המיילדת מן ההרמון

הרמון הסולטאן, קונסטנטינופול 1578. חנה ויצחק לוי, ונציאנים גולים, התגברו על מכשולים בלתי נתפסים והתחילו חיים חדשים באימפריה העות'מאנית. הוא השתלב בתחום המתפתח של סחר המשי, והיא, המיילדת הטובה ביותר בבירה, סועדת מאות נשים בהרמונו התוסס והנודע לשמצה של הסולטאן מוראט השלישי. לילה אחד חנה מזומנת בפתאומיות אל הארמון המרהיב ופוגשת את לאה, בת איכרים יהודייה שנחטפה באלימות. הסולטאן חומד את לאה ורוצה שתעמיד לו יורש, אך אם הנערה תיכשל במבחן חשוב, גורלה יהיה רע ומר. חנה, שעיקשותה של לאה כובשת אותה, מסכנת הכול כדי לעזור לה. אך בעוד חנה מתייסרת על החלטתה, זרה שובת־לב מגיעה ממרחקים ומאיימת על חייה השלווים עם יצחק. עד מהרה גם לאה חושפת סוד אפל שעלול לגזור את דין שתיהן. המיילדת מן ההרמון הוא רומן היסטורי עשיר, כובש ומותח מאת מחברת רב־המכר הבינלאומי המיילדת מוונציה. "ריץ' משלבת במיומנות עושר של פרטים היסטוריים עם עלילה סוחפת". שיקגו טריביון "פרטי החיים בקונסטנטינופול של המאה ה־16 מוצגים להפליא, העלילה מרתקת… המיילדת מן ההרמון מהנה לקריאה, יענג ללא ספק את אלה שנהנו מהמיילדת מוונציה וירכוש גם מעריצים חדשים". ונקובר סאן "ריץ' מתארת את השפע בחצר המלכות של קונסטנטינופול על רקע קשירת קשר ובגידה. בין החדרים הגדושים משי וברוקד משובץ אבנים טובות, האפופים ניחוח פריחת הדרים, נרקמת מזימה… בקונסנטינופול של ריץ', ככל שהתפאורה שמימית יותר, כן הדמויות בוגדניות יותר, וחנה חייבת להחליט במי תוכל לבטוח". טורונטו סטאר

מקט: hameialedet_minharamon

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הרמון הסולטאן, קונסטנטינופול 1578. חנה ויצחק לוי, ונציאנים גולים, התגברו על מכשולים בלתי נתפסים והתחילו חיים חדשים באימפריה העות'מאנית. הוא […]

---

הכפר קאש

צ’רקסיה
האימפריה העות’מאנית
1578
בבוקר אביב אחד, כשהשמש נימרה את הסלעים באור זהוב, ייבשה את טל הלילה ושיוותה לעולם מראה מקורצף וצמרירי כשל ענן, עשתה לאה טעות מרה שתוביל למותה. היה זה דבר פעוט — עניין חסר חשיבות. היא לא שמעה את פעיית האימה של הטלה השחור החביב עליה ואת קריאת התשובה של אמו. טלה במצוקה הוא תמיד סימן לסכנה, אך לאה השתופפה על צלע הגבעה ושרה שיר ערש ישן בטאטית יהודית, שפתם של יהודי ההרים.
בעודה שרה ליטפה את אבן הקוורץ הכחולה־החלבית שהשתלשלה משרוך על צווארה. התליון, נזאר בּוֹנג’וּאוּ, העניק הגנה מפני עין הרע ליהודים ולמוסלמים כאחד. הואיל והאמינה שהיא לבדה על ההר, היא שרה בהתלהבות גדולה.
היו זאבים על הגבעות. הרחק למעלה, אף מעבר לנקודה שצמחו בה האורנים הזיפיים, ניצבו אוהלי צמר־העזים של היוּרוּקים, כהים כל כך במרחק שדמו לעופות דורסים, יתדות האוהלים כטפרים העומדים להסתער על טרפם. היורוקים היו נוודים; אבותיהם פלשו לערבות אנטוליה מאות שנים קודם לכן, מרעימים על פני מונגוליה על גב סוסי הרבעה כבדי אחוריים וזורעים הרס ומוות. לאה מעולם לא העזה לטפס עד לאוהלי היורוקים וגם לא רצתה בכך. עולמה היה אמה, אביה, אחיה, סבתהּ וכמובן אליעזר, הנער היפה שהתארסה לו. קאש, כפר הולדתה, שהשתרע למרגלות הרי צ’רקסיה, היה לא יותר מקומץ בתים פשוטים שנאחזו בצלע הגבעה הצחיחה, מרחק רכיבה של יום ומחצה מאוהלי היורוקים.
