אריקה פאלק, מחברת ספרי מתח, נדהמת לגלות בין חפציה של אמה יומני נעורים ומדליה נאצית. כדי לברר מהי המדליה הזאת […]
רק זמזום הזבובים ומשק כנפיהם הפרו את הדממה בחדר. האיש על הכיסא היה מוטל שם זמן רב. הוא כבר לא היה בין החיים. לא אם מתייחסים לאדם כאל יצור שחי, נושם ומרגיש. הוא הפך למזון. מקור הזנה למעופפים ולזוחלים.
הזבובים התעופפו סביב הגופה. לעיתים נחתו. לסתותיהם טחנו. ואז שוב התרוממו. חגו מסביב. חיפשו מקום נוסף לנחות בו. גיששו את דרכם. התנגשו זה בזה. הפצע הפעור במרכז ראשו של האיש היה מעניין במיוחד. ריחו המתכתי של הדם כבר התנדף מזמן, ובמקומו עלתה צחנת ריקבון מתקתק.
הדם כבר נקרש. תחילה זלג, טיפטף. מחלקו האחורי של הראש לאורך משענת הכיסא. אל הרצפה, שם נאגרו הטיפות ויצרו שלולית. תחילה ביעבעה אותה שלולית מתאי דם חיים. אך כעת היתה השלולית שחורה. לא היה אפשר לנחש שתכולתה זרמה פעם בעורקיו של אדם. זו היתה רק עיסה שחורה ודביקה.
חלק מהזבובים חיפשו דרך לצאת מהחדר. הם שבעו. כבר הטילו את ביציהם. הם עבדו קשה והשקיטו את רעבונם. כעת ביקשו לצאת. הם הטיחו את כנפיהם בשמשה. לשווא ניסו לפרוץ את המחסום הבלתי נראה. כנפיהם המוטחות בשמשה השמיעו נקישות עמומות. בסופו של דבר ויתרו. כשחזרה תחושת הרעב הם שבו אל מה שהיה לפנים אדם אך עתה היה בשר ותו לא.
אריקה לא הצליחה להרפות מהנושא שהטריד את מנוחתה לאורך חודשי הקיץ. הירהרה, שקלה בעד ונגד, נעמדה מתחת למדרגות לעליית הגג. אך תמיד נעצרה במדרגה הראשונה. היא הרי היתה יכולה לטעון שזה בגלל העומס שחוותה בחייה בחודשים האחרונים. החתונה, וההמולה הכללית ששררה כל עוד אנה וילדיה התגוררו בביתם. אבל זו לא היתה כל האמת. היא פשוט חששה.
חששה ממה שהיא עלולה לגלות. חששה לנבור במשהו שעלול להציף דברים שהיתה מעדיפה לא לדעת.
אריקה ידעה שפטריק כובש את סקרנותו. היא ידעה שהוא תוהה מדוע אינה מתיישבת לקרוא את היומנים שהם מצאו בעליית הגג. אבל הוא לא שאל. ולה לא היו תשובות. האפשרות שתיאלץ לשנות את תפישת עולמה איימה עליה. עם חלוף השנים פיתחה דעה שלילית למדי על אִמה ועל האופן שבו נהגה בבנותיה. אבל זו היתה דעתה המוצקה. זו היתה תפישת עולמה המוכרת והיציבה זה שנים, האמת הבלתי מעורערת. ייתכן שהתגליות רק יאששו את מה שתמיד ידעה. יוסיפו משנה תוקף לעמדותיה המוצקות. אך מה יהיה אם התמונה תתנפץ? והיא תיאלץ להסתגל למציאות חדשה? רק כעת אזרה אומץ לגשת.
אריקה הניחה את כף רגלה על המדרגה הראשונה. קולות הצחוק של מאיה בקעו מהסלון בקומה התחתונה כאשר פטריק השתעשע עימה. אלה היו קולות מרגיעים, והיא עלתה מדרגה אחת נוספת. חמש פסיעות נוספות והיא כבר היתה למעלה.
האבק הסתחרר סביבה כאשר הרימה את המכסה וטיפסה אל עליית הגג. היא ופטריק דנו באפשרות לשפץ את המקום, בעתיד הרחוק, ולהפוך אותו לחדר של מאיה, לכשתתבגר ותרצה את הפרטיות שלה. רצפת העץ הגסה וקורות העץ העבות לא יצרו אווירה מזמינה במיוחד. עם השנים הפכה עליית הגג למקום אחסון גדוש בחפצים. קישוטים לחג המולד, בגדים שהיו קטנים על מאיה, ארגזים עמוסי פריטים שהיו מכוערים מכדי לרהט בהם את הבית, אך עדיין עוררו סנטימנטים ולכן לא היה אפשר לזרוק אותם.
ארגז העץ ניצב בצמוד לקיר הקצר יותר. זה היה ארגז ישן, עשוי עץ ופח. לאריקה היה נדמה שמדובר במזוודה אמריקנית. היא ניגשה אל הארגז והתיישבה לצידו על הרצפה. העבירה את ידה על המכסה. היא נשמה נשימה עמוקה, תפסה בארגז ופתחה אותו. ריח עבש היכה בנחיריה והיא עיקמה את אפה. היא תהתה מה יוצר את תחושת היושן. ככל הנראה עובש, שִיערה, ומייד הרגישה את הגרד בקרקפת.
היא זכרה את הטלטלה הרגשית שחוותה כאשר היא ופטריק גילו לראשונה את הארגז ובדקו את תוכנו, שלפו ממנו אט־אט פריט אחר פריט. ציורים שהיא ואנה ציירו בילדותן, חפצים זעירים שהכינו בבית־הספר. את כל אלה שמרה אִמן אלסי. האֵם שמעולם לא נראתה מתעניינת כשבנותיה הצעירות באו הביתה והציגו לה את יצירותיהן בשקיקה.
