החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חוויותיי בקווקז

מאת:
הוצאה: | 2012 | 152 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

המחבר שהה כשנה בקווקז הרוסי ונקלע למקום הזוי, מסוכן, מושחת ומוכה טרור, אך בה בעת ובאופן בלתי מוסבר, מצא עצמו הולך ומתאהב במקום הבלתי אפשרי הזה ובאנשיו.

בסיפוריו השזורים בהומור רב, מספר דודי ירון על חוויותיי שלעיתים גבלו בסכנת חיים של ממש, באזור שבו השחיתות היא "לחם חוק". על חברו הטוב ראש המאפייה בעיר ודרכיו הייחודיות לפתרון בעיות קשות. על טרור צ'צ'ני ומפגש מצמרר עם הנשיא הצ'צ'ני שהינו מוסלמי פנאטי. על הנשים המקומיות בכלל ואלו "העובדות בלילות" גם כן. על "תרבות" מעטפות הכסף שבלעדיהן לא ניתן להזיז שם דבר. על הטרדות בלתי פוסקות מצד שוטרים ואנשי ה-ק.ג.ב. על טיסות פנים הזויות ובלתי אפשריות בכל מקום אחר על פני הגלובוס ועוד מגוון רחב של נושאים וחוויות, אותן ניתן לפגוש פעם בחיים אם בכלל.

זהו ספרו השלישי של דודי (דוד) ירון (סא"ל מיל' בחייל האוויר) וקדמו לו שני רומנים צבאיים עתידיים: "הפטרייה 1988", ו "שיוט האימה" (בהוצאת ספריית מעריב), ספרים שעוררו בזמנו עניין מיוחד בשל אירועים שונים שנחזו בהם ואלו אכן התרחשו בפועל מספר שנים אחר כך. בימים אלו השלים דודי (דוד) ירון כתיבת רומן חדש, "מבצע סבאלברד 1981", אודות המלחמה הקרה בין ארה"ב וברה"מ וכן תסריט לסרט מתח/פעולה, העוסק במהלך התקפי איראני בלב לונדון.

מקט: 9-91883-0-7
מסת"ב: 978-965-91883-0-7
קטע וידאו/אודיו קשור
סקירה על הספר בבלוגיה
עמוד הפייסבוק

המחבר שהה כשנה בקווקז הרוסי ונקלע למקום הזוי, מסוכן, מושחת ומוכה טרור, אך בה בעת ובאופן בלתי מוסבר, מצא עצמו הולך ומתאהב במקום הבלתי אפשרי הזה ובאנשיו.