רעיית הכבשים היתה מלאכתו של אחיה הבכור, אך הוא חלה בקדחת, ומשימת הובלת העדר אל שדות המרעה של הקיץ נפלה על לאה. לא היתה זו מטלה ראויה לבת. ראו מה קרה לאחותה הגדולה, נערה יפה כל כך שאביהן נהג להתלוצץ ששביל של ורדי בר מופיע מאחוריה בעודה מהלכת. רבקה בוודאי זעקה לעזרה. רק סלעים ועצים שפופי רוח יכלו לשמוע אותה. אך לאה, עם הנזאר שלה, מתנת סבתה, הרגישה שאין לה ממה לחשוש.
קָגאלי, כלב הרועים המשפחתי, תעה משם כדי לנוח בצל האורנים ועסק בליקוק פרוותו הצהובה בעוד הזבובים מזמזמים סביבו. צמד נשרים, רפויים כתכריכים, דאו על פני זרם אוויר. העדר של לאה כבר ליחך עד תום את המרווה ואת השום. כעת נותרו רק טלאים של עשב.
לאה התכופפה, הרימה חלוק אבן, נשפה מעליו את העפר ותחבה אותו אל תוך לֶחייה. האבן תמנע ממנה להרגיש מיובשת. נאד המים שלה, העשוי שלפוחית שתן של עז, התנודד זמן־מה לצד גופה לאחר שהתרוקן ממים. לא היתה כל באר בסמוך, למעט בקאש. פלג זרוּע סלעים שטוחים חצה את קאש. שם כיבסו הנשים. הלילה, כשתשוב, יקבלו את פניה של לאה ניחוח הנזיד של אמה וקול אביה המלמד את אחֶיה לקרוא.
לאה חדלה משירתה כדי לשאוף אוויר וסוף־סוף שמעה את תחינת הטלה השחור. היא הפשילה את הכפתן וקשרה אותו סביב מותניה כדי לשחרר את רגליה. היא אחזה במקל הרועים של אחיה, שהיה מונח לצדה. כשנעמדה וכרתה אוזן, נחלשו פעיות הטלה.
לאה רצה במעלה השביל העתיק, החרוש כצלקת בקרקע ממאות שנים של צעדים. לא ירד גשם זה שלושה חורפים. האדמה היתה סדוקה, וכל חריץ נראה כפה פעור, תאב מים. פעיות הטלה נישאו כמדומה מתוך בקיע בראשה של צלע הגבעה.
כשהחלה להתנשף מפאת הטיפוס, ירקה את חלוק האבן, חוששת פן תיחנק. היא תקעה שתי אצבעות בפיה והשמיעה שריקה ארוכה וחדה. היא חיכתה שקגאלי יופיע. הוא היה גדול כאַיִל ופראי כל כך, שהוחזק רָצוע בבית כשהיו ילדים בסביבה. הקולר שלו, המשובץ חודי ברזל, היה מצופה בדמם הקרוש של זאבים שהיו פזיזים דיים לתקוף את העדר.
לאה הגיעה אל הבקיע והתכופפה מעל שפתו, הציצה פנימה והאזינה בעוד הכבשה לצדה. היא הכירה את צווחת הטלה, זעקה רוטטת, דומה כל כך לזו של תינוק בן יומו. היא משכה את טלה החורף הזה בפרסותיו הזעירות מבטן אמו לפני ימים רבים, כשהירח עדיין היה במילואו. הוא היה חביבהּ — טלה שחור עם עין אחת כחולה ואחת שחורה. בעודה ממצמצת אל הנקיק, ראתה שהוא נאבק לשחרר את רגלו האחורית התקועה בין שני סלעים. הכבשה עמדה חסרת אונים לצד לאה, פרסותיה הקדמיות בוטשות באדמה הסלעית ומטילות מטר של חלוקי אבן על הגבנון של בנה.