כעת עשתה אותו דבר, שלפה פריט אחר פריט והניחה אותם על הרצפה לצידה. הדבר שחיפשה היה מונח ממש בתחתית הארגז. היא שלפה את פיסת הבד בזהירות, וסוף כל סוף אחזה בה שוב בכפות ידיה. חולצת התינוק הזו היתה פעם לבנה, אבל כעת, באור, ראתה שהיא הצהיבה עם השנים; והיא לא היתה מסוגלת להתיק את עיניה מהכתמים החומים הקטנים שעל הבגד. תחילה הניחה שמדובר בכתמי חלודה, אך לאחר מכן הבינה שזה דם קרוש. גילוי כתמי דם על חולצת התינוק היה מכמיר לב. כיצד הגיעה החולצה הזו הנה, לעליית הגג? למי היתה שייכת? ומדוע שמרה אותה אִמה?
אריקה הניחה בזהירות את החולצה לידה על הרצפה. כאשר היא ופטריק מצאו את הבגד לראשונה, היה בתוכו חפץ כלשהו, אך כעת הוא כבר לא היה שם. זה היה החפץ היחיד שהוציאה מהארגז – מדליה נאצית שהוחבאה בבד המרובב. הרגשות שהתעוררו בה כשראתה את המדליה לראשונה היו מפתיעים. ליבה האיץ את פעימותיו, פיה יבש, ותמונות שראתה ביומני קולנוע ישנים ובסרטים תיעודיים על מלחמת העולם השנייה היבהבו מול עיניה. מה עושה מדליה נאצית כאן בפְייֶלבָּקָה? בביתה שלה ובין החפצים של אמה? הסיטואציה כולה היתה אבסורדית. היא רצתה להחזיר את המדליה לארגז ולסגור את המכסה, אך פטריק התעקש שייקחו אותה למומחה כדי לגלות פרטים נוספים. אריקה הסכימה לכך בחוסר חשק, אך היה נדמה לה שהיא שומעת קולות לוחשים בתוכה; קולות מבשרי רעות שהורו לה להחביא את המדליה ולשכוח מקיומה. אבל הסקרנות גברה על הקולות. בראשית חודש יוני מסרה את המדליה להיסטוריון שהתמחה במלחמת העולם השנייה, ועם מעט מזל הם בקרוב יתוודעו אל מקורותיה.
אבל יותר מכול סיקרנו את אריקה ארבע המחברות ששלתה מתחתית הארגז. ארבע מחברות כחולות. היא זיהתה את כתב ידה של אמה על הכריכה. הכתב המוקפד, שנטה ימינה, אבל בגרסה צעירה ועגלגלה יותר. כעת שוב שלפה אותן אריקה מהארגז, העבירה את אצבעה המורה על המחברת העליונה. “יומן” היה כתוב על כולן. המילה עוררה בה רגשות מעורבים. סקרנות, התרגשות, התלהבות. אך גם פחד, הססנות ומציצנות. האם יש לה זכות לקרוא את היומנים? האם זכותה ליטול חלק במאווייה הכמוסים ביותר של אִמה? הרי יומן מעצם טבעו לא נועד לעיניים זרות. אמה לא כתבה יומן כדי לחלוק את תוכנו עם אדם נוסף. ייתכן שממש לא היתה רוצה שבתה תקרא אותם. אבל אלסי כבר לא היתה בין החיים, ולאריקה לא היתה אפשרות לשאול אותה. היא תיאלץ לקבל החלטה בכוחות עצמה.
“אריקה?” קולו של פטריק קטע את הרהוריה, והיא צעקה לו בחזרה:
“מה?”
“האורחים צריכים להגיע כל רגע!”
היא העיפה מבט בשעון. אוי, השעה כבר שלוש! מאיה חוגגת היום יום הולדת שנה, והחברים הקרובים והמשפחה הוזמנו לחגוג עימם. פטריק ודאי הניח שנרדמה בעליית הגג.
“אני באה!” היא סילקה את האבק מבגדיה, ובתום רגעים אחדים של היסוס נטלה עימה את המחברות ואת חולצת התינוק וירדה במדרגות התלולות. מלמטה כבר עלה בליל של קולות.
“ברוכים הבאים!” פטריק זז הצידה כדי לפנות מקום לאורחים הראשונים. אלו היו יוּהַן ואֶלִיזַבֶּט, זוג שהכירו דרך מאיה, שכן היה להם בן באותו גיל. בנם אהב את מאיה אהבה עזה, אם כי לעיתים קיבלה אהבה זו ביטויים פיזיים ממש. ברגע זה, למשל, ויליאם שעט לעבר מאיה כבולדוזר והפיל אותה במיומנות שלא היתה מביישת שחקן הוקי בליגה הלאומית. שלא במפתיע, מאיה לא נהנתה מהמחווה, ולכן נדרשו כולם לשלב כוחות ולהרחיק את ויליאם הצוהל שגהר מעל מאיה הצווחת.
“חמודי, ככה לא עושים. צריך להתנהג בעדינות עם בנות!” יוהן נעץ בבנו מבט חמור סבר ונדרש להפעיל את כל כוחו למניעת מתקפה נוספת מצד בנו המאוהב.
“דווקא הייתי אומרת שהוא נוקט שיטת חיזור דומה לשלך,” צחקה אליזבט, וזכתה למבט נעלב מצד בעלה.
“חמודה שלי, לא נורא. קומי.” פטריק הרים את בתו הבוכייה וחיבק אותה עד שהצווחות שככו והומרו ביפחות קלות, ולאחר מכן הדף אותה בעדינות לעבר ויליאם.
“תראי מה ויליאם הביא לך. מתנה!” מילת הקסם פעלה את פעולתה. ברצינות תהומית וביראת כבוד הושיט ויליאם למאיה מתנה ארוזה בסרטים צבעוניים. היות שהפעוטות טרם סיגלו לעצמם הליכה יציבה, ויליאם התקשה לשמור על שיווי משקל וגם להושיט למאיה את המתנה, ולפיכך הוא התרסק על ישבנו. אך לנוכח פניה המאירות של מאיה, הוא הדחיק את עלבונו. יש להניח שהטיטול המרפד גם הפחית את עוצמת הנפילה.