1. “חברת התעופה” וטיסת האש הקדושה – ודאי אתם תוהים מדוע הצמדתי לצמד המילים: חברת התעופה, מרכאות. אל לכם לייחס זאת ליהירות או להתנשאות כל שהיא. אין בליבי ספק שגם אתם כשתסיימו לקרוא פרק זה, תגיעו לכלל דעה שחברה זו אכן זכתה ובצדק במרכאות הללו. יותר מכך, כמי שבמהלך שנת שהותו בקווקז ביצע באמצעות חברה זו למעלה ממאה טיסות, אני מניח שלא תאחרו לתהות בניכם לבין עצמכם, האם כותב שורות אלו הינו אדם אמיץ במיוחד, או שאולי המדובר במי שדעתו השתבשה עליו לחלוטין.
על מנת לתת גושפנקא וחותם נוסף וסופי למרכאות הללו, אציין את העובדה כי לאורך מרבית חיי הבוגרים, עסקתי בתחום התעופה.
חברת התעופה הקווקזית, הינה חברה רוסית אופיינית, המפעילה בעיקר טיסות פנים ולה צי מטוסים מיושן, המורכב רובו ככולו ממטוסי טופולב 154, כיום, ניתן למצוא מטוסים אלו בפעילות, רק במדינות ברה”מ לשעבר ובאירן. חברה זו מפעילה שתי טיסות יומיות משדה התעופה “דומודיידובה” שבמוסקבה, לשדה התעופה הסמוך לעיר “מינרל וודי” (ברוסית: מים מינרלים) שבקווקז. שמה של עיר זו המצויה כאלפיים קילומטרים מדרום למוסקבה, מעיד על המשאב העיקרי ולמעשה היחיד באזור כולו ואלו הם המים המינרלים, המצויים באזור בשפע. מאחר ולמים אלו מיוחסות סגולות רפואיות ייחודיות, התפתחה באזור מסורת בת למעלה מאה שנים של תיירות מרפא ענפה ומשגשגת.
במרחק של כחצי שעת נסיעה בלבד משדה התעופה מינרל וודי, נמצאת העיר “קיסלובודסק”, עיר תיירות המרפא הבולטת באזור ושמה אכן יצא לה למרחוק, בכל רחבי מדינות ברה”מ לשעבר. בשל שהותי הארוכה בעיר זו, נשאלתי לא אחת אף אני בעיקר על ידיי עמיתיי לחברה בישראל, האם אכן התנסתי בעצמי באותם טיפולים והאם מים אלו, אכן מחוללים את אותם פלאים המיוחסים להם. בתשובתי להם התייחסתי לנושא בזהירות הראויה, שכן איך אפשר להקל ראש במאה שנות מסורת. מאידך ביני לבין עצמי וכמי שמשתדל להימנע ככול האפשר ממפגש עם רופאים, אני מחזיק בדעה שלפיה, כמו בלא מעט טיפולים רפואיים אחרים, העניין הוא בראש ובראשונה פסיכוסומאטי. לשון אחר, אם המטופלים מאמינים בטיפולים אלו, אזי יתכן בהחלט שהם גם מועילים להם.
החברה שאליה השתייכתי, החליטה להקים בעיר מלון מרפא גדול, סנטוריום בפי המקומיים ובחלקי נפלה “הפריווילגיה” להישלח לעיר “קיסלובודסק” לשם ניהול הקמת המלון.
בהעדר טיסות ישירות מהארץ לקווקז, נאלצתי באופן קבע לטוס תחילה מנתב”ג למוסקבה. לאחר המתנה ארוכה ומייסרת, היה עלי לטוס חזרה את כמחצית הדרך וזאת באמצעות חברת התעופה הקווקזית, חוויה מפוקפקת למדיי שהצריכה בראש ובראשונה אומץ רב. כך הפכתי בעל כורחי עם הזמן, לנוסע מתמיד באותה חברת תעופה. חשוב לציין שהאלטרנטיבה היחידה לטיסות אלו ממוסקבה, הייתה הרבה פחות אטרקטיבית והצריכה נסיעה בת 24 שעות רצופות ברכבת.
במהלך אחת מחופשותיי בארץ צלצל הטלפון בביתי. מעברו השני של קו הטלפון, נשמע קולו של אחד מעמיתיי וקשה היה שלא להבחין בהתלהבות שאחזה בו.
“שמע” פתח ואמר לי חברי תוך שהוא מדלג בקלילות על מילות הנימוס המקובלות, “יש לך צ’אנס של פעם בחיים לטוס מהארץ ל”קיסלובודסק” בטיסה ישירה. רק שעתיים ואתה שם במקום לטוס כרגיל ארבע וחצי שעות למוסקבה, להמתין בשדה עוד שלוש שעות ואז לטוס שעתיים נוספות למינרל וודי. גדול לא?”
“לא גדול, ענק”, השבתי לו תוך שאני טורח שלא להצניע בפניו את התלהבותי מההזדמנות האדירה שהניח לפתחי.
“רוץ לנתב”ג, חפש שם את הנציג של חברת הנסיעות ה……. כבר דיברנו איתו”, המשיך חברי בהתלהבותו המופגנת. כאן עלי לציין שמפאת כבודה או ליתר דיוק חוסר כבודה של אותה חברת נסיעות, נמנע אני מלציין את שמה המפורש והסיבה לכך תתבהר חיש קל גם לכם בהמשך.
חמוש במזוודה קלה מיהרתי לנתב”ג. כבר בהיכנסי אל אולם הנוסעים היוצאים, נחשפתי לסממן הראשון שאמור היה לרמז על שצופן לי העתיד. בלוח האלקטרוני הענק שבטרמינל, לא הופיע כלל טיסת השכר לקווקז. לאחר חיפושים ותשאולים לא מעטים, נשלחתי לקומת הקרקע אל דלפק מאולתר שהוקם בקרבת אחת מדלתות היציאה.