לפתע התמוטטה שפת הנקיק, והכבשה איבדה את שיווי המשקל. היא פירכסה בעודה צונחת אל התהום ונחתה בחבטה על גבי סלע. גם מלמעלה הצליחה לאה לראות שקוצים פערו חתך משונן בעטין הכבשה האומללה, שנמשך מבטן עד פטמה. כשלאה תשוב הביתה עם העדר לעת ערב, תחטא אמה את הפצע בפרחי פרפרה ותחבוש אותו בטחבים. היא תרפא אותו בעזרת דקלום קטע מהתורה וארבעים ואחת נשיפות על החתך.
בכל שנה לאחר הפשרת השלגים באביב משח אביה של לאה את חזה האיל בתערובת של שומן ופיח מסירי הבישול. כך ידע לאילו כבשות העניק האיל את שירותיו. סימני הפיח של האיל נותרו על גבה של כבשה זו, כתם שחור במקום שבו טיפס עליה.
לאה צנחה על ארבע והביטה על הכבשה ועל הטלה, אדישה לסלעים החותכים בברכיה ובכפות ידיה. אם תאבד הן את הכבשה והן את הטלה, אביה יגער בה. ובצדק. היה אסור לה לשיר. היא היתה צריכה לשים לב לעדר.
היא התקדמה אט־אט במורד הנקיק תוך שהיא נאחזת בדפנות ושיחררה מפולת סלעים. החום בנקיק העצים את ריחו של הטלה, החלבי עדיין מעטין אמו. האבק וזמזום החרקים בחלל הצר סיחררו את ראשה של לאה. פניה היו מיוזעים ומכוסים שכבת חול דקה. לבסוף הגיעה לקרקעית.
הטלה התקוע בין שני הסלעים לא היה יכול לזוז. רק אז הבחינה לאה שעצם מזדקרת מרגלו הקדמית, לבנה כדִסקת שנהב של שש־בש. כששלחה את ידה אל הטלה, שמעה קול חלוקי אבן צונחים והרימה את עיניה. היא ציפתה לראות את עיניו הצהובות של קגאלי מציצות מעל שפת הנקיק. אבל היא ראתה רק נשרים חגים גבוה בשמים.
לאה דחפה ומשכה את הסלעים עד שרגלו של הטלה השתחררה. הכבשה צווחה בפראות. לאה הכניסה את הטלה בין רגליה ואחזה ברגלו העדינה. במהירות רבה תימרנה את העצם חזרה למקומה. היא קרעה את מכפלת הכפתן והשתמשה ברצועת הבד כדי לקבע את רגלו של הטלה. ואז, כשהטלה הפועה תחת זרועה, החלה להשתרך מעלה. כשהגיעה, התפתל הטלה ונחלץ מזרועותיה כשהניחה אותו על שפת הנקיק. לאה התרוממה בעקבותיו. היא עצרה כדי להסדיר את נשימתה. כעת תצטרך לרדת ולחלץ את הכבשה.
היא הביטה סביבה. היכן שאר העדר? ואז, במרחק צעדים ספורים ממנה הבחינה בגוש פרווה צהוב — קגאלי, שרוע תחת סבך עשב. לשונו השתרבבה מפיו; עיניו היו פקוחות ומבטו מקובע. שפתו העליונה התרוממה, והוא נראה כנוהם. דומה היה שהכלב לוטש עיניים בדבר־מה מעבר לכתפה. “קגאלי?” לאה התקרבה אליו. מדוע אינו מנתר לקבל את פניה? היא הניחה את ידה על חוטמו. כשרכנה אליו הבחינה שגרונו של הכלב שוסף באבחה אחת ובעוצמה כזאת שראשו כמעט נערף.
לרגע קפאה, מסרבת להאמין למראה עיניה. פרוותו של קגאלי היתה ספוגה בדם מן הפצע האדום הפעור בצווארו. אלמלא ההיסוס שתקף את לאה, אותו רגע של שיתוק מזעזע בעודה מעכלת את המובן מאליו — ששום זאב לא היה גורם פצע כזה — היא היתה נמלטת.