“איייי,” צהלה מאיה והחלה למשוך בסרטים. אך כעבור שתי שניות עטו פניה הבעה של תסכול, ופטריק מיהר אליה להציע את עזרתו. בתום מאמצים משותפים הצליחו השניים לפתוח את המתנה, ומאיה שלפה פיל אפור ורך. זו היתה אהבה ממבט ראשון. היא אימצה את הפיל אל גופה הקטן, עירסלה אותו בזרועותיה ודרכה קלות במקום, מה שגרם לכך שגם היא נחתה על ישבנה. ניסיונותיו של ויליאם ללטף את הפיל לא התקבלו בברכה. מאיה החמיצה לעומתו פנים ואימצה שפת גוף ברורה למדי. המעריץ הקטן הסיק מכך שעליו להגביר את מאמציו, ושני זוגות ההורים חזו את הקונפליקט הממשמש ובא.
“נדמה לי שהגיע הזמן לקפה,” אמר פטריק. הוא הרים את מאיה ונכנס לסלון. הוריו של ויליאם הצטרפו, וכאשר הונח הילד מול ארגז הצעצועים הגדוש, הושב הסדר על כנו. באופן זמני, לפחות.
“שלום לכולם!” אריקה ירדה במדרגות וניגשה לחבק את האורחים. ויליאם זכה לליטוף על ראשו.
“מי רוצה קפה?” קולו של פטריק בקע מהמטבח ושלושתם ענו, “אני.”
“ואיך החיים כאשתו־של?” יוהן חייך וכרך את זרועותיו סביב כתפיה של אליזבט שישבה על הספה.
“טוב, תודה, זה לא שונה בהרבה. חוץ מזה שפטריק מתעקש לקרוא לי ‘אשתי’ כל הזמן. איך אני יכולה לגרום לו לחדול מהמנהג המגונה הזה?” אריקה קרצה אל אליזבט.
“עזבי, תרימי ידיים. עם הזמן ‘אשתי’ תהפוך ל’הממשלה’. אז אל תתלונני. איפה אנה, דרך אגב?”
“היא אצל דן. הם כבר עברו לגור יחד…” אריקה זקפה את גבותיה במחווה מלאת כוונה.
“כל כך מהר… זה היה זריז.” גם גבותיה של אליזבט הורמו. תגובה נאותה לרכילות עסיסית מסוג זה.
צלצול בפעמון הדלת קטע אותן, ואריקה קפצה על רגליה. “זה בטח הם. או קריסטינה.” את שמה של חמותה ביטאה בקור מקפיא. מאז החתונה הוסיפו היחסים ביניהן להידרדר. בעיקר בשל ניסיונותיה הכפייתיים כמעט של קריסטינה לשכנע את פטריק שגבר בשיא הקריירה שלו לא יכול לצאת לחופשת אבהות בת ארבעה חודשים. אך למורת רוחה של חמותה, פטריק לא ויתר; להפך, הוא זה שהתעקש לשמור על מאיה במהלך הסתיו.
“שלום… האם יש כאן ילדת יום הולדת?” קולה של אנה בקע מהמבואה. אריקה נרעדה מעונג בכל פעם ששמעה את הצליל המאושר בקולה של אחותה הצעירה. הצליל הזה נעדר לאורך שנים רבות כל כך, אבל כעת היה נוכח מתמיד. אנה נשמעה חזקה, מאושרת ומאוהבת.
תחילה חששה אנה שאריקה תתנגד לקשר שלה עם דן. אך את אריקה הקשר המתהווה בעיקר הצחיק. עברו יובלות, חיים שלמים, מאז היו היא ודן זוג, וגם אם היתה מרגישה שזה משונה, היא היתה מצליחה להדחיק את התחושה הזו כדי לא לחבל באושרה של אנה.
“איפה הילדה האהובה עלי?” דן – גדול, בהיר וקולני – תר במבטו אחר מאיה. בליבו של דן היתה שמורה פינה חמה במיוחד למאיה, וכעת דידתה הקטנה לעברו בהתלהבות והרימה את ידיה.
“תָּנָה?” שאלה כעת, אחרי שהבינה מה מצופה מאורחים שמגיעים למסיבת יום הולדת.
“ברור שיש לנו מתנה בשבילך, חומד,” אמר דן וסימן בראשו אל אנה, שהושיטה לה מתנה ורודה עטופה בסרטי כסף. מאיה השתחררה מידיו של דן ושוב החלה במאמצים המייגעים להסיר את ניירות העטיפה, הפעם בסיועה של אריקה, ויחד הן שלפו בובה גדולה.
“בובה,” הכריזה מאיה באושר וחיבקה את המתנה בחוזקה. ואז אצה לעברו של ויליאם כדי להראות לו את אוצרה החדש.
הפעמון צילצל שוב, ושנייה לאחר מכן נכנסה קריסטינה. אריקה חרקה שיניים. היא באמת תיעבה את נטייתה של חמותה לצלצל צלצול אחד קצר בדלת ואז להיכנס מייד בלי להמתין לקריאת ה”יבוא”.
מתנה נוספת נפתחה, אך זו האחרונה עוררה פחות התלהבות. מאיה הרימה בכובד ראש את החולצות, הציצה פעם נוספת בתוך הניירות כדי לוודא שלא מסתתר שם צעצוע נוסף, ואז תלתה בסבתה עיניים פעורות לרווחה.
“בפעם האחרונה שהייתי פה הילדה לבשה חולצה קטנה למידותיה, אז עכשיו, כשברשת ‘לִינדֶקס’ יצאו במבצע של שלוש חולצות במחיר של שתיים, ניצלתי את ההזדמנות. אין ספק שמדובר במתנה שימושית.” קריסטינה חייכה חיוך שבע רצון, על פניו לא מתרגשת מאכזבתה של נכדתה. אריקה כבשה את רצונה להסביר לקריסטינה כמה זה מטופש לקנות חולצות לילדה בת שנה. לא רק שמאיה התאכזבה; קריסטינה גם הצליחה, בדרכה הייחודית, להשחיל עקיצה קטנה. מתברר שלדעתה הם גם לא מסוגלים להלביש את מאיה כראוי.