בסמוך לעובדת מנומנמת של רשות שדות התעופה, הבחנתי בדמויותיהם הצבעוניות של שני כמרים. הללו היו עטויים גלימות משי בצבע תכלת ולראשם חבשו מצנפות משי גבוהות, שבחזיתן נרקמו ביד אומן ובחוטי זהב, צלבים ענקיים. הכמרים אחזו בידיהם שקיות ניילון מאלו המכילות מוצרים שנרכשו בדיוטי פרי.
“איזה יופי”, מלמלתי לעצמי בקול, “יש לי טיסה ממש פרטית, שני הכמרים ואני, שלושה נוסעים.”
בעודי בוחן את מדיהם מעוררי ההוד וההדר של שני הכמרים, נפתחה לפתע דלת צדדית וממנה יצאו וגדשו את המקום כמאה וחמישים צליינים שממבט ראשון חזותם ובעיקר בגדיהם, גרמו לי למעיין תחושה של חזרה לאחור בזמן לתקופת עלייה שנייה.
אני מודה שלמיטב זיכרוני הטוב בדרך כלל, לא זכרתי שגם אנשי העלייה השנייה נהגו לשאת עימם בנדודיהם ארצה אש. כן אש, אש אמיתית, אש גלויה. נשימתי כמעט ונעתקה משהבחנתי (וכי היה אפשר שלא להבחין בכך?), שכל אחד ממאה וחמישים הצליינים, אחז בשתי ידיו בחרדת קודש נר בוער, מעיין נר פולחני קצר ורחב בדומה לנרות הנשמה המוכרים לנו. אם לא דיי בכך ועל מנת שאיזה משב רוח פתאומי לא יכבה את האש, הוטמנו על ידם הנרות הבוערים בתוך בקבוקי פלסטיק שחלקם העליון הוסר קודם לכן. כן, היו אלו אותם בקבוקים בני הליטר וחצי המוכרים לכולנו, שהכילו קודם לכן משקה קל כול שהוא. היה זה אך מובן, שמייד עלו בראשי זיכרונות ילדות שבהם היינו מטילים למדורות ל”ג בעומר מכל הבא ליד ובכלל זה, את אותם בקבוקי פלסטיק בדיוק העשויים מחומר דליק במיוחד. כל בר דעת יודע (לא כך כנראה באזור הקווקז) שהנפט, הריי משמש כמרכיב עיקרי בייצורם של בקבוקים אלו.
לאחר ההלם הראשוני, ניגשתי לאותו נציג של חברת הנסיעות הישראלית.
“תגיד” אמרתי לו, “כל הפסיכים האלה יעלו למטוס עם האש? שמעת פעם על חוקי או תקנות יאט”א?”
נציג החברה משך בכתפיו והסביר לי באריכות שמדובר בצליינים המביאים את האש הקדושה מהכנסייה בירושלים לכנסייה קווקז. הבטתי בו בחמלה והשבתי לו בציניות, שבוודאי התפרשה על ידו כהשלמה מצידי עם הגורל.
“עם החברה הזו ועם המטוסים האלה אם נוחתים בשלום, צריך לומר ברכת הגומל. הפעם לפחות לא יהיה בכך צורך, כי לנחיתה סביר שבכלל לא נגיע”.
בדלת היציאה מהטרמינל ניצבה אותה עובדת מנומנמת ובדקה אחד לאחד את כרטיסי העלייה למטוס. כשהגיע תורי וברכתי אותה לשלום בעברית כמובן, פקחה זוג עיניים משתאות ואמרה.
“סליחה אדוני, אבל זו לא הטיסה שלך”.
הוי כמה שהיא צדקה, אך אני משום מה טרחתי להסביר לה שזו אינה טעות וכך, אפשרה לי לחלוף על פניה ולהתמקם באוטובוס שהסיע אותנו מאוחר יותר אל המטוס.
בדיעבד אינני יכול להסביר אף היום ובחלוף מספר שנים את הרציו שבדבר, אך בתוך דקות ספורות מצאתי עצמי ישוב אחר כבוד בשורה הראשונה של מטוס הטופולב. מימיני התמקמו שני הכמרים בגלימות התכלת שלהם, כאשר כל שאר מאה וחמישים הנוסעים, תופסים את כל יתר כיסאות המטוס ובידו של כל אחד מהם מרצדת האש הקדושה.
דלתות המטוס ננעלו. שלושת מנועי המטוס החלו להשמיע רעש מחריש אוזניים האופייני כל כך למטוסים ישנים אלו ובתוך דקות ספורות, התמקמנו בעמדת ההמראה. הכומר שלימיני קרא בתנועת יד נמרצת לדיילת וזו אכן מיהרה לעברו.
“תביאי בבקשה שלוש כוסות, גם לו” , אמר כשהוא מצביע לעבר שותפו החדש לגורל, כלומר אנוכי. הכומר רכן קדימה ומשך מתחת לכיסאו את אחת משקיות הניילון שרכש קודם לכן בדיוטי פרי. הבטתי בו בהשתאות כשהוציא מתוכה ביראת כבוד מופגנת בקבוק “שיווס”. הכומר מזג מהוויסקי המשובח לשלושת הכוסות, העביר לי אחר כבוד אחת מהן ובתנועת יד נמרצת כשאצבעותיו זקורות כלפי מעלה, הניע את ידו מעלה ואחר כך המשיך באיטיות כלפי מטה. מאחר וככול הנראה פקפק בכושר הבנתי, רכן הכומר לעברי ואמר.
“זה בשביל שנמריא וננחת בשלום”.
מה אתה פונה אליי, אמרתי בליבי. מוטב לשנינו שתדבר עם הבחור שלך מנצרת.

