החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

השחרור

מאת:
מאנגלית: נעה שביט | הוצאה: | 2017-07 | 232 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

ג'ונאס ושרה חזרו מהחופשה המשותפת שלהם בבליז קרובים מתמיד, אבל הנחיתה בחזרה למציאות לא הייתה רכה. לאחר שגילו שהדירה של שרה נפרצה והמחשב הנייד שלה נגנב, הם מתחילים להבין שאותו 'מועדון' שהפגיש ביניהם מאיים כעת על שלומן של שרה ושל חברתה הטובה ביותר קֶט. ג'ונאס ושרה יודעים שב'מועדון' כבר מבינים שהיא יודעת יותר מדי על הפעילות המפוקפקת שמתנהלת בארגון שלהם. מה עלולים לעשות ראשי 'המועדון' כדי להבטיח את שתיקתה? ג'ונאס לא מתכוון לחכות עד שיתברר. הוא נחוש להגן על שרה בכל מחיר שיידרש

ושרה, מצידה, לא מתכוונת לשבת בצד בחוסר מעש בזמן שג'ונאס מנסה להוכיח שהוא נסיך על סוס לבן. חוסר הוודאות והסכנה רק מקרבים בין ג'ונאס לבין שרה. ההתאהבות שלהם מעמיקה ומתחזקת בעקבות כל מפגש מלא תשוקה ביניהם – בלי שהם מוותרים על ההקנטות העוקצניות שאפיינו את הקשר ביניהם מלכתחילה. ג'ונאס דורש משרה להתמסר אליו ולבטוח בו באופן מלא למרות הצלקות מעברה, אך האם הצללים שליוו את חייו יאפשרו לו לחשוף בפניה את רגשותיו?

השחרור הוא הספר השני בטרילוגיית 'המועדון', שכיכבה ברשימות רבי־המכר בארצות־הברית וברחבי העולם.

לורן רו הוא שם העט של אשת תקשורת אמריקאית שיצרה עלילה דרמטית שמוּנעת מתשוקה ומיצרים ודמויות שובות לב, שהן בו זמנית חזקות ופגיעות, יהירות וחסרות ביטחון, עצמאיות ומחפשות אהבה אמיתית.

מקט: 4-20-533427
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ג‘ונאס

״שתי נשים רועדות עומדות כרגע בסלון שלי, ואני לא מתכוון לרועדות בקטע טוב. שרה וקֶט מתות עכשיו מפחד, לא יודעות מה לעשות עם עצמן אחרי שפרצו להן לדירות וגנבו להן את המחשבים (ללא ספק החארות מהמועדון), ותוהות אם מאורעות היום מהווים את כל הקרחון שהתנגש בהן או רק את קצה קצהו. ואני לא מאשים אותן שהן מפחדות. עכשיו, כששרה יודעת את האמת על המועדון – ובמועדון יודעים שהיא יודעת עליהם – מי יודע מה מסוגלים בני הזונות לעשות כדי להגן על הפרה החולבת שלהם, רשת הזנות החובקת עולם? אני ממש לא מתכוון לחכות ולגלות. אני הולך להפיל את בני הזונות.

אני מודה שכרגע אין לי מושג איך בדיוק אני הולך להפיל אותם, אבל כל תוכנית שאהגה הולכת להיות מוחלטת, אפקטיבית, ולא משתמעת לשתי פנים. סוף פסוק. או לפחות ככה אני מקווה.

פאק.

אם להודות על האמת, לא נראה לי שאני מסוגל לעשות את זה לבד – אני ממש לא בקטע של סופרמן – אבל כשאח שלי יגיע ושנינו נשלב את כוחות תאומי־העל שלנו ונצרף את השכל שלי למגניבות הצרופה של ג׳וש, ועוד נוסיף לתערובת את החבר ההאקר של ג׳וש, מי שזה לא יהיה, דבר לא יעצור בעדנו. זה ברור לי.

חסר לנו שלא.

איך הגענו למצב הדפוק הזה? רק לפני שעה שרה ואני היינו בעננים אחרי הטיול הקסום שלנו לבליז, מרחפים לנו חזרה הביתה לדירה שלה, עפים אחד על השני ועל החיים בכלל אחרי ארבעה ימים של אקסטזה מכל סוג ומין המוכר לאנושות. טיפסנו על מפלים בבליז וקפצנו לנקיקים חשוכים והעפלנו על האוורסט שוב ושוב ושוב ושוב במחסה בית העץ הזוגי שלנו, ולא הפסקנו לגלות כל הזמן, בעוצמה וצלילות שלא ייאמנו, כמה נועדנו זה לזה בכל מובן שאפשר להעלות על הדעת.