“עכשיו עוגה!” צהל פטריק, שבחושיו המחודדים ביקש למנוע התלקחות. אריקה בלעה את רוקה, וכולם נכנסו לסלון כדי לכבות את הנר על העוגה. מאיה גייסה את כל כוחה כדי לנשוף על הנר הבודד, אך הצליחה רק לרסס רוק על העוגה. פטריק סייע לה בדיסקרטיות, והיא קיבלה את השירה והתשואות באצילות. אריקה פגשה את עיניו של פטריק מעל ראשה הבהיר של מאיה. היא חשה את הגוש בגרונה וראתה שגם פטריק נרגש מהמאורע. שנה. התינוקת הקטנה שלהם כבר בת שנה. ילדה קטנה שמדדה בכוחות עצמה, שמוחאת כפיים לשמע צליליהן של תוכניות הילדים בטלוויזיה, שאוכלת לבד, שמחלקת את הנשיקות הרטובות ביותר בצפון אירופה ושאוהבת את העולם כולו. אריקה חייכה אל פטריק. הוא חייך אליה בחזרה. באותו רגע החיים היו מושלמים.
בֶּרְטִיל מֶלבֶּרג נאנח בכבדות. הוא הירבה לעשות זאת לאחרונה. האכזבות שנחל באביב עדיין העכירו את מצב רוחו. אבל הוא לא היה מופתע. הוא הרשה לעצמו להרפות, להוריד את המגננות, להרגיש. ומי שנרדם בשמירה, סופו להיענש. היה עליו לדעת זאת. למעשה אפשר לומר שזה ממש הגיע לו, שזו היתה הפקת לקחים ראויה. טוב, הוא למד והפנים, כי הוא לא היה מסוג הגברים שיחזרו על אותה טעות פעמיים, זה בטוח.
“בֶּרְטִיל?” קולה המצווה של אָנִיקָה נשמע מדלפק הקבלה. ברטיל הרים בתנועת יד מיומנת את קווצות השיער שנפלו מפדחתו וקם בחוסר רצון. היו מעט מאוד נשים שהסכים לקבל מהן פקודות, ואניקה יַאנְסוֹן השתייכה לקבוצה מצומצמת ואקסקלוסיבית זו. עם השנים אפילו החל לרחוש לה כבוד מסוים, וגם תחת עינויים לא היה עולה בידו לנקוב בשם של אישה אחת נוספת שכלפיה חש דבר דומה. נשים לא צריכות לעבוד במשטרה, נקודה. ולראיה, הביזיון שהתרחש אצלם בתחנה ממש באביב האחרון. ועכשיו צפויה להגיע גברת נוספת. הוא נאנח. בשום פנים ואופן לא הצליח להבין מדוע קשה כל כך להביא לתחנה גבר במדים. במקום זאת הם התעקשו לשלוח שוב ושוב פרגיות שימלאו את מקומו של אֶרְנְסְט לוּנְדְגְרֵן. איום ונורא.
נביחה של כלב מכיוון דלפק הקבלה גרמה לו לכווץ את גבותיו. האם אניקה העזה להביא עימה את אחד הכלבים שלה? היא הרי יודעת מה דעתו על כלבים. הוא יצטרך לדבר איתה על כך.
אלא שהכלב במבואה לא היה אחד מכלבי הלברדור של אניקה. זה היה כלב מרוט ועלוב למראה בעל פרווה בצבע בלתי מוגדר, קשור ברצועה לאישה נמוכת קומה ושחורת שיער.
“מצאתי אותו כאן בחוץ,” אמרה האישה במבטא שהבהיר כי מוצאה משטוקהולם.
“טוב, ומה מעשיו כאן בתוך התחנה?” רטן ברטיל, והסתובב כדי לחזור אל חדרו.
“זאת פָּאוּלָה מוֹרָאלֶס,” הזדרזה אניקה לומר, וברטיל שב ופנה אליהן. נכון, לכל הרוחות. לבחורה שהיתה צריכה להגיע לכאן היה איזה שם ספרדי. אבל לעזאזל, איזו קטנה היא. נמוכה ורזה. אם כי המבט שנעצה בו לא היה חלש כלל. היא הושיטה את ידה.
“נעים מאוד. הכלב פשוט התרוצץ כאן בחוץ. אם לשפוט על פי מצבו, אין לו בעלים שמחפשים אחריו. לא כאלו שמסוגלים לטפל בו, בכל אופן.”
“נו, אז תמסרי אותו לאיזה מקום.”
“אין כאן מקום לכלבים עזובים. אניקה כבר עידכנה אותי.”
“אין?” שאל מלברג.
אניקה הנידה בראשה.
“נו… אז קחי אותו אלייך הביתה,” אמר וניסה להרחיק את הכלב שריחרח את מכנסיו. אבל הכלב התעלם מניסיונותיו ופשוט התיישב על כף רגלו הימנית.
“אי אפשר. יש לנו כבר כלב. והוא לא ישמח לחברה,” השיבה פאולה בשלווה, באותו מבט חודרני.
“אבל את, אניקה, הוא בטח יכול… להתרועע עם הכלבים שלך, לא?” הציע מלברג בטון מיואש. למה הוא תמיד נדרש לכל הזוטות האלו? הוא המנהל של המקום הזה, לכל הרוחות!
אבל אניקה הנידה בראשה בהחלטיות. “הכלבים שלי כבר רגילים זה לזה. זה לא יעבוד.”
“אתה תצטרך לקחת אותו,” פסקה פאולה והושיטה לו את הרצועה. מלברג, המום מחוצפתה, קיבל לידיו את הרצועה. הכלב נצמד לרגלו, הפעם תוך השמעת יבבה קורעת לב.
“אתה רואה, אתה מוצא חן בעיניו.”
“אבל אני לא יכול… אין לי…” גימגם מלברג, שלשם שינוי לא מצא מילים.
“אין לך חיות מחמד אחרות בבית, ואני מבטיחה לנסות ולאתר את בעליו. אם לא נמצא את הבעלים, נצטרך לחפש לו פתרון קבע. אי אפשר פשוט לשחרר אותו, הוא יידרס.”
