    אוגוסט 2016
    "דילמה בשחקים" מאת יובל מזר
    ד"ר ציפי בבצ'יק
    ספר הביכורים של יובל מזר "דילמה בשחקים" הנו אספקלריה מאירת עיניים ומעירת נפש על החברה בה אנו חיים.
    מזר הוא כלכלן בכיר במשרד ממשלתי מתגורר בעיר מודיעין הבורגנית ובאמצעות עיצוב מדויק של הדמויות הוא מצליח להעביר ביקורת נוקבת על החברה הישראלית. מזר מתאר אותנו כחיים בחברה שמוקיעה מקרבה את השוליים ואינה מסוגלת להכיל את האחר את הזר ואת הגר הגר בתוכה. חברה שמקדשת את החומר ואת הכסף ורודפת אחר כבוד ותארים.
    הספר מתאר את סיפורם של מאה נוסעים שעושים את דרכם בטיסה לריו בברזיל. הסיפור נפתח בסיפור טיסה שגרתי כשלפתע הקברניט מודיע על תקלה במנוע המטוס ועל מנת שהנתחיתה תתנהל באופן תקין יש להיפטר ממשקל עודף של 20 נוסעים.
    לרשותם עומדות 8 שעות לקבלת החלטה ולביצוע מי לחיים ומי למוות.
    בפני הנוסעים עומדות דילמות מוסריות של קידוש החיים מול אלטרואיזם, רפיון נפש והתאבדות אל מול גאווה ודעה קדומה ועוד.
    מזר מיטיב לעצב דמויות אותנטיות באופן המאפשר להזדהות איתן להבין אותן לשנוא אותן לכעוס עליהן ולבכות איתן. כל דמות מייצגת חלק מפסיפס שלם המרכיב את החברה הישראלית.
    הספר מרתק וכתוב בשפה קולחת ציורית עשירה בדימויים ובמטאפורות תוך שימוש בציטוטים ואזכורים מעוררי השראה ומעודדי חשיבה המושאלים מתוך מקורות יהודיים, טקסטים ספרותיים והגות פילוסופית.
    בהחלט ספר שגורם לך להרהר ולערער
    ולא מותיר אותך אדיש אל מול המציאות.
    הספר בוחן את מקומם של הערכים ואבני היסוד שלנו, כדוגמת אמונה וזוגיות חברות והחיים בעידן הטכנולוגי המשתנה, מלחמה ושלום, מסירות ואחריות מנהיגות והנהגה.
    לסיכום, הקריאה ב"דילמה בשחקים" היא נעימה וזורמת יחד עם זאת מטלטלת. מזר מיטיב לשזור הומור ודימיון יחד עם רצינות ושאלות פילוסופיות מהותיות.

    מנחם מיכלסון (אחד שכתב וערך מעל 30 ספרים בחייו):
    "יובל שלום,
    קראתי הבוקר בהעלם אחד את ספרך, מועט המחזיק את המרובה, ונהניתי הנאה מרובה מהעלילה, מהציטוטים המחכימים, מהתובנות למיניהן. זהו ספר חכם ומהיר, וכמעט אפשר לחוש את התפרצות רוח הכתיבה.

    ….
    ובגדול: ספר מרתק, מתומצת, בלי מריחות של צבע, החיים כמשל, מבט מרתק אל מעבדה אנושית.
    את ספרך הבא כבר אקנה."

    ועוד

    https://www.facebook.com/%D7%93%D7%99%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%A9%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%9D-1622166798106728/?ref=bookmarks

הוסיפו תגובה