החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הצפרדע המקפץ • סיפורה של כלבה

מאת:
מאנגלית: רעיה ג'קסון | הוצאה: | 2021 | 68 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

15.60

רכשו ספר זה:

מדוע הסיפור על "הצפרדע המקפץ" הצליח כל כך והיה זה שהביא לראשונה את מרק טוויין למודעות הציבור הרחב? מדוע עד היום בימי שוק אזוריים עושים תחרויות לקפיצת צפרדעים ומדוע הסיפור הזה עדיין נלמד בבתי הספר בארצות הברית ומאות אלפי ה"תוצאות" בגוגל מסייעות לתלמידים להצליח במבחנים עליו?

ב-1867, לאחר מלחמת האזרחים, אמריקה מגבשת את תדמיתה. הסיפור הזה אינו מחקה את ספרות אירופה, הוא אינו מספר על אנשים מכופתרים שמדברים בשפה גבוהה ועל עלמות חן שוברות לב, אלא הוא כולו "העולם החדש" של מרחבים ענקיים ומכרות זהב, של גברים מסוקסים, של פעולה, תנועה ויזמות. הגיבורים אולי מגוחכים ומתעסקים בשטויות, אבל הם מדברים בגאווה בשפה "שלנו". אפילו המוזרים שבהם עובדים קשה, מלאי תחבולות; הכוחניות והאלימות קיימים תמיד, חבויים, כאשר הם דבקים בהשגת מטרתם והעיקר – "הם תמיד מנצחים!" ומרוויחים כסף… באמריקה כל אחד יכול!". זו האמריקה "האמיתית", אמריקה שבמסעות בחירות תמיד מבטיחים לחזור אליה.

"סיפורה של כלבה": כאשר סמיואל קלמנס – המוכר יותר כמרק טוויין – יצא מן הפרובינציה אל העולם הגדול, הוא הכיר והתפעל מן האנשים שדיברו "במילים עם שלוש הברות שמוצאן מלטינית". אבל מרק טוויין מספר לנו דרך הכלבה את מה שלמד: המילים המרשימות, הן עצמן הפכו לרבים מהם העיקר ולא המשמעות. והוא עוקץ: זה לא חשוב, כי ממילא השומעים הם בורים ולכן אין צורך לטרוח לדעת את המשמעות. האיש משומקום חושף את מה שגילה: את הצביעות וההתפארות של המלומדים כביכול. הוא לומד את המילים ומשתמש בהן בכתביו ובהרצאותיו, אבל אינו מזלזל בפה המדוברת ונותן לה כבוד וכך נעשה "אבי הספרות האמריקאית" האותנטית, השורשית כפי שאמר ויליאם פוקנר.

מקט: 4-644-1101
מדוע הסיפור על "הצפרדע המקפץ" הצליח כל כך והיה זה שהביא לראשונה את מרק טוויין למודעות הציבור הרחב? מדוע עד […]

הצפרדע המקפץ המפורסם ממחוז קָלָבֵרָס

בהתאם לבקשתו של ידיד שלי, אשר כתב אליי מן המזרח, הלכתי לבקר את סיימון ווילר טוב הלב והפטפטן, וכפי שנתבקשתי שאלתיו על חבר של חבר, ליאונידס ו' סמיילי, והנני מצרף כאן את התוצאה. מתגנב אל ליבי חשד שליאונידס ו' סמיילי הוא המצאה, שידידי לא הכיר אף פעם אדם כזה; ושהוא הניח שאם אשאל עליו את ווילר קשישא זה יזכיר לו את ג'ים סמיילי הידוע לשמצה והוא ינהג כדרכו וישעמם אותי כמעט למוות בזיכרונות שטניים עליו, אשר יהיו ארוכים ומעיקים, כמו שיהיו חסרי טעם בשבילי. אם זו הייתה מטרתו, היא אכן הצליחה.