למורת רוחו חש מלברג שתחינתה של אניקה נוגעת לליבו. הוא השפיל את עיניו אל הכלב, שהשיב לו מבט. עיניו היו רטובות, מתחננות.
“בסדר, בסדר, אני אקח את הכלב המזורגג אלי אם זה כזה סיפור. אבל רק לכמה ימים. ותצטרכי לרחוץ אותו לפני שאקח אותו הביתה.” הוא נופף באצבעו אל אניקה, שנשמה לרווחה.
“אני ארחץ אותו כאן בתחנה. אין שום בעיה,” היא ענתה בהתלהבות. ואז הוסיפה, “תודה ענקית, ברטיל.”
מלברג הזעיף לעומתה פנים. “רק תוודאי שבפעם הבאה שאתקל בו הוא כבר יהיה מצוחצח! אחרת הוא לא נכנס אלי הביתה!” הוא התרחק בזעם במסדרון וטרק את הדלת מאחוריו.
פאולה ואניקה החליפו ביניהן חיוכים. הכלב ייבב ונופף בזנבו.
“אז שיהיה לכם יום מוצלח.” אריקה נופפה בידה אל מאיה, שהיתה מרותקת אל ה’טלטאבּיז’ בטלוויזיה והתעלמה ממנה.
“יהיה לנו נהדר,” הבטיח פטריק ונשק לאריקה. “אני והקטנה נסתדר מצוין בחודשים הקרובים.”
“זה נשמע כאילו אני מפליגה לאנטרקטיקה,” צחקה אריקה. “בתור התחלה אני ארד למטה לארוחת הצהריים.”
“אבל את באמת חושבת שזה יצליח, כל העניין הזה עם העבודה מהבית?”
“נצטרך לנסות. פשוט תעמיד פנים שאני לא בבית.”
“אין שום בעיה. מבחינתי, ברגע שאת סוגרת את הדלת לחדר העבודה, את חדלה להתקיים.” פטריק קרץ לה.
“הממ… נראה,” ענתה אריקה והחלה לטפס במדרגות. “אבל שווה לנסות, אם אפשר לחסוך בעלויות של שכירת משרד.”
היא נכנסה לחדר העבודה וסגרה את הדלת ברגשות מעורבים. במשך שנה שלמה היא היתה בבית עם מאיה. חלק גדול ממנה ערג ליום הזה. לאפשרות להעביר את המקל לפטריק. להקדיש זמן למטלות של מבוגרים. היא כל כך מאסה בגני משחקים, בארגזי חול ובתוכניות ילדים. היא נאלצה להודות בכך שגם עוגת החול המושלמת ביותר לא היתה אתגר אינטלקטואלי מספק, ולמרות אהבתה העזה לבתה כבר חשה שהיא עלולה לתלוש את שערותיה אם שוב תיאלץ לזמזם את השיר על העכביש הקטן. כעת הגיע תורו של פטריק למלא את התפקיד הזה.
אריקה התיישבה בחרדת קודש מול המחשב, לחצה על כפתור ההפעלה והתמסרה לרחש המוכר. מועד ההגשה שהוקצה לה לספר הבא בסדרה שעסקה במעשי רצח שאירעו במציאות נקבע לחודש פברואר, אבל היות שעלה בידה לעשות קצת עבודת תחקיר במהלך הקיץ, היא כבר הרגישה מוכנה להתחיל בכתיבה עצמה. היא פתחה מסמך ווֹרד, שמרה אותו תחת השם אליאס, שמו של הנרצח הראשון, והניחה את אצבעותיה על לוח המקשים. דפיקה חרישית על הדלת קטעה אותה.
“כן, סליחה שאני מפריע.” פטריק השפיל את עיניו. “אני רק תוהה איפה שמת את האוברול של מאיה.”
“במייבש.”
פטריק הינהן וסגר את הדלת.
שוב הניחה את אצבעותיה על לוח המקשים ונשמה עמוקות. דפיקה נוספת.
“שוב סליחה, כבר אני עוזב אותך לנפשך, אבל אני חייב לברר – בכמה שכבות נראה לך שצריך להלביש את מאיה? די קריר היום, אבל מצד שני היא מזיעה בקלות ואז הדרך להצטננות קצרה…” פטריק חייך חיוך אווילי.
“קח חולצה דקה ומכנסיים דקים מתחת לאוברול. ואני בדרך כלל לוקחת איתי את כובע הצמר הדק.”
“תודה,” השיב פטריק ושוב סגר את הדלת.
אריקה בדיוק תיכננה לכתוב את השורה הראשונה, כאשר צרחות אימים עלו מהקומה התחתונה. הן הלכו וגברו והפכו למקהלה של ממש, ובתום שתי דקות של האזנה היא קמה באנחה מהכיסא וירדה במדרגות.
“אני אעזור לך. קשה מאוד להלביש אותה.”
“כן, תודה, שמתי לב,” אמר פטריק, שטיפות זיעה ביצבצו על מצחו אחרי שניסה, בעודו לבוש במעיל, להיאבק בפעוטה זועמת וחזקה.
כעבור חמש דקות היתה בתם הזועפת לבושה מכף רגל ועד ראש, ואריקה נשקה לשניהם ונפרדה מהם על מפתן הדלת.
“צאו לטיול ארוך כדי שלאמא יהיה קצת שקט,” אמרה, ופטריק נראה נבוך.
“כן, סליחה שאנחנו… טוב, בטח יידרשו לי כמה ימים להסתגל לשגרה, ואז יהיה לך שקט, אני מבטיח.”
“זה בסדר,” הרגיעה אותו אריקה, אך לאחר שיצאו סגרה בהחלטיות את הדלת. אחרי שמילאה כוס גדולה בקפה, עלתה בחזרה לחדר העבודה. סוף־סוף תוכל להתחיל.
“ששש… אל תרעיש כל כך!”