כשהרימה את עיניה, ראתה גבר לבוש עורות בגוון חום־אפרפר — גבר שרגליו עבות כקורת הגג העליונה בבית אביה. גבר גדול כל כך שהוא חסם את השמש. על פי עצמות הלחיים הגבוהות והעיניים השחורות האטומות שננעצו בה חסרות הבעה כאבן, ידעה שהוא יוּרוּק. עצמות חיה גדולה היו תלויות סביב צווארו וקירקשו בקצב נשימתו. לאה לא חשבה על אחותה. פיה נפתח בצרחה.
“שתקי, אחרת אשסף גם את הגרון שלך.”
הוא גהר מעליה, הסכין שלצד גופו עדיין רטוב מדמו של קגאלי. גבר ללא כיסוי ראש הולם, רק פיסת בד מטונפת קשורה סביב ראשו. סנדלים קרועים על כפות רגליים שחורות כל כך, שלאה בקושי ראתה היכן מסתיימים הסנדלים ומתחילות הרגליים. גבר מצולק מכף רגל עד ראש. גבר מצחין מגבינת עזים ומיוגורט. שזקנו בוהק משומן. שנראה כאילו נמרח בבוץ ובעפר, נעקץ על ידי חרקים, נשרט מקוצים, נדרס תחת פרסות סוסים — ושרד.
“מי את?” דרש לדעת בקול שכמדומה בקע מתוך העננים הנמוכים מעל ראשה. הוא דיבר בניב גס שבקושי הבינה.
“אל תהרוג אותי,” אמרה לאה.
“מי את!” שאג.
“לאה בת אברהם, הרועה.”
“בקול רם!”
היא חזרה על המילים.
“איפה את גרה?”
“קאש.” רחוק מכדי שאביה או אחיה ישמעו את הצרחות. “אני בת יחידה.” זה היה שקר. היא היתה בת ארבע־עשרה, אך כחושה יחסית לגילה. הוא אחז בסנטרה והביט לתוך עיניה. “לאביך לא אכפת ממך, אחרת הוא לא היה שולח אותך להרים לבדך.”
לאה חמקה ממבטו והביטה בחולצת עור־הגמל שלו, שנעה כמו מרצונה. נדרש לה רגע להבין שגלים של כנימות הם שמשווים לחולצה מראה חי שכזה. במרחק כמה צעדים מהם צהל סוסו של האיש. דבר לא היה אמיתי — לא האיש ולא הסוס. הכול היה חלום, כאילו הביטה בעולם מבעד לכנפי עש.
“אחי רועה את העדר, אבל הוא חולה בקדחת.”
האיש נהם. אצבעותיו הידקו את אחיזתן בסנטרה. זעם נמהר אחז בה. היא ידעה שהמילים מטופשות עוד לפני שבקעו מפיה, אך אמרה, “הרגת את קגאלי. לא היית צריך לעשות את זה.”
“אמיצה, יחסית לילדה.”
הגבר אחז במותניה והפך אותה, מנענע אותה כאילו רוקן שק. קצהו של לחם מאתמול נפל מן הכפתן שלה וקיפץ על פני הסלעים. גווייתו של קגאלי היתה קרובה כל כך אל פניה, שהיא הריחה את דמו.
הוא הטיל אותה ארצה. היא שכבה, והאוויר אזל מגופה. במרחק כמה צעדים ממנה שמעה את פעיית הטלה השחור. היא צפתה בגבר מרים את הלחם ודוחס אותו לפיו, לועס ויונק. לאה גיששה אחר הנזאר שתחת הכפתן וליטפה את גבו הלוך ושוב בין אצבעותיה בניסיון להירגע בעזרת חלקוּת האבן ומרקם העורקים בעומקה.
כשהגבר התכופף לחפש פירורי לחם, תחבה את הנזאר תחת הכפתן ונאבקה לקום, אסירת תודה על שנעלה את סנדליה הישנים, ולא את החדשים שאביה הכין לה, שהיו רפויים בגלל רצועות ארוכות מדי. לו רק פערה האדמה את פיה והסתירה אותה. לו רק יכלה לחזור אל הנקיק ולהיעלם. היא ייצבה את עצמה כנגד סלע גדול ושאפה אוויר מלוא הריאות. פעם היתה הרצה הטובה ביותר בכפר, מהירה יותר מהבנים אפילו.
לאה פתחה בריצה.