כשהייתי עם שרה בבליז הרגשתי… יש לי צמרמורת כשאני רק חושב איך הרגשתי… הרגשתי מאושר, מאושר באמת, לראשונה בחיי – או לפחות לראשונה מאז גיל שבע.

לחבק את גופה העירום של שרה כל הלילה, לגעת בכל כולה, להביט בעיניה החומות הענקיות בזמן שעשיתי איתה אהבה שוב ושוב, לשבת על המרפסת בבית העץ ולהחזיק ידיים, להאזין איתה לקולות הג׳ונגל סביבנו, לדבר איתה שעות על גבי שעות על הכול ועל שום דבר ולצחוק עד שכואבת לי הבטן, להיות שפוט שלה בכל מובן אפשרי, לספר לה דברים שמעולם לא סיפרתי לאף אחד – גם דברים שאני מתבייש בהם. לא משנה מה עשינו, האישה הזאת גרמה לי להתחיל להאמין בקשתות ובחד־קרן ואפילו בגולת הכותרת של חרטוטי חג האהבה – באושר ובעושר לנצח (ברצינות, נראה לי שאני יכול לשלוח את תעודת הגבר שלי לשמוקים בהולמרק ולייפטיים עם פתק, ״ניצחתם, בני זונות״). מה ששרה ואני חווינו בבליז היה התגלמות העולם האידאי, כמו שהגדיר אותו אפלטון.

ואז, בום, חזרנו הביתה לסיאטל והכול התחרבן בגדול. הפכו לשרה את הדירה וגנבו לה את המחשב. ועכשיו היא מתה מפחד, מטבע הדברים, ואני עומד פה בפה פעור כמו טמבל ומנסה לחשוב – מה סופרמן היה עושה?

אני צריך אסטרטגיה בטוחה לחיסול המועדון, ואני נשבע שאחשוב על משהו ברגע שג׳וש יגיע לפה, בחיי – רק שכרגע אני מתוח מכדי לחשוב בצורה הגיונית בעצמי. הדבר היחיד שעולה לי כרגע בראש זה לחבק את שרה חזק ולשכב איתה ברוב עדינות, כוונה ולהט, תוך שאני לוחש לה באוזן ללא הפסקה ״אני אוהב אותך.״

הייתה לי הזדמנות להגיד לה את שלוש המילים הקטנטנות האלה בלימוזינה בדרך לכאן, אבל הייתי חתיכת אפס ולא ניצלתי אותה. רציתי, אבל היינו בדרך לאסוף את קט, והלב שלי דפק חזק, ורציתי גם להגיד לה את זה וגם להראות לה במקביל, ואז, כעבור שתי דקות, קט נכנסה למושב האחורי של הלימוזינה וישבה אתנו, ושתיהן התחילו להתחבק ולדמוע והרגע נמוג כלא היה.

טוב, בסדר, נכון, זין עלי, פספסתי. זה ברור לי. הייתי צריך להגיד לה.

ועכשיו אנחנו פה בבית שלי – בתוספת קט, כמובן – ואני חרמן על שרה כמו תמיד ועומד פה עם האצבע בתחת, לא מסוגל להפסיק לחשוב איך אני שוכב איתה ותוך כדי לוחש באוזנה את שלוש המילים הקטנות האלה – ובמקביל מתעצבן על עצמי שאני בכלל חושב על זה עכשיו. אין ספק שסקס הוא הדבר האחרון שיש לשרה בראש כרגע, ואני לא מאשים אותה. היא מפחדת ומודאגת ומעורערת ומתחרפנת, כמו כל אדם שפוי במצבה. ברור שמה שהיא צריכה עכשיו זה גבר חזק שיגרום לה להרגיש בטוחה ומוגנת, לא חתיכת שמוק שלא מסוגל להפסיק להתחכך בה עם זקפה תמידית. ברצינות. אבל אני לא שולט בעצמי. היא פשוט מדליקה אותי, בלי קשר לנסיבות, אפילו כשהכול מסביב בבלגן מטורף.

אני מסתכל על הבנות. הן עברו לספה ומדברות זו עם זו בשקט. שרה נראית מתוחה. קט מחבקת לה את הכתפיים ומרגיעה אותה. שתיהן נראות מותשות – במיוחד שרה, שהייתה בטיסות כל היום ונחתה ישר לדירה הפוכה.