“מה הבעיה? אמא שלי אומרת ששניהם נסעו. הם לא אוספים את הדואר שלהם, אבל גם לא דאגו לכך שמישהו אחר יאסוף את המכתבים במקומם, ולכן אמא מרוקנת להם את התיבה מאז יוני. אז תהיה רגוע, נוכל להרעיש כמה שנרצה.” מָטִיאַס צחק, אך אדם עדיין פיקפק. משהו בבית הישן עורר בו אי נעימות. כך גם בעלי הבית הזקנים. מטיאס יכול להגיד מה שירצה. הוא מצידו יתגנב פנימה בזהירות המרבית.
“אז איך בדיוק ניכנס?” הוא התבייש בנימה הדאוגה שהתגנבה לקולו, אבל לא שלט בכך. לעיתים קרובות הצטער שאינו דומה מעט יותר למטיאס. אמיץ, נטול פחד, על גבול הטיפש. והוא גם זה שזכה בכל הבנות.
“זה יסתדר. תמיד מוצאים דרך להיכנס.”
“ואת זה אתה אומר על סמך ניסיונך הרב בפריצות לבתים או מה?” אדם צחק, אך עדיין הקפיד לשמור על קול נמוך.
“תשמע, אני עשיתי המון דברים שאין לך אפילו מושג עליהם,” נעלב מטיאס.
ממש, חשב אדם בליבו, אך לא העז להטיל ספק בדברי חברו. מטיאס אהב לעיתים להעמיד פני קשוח, ואדם הניח לו לעשות זאת. הוא ידע שאין שום טעם להתווכח איתו.
“מה יש לו שם בפנים, לדעתך?” עיניו של מטיאס נצצו, בעודן סוקרות בתאווה את חזית הבית בחיפוש אחר חלון או אשנב, פתח שדרכו יוכלו לבקוע את החומות.
“אני לא יודע.” אדם העיף סביבו מבטים מודאגים. ככל שחלפו השניות, הרעיון מצא חן בעיניו פחות ופחות.
“אולי כל מיני חפצים מגניבים של נאצים. תאר לעצמך שיש לו המון חליפות ודברים כאלה.” ההתלהבות בקולו של מטיאס היתה ניכרת מאוד. מאז העבודה שהכינו בבית־הספר על כוחות האס־אס, הוא היה כאחוז דיבוק. הוא בלע בשקיקה כל פיסת מידע על מלחמת העולם השנייה ועל הנאציזם, והשכן בהמשך הרחוב, שהיה סוג של מומחה לענייני גרמניה הנאצית, הפך לדמות מעניינת למדי בעיניו.
“יכול להיות שהוא בכלל לא שומר את הדברים האלה בבית שלו,” ניסה אדם למחות, אבל ידע מראש שזהו קרב אבוד. “אבא אמר שהוא היה מורה להיסטוריה לפני שפרש לגמלאות, ויש לו בטח רק ספרים. בכלל לא בטוח שיש שם דברים מגניבים.”
“טוב, בעוד זמן קצר ניווכח בעצמנו.” עיניו של מטיאס נצצו כאשר הצביע על חלון בצלע הקצרה של הבית. “הנה. יש שם חלון שלא סגרו אותו לגמרי.”
אדם נאלץ להודות שמטיאס צודק. בסתר ליבו קיווה שהבית יתגלה כמבצר בלתי חדיר.
“נצטרך להשחיל משהו פנימה כדי לפתוח את החלון.” מטיאס הביט סביבו. עיניו נחו לבסוף על וָּו נעילה של חלון שהתפרק ונחת על האדמה.
“טוב, בוא נראה.” בדיוק כירורגי הצליח מטיאס להשחיל את הוו לתוך אחת מפינות החלון. הוא כופף את הוו. לא קרה דבר. החלון היה תקוע. “לכל הרוחות, זה חייב לעבוד.” בלשון משורבבת ניסה שוב. לא היה פשוט לייצב את הוו מעל ראשו ובו זמנית להפעיל כוח, והוא נשם בכבדות. לבסוף הצליח להחדיר את הוו כסנטימטר נוסף.
“אבל הם יראו שמישהו ניסה לפרוץ,” מחה אדם בקול רפה, אך היה נדמה שמטיאס כלל לא שמע אותו.
“עכשיו אני פותח את החלון המזורגג הזה!” מצחו נצץ מטיפות זיעה, ובמאמץ אחרון הוא הצליח לפתוח את החלון לרווחה.
“יש!” מטיאס איגרף את ידו בתנועת ניצחון והפנה פנים נלהבות אל אדם.
“עכשיו תעזור לי להתרומם.”
“אבל אולי יש סולם או…”
“נו, לכל הרוחות, רק תרים אותי, ואז אמשוך אותך.”
אדם נצמד לקיר בצייתנות ושילב את כפות ידיו כך שישמשו מדרגה לנעליו של מטיאס. הוא עיווה את פניו כאשר סוליית הנעל של חברו חדרה אל בשרו, אך חשק שפתיים ודחף את מטיאס כלפי מעלה, במקביל לתנופה שמטיאס הפעיל.
מטיאס תפס באדן החלון ומשך את עצמו מעלה, הניח כף רגל אחת ואז את השנייה. הוא עיקם את אפו. לעזאזל, איזו צחנה. סירחון ממש. הוא הסיט את הווילון ומיצמץ בעיניו אל פנים החדר. נראה היה שנחת בתוך ספרייה ביתית, אבל הווילונות היו מוגפים והחדר היה נתון באפלה.
“תשמע, יש פה ריח של צואה.” הוא אטם את אפו והסתובב אל אדם שעדיין עמד בחוץ.
“אז תעזוב את זה,” אמר אדם בתקווה ממקומו על הדשא.
“אין סיכוי! הרי כבר נכנסנו. עכשיו מתחיל כל הכיף! הנה, תפוס את היד שלי.”
הוא שמט את היד מאפו, אחז באדן החלון והושיט את ידו הימנית לאדם.
“יש לך מספיק כוח?”