מרגע ההמראה ועד לנחיתה כשעתיים אחר כך, לא חדלו הכמרים מלשיר מיסות ותפילות שונות ומשונות כאשר כול מאה וחמישים צאן מרעיתם, מחרה מחזיק אחריהם בשירה אדירה. למיטב זיכרוני השירה אכן הייתה ערבה לאוזן אך אינני בטוח בכך, שכן מחשבותיי היו נתונות כל אותה העת במאה וחמישים מוקדי אש במטוס. כל אותו הזמן עסקתי בניחושים ובתרגולים תיאורטיים, לעברו של מי יהיה עליי לחוש ומתי, על מנת לכבות את האש שתצית קרוב לוודאי את הבקבוק שהלה אוחז בידיו ואולי בעצם האש כבר תלחך את בגדיו ואולי … ואולי…
יכול אני להגדיר עצמי בדרך כלל כיהודי מאמין במשרה חלקית. למרות זאת באותן שעתיים נצחיות, ניהלתי דיבור צפוף למדיי גם עם זה שלנו וגם עם ההוא מנצרת. אתם מבינים, ליתר בטחון.

  1. :

    ספר מדהים ומתאר בצורה חווייתית וקולחת אירועים וחוויית מדהימות מומלץ

    • :

      תודה לשותפי בדרך ההיא בקןןקז.

  2. :

    ספר מרתק על התנהלות עסקית במקום לא צפוי ופעמים הזוי.
    מוגש בצורה קולחת ובהומור שנון.
    מומלץ בחום.

  3. :

    קראתי את הספר בעקבות הרצאה מרתקת ששמעתי מהמחבר. מומלץ בחום

  4. :

    הייתי בהרצאה של המחבר בה הוא מספר סיפורים נבחרים מתוך הספר.. ללא ספק עשה חשק להמשיך ולקרוא את הספר במלואו.
    מומלץ!

  5. :

    הספר כמו ההרצאה מרתקים.
    נדמה לנו שכבר שמענו הכל עד שאנו שומעים את דודי ירון מספר על המקום והאנשים ההזויים הללו.
    מעולה,מצחיק,סוחף.
    מומלץ בחום.

  6. :

    ניכרת עבודה רבה ומרשימה מצידך בכתיבת הסיפור.
    הסיפור כתוב טוב. התכנים מעניינים מאוד ואתה מיטיב לנסח את הדברים באופן אשר מרתק את הקורא לספר. הכתיבה קולחת ועתירה בתיאורי רגש ואווירה, מה שבהחלט מקל על החיבור המידי עם הנפשות הפועלות ועם העלילה באופן כללי.

    • :

      חוויה מאוד מהנה היתה לי היום לקרוא את חוויותיך בקווקז. הסיפורים מדהימים, לא יאומנו כי יסופרו. כתיבתך שנונה ועתירת הומור ציני האהוב עלי.

הוסיפו תגובה