הצעקה

הגבר צועק צעקה ארוכה כשהוא גומר. הוא מבוגר ממני — יהיה בן חמישים וחמש בקרוב — ואני יודעת כבר שאלווה אותו אל מותו. יודעת יותר מכך: אני יודעת שאלד את בנו או בתו, ואני יודעת שעליי לכתוב להם עליו, עכשיו, כל עוד עיניי אינן טרוטות, איני עסוקה בהאכלות ובהחלפת חיתולים, כלומר כל עוד הזמן מרשה זאת.

*

גברים אחדים נאנחים כשהם גומרים; אחרים פולטים קריאה, ממלמלים מילה זו או אחרת, גבר אחד שהכרתי דווקא נאלם דום בעת שהגיע לשיא. הגבר הזה פוער את פיו וצועק. הצעקה נמשכת זמן רב יותר מזמן השפיכה, והיא אחידה למדי — תו אחד, מונוטוני, שנשלח מפיו אל האוויר. נדמה שברגע הזה הוא שוכח מקיומי, מתחתיו, ושוכח מקיומו של העולם שבחוץ; השכנים בדירה הסמוכה, שער הבניין שחורק כשמי מהדיירים נכנס או יוצא, רוח החורף שמטלטלת את העלים שנותרו על העצים, אפילו גופו שלו המפיק את הצעקה הארוכה, כולם נשכחים כלא היו. פעם אחת, בזמן שהטלתי את מימיי בחדר השירותים הקטן בדירתי, עלתה הצעקה במחשבותיי, וגל חום פתאומי שטף את בטני התחתונה ואת איבר המין שלי. בהיעדרו, צעקתו ממלאת את החלל הריק בביתי.

*

אני בת שלושים ושלוש וכבר עליי לתכנן תוכניות. חברותיי, אותן הנערות הצחקניות, המקסימות, שלמדו עימי בתיכון, או הנשים הצעירות הרציניות שחבשו יחד איתי את ספסלי האוניברסיטה — הפכו אימהות זה מכבר. במרוצת השנים עקבתי אחר התמונות של ילדיהן: מתינוקות משונים הלבושים במיטב האופנה שציוותה העיר ופניהם מכווצות, עיניהם בוהות באוויר ואיבריהם נעים ללא שליטה בחלל הפכו לפעוטות שטופי אור וילדים חייכניים, חלקם כבר החלו פוקדים את הכיתות הראשונות של בית הספר. אימותיהן, חברותיי לשעבר, שבו לטופף בנעלי העקב שלהן במשרדי ההיי־טק ויחסי הציבור, ממהרות לצאת לאסוף מבתי הספר, מהגנים ומהמטפלות את ילדיהן. אני עצמי איני ממהרת לשום מקום. רק בשנה החולפת החלפתי ארבעה מקומות עבודה, ולאחר שעזבתי את האחרון — פוטרתי, או התפטרתי — לקחתי הלוואה בריבית גבוהה מהבנק והפסקתי להקפיד על השעה שבה נהגתי לקום בבקרים. מעט הכסף שהורישו לי הוריי (מותם בתאונה באמצע שנות העשרים לחיי הפך אותי בבת אחת לעשירה בעיני עצמי) אזל. את ההלוואה לא ידעתי איך אחזיר, אך מאחר שפרשׂתי אותה על פני שנים רבות שיערתי שיימצא לי פתרון; בכל פעם שנראה היה שאיאלץ לשוב לשוק העבודה לבשתי את מיטב בגדיי וחתמתי על הלוואה נוספת בסניף הבנק שלי. נדמה שאף אחד לא היה טרוד במיוחד מאורח החיים שלי, ומאחר שאף שלא היה צנוע גם לא היה ראוותני במיוחד (האריגים היקרים של הבגדים שרכשתי יוצרו ככה שממילא ייראה כאילו נלבשו זמן רב) נדמה היה שאוכל להמשיך כך עוד שנים ארוכות.

*

כמובן, היו ההרגלים הרעים שלי: שתיתי ועישנתי יותר מדי, ואחת לחודש או מעט יותר מזה הרשיתי לעצמי להסתגר בדירה שירשתי מהוריי ולהסניף הרואין לבדי לכל אורכו של סוף השבוע. מסופי השבוע האלה הייתי יוצאת תשושה ומדוכאת, ואת מרבית ימות השבוע שלאחר מכן היה עליי להקדיש להתאוששות. בימים האלה נשבעתי לעצמי שלעולם לא אחזור לשתות, לעשן, או לצרוך את הסם, אבל לאחר שהתאוששתי דַיִי חזרתי לעשות את שלושת הדברים, לפעמים ביתר שאת. בעוד שלא היה לי עניין להסתיר מחבריי הלא מרובים או ממאהב אקראי את הרגלי השתייה והעישון שלי, את הסמים שמרתי לעצמי; להרואין יש מוניטין רע, ידעתי, ולא רציתי שיחששו מפניי, או שידאגו לי. לעיתים קרובות הרגשתי אז שחבריי מתייחסים אליי בתערובת של הערצה ואימה; מצידי, לא רציתי לעודד לא את זה, ולא את זה.

