בחיבור קצר זה, על הידידות, קיקרו מנתח את משמעותה של ידידות אמת. מרקוס טוליוס קיקרו (106-43 לפנה"ס), מגדולי אנשי הרוח […]
I
(1) קווינטוּס מוּקִיוּס,[1] האַוּגוּר,[2] רגיל היה להרבות סיפוריו על גאיוּס לַאילִיוּס,[3] חותנו; הוא זכרו נאמנה ובחדווה, ובכל שיחותיו לא היסס לכנותו ‘חכם’. אמנם אנוכי, משהחילותי ללבוש את גלימת הגברות,[4] הביאני אבי אל סְקַאיווֹלָה והורה לי לא למוש מצדו של הישיש, ככל שאוכל וככל שיותר לי. לפיכך נצרתי בזכרוני את דיוניו הרבים והמלומדים, כמו גם את שפע אמריו שהביע בקיצור ובטעם, ושאפתי להחכים מחוכמתו שלו. כשהלך הוא לעולמו, שמתי פעמַי אל סקאיווֹלה הכוהן,[5] ומוכן אני לומר כי במידה רבה אין כמוהו מצוין במדינתנו הן בסגולתו הן בצדקו. אולם עליו אספר בפעם אחרת; כעת אשוב אל האַוּגוּר. (2) רבים ותכופים זכרונותַי ממנו, אך בייחוד זכורני שישב בביתו כהרגלו, על ספסל עגול למחצה, שעה שאני ואך קומץ מידידיו הקרובים היינו עמו; והנה העלה בשיחתו נושא, אשר באותה העת ממש היה על שפתי הכול. הן בוודאי תזכור, אטיקוּס,[6] ואף ביתר שאת משום שרבות שהית במחיצתו של פּוּבְּלִיוּס סוּלְפִּיקִיוּס, מה גדולה הייתה פליאת הבריות וטרונייתם, כשהלה, בהיותו טריבּוּן של הפְּלֵבְּס,[7] ניתק עצמו בשנאה תהומית מקווינטוּס פּוֹמְפֵּיוּס, הקונסול דאז; והלא לפנים חי עמו בידידות אמיצה ובחיבה עזה ביותר. (3) אם כן סקאיווֹלה, אגב הזכירו את זה העניין, שטח בפנינו את שיחתו של לאיליוּס על הידידות, אשר הוא בעצמו השתתף בה וכן חתנו השני של לאיליוּס, גאיוּס פָאנִיוּס, בנו של מרקוּס, ימים מעטים לאחר מות אפריקנוּס.[8] נצרתי בזכרוני את לקחי אותה השיחה וכתבתים בזה הספר כפי שיקול דעתי. את דברי המשתתפים הבאתי, כביכול, בשם אומרם, פן אקטע תכופות את רצף הדברים ב־’אמרתי אני’ וב־’הוא אמר’, ולמען תֵּראה השיחה כאילו היו משתתפיה נוכחים לפניך.
(4) והנה, הואיל ולעתים קרובות הפצרת בי לכתוב דבר מה על הידידות, נדמה בעינַי הנושא יפה וראוי לא רק לידיעת הכלל אלא גם לחברותנו שלנו. לפיכך ביצעתי המשימה לא בעל כורחי, כדי שבזכות בקשתך אוכל להועיל לרבים. אולם כשם שבמסכת קאטו הבכיר, אשר הקדשתיה לך ועניינה הזִקנה, הצגתי את קאטו הישיש בשיחתו, הואיל ושום דמות לא נצטיירה בעינַי כמתאימה יותר להשיח על אותה תקופת חיים, מאשר דמותו שלו, שהזקין זה כבר ובעצם זקנתו הפליא לשגשג מאחרים; כך, הואיל וקיבלנו מאבותינו שהייתה חברותם של גאיוס לאיליוס ופּובּליוס סְקִיפּיוֹ מצוינת מאין כמותה, דומני שראויה דמותו של לאיליוס להרצות על הידידות ולהביע את אותם העניינים, אשר זכר סקאיווֹלה משיחתו עמו. אופן זה של הרצאת הדברים, המעוגן בסמכותם של אנשי שם מדורות העבר, דומה שיש בו משום יתר חשיבות; והנה אני בעצמי חש לפעמים, בקוראי את יצירתי, כאילו קאטו הוא הוא הדובר, ולא אנוכי. (5) אמנם כשם שאז כתבתי כזקן לזקן על הזִקנה, כך בספר זה — כידיד נלהב לידידו על הידידות. אז היה הדובר קאטו, אשר באותם הימים איש כמעט לא עלה עליו בשׂיבתו ובתבונתו. עתה לאיליוס החכם (שהרי כה יֵחשב), שהצטיין אף בקשרי ידידותו המופלאה, יישא־נא דברים על הידידות. אבקשך, כי תסיח דעתך ממני לזמן קט ותחשוב, כי לאיליוס בעצמו מדבר. גאיוס פָאנִיוּס וקווינטוס מוּקיוּס באים אצל חותנם לאחר מותו של אפריקנוס; הם פותחים בדברים, ולאיליוס משיב. שיחתו כולה נסבה על הידידות, ובקוראך אותה תכיר בה את עצמך.
אין עדיין תגובות