מצאתי את סיימון ווילר מנמנם בנוחות ליד האח בבר של מסבאה מרופטת במחנה הכרייה העתיק של אנג'ל ושמתי לב שהוא היה שמן, ראשו קרח ועל ארשת פניו השלווים הייתה הבעה של עדינות כובשת, טוב לב ופשטות. הוא התעורר ובירך אותי ב'יום טוב'. סיפרתי לו שחבר שלי הטיל עליי משימה לשאול על חבר ילדות יקר שלו בשם ליאונידס ו' סמיילי, הכומר ליאונידס ו' סמיילי, כומר צעיר בכנסייה, אשר עליו שמע שהיה פעם מתושבי מחנה אנג'ל. הוספתי שאם מר ווילר יואיל בטובו ויספר לי משהו על הכומר ליאונידס ו' סמיילי אהיה אסיר תודה לו.

סיימון ווילר דחק אותי לפינה וחסם אותי שם בכיסאו, ואז הושיב אותי והחל לגולל בפניי את המעשייה המונוטונית שתבוא לאחר פסקה זו. הוא אף פעם לא חייך, אף פעם לא זעף, אף פעם לא שינה את קולו מן הטון העדין השוטף שבו החל את המשפט הראשון, הוא לא חשף אפילו פעם אחת חשד של התלהבות, אלא לאורך כל המעשייה האין־סופית זרם עורק של רצינות מרשימה ויושרה, וכל זה הוכיח לי בפשטות שלא עלה בדעתו אפילו לרגע שיש משהו מגוחך או מצחיק בסיפורו. הוא ראה בו בהחלט עניין חשוב והעריץ את שני גיבוריו כאנשים בעלי חוש נשגב ותחכום. בעבורי, מראהו של איש המפלס דרכו בתוך סבך מעשייה מוזר כזה, מבלי לחייך פעם אחת, היה אבסורדי לחלוטין. כפי שציינתי קודם, ביקשתי ממנו לספר לי מה ידע על הכומר ליאונידס ו' סמיילי והוא ענה כדלהלן. הנחתי לו ללכת בדרכו שלו ולא הפסקתי אותו אפילו פעם אחת.

היה פה פעם ברנש בשם ג'ים סמיילי, בחורף של שנת 49' או אולי זה היה באביב של 50', אני לא זוכר בדיוק. בכל אופן, מה שגורם לי לחשוב שזה האחד או האחר זה מפני שאני זוכר שכשהוא בא בפעם הראשונה למחנה, התעלה הגדולה עוד לא נגמרה אז, אבל על בטוח הוא היה האיש הכי מיוחד בשטח, תמיד הימר על כל דבר שראית מסביב; כשהיה יכול למצוא מישהו שיתערב על ההפך; ואם הוא לא היה יכול, הוא היה מחליף צדדים. כל דבר בנוגע לאיש השני היה בסדר איתו, העיקר שיוכל להתערב. אבל היה לו מזל, מזל לא רגיל; כמעט תמיד הוא היה מנצח. הוא תמיד היה מוכן ומחכה להזדמנות. לא היה יכול להיות שום דבר שאמרו שהוא לא היה מציע להתערב עליו, והיה מוכן לקחת כל צד בהימור, כמו שסיפרתי לך הרגע. אם היה מרוץ סוסים על בטוח היית מוצא אותו אדום מניצחון או מופסד בסוף המרוץ; אם היה קרב כלבים הוא היה מהמר עליו; אם היה קרב חתולים הוא היה מהמר עליו; אם היה קרב תרנגולים הוא היה מהמר עליו; מה להגיד, אם ישבו שתי ציפורים על גדר הוא היה מתערב מי מהן תתעופף ראשונה; או אם הייתה אספת מחנה הוא תמיד היה שם כדי להמר על הדרשן ווֹקר, שהוא החשיב למטיף הטוב ביותר במקום, ובאמת הוא היה כזה, והוא היה אדם טוב. אם הוא היה רואה במקרה חיפושית שמתחילה ללכת לכיוון מסוים, הוא היה מהמר כמה זמן ייקח לה להגיע לשם, ואם היית מתערב איתו הוא היה מלווה את אותה חיפושית עד למקסיקו לדעת לאן הלך החרק וכמה זמן לקח לו להגיע לשם. הרבה מאוד מהחבר'ה כאן הכירו את סמיילי ההוא ויכולים לספר לך עליו. מה להגיד, אף פעם לא היה אכפת לו מכלום. הוא היה מהמר על כל דבר, הברנש המוטרף הזה. פעם, אשתו של פרסון ווקר הייתה חולה מאוד הרבה זמן, ונראה היה שלא יוכלו להציל אותה. אבל בוקר אחד כשהוא בא, סמיילי שאל אותו מה שלומה והוא ענה שהרבה יותר טוב, תודה לאל על רחמיו האין־סופיים, והיא מתקדמת כל כך טוב שבברכת ההשגחה העליונה היא אפילו תחלים; וסמיילי בלי לחשוב אומר: "אני מהמר שניים וחצי שהיא בכל זאת לא."