*

עם זאת היו שנים שבהן נהגתי אחרת, ויש להודות שבשנות העשרים המאוחרות לחיי, עם פרסום ספרי הראשון, ספר שזכה להד מסוים, נדיר אך לא בלתי צפוי, במעגלי הביקורת ובין אנשי הספרות, לא השתדלתי כל כך שלא לעורר את אותו סוג מסוים של יראה בין חבריי, שהיו רבים יותר. הספר, שבמרכזו עמדה דמותה של נערת ליווי, היה מבוסס על זיכרונותיי שלי מגיל ההתבגרות, אז נהגתי לשכב עם גברים תמורת כסף. עד היום איני יודעת למה עשיתי זאת — זה לא משנה. על כל פנים, הרומן הוצג כפרי דמיוני, בראש ובראשונה על ידי ומשום שידעתי היטב שגורלו של טקסט בדיוני באקלים הספרותי של אותה העת ישפר עליו מגורלם של אוטוביוגרפיה או ממואר באותו הנושא. ואכן הספר התקבל באהדה ואף עורר סנסציה מסוימת כשבעקבות אחד מראיונותיי תבעו דודיי, אחיו הבכור ואחיו הצעיר של אבי, את העיתון, שנדמה היה להם שרמז בגסות שאבי הטריד אותי מינית בילדותי. כשסירבתי לפרסם מודעה פומבית הגורסת שדבר מעין זה לא היה ולא נברא, הם הודיעו שינתקו עימי כל קשר. אני מודה שזה היה עלבון שנשאתי בקורת רוח מסוימת; ממילא לא השתתפתי בארוחות משפחתיות, ועל אחת כמה וכמה אחרי מותם של הוריי, והאזכרות השנתיות בחברת דודיי האבלים (אחיהם, אבי, היה הצאצא הזהוב והמוצלח של המשפחה, ולאחר מותם של הוריהם שלהם — סבי בשיבה טובה במיטתו, סבתי דעכה לאט ממחלה ניוונית — הפך בעיניהם למנהיג הבלתי מעורער של משפחתם הקטנה) הכבידו עליי. שלוש או ארבע שנים לאחר שהמהומה סביב ספרי שככה עדיין לא שמעתי מהם מילה, וקשה לומר שהדבר הטריד את מנוחתי. מאחר שלא היו לי אחים ואחיות, דודים מצד אימי או סבים, בשנת השלושים לחיי נותרתי, הלכה למעשה, לבדי.

*

קשה גם לומר שלא הפקתי עונג מסוים מבדידותי. עם זאת, מעת לעת תקפה אותי תשוקה, לא בלתי נשלטת אך שנעים היה להתמסר לה, למגע אנושי. או אז הייתי יוצאת לתור את העיר, ובסופו של לילה כזה הייתי מציעה לזר זה או אחר לשוב עימי לדירתי. רק לעיתים רחוקות שגיתי בבחירה שלי, ואני זוכרת את תחושת הכוח שליוותה את היציאה מבר מלא גברים ונשים עם מי שנראה היה שיָסב לי את מידת ההנאה הרבה ביותר. לעיתים היו אלה דווקא נשים; צעירות כמוני, יופיין שטוח ומהיר, דומות לשחקנית הצרפתייה הזאת או לזמרת ההיא. היה קל לפתות אותן. אך מעולם לא הרגשתי שיכרון כוח עז יותר משחשתי כשעלה בידי לשוב לביתי בלוויית הגבר שמצא חן ביותר בעיניי בחדר. הוא לא תמיד היה הנאה מבין הנוכחים — להפך, נטיתי להעדיף אפים שבורים, גווים ששחו מעט ומבנה גוף גרמי — אבל, בסופו של דבר, תמיד היה זה שהפיץ רושם חזק משיכול היה החדר להכיל. נהגתי למצוא לי מקום ולסקור את סביבותיי. גברים ונשים התקבצו בזוגות ויחידים על הבר או בחבורות קטנות בשולחנות הסמוכים, שוחחו בקולות נמוכים או פרצו בצחוק שגליו הרמים הגיעו עד אליי. פעם אחת ביליתי ערב שלם בשתיית ג’ין וסודה, משקה החביב עליי גם היום אם כי נדמה שבקרוב יהיה עליי להפסיק לשתות, להתמסר למצב הגופני החדש שאני מדמיינת שנכפה עליי, אף שבחרתי בו מרצוני. על כל פנים, באותו ערב האזנתי למוזיקה, שנעשתה יפה בעיניי יותר ויותר ככל שהשעות נקפו, וביקשתי מהברמן שימלא, שוב ושוב, את כוסי. הגבר שתִקלט לצד הבר היה גבוה ורזה, ועיניו, או כך היה נדמה לי (מטבע הדברים נטו המקומות האלה להיות חשוכים), רשפו כחול. ישבתי על הבר מעברו השני של החדר ויכולתי להרגיש את מבטו נח עליי. כשהבר הלך והתרוקן נותרנו שנינו והברמן, שטרח על ניגוב כוסות יין במטלית יבשה. הישרתי מבטי אליו, אך לא חייכתי. השיר שנוגן ברקע — מנגינה מלנכולית, מתוקה, וזמרת בעלת קול סדוק — נגמר. התכוננתי ללכת. ליד דלת היציאה חיפשתי שוב את מבטו של כחול העיניים. מקרוב התברר שהיה נמוך יותר משחשבתי, גבוה רק במעט ממני. לבוש מכנסי ג’ינס רפויים וחולצת פלנל ארוכת שרוולים שקופלו מעל המרפק, נדמה היה שהגיע ממקום אחר. ידעתי באחת שאוכל להיענות לו.