החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חברים סמויים מעין

מאת:
הוצאה: | 2018 | 177 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

21.45

רכשו ספר זה:

דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. חברים סמויים מעין הוא ספר על מפגשים לא שגרתיים עם אנשים שגרתיים רק לכאורה.
אווה באובכטר, מו"לית גרמנייה, נענית לבקשת מארחה בקיבוץ לקיים פגישות עם חברים מן השורה. פגישות הפורשות בפניה גלריה עשירה של דמויות, על דעותיהן המגוונות, מטרותיהן, אמונותיהן וגם אי אלו תחבולות וסודות. אולם להפתעתה אותן תחבולות וסודות נועדו דווקא להיטיב עם אחרים, ולא עם המתחמנים עצמם.
מבטה הסקרן והחוקר של אווה באובכטר משקף תמונה של חברה, אשר חוקיה אינם ברורים מאליהם למתבונן מבחוץ. רשימותיה, המתעדות את אותם מפגשים, מציירות תמונה של חברה אנושית מיוחדת במינה.

אברם קנטור הוא מחברם של רומנים, סיפורים וספרי ילדים אחדים, מתרגם ועורך.

מקט: 4-31-6528
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פוסט מורטם

אמנם אי־אפשר לומר ששכחתי את נתן לֶבֶּדיקֶר ואת הימים היפים שביליתי אצלו אחרי ביקורי ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים, אבל מאז שסירב לבקשתי לפרסם את רשמי הביקור שלי, לא טרחתי לחשוב עליו עוד. לא הגבתי על תשובתו השלילית לבקשתי, וגם על מכתבי הגישוש שניסו לברר אם נפגעתי מתשובתו לא השבתי. אף־על־פי שלא הצהרתי בפניו מראש כי אני משאירה בידיו את ההחלטה אם לאפשר את הפרסום, היושר האישי לא הניח לי להתעלם מעמדתו, ולא אוכל להכחיש כי סירובו אִכזב אותי מאוד, אולי אפילו עורר בי מידה של כעס. על כל פנים, עובדה היא שנמנעתי מכל קשר אִתו, את רשימותיי טמנתי במגרה, והעניין כולו נדחק לאיזו פינה נידחת במוחי, וכמו נשכח. מי יודע אם הייתי שבה ונזכרת בדברים אלמלא ההודעה הפתאומית של ריינר, אחי, כי נתן הלך לעולמו. ריינר הודיע לי כי הוא טס מחר ללוויה, ושאל אם ארצה להצטרף. מה הוא שדחק בי להשיב מייד בחיוב, קשה לי להסביר, אבל קרוב לוודאי שאילו היה לי זמן להרהר בכך הייתי דוחה את ההצעה בנימוס. היה הכרח להסדיר את הטיסה מייד, ואני לא חשבתי כלל, ועוד לפני שעיכלתי את הידיעה נעניתי להצעה. ייתכן שאילו לא היה ריינר מפתיע אותי כך, לא הייתי שבה להרהר כלל באנשים האלה, אבל ההחלטה החפוזה הזאת השיבה אותי אל הימים שביליתי ביניהם.

האמת היא שגם היום לא אוכל להסביר מה בדיוק בער בי אז, עם שובי מן הביקור ההוא בישראל, להעלות על הכתב אותם דברים, שהרי חוויתי קודם לכן וגם אחר־כך חוויות מפעימות יותר, ואף אחת מהן לא הביאה אותי לשבת לילות וימים באובססיביות כזאת ולהעלות את הדברים על הכתב.

אולי עלה בי איזה צורך לפלוט את הדברים מלִבִּי ולהיפטר מהם, והרי אך עובדה היא שמאז עין לא שזפה את הרשימות הללו. מי שהיה העורך הראשי בהוצאת הספרים שבה עבדתי באותם ימים, טען בתוקף שאין כל הכרח לקבל את הסכמתו של נתן לפרסום הדברים, וגם דחק בי לאפשר לו להוציאם לאור. ייתכן שהייתה זו טעות לא לפרסם את הדברים, אבל לבי לא נתן לי לנהוג אחרת.

עכשיו נתן מת. האם בכך הוסר מחסום מלפני רגליי? האם ארצה עכשיו לפרסם את הדברים? עברו כל־כך הרבה שנים, חלק מן האנשים ההם בוודאי כבר אינם בין החיים.