הסמיילי הזה הייתה לו סוסה שהחבר'ה קראו לה ניגֵ'ס החמש עשרה דקות, אבל זה היה רק בצחוק, אתה יודע, מפני שכמובן היא הייתה מהירה יותר מזה והוא היה מרוויח כסף על הסוסה הזאת, אפילו שהייתה איטית כל כך ותמיד היה לה אסטמה, או נזלת, שעלת, שחפת או משהו מסוג זה. היו נותנים לה פוֹר של מאתיים או שלוש מאות יארד, אבל תמיד בסוף הדרך היא הייתה מתלהטת וכמו נלחצת והייתה מפזרת את רגליה לפעמים באוויר ולפעמים לצד אחד של הגדרות ובועטת ומעלה עוד ועוד אבק ועושה כזה בלגן עם השיעולים וההתעטשויות ונשיפות האף שלה, ונוחתת בקו הסיום לפני כולם בערך באורך של צוואר, אם בכלל אפשר היה לקבוע.

והיה לו כלב קטן, בולפאפ, שכשמסתכלים עליו אתה חושב שהוא לא שווה אפילו סנט, רק לרבוץ כמו במצב רוח רע ולחכות להזדמנות לגנוב משהו. אבל ברגע שהיו מתערבים עליו בכסף, הוא היה הופך לכלב אחר. הוא היה תוחב קדימה את הלסת התחתונה כמו הסיפון הקדמי של ספינת קיטור וחושף את השיניים שלו שלהטו כמו תנורים. ואם כלב התקיל אותו והפחיד אותו ונשך אותו וזרק אותו מעבר לכתפו פעמיים או שלוש פעמים אנדרו ג'קסון, כי זה היה שמו של אותו כלבלב, אנדרו ג'קסון, הוא אף פעם לא הראה שום דבר מלבד שהוא שבע רצון ושהוא לא ציפה לשום דבר אחר, וההימורים היו כפולים ומכופלים על הצד השני כל הזמן, עד שהכסף הגיע גבוה, ואז פתאום הוא היה תופס את הכלב השני במפרק של הרגל האחורית ורק מקפיא אותו, לא לועס, אתה מבין, רק לוחץ ונתלה עליו — אפילו לשנה, עד שהם היו זורקים את הספוג. סמיילי תמיד היה יוצא המנצח עם אותו כלבלב עד שפעם יצא לו כלב שלא היו לו רגליים אחוריות כי ניסרו אותן במסור עגול, וכאשר הקרב נמשך מספיק זמן והכסף הגיע גבוה גבוה, הוא בא לתפוס את המטרה שתמיד תפס ואז הוא ראה איך סידרו אותו ושהכלב השני לקח אותו אל הדלת, כמו שאומרים, והוא נראה מופתע, ואז הוא כאילו נראה מתחרפן ולא ניסה יותר לנצח בקרב הזה וכך "קילפו" אותו טוב. הוא נתן מבט בסמיילי, כאילו הוא אומר שליבו נשבר, ושזו הייתה אשמתו שהוא התעסק עם כלב בלי רגליים אחוריות להבריג, שעל כך הוא היה תמיד סומך בקרב, ואז הוא צלע מעט ונשכב ומת. הוא היה כלבלב טוב, אותו אנדרו ג'קסון, והוא יכול היה להיות מפורסם אם הוא היה חי מפני שהיה לו את זה, והייתה בו גאונות. אני יודע את זה כי לא היו לו הזדמנויות לדבר ולא יכול להיות שכלב היה יכול להילחם כמו שהוא נלחם אם לא היה לו כישרון. אני תמיד מתבאס כשאני חושב על אותו קרב שלו ועל מה שקרה שם.

