החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ראזק – הילד חסר הזהות

מאת:
הוצאה: | 2022 | 149 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

20.00

רכשו ספר זה:

ראזק נכנס לחדרו ולפתע חש שאיננו לבדו. הוא נדרך והביט סביב. באותו רגע חש ביד חמה מונחת מאחור על כתפו.

כל קול לא יצא מפיו. לחייו האדימו מהפחד הנורא. הוא לא הבין כיצד נקלע למצב שחנק את גרונו. כשניסה להסתובב, שמע קול הקורא בשמו, ואת הקול לא הכיר כלל וכלל.

זהו סיפורו של ילד בן שש שבוקר אחד התחוור לו שהוא משמש כגלגול נשמתו של אחי סבו אשר נעלם בנסיבות מסתוריות בילדותו, ומעולם לא נראה יותר בציבור. מדי פעם שמו עלה, ודמותו פרצה בין הקהילות בעיראק ועוררה יראה ופחד, וקברו קיים ואפוף אף הוא מסתורין רב.

לעזרו של ראזק הצטרפו פרפר צבעוני שלו תכונות על־אנושיות ועורב שחור וחכם אשר בלעדיהם לא היה מצליח כלל בדרכו רצופת האירועים והסכנות.

ספר מהמם וקליל הכתוב בשתי שפות – עברית וערבית מתורגמת.

מתאים לכל הגילים.

שמעון אטיאס הוא פנסיונר, אדם סקרן וחביב, תורם ומתנדב בקהילה.

נולד וגדל במעברת מחנה ישראל.

שירת שנים רבות במשטרה בתפקידים שונים.

נשוי לעטרה, אב לילדים וסבא לנכדים.

זהו ספרו הראשון.

מקט: 4-1272-1971
ראזק נכנס לחדרו ולפתע חש שאיננו לבדו. הוא נדרך והביט סביב. באותו רגע חש ביד חמה מונחת מאחור על כתפו. […]

 

ראזק היה ילד בן שש, יפה תואר וחביב על כולם. הוא גר בפרברי העיר בגדאד, וביתו סמוך ומשקיף על נהר החידקל.

לראזק יש עוד אחות אחת, יסמין שלומדת בבית ספר גבוה בעיר בצרה, ומגיעה הביתה רק בחופשות מן הלימודים, כך שמבחינתו, ראזק היה כמעט לבדו בבית, פרט לאימו סלמה ולאביו יוסוף. המשפחה עברה להתגורר בעיראק יחד עם סבו מוחמד שהיה גנרל בצבאו של חוסיין, מלך ירדן. ומאחר שהסב היה אדם עשיר מאוד, דבר ששיקף את עמדתם הרמה של קציני הצבא בחיילות מדינות ערב, נהנה ראזק ממעמד של נסיך, מה גם שהיה בן זכר יחיד להוריו. הדבר לא היה מקובל בעולם הערבי, מאחר שעל פי הדת המוסלמית הגבר רשאי לשאת עד ארבע נשים. וככל שהמשפחה הגרעינית תכיל יותר ילדים, הרי שמעמדה יהיה רם יותר בקרב הקהילה. משום מה לא נודעה הסיבה מדוע העדיף יוסוף להסתפק באישה אחת.

גם סבו של ראזק העדיף להביא לעולם ילד אחד בלבד, את יוסוף. ויוסוף הלך בדרכי אביו והביא לעולם גם הוא ילד אחד בלבד, את ראזק.

ואכן סבתו של ראזק, סבתא סביחה, הייתה ספונה בדלת אמותיה ופרט לעוזרות לא ראתה איש, ובמשך היום ישבה בדיוואן ובהתה בארבע פינות הבית. לא היו לה חברות והיא לא התרועעה עם שכניה, דבר שגרם לריחוק בין אשת הגנרל לסביבה האמידה מאוד שגרה בה. איש לא ידע עליה מאומה, לא על עברה ולא על משפחתה. היא העסיקה את עצמה כל היום בסריגת צעיפים לנכדיה שטרם פרצו לאוויר העולם, אך כשנשאלה למין האד’א, למי זה, ענתה, לאבן אללה, לבן האלוהים.

ובכן, ראזק השקיף על החידקל ושאל את אימו, “יא מא, למה יש רעש של ברקים ורעמים?” תוך כדי שהוא מצביע על לשונות האש שפורצות באופק הרחוק ומלוות ברעם אדיר ומפחיד.

אימו הייתה עסוקה באותה עת בתפירה של לבוש שיהלום את מעמדה לקראת נשף גדול שעמד לערוך סדאם חוסיין, שליט עיראק, לכל הגנרלים מצבאו ולכל קציני הצבא הבכירים שהגיעו לארצו, כדוגמת הסבא מוחמד. לשאלתו היא ענתה שאלה סתם רעשי רקע בארץ האויב המר ביותר של האומה הערבית.

“ומיהו אותו אויב מר ואכזר שאליו כיוונת את דברייך?” שאל.