מאחוריה שמעה את היורוק רץ אל סוסו ומניף את עצמו על האוכף. היא רצה במורד הגבעה לעבר קאש. אביה, דודים ואחים יערפו את ראשו של הפרא בדיוק כפי שהוא ערף את ראשו של קגאלי.
מקץ כמאה צעדים נתקלה באבן, והיא התנודדה, נפלה והחליקה, וחצץ מילא את נחיריה ואת פיה.
היורוק ירד מסוסו, הסתער עליה בן רגע ואחז במותניה. הוא משך את ידו לאחור והלם באגרוף מעל אוזנה. ראשה ניתז הצידה מעוצמת החבטה. השמש התפוצצה בראשה. הוא אחז בשערה, משך את ראשה לאחור וחשף את גרונה. היא התפתלה ונשכה את ידו, גרסה אותה בין שיניה, אך ללא הועיל. כשהעמיס אותה על כתפו, חסמה חולצת העור המעוכה את דרכי הנשימה שלה. הוא דילג מעל הסלעים היבשים לעבר סוסו, נושא אותה ללא מאמץ כמעט בעודה מנסה לבעוט בנקודת החיבור בין רגליו. הוא נהם דבר־מה בשפתו הגרונית שלא הצליחה להבין.
כזאב הגורר טרף טרי אל גוריו במאורה, הוא יישא אותה בעורות מצחינים אל בני שבטו. הם ישתמשו בה ויהרגו אותה מבלי להקדיש לכך מחשבה רבה יותר משהיא מקדישה לתרנגולת שאת צווארה היא מולקת. בעודה בוכה היטלטלה במהופך כנגד גבו, ראשה נחבט בשק העשוי עור עז. לנגד עיניה ראתה את רגלי סוסו ורצועות בשר מיובש משתלשלות מהאוכף. כשהיורוק הסיר אותה מכתפו והניח אותה על בליטת האוכף, נקרע השרוך שלצווארה, והנזאר נפל ונתפס באחת הרצועות. לאה שלחה את ידה ואחזה באבן לפני שהתרסקה תחת פרסות הסוס. האיש הטיל את רגלו מעל האוכף, הניף את המושכות וסובב את הסוס לעבר קאש.
עם כל צעד ננעצה בליטת האוכף בבטנה הרכה של לאה. הדם געש לעבר ראשה והלם בקצב דהרתו של הסוס. ראשה הסתחרר עליה. ואז התעמעם האור וגווע. כששבה להכרתה היתה שרועה על הארץ, אבנים דוקרות את גבה, והכפתן שלה מופשל סביב מותניה. מעליה השתרעו השמים והעננים. השמש שקעה. היא לא ידעה כמה זמן שכבה כך על האדמה. אוזנה פעמה. היא הניחה את ידה על ראשה והרגישה גבשושית בגודל תפוח.
היורוק עמד מעליה, כפות רגליו נטועות משני צדיה, וחיוך חושף את חניכיו נטולות השיניים. היא בעטה ופירכסה. ברוב זעמו הרים אבן שהיתה לידה. הוא הניף אותה מעל ראשו כעומד לרסק את פניה. הוא היסס. לאה החלה להתפלל. אלי, אנא בטובך, עשה שהפרא יהרוג אותי במהירות. טוב מותי מחילול כבודי.
לאה חשבה על משפחתה. אם תירצח, מי ידאג לכבשים כשאחיה חולה? מי ייצוק מרק כבש אל פיה של סבתה? מי יסייע ביד אמה לאפות לחם? מי ישחק שש־בש עם אביה? ומה יעלה בגורל ארוסה? מי ילד לו בנים? האין התורה אומרת שהגורל מעדיף את בעלי התושייה ואת האמיצים? היא פנתה הצידה והתפתלה מבין רגליו של היורוק. היא כשלה על ארבע, התייצבה והחלה לרוץ, מועדת מדי פעם, מהר ככל שיכלה. השמש האירה מעל כתפה הימנית, ומכאן שקאש בוודאי נמצאת היישר במורד הגבעה. היא שעטה אל עבר מחשוף סלע, שממנו יכלה לראות את הכפר שבעמק. היא השפילה מבט וחשבה שהיא נמצאת במקום הלא נכון. לא ייתכן שהבתים המושחרים למטה, שעשן היתמר מבין קורותיהם, הם קאש. אבל היו שם בתים מוכרים מסודרים בחצי גורן סביב באר, ובית משפחתה, הקרוב ביותר לחורשת האורנים עם החמור הקשור בחזית. הדלת היתה תלויה על צירה; הגג עלה בלהבות. יורוקים פישפשו בין החורבות וערמו את שללם לתלולית — שטיחים, חריצי גבינה קשה, שטיחי קילים, שמיכות טלאים, עורות כבש וסירי בישול. נשים וטף התרוצצו לכל עבר. ובאִבּו של התוהו ובוהו היתה סבתה, קפואה במקומה ליד ביתם כשרויה בהלם.
