היכרות
"הטוב שברופאים לגיהינום…" כך מופיע המשפט המדהים, במסכת 'קידושין' פ"ב / ע"א שבתלמוד.
ישנם חז"ל הטוענים כי מה שמשתמע מכאן על פניו, הוא – שאסור לרופא להיות גאוותן ולחשוב שמקור החוכמה הרפואית נובע ממנו וממנו בלבד… כאילו אין מומחים שקדמו לו; כאילו אין רופאים ידענים שעובדים איתו; ואז – כשיכולתו היא מקור גאוותו – והוא מזיק לפציינט שלו או אפילו ממית אותו בטעויותיו, אזי מוטב שיירש גיהינום.
אגב, אין זו קריאה לרופאים להיות לא-יצירתיים, לא-מקוריים, כמו שאין זו הצעה המוגשת להם – להיות בלתי נועזים… להיפך!
ישנם אחרים מאותו הסקטור, סקטור החוכמה היהודית עתיקת הימים, הקובעים במפורש כי יש לנו פה עניין עם רופא שהינו שחצן אולטימטיבי, המוציא לעז על הקולגות שלו, וטוען כאילו הם מתבטלים ביחס אליו – וגם אז דינו לרשת את הרע ביותר, שהרי הגאווה היא מן השטן.
ישנם חכמי הזן השלישי, המתעקשים שהפסוק הבסיסי הזה אמור לשמש לרופא כמין 'סנה בוער' לפניו, כמעין מורה דרך – המחייב אותו לאחראיות פרמננטית, לצניעות הליכות, להקפדה מקצועית מרבית – שכן אחרת הוא חורץ את דינו-שלו… שכן אחרת הוא מכשיל את עצמו במו-ידיו.
וישנם פרשני תלמוד בעלי שיעור קומה, המתעקשים אפילו על כך שמטרת הפסוק הינה לחייב את הרופא – להיות אכזר ולא להסס לחתוך כשצריך, או לא להירתע להגיד לחולה את כול האמת על מצבו… שאם לא, והוא יתגלה כרך לבב ויעשה שקר בנפשו אל מול פני המטופל שלו – אזי צפוי לו גורל אחד: לרשת גיהינום בגלל חוסר ישרות מקצועית; בגין עריקה מתפקידו.
פעם ניגש איש אחד אל אדם אחר, שישב על צוק וצפה במשקפת אל מול האופק. "מה אתה עושה?" שאל ההלך. "אני צריך לצפות את בואו של המשיח…" השיב הצופה.
"נו, וזאת פרנסה? כמה אתה יכול כבר לקבל?" זלזל ההלך.
"השכר – הוא לא מי-יודע-מה, אבל זאת פרנסה לכול החיים!" ענה הצופה.
בדיוק ככה: מקצועו של הרופא הוא לכול החיים. מחויבות מתמדת, אחריות מתמדת, גיוס עד היום האחרון לחיים; אסור להתרשל, אסור להתחמק… אחרת: מצפה לו השאול!
***
הרפואה כמוה כמו האמנות: היא מחייבת להתחמש ביצירתיות, ב'ראש גדול' ובאומץ-לב, באכפתיות, בסקרנות וברגישות. כמו האמנות גם הרפואה אמורה ליצור משהו חדש שלא היה קיים קודם-לכן. חדש לא רק לגבי הרופא, אלא – ובעיקר – לגבי הפציינט. ככה לדוגמא, אתה כרופא לוקח שתי גישות ריפוי או שלוש, שהיו נפרדות קודם-לכן, ויוצר גישה שלישית או רביעית מתוך תקווה ענקית לגאול את החולה!
על הגישה השלישית או הרביעית הזו – באמנות – נכתבו מיליוני מילים; על הגישה השלישית או הרביעית ברפואה, גישה הנוצרת כתוצאה מחיבור של שניים או שלושה מסלולי ריפוי, נכתבו הרבה-הרבה פחות מילים.
וגם אז רק בצורת תיאורים עיוניים של מחקר בסיסי או יישומי – אך לא כנרטיבים; לא כסיפורים הנוגעים במניעים, המביאים רופאים להחליט לזווג שניים-שלושה רעיונות ריפוי, לכלל רעיון שלישי-רביעי שהוא הגואל! מעט מאוד סופר על הפסיכולוגיה שמאחורי עבודת הרופא, על הדחפים הרגשיים שלו – בבואו להציל חיים; על 'הדינאמיקה של אמנות הרפואה'; על החששות והספקות, או על התקווה שבקצה המנהרה.
הספר כאן נכתב אפוא במגמה, לנסות ולהכניס את הקוראים ל'פרדס' הפנטסטי הזה…
***
וכדי גם לאפשר להם, לקוראים, לזרום בשטף בין הפרקים – כי הלוא אפשר לקרוא בהם, קדימה ואחורה, לא לפי הרצף – הרי להם מפת-דרכים כרונולוגית:
1957-1963 – בית-הספר לרפואה 'הדסה', ירושלים.
1964 – סטאג' בבית-החולים 'הדסה', ירושלים.
1965-1972 – התמחות בכירורגיה ב'הדסה', ירושלים.
1973-1977 – רופא בכיר / מרצה בכיר, 'הדסה' ירושלים.
1978-1995 – מנהל מחלקה בבית-החולים 'סורוקה', באר-שבע.
1982-1996 – פרופסור מן המניין, אוניברסיטת בן-גוריון.
1996-2002 מנהל מחלקה בבית-החולים 'וולפסון, חולון.
אין עדיין תגובות