אימו הרימה את ראשה אליו והביטה בו בעיני השקד הנוגות שלה. “היהודים. יא אבני ראזק, אתה הרי אוצר שלי. כשמך – כן אתה. האד’א הוא אלעאלם. זה הוא העולם. ולאזם נעיש ונסכר ת’מנא, דהיינו, אנחנו צריכים לסגור את פינו ולחיות את חיינו,” ענתה.

ראזק הופתע מן התשובה ומטון הדיבור החלש והמתרפס, כאילו אמרה אימו שלא עומדת בפנינו ברירה וכך הוא העולם. לעת עתה הוא הסתפק בתשובה זו, אף על פי שלא הסכים עימה. ‘אשאל את אבא, ואולי את סבא. הרי אין דבר שנעשה ללא סיבה. וסבא הרי גנרל אמיץ, ובטוח יֵדע את הסיבה ללשונות האש ולפיצוצים המחרידים האלה, אחרת הוא לא היה מתקדם עד לדרגת גנרל בצבאו של מלך ירדן, המלך חוסיין. חוסיין היה מלך ההאשמים האהוב בכל מדינות ערב, ואביו היה המלך עבדאללה הגדול ששלט על כל יושבי המדבר. והלוא משפחתי היא נצר למשפחה ההאשמית, ועל כך גאוותנו,’ חשב לעצמו. מה מאושר היה לדעת שהוא חלק ממשפחה חשובה שלה אילן יוחסין מפואר, משפחת אבו סייאח המהוללת ששמה יצא לאורך ולרוחב הממלכה ההאשמית המאכלסת את מדבריות העולם, ממדבר גובי ועד למדבר סהרה.

ראזק שבע מהארוחה שהגישה לו אימו, ואז נשמעה דפיקה בדלת. בפתח הדלת עמד סבו מוחמד שהגיע לבקר.

“אבא,” קרא ראזק בהתרגשות, “בוא תראה מי הגיע.”

האב היה בחדרו שבקומה השנייה ומשהתמהמה ולא ירד אליהם, אמר ראזק, “רק רגע, סבא. אלך לבדוק מה קרה.”

הוא שם פעמיו אל עבר גרם המדרגות, וטיפס אל הקומה השנייה, אל עבר חדרו של אביו, לראות מדוע זה בושש לבוא.

“אבא?” שאל וניסה לפתוח את הדלת. הוא הביט דרך חור המנעול אך לא ראה דבר. הוא רץ בבהלה חזרה אל סבו. “סבא, אבא לא פותח את הדלת. מה עושים?” שאל בדאגה.

“לא נראה לי הגיוני,” השיב הסב בטון מרגיע. “בוא ונראה,” אמר ולקח את הסולם הגבוה והניחו מבחוץ על קיר הבית, מתחת לחלון.

“סבא, היזהר.” קרא אחריו ראזק, “שלא תיפול מהסולם.”

הסב טיפס על הסולם בקלילות, הרים את רגלו הימנית ונכנס אל החדר.

“אל דאגה, אני כבר בתוך החדר. אתה, רק תזוז הצידה,” הזהירוֹ, “לבל ייפול עליך הסולם הגבוה.” החדר היה ריק. הסב הסיט את הווילונות, ליתר ביטחון, אך לא ראה את בנו.

“אללה אכבר,” קרא.

הרוח שחדרה מבעד לחלון הפתוח גרמה לווילונות להתנופף, מה שהוסיף נופך מיסטי ומפחיד. “שו האד’א, יא אללה אלכביר?”

לא הייתה כל סיבה נראית לעין להיעלמותו של האב. דאגה שהלכה והתעצמה החלה לחלחל בליבו של הסב. הוא עשה חיפוש יסודי בכל החדר ולא מצא סימן שהיה יכול להעיד על הימצאותו של יוסוף, בנו היחיד והיקר, או מה גרם לו להיעלם. הוא הרגיש מכת קור בעורפו ובפעם הראשונה בחייו הרגיש מהו פחד. פחד מחניק. פחד משתק. ‘הינה אתה מאבד את היקר לך מכול. הילד היחיד שהיה לך – איננו עוד. מה גם שתמיד אנחנו אומרים שלנו זה לא יקרה, והינה – קרה, גם קרה. לכאורה. אז למה אני צריך לדאוג? למה אני דואג?’ שאל את עצמו וניסה להסיט ממנו והלאה את המחשבות הטורדניות.

“נו, תפתח את הדלת,” נשמע קולו של ראזק מעבר לדלת הנעולה. “מדוע אתה לא פותח?” ראזק החל לבכות ולצרוח. “תפתח כבר, תפתח,” הוא בכה בקול גדול.

לבסוף פתח הסב את הדלת ונשאר עומד חסר אונים בפתח, כשהבעת פניו אומרת הכול. בינתיים עלו והצטופפו בקומה השנייה בני המשפחה וגם השכנים המודאגים שהביעו הזדהות. הרי מעולם לא קרה כדבר הזה בעיר. ולא רק בעיר, אלא בכל האזור.