לאה רצה מהר יותר מאי־פעם, נפלה וקמה שוב ושוב, מודעת היטב לכך שהיורוק עלה על סוסו והוא דולק אחריה. כשהתקרבה אל הכפר ראתה שסבתה נושאת את אחיה התינוק של לאה בזרועותיה. היא כמעט הגיעה אליה כשלפתע נשמע קול פיצוח חד כצליפת שוט על גב שור. סבתה היתה כבדת שמיעה ולא הרימה את עיניה. קורה בוערת מבית השכן התרסקה עליה ועל התינוק ומחצה אותם במהירות כזו שלא הספיקו לזעוק אפילו.
לאה רצתה להסיר מעליהם את הקורה, לנשק את פניה הקמוטים של סבתה, ליטול את אחיה הקטן בזרועותיה ולקבור אותו בגבעות, תחת תל אבנים, אך לא היה לה זמן. היה עליה למצוא את אביה. היכן הוא? מאז ומעולם הוא הגן עליהם. מדוע הוא הרשה לזה לקרות? לאה שמעה צעקות וצרחות. היא הסתובבה אל הכיוון שממנו הגיעו. בשדה שמעבר לבתים רדף עדר סוסים ועליהם יורוקים אחרי משהו, והגברים התכופפו באוכפיהם כדי לתפוס חפץ מוטל על הקרקע הבוצית. אחד הרוכבים הרים את החפץ והניף אותו לגובה גבנונו של הסוס. כשעמד להטיל אותו על האוכף, חטף אותו הרוכב שלצדו מידיו והאיץ.
הנוודים השתעשעו בבּוּזקאשי, משחק בגוויית עז ערופת ראש. הם נהנו מהספורט הזה מימי קדם. אבל משהו היה לא כשורה. לאה ניסתה לזהות את החפץ המוכר במעומעם שהגברים נאבקו עליו. היא התאמצה לראות. השם ישמור. היא סירבה להאמין למראה עיניה. זו היתה גופת גבר קטועת רגליים. סביב צווארו היה כרוך צעיף צמר כחול שלאה סרגה.
זו היתה גופת אביה, חבולה וחסרת רוח חיים, מכוסה בבוץ ובהפרשות סוסים. אחד הרוכבים תפס את הגוף חסר הרגליים, גרר אותו אל גל אבנים בפאת השדה, ובצהלת ניצחון שכמו פערה חור ברקיע הכריז על הכרעה. המשחק נגמר.
ללאה לא היתה שהות ליפול ארצה ולהקיא. לא היתה לה שהות לטמון את ראשה בין ידיה ולבַכּות את האב שהאכיל אותה פְּלוֹב ובּוֹרֵקָס דֶה חַנְדְראז’וֹ מצלחתו ונתן לה את שמיכתו בלילות החורף כשהרוח שרקה בין הסדקים במעונם.
שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד.
צל נפל עליה. היורוק הדביק אותה. הוא אחז בה והצמיד את זרועותיה לצדי גופה. אם לא תצליח להיחלץ, הוא יפיל אותה ארצה. כשיגמור לבצע בה את זממו, זרעו עדיין נוטף במורד ירכיה, גבר אחר יתפוס את מקומו ואחריו עוד אחד ועוד אחד.
רחם על בתך, לאה. אחוז בי בזרועותיך למען אשמור על זקיפות קומה. שלח את הרוח בגבי כדי שאוכל לרוץ במהירות. הענק לי מכוחך כדי שלא אמעד. אם תסוכך עלי מפני פראים אלה, קולי יצטרד מרוב שבחים שאצעק לשמך.