מייד אחרי שנפרדתי מריינר בטלפון והוא אמר שניפגש לפנות בוקר בנמל התעופה, נפל מבטי על המגרות. עד מהרה התברר שאני זוכרת היטב היכן טמנתי את הדברים, והדפים, המודפסים עדיין במכונת כתיבה, היו מונחים לפניי.

אמנם היה עליי לארוז לקראת הנסיעה החפוזה עם שחר, אבל מראה הדפים ההם לא הניח לי להתפנות לזוטות הללו.

אל הדף הראשון היה מוצמד עדיין במהדק חלוד מכתב אל נתן בכתב ידי:

 

ידיד יקר,

אני רוצה לשוב ולהודות לך על ההזדמנות הבלתי רגילה שהענקת לי כשהתעקשת שאבוא, למרות שבתחילה לא נלהבתי להיענות להזמנתך. כבר אמרתי לך בתום הביקור שכל מה שהבטחת לי לפני הביקור אכן התממש, ושאני זכיתי אף ליותר מזה.

אמנם מסרתי לך כבר את רשמיי בעל פה, כפי שביקשת, אבל הדברים המשיכו להתהפך בקרבי עד שלא יכולתי אלא להעלותם על הכתב. עשיתי זאת בלילות ארוכים בביתי, מה שהביא את ידידי, העורך הראשי, לדאוג לבריאותי ולהעיר לי על הפיהוקים, שהיו תוצאת הלילות הללו. סיפרתי לו על הכתיבה, והוא הפציר בי שאראה לו את הדברים. משקרא אותם, לא הניח לי עד שנעתרתי והסכמתי שהדברים יראו אור אצלנו בגרמניה, אבל התניתי את הדבר בהסכמתך, נדמה לי שכך ראוי. אני ממהרת לשלוח לך את כתב היד. אינני יודעת אם תרצה להחליט על כך בעצמך, או להיוועץ באנשים שמדובר בהם או באחרים. אקבל בהבנה כל תשובה. אינני יודעת איך תוכל להביא את הדברים בפני מי שאינם דוברי גרמנית בלי לתרגמם, אך אשאיר זאת לשיקולך, ואם תחליט לתרגם אותם, נוכל גם לחשוב על פרסומם בישראל (כפי שתראה, בכוונה לא ציינתי שמות אנשים, וגם לא שמות מקומות. אם תרצו, נוכל לשנות זאת ולציין שמות אמִתיים או בדויים).

 

לתשובתך/תשובתכם אחכה בקוצר רוח,

בידידות,

אווה

 

את תשובתו של נתן לא צירפתי וספק אם בכלל שמרתי אותה, אבל מיותר לתאר אותה כאן, שהרי העובדה שהדברים לא ראו אור עד כה מדברת בעד עצמה.

רגע ארוך נחו עיניי על הדפים הישנים, וכבר חשבתי להכניסם לתיק היד שלי כדי שאוכל לקראם במטוס, אבל לא התאפקתי, ועיניי החלו לרוץ על השורות. אינני יודעת מדוע העלו הדברים דמעות בעיניי, על כל פנים לא הפסקתי את הקריאה אלא כדי לנגבן, ומשסיימתי חשבתי כי עליי להראות את הדברים לריינר. בשעתו אפילו לא סיפרתי לו על כך, אבל עתה חשבתי שראוי שיראה את כתב היד לפני שישמע עליו מפי אשתו של נתן.

כששלפתי מתיקי במטוס את האוגדן שבו היה ארוז כתב היד ואמרתי לריינר שאני רוצה להראות לו משהו שכתבתי אחרי הביקור ההוא אצל נתן, לקח ריינר מידי את האוגדן, חייך, ולפני שפתח אותו, אמר: 'כבר קראתי את זה.'

המומה הבטתי בו והמילים נעתקו מפי. נתן לא רק סיפר לו על כך, אלא אפילו שלח לו את הדברים.

רגע ארוך הבטתי בו מופתעת ודמומה, עד שלא יכולתי להימנע מלשאול על מה שהדהים אותי כל־כך:

'כל הזמן הזה ידעת, ולא אמרת לי מילה על כך?'

ריינר הניע ראשו לשלילה.