למראה האומללות על פניה היפות בזמן שהיא מדברת עם קט אני רק מרגיש עוד יותר מניאק על מה שעובר לי בראש. אני חייב להתאפס על עצמי ולהתמקד בדאגה לה. אני צריך לנתק את השכל שלי מגופי שלא יודע שובע. אני צריך לשאוף להיות הכי טוב שאני יכול – ג׳ונאס פאראדיי בצורתו האידאלית. כן. לדמיין את האידאה האלוהית. אני נושם עמוק. לדמיין את האידאה האלוהית.

״אני יכול להציע לכן משהו, בנות?״ אני שואל כמו דביל. ״משהו לאכול או לשתות?״

שרה מנענעת בראשה ומתחילה לומר משהו.

״יש לך טקילה?״ שואלת קט.

אני מחייך. שרה סיפרה לי על קט, החברה הכי טובה שלה.

״אין לי מושג מה יש בבית,״ אני עונה. ״אבדוק.״ אני לא שותה טקילה, אבל ג׳וש מת על זה. הוא בטח השאיר פה איפשהו בקבוק.

אני מציץ אל שרה.

היא מחייכת אלי חיוך מותש – גם כשהיא עייפה עיניה שופעות חיבה. אבל רגע, יכול להיות שעוד משהו מלבד חיבה מרצד לו בעיניים החומות הענקיות האלה? אולי חרמנות?

אני מנסה לחייך חזרה, אבל מרוב לחץ יוצאת לי עווית במקום חיוך, ואני מעדיף להסתכל למקום אחר. הלוואי שהיינו רק שנינו לבד. הלוואי שלא היה לנו את כל הטירוף הזה של המועדון על הראש. הלוואי שעדיין היינו בבליז.

אני הולך למטבח לבדוק אם ג׳וש הואיל בטובו להשאיר לי אלכוהול כלשהו באחד מביקוריו הרבים. בינגו. בקבוק גדול של גראן פָּטרון בארון בפינה. הייתי צריך לדעת – ג׳וש תמיד הולך על הכי טוב שיש.

אני מחפש כוסיות שוֹט.

שרה וקט משוחחות בקולות חרישיים בסלון. הן נשמעות לחוצות ומתוחות. שרה בטח מפוחדת ודואגת – ולא שום דבר מעבר. כן, ללא ספק דמיינתי את הלהט בעיניה, כנראה מרוב שקיוויתי לראות אותו. אני חייב לחשוב על הצרכים שלה כרגע ולא על מה שהייתי רוצה – מה שאני תמיד רוצה. מגיע לשרה הרבה יותר מזה.

כל המצב הזה מחורבן, תאמינו לי. למה, אוי למה הצטרפתי בכלל למועדון? ולמה, אוי למה זיינתי בכלל את סטייסי המזייפת – או שאולי נכון יותר לקרוא לה סטייסי הזונה? אלוהים אדירים. ולמה, אוי למה לא נתתי לשרה לקחת את המחשב איתה לבליז כמו שהיא רצתה? ולמה, אוי למה לא הקשבתי לאינטואיציה של שרה?

מהרגע הראשון, עוד לפני שסטייסי פנתה אל שרה בשירותים של הבר ההוא, שרה אמרה לי, ״יש לי כל הזמן תחושה שמוכרחות להיות השלכות למה שעשיתי,״ כאילו היא חטאה איזה חטא נורא בכך שיצרה אתי קשר בניגוד לחוקי המועדון. ״לא הפרת את הכללים של הכנסייה.״ ביטלתי את דבריה, וטעיתי לחלוטין בניתוח המצב. למה לא לקחתי צעד אחורה והקשבתי לה? היא הרי כל כך חכמה, הייתי צריך להתייחס אליה ברצינות בכל מקרה. אם רק הייתי מקשיב לה במקום לנופף בזין שלי כל הזמן ולהתנהג כאילו אני יודע הכול, כמו שאני תמיד עושה, אולי כל הסיפור הזה לא היה קורה. פישלתי פה בכל כך הרבה מובנים. ועכשיו אני זה שצריך לסדר את הבלגן.

אני לא מוצא כוסיות שוט ונאלץ להסתפק בכוסות שתייה. אני מחפש ליים במקרר. אין. אני מוזג שלושה שוטים כפולים של פטרון וחוזר לסלון עם מלחייה.