אז לסמיילי הזה היו כלבי טרייר ותרנגולים וחתולים וכל הדברים האלה, עד שלא יכולת לנוח, ולא יכולת למצוא שום דבר בשבילו כדי להתערב עליו שהוא לא הקדים אותך והיה לו. יום אחד הוא תפס צפרדע ולקח אותו הביתה ואמר שהוא הולך לחנך אותו. ובגלל זה הוא לא עשה שום דבר במשך שלושה חודשים, פשוט שֹם אותו בחצר האחורית שלו ולימד את הצפרדע הזה לקפוץ. ואני מתערב איתך שהוא באמת לימד אותו. הוא נתן לו מכה קטנה מאחור ורגע אחרי זה היית רואה את אותו צפרדע מתגלגל באוויר כמו דונאט ועושה סלטה אחת או אולי שתיים, אם הייתה לו התחלה טובה, והיה חוזר למטה שטוח, לגמרי בסדר כמו חתול. הוא לימד אותו לקפוץ למעלה לתפוס זבובים ואימן אותו כל הזמן עד שהוא היה תופס זבוב בכל פעם שהוא ראה אותו. סמיילי אמר שכל מה שהצפרדע היה צריך זה חינוך והוא יוכל לעשות הכול. ואני האמנתי לו. מה להגיד, ראיתי אותו מניח את דניאל ובסטר על הרצפה כאן. דניאל ובסטר, זה היה שם הצפרדע, ומסלסל בקול: "זבובים, דניאל, זבובים!" ולפני שמצמצת בעיניים הוא היה קופץ למעלה ובולע זבוב שם מעל הבר ונוחת למטה לרצפה כמו גוש של בוץ, ונופל ומגרד את הראש מהצד ברגל האחורית שלו, קוּל, כאילו לא ידע שהוא עושה משהו שלא כל צפרדע היה יכול לעשות. לא ראית אף פעם צפרדע צנוע יותר וישר כמוהו, אפילו שהיה מוכשר כל כך. ואם אנחנו מדברים על קפיצות רגילות פשוטות על שטח חלק הוא יכול היה להגיע בפישוק רחב יותר מכל חיה מהסוג שלו שתראה לעולם. הוא היה הכי טוב בקפיצה על שטח חלק, אתה תופס? וכשזה התאפשר סמיילי היה מתערב עליו בהכי הרבה כסף, כל כמה שהיה יכול. סמיילי היה גאה בצפרדע שלו בצורה ענקית ובהחלט זה נכון כי אנשים שנסעו והיו בכל העולם אמרו שהוא היה מעל כל הצפרדעים שהם ראו.

אז ככה, סמיילי שמר את החיה בתוך קופסת רשת קטנה ולפעמים הוא היה מוציא אותו למטה ומחכה להתערבות. יום אחד בחור אחד, זר במחנה, עבר על ידו ואמר: "מה יכול להיות שיש לך בקופסה הזאת?"

וסמיילי אומר ככה באדישות: "יכול להיות שזה תוכי ויכול להיות שזה ציפור כּנרית, אבל לא, זה רק צפרדע."

והאיש מרים את הקופסה ומסתכל בזהירות ומסובב לצד אחד ולצד שני ואומר: "המ… זה באמת. אז בשביל מה הוא טוב?"

"ובכן," עונה סמיילי כאילו אפאתי, בחוסר עניין, "הוא טוב רק בשביל דבר אחד. אני מודיע שהוא יכול לקפוץ גבוה יותר מכל צפרדע במחוז קָלָבֵרָס."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הצפרדע המקפץ • סיפורה של כלבה”