“ברור שיש לי כוח. בוא כבר.” אדם הושיט את ידו, ומטיאס משך בכל כוחו. לרגע זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית, אך לבסוף הצליח אדם לתפוס באדן החלון, ומטיאס קפץ פנימה כדי לפנות לו למקום. פסיעותיו על הרצפה הקימו קולות פיצוח משונים. הוא הביט למטה. משהו כיסה את הרצפה, אבל באפלה לא היה אפשר להבין במה מדובר. כנראה עלי כותרת יבשים.
“לכל הרוחות,” אמר אדם אחרי שגם הוא נחת על הרצפה והתוודע אל קולות הפיצוח תחת כפות רגליו. “לעזאזל, איזה סירחון,” אמר ועיווה את פניו.
“אמרתי לך,” הפטיר מטיאס בשמחה. הוא כבר החל להסתגל, והריח לא הטריד אותו. “בוא נבדוק איזה דברים מגניבים הזקן מחזיק פה. תרים את וילון הגלילה.”
“אבל מה יהיה אם מישהו יראה אותנו?”
“כמו מי, למשל? תגלגל כבר את הווילון.”
אדם עשה כפי שהתבקש. וילון הגלילה התרומם בחבטה, ואור חד שטף באחת את החדר.
“חדר יפה,” פסק מטיאס ובהה סביבו בהערכה. הקירות היו מכוסים במדפי ספרים, מהרצפה ועד התקרה. שתי כורסאות עור ולידן שולחן קטן ניצבו בפינת החדר. בפינה השנייה ראה אדם שולחן כתיבה עצום בגודלו, ולידו כיסא משרד מיושן בעל משענת גבוהה. אדם התקדם לעבר השולחן, אך הרעש המפצפץ תחת כפות רגליו גרם לו להעיף מבט נוסף ברצפה. כעת ראו שניהם על מה הם דורכים. זבובים שחורים, מגעילים, מתים. הם נערמו גם על אדן החלון, ושני הבנים ניגבו מבלי דעת את ידיהם במכנסיים.
“לעזאזל, איזה גועל נפש.” מטיאס עיקם את פניו.
“מאיפה כל הזבובים?” אדם בהה ברצפה בהשתאות. בהשראת תוכנית הבלשים האהובה עליו, סִי־אֶס־אַיי, עשה קישור לא נעים. זבובים מתים. צחנה… הוא ביטל את המחשבה, אך מבטו נמשך לעבר כיסא המשרד שניצב בגבו אליהם.
“מטיאס?”
“כן?” השיב זה בקוצר רוח, בעודו מנסה לאתר מקום נקי מזבובים מתים.
אדם לא ענה, אך התקדם באיטיות לעבר הכיסא. היתה לו הרגשה שעליו להסתובב, להימלט, לצאת בדרך שבה נכנס ולרוץ כל עוד נפשו בו. אבל הסקרנות גברה על הקול הפנימי, ורגליו כמו נשאו אותו מעצמן.
“כן, מה יש?” שאל מטיאס שוב, אך השתתק כאשר הבחין בצעדיו הזהירים של חברו.
אדם היה במרחק של כחצי מטר מהכיסא כאשר הושיט את ידו באיטיות. היא רעדה קלות. מילימטר אחר מילימטר קירב את ידו אל גב הכיסא. פרט לרחש הזבובים המתפצחים תחת רגליו שררה דממה מוחלטת בחדר. מגע העור של הכורסה תחת אצבעותיו היה קריר ונעים. הוא הצמיד אותן לגב הכיסא. סובב את המשענת שמאלה, והכיסא החל לחוג על צירו. הוא נסוג צעד אחד לאחור. הכיסא המשיך במחוגו וחשף בהדרגתיות את הגופה. אדם שמע את מטיאס מקיא מאחוריו.
העיניים שליוו את תנועותיו היו גדולות ולחות. מלברג ניסה להתעלם מהן, אך ללא הצלחה. הכלב היה דבוק אליו ומבטו מלא הערצה. בסופו של דבר נכנע מלברג. הוא פתח את המגירה התחתונה, הוציא משם כדור שוקולד והשליך אותו לרצפה לרגליו. בתוך שתי שניות נעלם הכדור, ולמלברג היה נדמה שהבחין בחיוך על פניו של הכלב. ככל הנראה פרי דמיונו. לפחות הוא כבר היה נקי. אניקה רחצה אותו וחפפה את פרוותו. ובכל זאת ברטיל נגעל מעט כאשר גילה בשעת בוקר מוקדמת שהכלב קפץ למיטה ונשכב לצידו. למיטב ידיעתו של מלברג, סבון לא משמיד פרעושים ושאר מזיקים. ומה אם פרוותו מלאה בזוחלים קטנים שחפצים לדלג אל גופו הבשרני של מלברג? אך בחינה מדוקדקת של פרוותו לא חשפה צורות חיים כלשהן, ואניקה נשבעה לו בכל היקר לה שלא הבחינה בשום פרעושים כאשר רחצה אותו. מה שכמובן לא מצדיק את העובדה שהכלב ישן במיטתו. יש גבול לכל תעלול.
“נו, אז איך נקרא לך?” שאל מלברג ומייד הרגיש מטופש על שהוא מנהל שיחה עם יצור שהולך על ארבע. אבל הכלב צריך שם. הוא התלבט והביט סביבו, בתקווה להיתקל במקור השראה. אך בראשו צצו ועלו רק שמות אוויליים של כלבים: פִידוֹ, לוּדָה… לא, אי אפשר. ואז צחק לעצמו. רעיון מבריק עלה במוחו. למען האמת, הוא התגעגע ללוּנדגרֵן. לא הרבה, אבל קצת, מאז נאלץ לפטר אותו. אז למה לא לקרוא לכלב ארנסט? בחירה משעשעת. הוא שוב ציחקק.
“ארנסט. מה דעתך על השם הזה, חבר? עובד מצוין, נכון?” הוא פתח את המגירה בפעם השנייה ושלה ממנה כדור שוקולד נוסף. ברור שלארנסט מגיע כדור שוקולד. וזו לא בעיה שלו אם הכלב ישמין. אניקה ודאי תמצא לו בעלים קבועים בתוך כמה ימים, ומה זה משנה אם עד אז יזלול כמה כדורי שוקולד.