'רק לפני שבועיים הגיעה אליי החבילה, כנראה הוא הרגיש כי סופו קרֵב, את לא השבת למכתבים שלו, אז הוא פנה אליי.'

ריינר משך את תיקו מתחת למושב שלפניו, שלף ממנו מכתב והושיט לי.

'תקראי בעצמך,' אמר.

 

ריינר היקר,

אני לא יודע אם אתה זוכר את הביקור של אווה, אחותך, אצלנו אחרי יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, ואני לא יודע מה סיפרה לך אחותך על אותו ביקור. על כל פנים הביקור ההוא הניב אצל אחותך ספרון יפה, שאותו שלחה לי בטוּבה, וביקשה את הסכמתי להוצאתו לאור. אני הייתי אז עדיין שקוע בתפקידי כמזכיר הקיבוץ, וכל האנשים שתיאורם הופיע בספרון עדיין התהלכו בינינו. לא יכולתי להעלות על הדעת פרסום כזה. ברבות הימים התמעטו לצערי האנשים הללו בזה אחר זה, הזמן עשה את שלו וחשבתי שהתנאים הבשילו לפרסום הספרון. כתבתי זאת לאחותך, תוך התנצלות על סירובי לשעבר וניסיון להסביר אותו, אבל היא לא השיבה למכתביי, חשבתי שבחלוף הזמן אמצא דרך להגיע אליה, אבל לא עלה בידי לחדש את הקשר הזה וחדלתי מניסיונותיי. אני מצרף לדברים האלה את כתב היד ששלחה אליי אחותך באותם ימים, ופונה אליך. סלח לי שאני מערב אותך בעניין זה, אבל לא מצאתי דרך טובה יותר להגיע אל אחותך. הזמן, יש לו דרכים משלו לשנות את פני הדברים, ועתה אני חושש כי לא יאפשר לי עוד להמתין.

 

את התפקיד שמילאתי בימים שאחותך ביקרה אצלנו קיבלתי על עצמי מתוך גאווה על הדרך שבה עמדנו בכל תהפוכות הזמן. חרף כל הגזרות וההתנכלויות שהפילו ודרדרו קיבוצים אחרים לתהום, הצלחנו לשמור על החוסן שלנו.

אבל ברגע שהתיישבתי על הכיסא הזה גיליתי כי הממלכה העצומה הזאת, שנראתה בעיניי עד אז כתכלית נפלאה בפני עצמה, איננה אלא גוש מתפורר שגבולותיו מטושטשים, שדווקא השפע הגדול שהייתי כל־כך גאה בו ניגע את איבריו הפנימיים בנקודות נמק באוש, אשר ספק אם אוכל להביא לו תקנה.

פתאום נתחוור לי שאיננו חסינים בפני הכלל הקובע כי במקום שמישהו מרוויח, מישהו אחר מוכרח להפסיד.

רק בדיווחים של אווה, אחותך, הצלחתי להבחין מבעד למסווה השפע ולמגדלי הרווחה, במרקם אנושי עדין שעליו עומדת התמונה כולה, מרקם אנושי המסוגל לחמוק משיניו האכזריות של הריקבון.

צר לי שלשם הביקור של אחותך אצלנו לא עמדו לרשותה אלא ימי חופשה אחדים, שאם לא כן, אולי היינו זוכים לתיאור של חברים רבים אחרים הראויים לתשומת הלב הזאת, ואולי אפילו כל החברים, אבל אולי יהיה זה בבחינת המועט המחזיק את המרובה, או אולי מעט מן האור הדוחה הרבה מן החושך. על כל פנים, כפי שנוהגים בני הדור הצעיר לומר, 'זה מה שיש'. ואני רוצה לבקשך שתמסור לאחותך את בקשתי כי תפרסם את הדברים היפים האלה. אז חשבתי שכבר מותר לי לכנותה ידידתי, אבל נראה שסירובי לבקשתה לפרסם את הדברים ההם מחק את האפשרות הזאת, אולי היא תמחל לי אחרי שתקרא את הדברים האלה.

אני מודה לך מראש על עזרתך.

ידידך מנוער,

נתן

 

עם שובנו מישראל, מהלוייתו של נתן לֶבֶּדִיקֶר, מיהרתי להגיש את כתב היד ההוא להוצאה לאור, והרי הוא לפניכם, כלשונו, כפי שכתבתיו באותם ימים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חברים סמויים מעין”