אני מושיט לבנות את המשקאות שלהן. ״אין ליים,״ אני אומר. ״מצטער.״

״לחיים,״ אומרת קט, ולוקחת ממני כוס ואת המלחייה. ״לחייך, ג׳ונאס. תודה על הכנסת האורחים.״ היא מרימה כוס. ״ונעים להכיר, דרך אגב.״

״נעים גם לי. את בדיוק כמו ששרה תיארה.״

שרה מגחכת אלי. היא יודעת בדיוק איך היא תיארה את קט: ״נערת מסיבות עם לב זהב״.

אני משיק כוסות עם קט. ״חבל שיצא לנו להיפגש בנסיבות כאלה,״ אני אומר.

״כן, טוב, לפחות הפעם אני ממש פוגשת אותך ולא רק מרגלת אחריך בבר…״ היא משתתקת. פליטת פה קלה.

אני נע במבוכה ונאנח. נפלא. כן, קט, זיינתי את סטייסי המזייפת, הגברת הסגולה שהתגלתה בסופו של דבר כזונה, בלילה שאת ושרה ריגלתן אחרי ב׳פיין בוקס׳. יפה מצדך להזכיר לי את העובדה המאוד לא נעימה הזו מול הפרצוף של החברה שלי כשאת יושבת על הספה שלי ושותה מהטקילה האיכותית שלי.

אני מציץ אל שרה לחפש סימנים לתחושת השפלה, עלבון או מבוכה, אבל לא מוצא. לפחות ככה נראה לי.

קט מסמיקה כמו עגבנייה. ״סליחה,״ היא ממלמלת.

שרה מניחה יד על זרועה של קט. ״זה בסדר.״ היא מסתכלת עלי במבט רב־משמעות. ״אני כבר לא שמה זין על זה יותר.״ היא מושכת בכתפיה. ״פשוט לא.״

אח, שרה המופלאה שלי.

מהרגע הראשון שאלתי את שרה אם היא מוכנה פשוט לשכוח מהרשימה הארוכה (ארוכהההה) של נשים ששכבתי איתן, בנוסף לשנה של בנות זוג סגולות שאליה נרשמתי במועדון, והיא אמרה שכן, ולא הפרה את ההסכם הזה אפילו פעם אחת. אפילו לא אחת. כי שרה שלי היא לא כמו אף אחת אחרת.

קט לוחשת משהו באוזנה של שרה, והיא מחייכת ומהנהנת.

אין לי שום דבר אישי נגד קט, אבל למה, למה היא פה? בא לי לקרוע משרה את הבגדים ולשכב איתה כאן על הספה שלי. אבל קט המחורבנת יושבת שם ומסתכלת עלי כאילו היא צוחקת עלי עם העיניים, בדיוק כמו שעושה אחי.

״לחיים,״ אומרת קט, מלקקת את המלח מהיד ומרוקנת את המשקה. ״חומר טוב.״ היא ממצמצת בשפתיה ונאנחת.

אני עושה כמוה. חלק בצורה מפתיעה. אני אף פעם לא שותה טקילה. זה יותר טעים משזכרתי.

שרה לא מרוקנת את הכוס בלגימה. היא מסתכלת עלי בריכוז, כמו חתולה.

משהו במבט שלה עושה לי עקצוצים בגוף. לא נראה לי שאני מדמיין את המסר המזמין.

״את מתכוונת לשתות או מה?״ שואלת קט את שרה ונוגעת בכתפה.

בלי להוריד ממני את העיניים שרה מפזרת קצת מלח מהמלחייה על היד ואז לאט, אוי כמה לאט, מלקקת אותו עם כל הלשון. היא מקרבת את שולי הכוס אל שפתיה היפהפיות ומרוקנת את השוט הכפול בתנועה חלקה אחת, בלי אפילו למצמץ. אחר כך היא זוקפת ראש חזרה ומלקקת את שפתיה לאט, ומחייכת את החיוך המתחכם שלה כשמבטה נעוץ בי.

אלוהים ישמור. עומד לי. עוד לא יצא לי לראות אותה מורידה שוט. היא בלעה את הטקילה בצורה כל כך סקסית, כל כך חושנית, שהייתי נותן הכול להיות הטקילה הזאת עכשיו. או שפת הכוס אולי. או, לא, רגע, המלח. כן, לגמרי המלח.

היא מניחה את הכוס הריקה על שולחן הסלון ונשענת אחורה על הספה עם הידיים מאחורי הראש. זה הכי מהלך של זכר אלפא – מסוג הפוזות שאיזה מנכ״ל מחורבן היה דופק באיזה משא ומתן קשוח – וזה מדליק אותי. היא לא מורידה את המבט ממני.