צלצול טלפון חד הקפיץ את שניהם.
“ברטיל מלברג.” תחילה לא הצליח לפענח את הקול מעברו השני של הקו, ושמע רק פטפטת היסטרית. “סליחה, אתה תיאלץ לדבר לאט יותר. מה אתה אומר?”
הוא האזין בריכוז והרים את גבותיו כאשר הבין במה מדובר.
“גופה, אמרת? איפה?” הוא הזדקף בכיסאו. הכלב, שכעת כבר ענה לשם ארנסט, הזדקף גם כן וחידד את אוזניו. מלברג שירבט כתובת בפנקס שמולו, סיים את השיחה ב”תישארו שם”, ואז התרומם מהכיסא. ארנסט התלווה אליו.
“תישאר פה.” קולו של מלברג היה סמכותי יותר מהרגיל, ולמרבה פליאתו הוא ראה שהכלב עוצר וממתין להוראות. “שב,” ניסה מלברג, בעודו מצביע על סל הנצרים שאניקה הניחה באחת מפינות משרדו. ארנסט ציית במורת רוח, דישדש אל הסל ונשכב בו בעודו תולה מבט נעלב בבעליו הזמניים. ברטיל מלברג חש סיפוק אדיר מכך שמישהו ממלא אחר פקודותיו, לשם שינוי, וכשהוא עדיין טעון בגאווה מאותו תרגיל בסמכותיות, יצא למסדרון בריצה וצעק לכולם ולאף אחד בו זמנית, “התקבל דיווח על גופה!”
שלושה ראשים צצו בסנכרון דרך שלוש דלתות, ראשו האדום של מרטין מוּלִין, ראשו האפרפר של גוּסטַה פְּלוּגָרֶה וזה השחור של פאולה מוראלֶס.
“גופה?” שאל מרטין ויצא ראשון למסדרון. גם אניקה התקרבה אליהם מכיוון דלפק הקבלה.
“כרגע התקשר איזה נער ומסר דיווח. הם כנראה עסקו באיזה מעשה קונדס ופרצו לתוך וילה ששוכנת בין פילבקה להַמבּוּרגסוּנְד. בתוך הבית הם נתקלו בגופה.”
“הבעלים של הבית?” שאל גוסטה.
מלברג משך בכתפיו. “יותר מזה אני לא יודע. אמרתי לנערים שימתינו במקום. בואו נצא מייד. מרטין, אתה ופאולה תצאו בניידת אחת, אני וגוסטה ניסע בשנייה.”
“לא עדיף להתקשר לפטריק…” גישש גוסטה בעדינות.
“מי זה פטריק?” שאלה פאולה והעבירה את מבטה בין גוסטה למלברג.
“פטריק הֵדְסְטְרוּם,” הבהיר מרטין. “גם הוא עובד כאן, אבל היום יצא באופן רשמי לחופשת אבהות.”
“אין שום צורך להתקשר להדסטרום,” נחר מלברג בבוז. “אני הרי כאן,” אמר ואץ לכיוון הניידת.
“אשרינו,” מילמל מרטין מחוץ לטווח השמיעה של מלברג, ופאולה זקפה את גבותיה בשאלה. “אה, תשכחי מזה,” התנצל מרטין, אך לא יכול היה שלא להוסיף, “את תביני בבוא העת.”
פאולה תלתה בו מבט מבולבל, אך הניחה לעניין. היא כבר תלמד את הדינמיקה במקום עבודתה החדש.
אריקה נאנחה. הבית היה שקט. שקט מדי. במשך השנה האחרונה היו אוזניה כרויות לקולות של בכי ולצרחות של תינוקת. כעת היה הבית שומם לחלוטין. הסמן היבהב על המסמך במחשב. היא לא הקישה אפילו תו אחד במחצית השעה האחרונה. היא פשוט לא הצליחה לחשוב. היא עיינה בהערותיה, נברה בכתבות שאספה במשך הקיץ. אחרי אינספור פניות בכתב נקבעה לה פגישה עם הדמות הראשית בפרשה, הרוצחת, אבל רק בעוד שלושה שבועות. עד אז תצטרך להסתפק בחומרי הארכיון. הבעיה היתה שלא עלה בידה לייצר אפילו שורה אחת. המילים מיאנו להסתדר, וכעת כבר החלו הספקות לכרסם בה. הספקות המייסרים שהם מנת חלקו של כל סופר. הייתכן שנגמרו המילים? האם היא כילתה את מכסת המילים? האם אין לה עוד ספרים לכתוב? ההיגיון אמר לה שכך תמיד הרגישה בראשיתו של ספר חדש, אך ללא הועיל. זה היה סבל, תהליך שנאלצה לעבור בכל פעם מחדש. כמו לידה בערך.
בהיסח הדעת תחבה סוכריית טופי לתוך פיה, כדי לנחם את עצמה, ועיניה נחו על המחברות המונחות בערימה על השולחן, ליד המחשב. כתב ידה הזורם של אִמה משך את תשומת ליבה. היא נקרעה בין הפחד להיחשף למה שכתבה אמה לבין הסקרנות. היא הושיטה את ידה בהיסוס והרימה את המחברת הראשונה. שקלה אותה בידה. היא היתה דקה. בערך כמו המחברות הקטנות שמשתמשים בהן בבית־הספר היסודי. אריקה ליטפה את הכריכה באצבעותיה. השם שהתנוסס על הכריכה נכתב בדיו, אך ברבות השנים דהה הצבע הכחול. “אֶלְסִי מוּסְטְרוֹם”. זה היה שם הנעורים של אמה. את השם פַאלְק היא אימצה אחרי שנישאה לאביה של אריקה. אריקה פתחה את המחברת באיטיות. זו היתה מחברת שורות. בראש העמוד הופיע התאריך. “3 בספטמבר 1943.” היא קראה את השורה הראשונה.
מתי כבר תסתיים המלחמה הארורה הזאת?
אין עדיין תגובות