“אנחנו לא מבינים כיצד קרה הדבר ואנה אנחנו באים,” פניה של סלמה, האישה והאם, הלבינו כפניו של בר מינן, והיא נראתה כאילו הכישהּ נחש.

“עזיזה,” פנה הסב אל עוזרת הבית.

“כן?” ענתה זו בקול שבור.

“היכן אלולד? וין ולדי?” שאל.

“אלולד צ’אע! הילד נעלם!” ענתה בקול רפה.

“קדימה. וואראיי לאלשרטה. אחריי למשטרה. הילד נעלם,” אמר בקול סדוק. “אנחנו נוסעים למשטרה שיעזרו לי לחפש את הילד. הילד היחיד שאלוהים נתן לנו. המלאך שלנו. היורש שלנו. מה אעשה בלי הילד היחיד שלי?”

“סבא, אל תדאג. אבא שלי חי וקיים ועוד מעט יופיע,” ניסה להרגיעו ראזק.

הסב חיבק את נכדו בחוזקה חיבוק גדול. הוא נעל את החדר בשנית, וכולם פנו לרדת במדרגות. בעת שעמדו הסב ונכדו מחוץ לדלת הכניסה, בדרכם אל תחנת המשטרה, נשמעה לפתע קריאה מן החלון, “יא אבויה, סכרתוני בע’רפת א(ל)נום, סגרתם אותי בחדר השינה. אני בבית. תפתחו את הדלת.”

פניו של הסב איבדו מצבעם. הוא לא היה יכול להוציא הגה מפיו, ועמד במקומו כמי שכפאו שד.

לבסוף התעשת, נכנס פנימה ואיתו נכדו והשניים פנו לעלות במדרגות. הסב נראה כאילו הוא עולה אל הר געש, בכבדות ובחוסר אמונה. הוא ניסה להכניס את המפתח אל חור המנעול, אך מרוב התרגשות ניסה להכניס מפתח שאיננו מתאים. הזמן חלף לו כנצח אבל הוא לא הצליח בכך.

“תן לי לנסות, סבא,” נשמע קולו של ראזק. “אני יודע לפתוח את הדלת מהר מאוד. תן לי הזדמנות,” ביקש מסבו.

וכשקיבל את רשות הפתיחה נוכח לדעת שהסב ניסה לפתוח את דלת החדר במפתח המחסן שהיה בגינה וננעל כי היו כל מיני ליסטים שחמדו את כלי העבודה היקרים שהיו בתוכו, ולכן הוחלט לנעול אותו במנעול גדול, גם אם הדבר לא היה מקובל. ומאחר שלא רצה להעליב את סבו, לא הוציא מילה, רק החליף את המפתח במפתח המתאים. הדלת נפתחה והשניים נכנסו לחדר.

יוסוף עדיין לא נראה בחדר. “מה קרה לך, יא אבני אלווחיד ואלעזיז?” שאל הסבא.

הוא ניסה להסוות את דאגתו מאחר שלא רצה לגלות את רגשותיו, כיאה לאבא ולסבא גיבור ועיזוז, אך כמעט שלקה בליבו מהאירוע הקשה והמפחיד שהתחולל אך לפני כמה דקות. ולא הייתה חסרה גם פנייה לכל מטות המשטרות בכל עיראק. אבל דבר אחד לא היה יכול למנוע ואלה הידיים שרעדו בחוזקה.

אך יוסוף נשאר נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. הוא השמיע את קולו, אך פניו לא נראו, כאילו הוא קבור בחדרו מבלי יכולת לצאת. ועבר במוחו של הסבא תסריט מאוד מוזר ומפחיד שבנו איננו עוד כי לא ייתכן שיישמע רק קולו ולא ייראו פניו.

“היכן אתה, אבא?” שאל ראזק.

“וינכ, יא אבני?” חזר אחריו הסב. “באסם אללה אלרחמאן אלרחים,” אמר הסב והרים את ידיו לתפילה ולתחינה בבקשה מריבונו של עולם להגיד ולהראות את בנו בכורו ויחידו עלי אדמות.

הם המשיכו וחיפשו את יוסוף בחדר וכשהסתובבו לאחור, עמד הוא לפניהם במלוא גופו ובפניו המוכרות. ראזק רץ לכיוונו כשידיו פרוסות לצדדים ואילו הסב התמוטט והתעלף כי לא יכול היה לעמוד בלחץ גופו הישיש, כך שאיש לא שאל את יוסוף לפשר היעלמותו ולפשר חזרתו.

“מהר, מהר, יא סלמה,” קרא יוסוף לאשתו שחזרה לעצמה כאילו מן העולם הבא.

מערכות גופה חזרו לתפקד והיא הגיעה עם בקבוק בושם חריף והעבירה אותו מתחת לאפו של חמהּ המעולף שחזר אט־אט לאיתנו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ראזק – הילד חסר הזהות”