אני נותן לה מבט לוהט חזרה.

זווית הפה שלה מתרוממת קלות.

כן, זה לגמרי הולך לקרות. לקרות ובגדול, כמו ששרה הייתה אומרת.

״מתי ג׳וש אמור להגיע?״ שואלת קט ושוב מעצבנת אותי בעצם נוכחותה.

״נראה לי שבערך בעוד שלוש שעות,״ אני מציץ בשעון. ״הטיסה שלו בדיוק המריאה מלוס אנג׳לס.״

שרה נאנחת בכבדות. המבט שלה ממוקד בי כמו לייזר, למרות שהיא מדברת אל קט. ״עייפה, קט?״

הגוף שלי מחושמל. אין מצב שאני מדמיין את ההבעה שיש לשרה עכשיו.

קט מנענעת בראשה לשלילה ומתחילה לדבר, אבל שרה קוטעת אותה.

״כי אני ממש עייפה.״ היא נראית כאילו עוד רגע היא טורפת אותי חי. ״נראה לי שאני הולכת לעשות מקלחת חמה וארוכה ולהיכנס קצת למיטה עד שג׳וש יגיע.״

״אוי, נכון,״ אומרת קט. ״שכחתי שהייתם בנסיעות כל היום. אתם בטח גמורים.״

שרה קמה וממשיכה לנעוץ בי מבטים. ״יש לך חדר לקט?״

״בטח. רוצה שאראה לך אותו עכשיו, קט? או שבא לך לאכול משהו קודם?״

שרה פולטת אנחה שאין לטעות בה ויורה בי מבט נוזף. ידיה מונחות על מותניה.

שיט. הקטע שהצעתי לה כיבוד בסוף היה מטומטם. אני כזה גרוע בזה.

״האמת היא שכן, אני–״ מתחילה קט, אבל שרה קוטעת אותה.

״למה שלא תראה לקט את החדר שלה עכשיו? נאכל עוד מעט. זה בסדר מבחינתך, קט?״ היא מפנה את מבטה היוקד אל קט ומרימה גבות בהטעמה.

גם קט מרימה גבות, מופתעת בבירור מהתקיפות שבמבטה של שרה. ״אה, בטח,״ היא עונה לאיטה. שרה שומרת על פרצוף פוקר, אבל פניה של קט מוארות פתאום בהבנה והיא מחייכת מאוזן לאוזן. ״אה.״ היא קמה. ״כן, בטח. אני פשוט אקח לי מהמטבח פרי או קרקר או משהו שיחזיק אותי בינתיים. אתם שניכם יכולים ללכת… לנוח קצת.״ היא אומרת את המילה ״לנוח״ כמו שורת מחץ בבדיחה.

״אם את ממש גוועת אני יכול–״

״אוי, בשם אלוהים,״ נושפת שרה, מעוצבנת. ״כולי מכוסה בדוחה יתושים ובטינופת מטוסים.״ יש בקולה נימה חדה שאין לטעות בה. ״אני רוצה מקלחת ארוכה וחמה, ג׳ונאס פאראדיי. אתה מבין אותי? מקלחת ארוכה וחמה מאוד – ועכשיו.״

קט צוחקת. ״ג׳ונאס, אתה לא תמיד כזה קשה קליטה, נכון?״

יש לי הרגשה שאני מסמיק.

״בדרך כלל לא, נשבעת לך. הוא דווקא די חכם,״ אומרת שרה בגלגול עיניים.

״אם את אומרת.״

בוערות לי הלחיים. בגלל זה אני שונא מסיבות. בגלל זה אני שונא שלישיות. בגלל זה אני שונא כשיש הרבה אנשים. בגלל זה אני טוב רק באינטראקציות של אחד על אחד. אני מסתכל על שרה בהתנצלות, אבל היא לא משתפת פעולה וממשיכה לנעוץ בי מבט תקיף.

אני מכחכח בגרון. ״בואי, קט.״ אני לוקח את המזוודה שלה. ״יש לי בשבילך חדר מעולה בצד השני של הבית. תהיה לך שם פרטיות מלאה.״

״נפלא,״ אומרת שרה, בעקיצה ברורה כלפי. היא עושה פרצוף שגורם לקט לצחקק וצועדת מהסלון ישר לחדר השינה שלי בלי להביט אחורה.

״בוא, ג׳ונאס,״ אומרת קט. ״אני חוששת לביטחונך אם תגרום לאישה הזאת לחכות שנייה מיותרת.״

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השחרור”