החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אחרים חיים חיים אחרים

מאת:
הוצאה: | 2015-08 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בגד ים. ארנק. מפתחות. משקפי טייסים. נוגע בכיסים, מוודא שלא חסר משהו, הנייד שם.

תופס את הקסדה, יוצא לכיוון. על קטנוע העיר הזו מצטמצמת לעשר דקות, זה כל הסיפור. עשר דקות, זה כל העולם שלי, מצד אחד של תל-אביב לצד השני שלה. חלקת גן-עדן בדרך אל הים. כשאני מגיע לאסוף אותה, היא כבר מחכה לי למטה.

המסלול ידוע מראש – גן, חטיבה, תיכון. בדרך כלל צבא. אולי טיול גדול, או אולי בקטנה. חזרה לארץ. להחליט מה ללמוד, קצת למלצר. מבחנים, עבודה, ים, לצאת, להשתכר, להקיא. לסיים תואר. מה עכשיו?

לא סיפרו לנו מה עכשיו. אנחנו חושבים מה לעשות כשנהיה גדולים, אבל בעצם אנחנו כבר גדולים. מחפשים את עצמנו. דירה, עבודה, האישה המושלמת או סתם הרפתקה ללילה. הולכים לאיבוד בתל-אביב, מוצאים את עצמנו בתוכה.

מקט: 21014-37233

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

חתונה. כן, עוד חתונה. ממש מחתונה לחתונה. שגרה מתישה. כולם מוזמנים לכל כך הרבה חתונות, וכולן מרגישות כמעט זהות. זה כמובן בלי להעליב את החתן או את הכלה. הדברים המבדילים בין החתונות בדרך כלל יסתכמו במקום האירוע, באולם, במינון המוזיקה המזרחית ובמספר האשכנזים שירקדו לצלילי ילד בן שבע עשרה שחוזר על ארבע שורות של כאב לב על אהובתו שהלכה – וכל זה במסיבת חתונה שאמורה לדבר על זוגיות ואהבה. בכל זאת, אנחנו אף פעם לא מצליחים להתחמק.

אורחים ממשיכים להגיע לחתונה, חלקם למדו איך להתלבש בסטייל. משם לסדר הידוע; קבלת פנים, ריצה בין דוכני הסביצ'ה לקרפצ'יו, ואולי אפילו איזה קבבון על מקל קינמון. זו ריצה שהייתה מביישת אפילו ילד אפריקני קטן המתראיין לתכנית "60 דקות" בארצות הברית. הוא היה מסביר שכל חלומו בחיים הוא לקבל מנת אורז פעם ביום. הוא היה ממשיך ומספר שאחרי שראה אותנו, הישראלים, רצים בין הדוכנים, הוא החליט לצום עוד כמה דקות ולתת לנו לסיים. מה שנקרא אצלנו, "לא בלחץ".

לא משנה מה שלא תעשו, אל תגיעו בסיום קבלת הפנים. זו הטעות הגדולה ביותר שאתם עלולים לעשות. כה גדולה עד שהיא עלולה להרוס את האירוע, ולעתים אי אפשר להתאושש מזה. אם מאחרים, הדיילים עם המנות המסתובבות כבר נעלמו. בדוכנים נשארו רק מנות עם הרבה בצל או המון חריף, ואיך שאתה מקבל את הבום של החריף, ממש בא לך לשתות משהו. אז אתה רץ אל הבר, מנסה לעקוף איזו דודה זקנה בכובע – באמת, מי עדיין חובש כובע בחום הזה, בחושך, באולם סגור. איך שאתה משתחל בין הילדים למבוגרים, לבחורה שאולי תרצה להתחיל איתה עוד שעתיים כשתהיה שיכור על הרחבה, אתה מגלה שסגרו את הבר בגלל החופה. עד עכשיו, הייתי רק בחתונה אחת מוצלחת שבה היה מותר לשתות בזמן הטקס. תחשבו על זה אם עדיין לא התחתנתם, לא מכריחים אף אחד, סתם רעיון. זוג מזמין אותי לחתונה, מבקש ממני לבוא לרקוד ולעשות שמח למרות שלא דיברנו כבר שנתיים, העיקר שיהיו צעירים בחתונה. העיקר שעוד ראש יבוא, יאכל וישים צ'ק כמה שיותר שמן. אחרי האוכל ועם קצת מוזיקה מזרחית, מצפים מהאורחים להרים את הידיים, לשיר הופה הופה ולעשות שמח. הרי איך נוכל להגשים את כל מבוקשו של הזוג אם לא נמשיך לשתות כל הזמן? טקס ששום בדיחה של שום רב לא תהפוך אותו למעניין או לקליל. הטקס הזה בשביל הזוג, בשביל ההורים ובשביל הדודה מטבריה. אני, כל מה שרציתי זה רק לשתות. עדיף הרבה ובלי לעצור באמצע. תאמינו לי, כמה שאשתה יותר, זה יעשה לאירוע שלכם יותר טוב.

חופה, אוכל, לרקוד, להגיד תודה. ביום שאחרי, לקבל סמס סימפתי מהזוג. יפה מצדם, אף על פי שאת ההודעה הם שלחו לכל האורחים בנוסח זהה. הם מודים לך על שחלקת איתם את היום המדהים, ואיזה כיף היה. תודה על המתנה או על זה שמימנת את חלקך בשולחן, באוכל, בסידור הפרחים, ותודה שגם הזזת קצת את התחת, כי האחות העקומה של הכלה אולי התלהבה ממישהו ששתה מספיק כדי להתחיל איתה.

לא משנה, כמה שלא יוצגו הדברים בצורה נלעגת או מיותרת, עדיין, החתונה הזו הייתה שונה. כבר בשעות הערב המוקדמות החלו האורחים להתאסף. התחושה הייתה שאנשים מתאספים אל תיבת נוח שעומדת במקום, וממש עוד רגע המקום יתחיל להתמלא במים. כך עומד לו דק העץ היתום, מחכה להתמלא בזוגות שמחים ויפים שמגיעים לקחת חלק בשמחה הזו. אנשים תמיד נראים יפה בחתונה, ואולי זה מה שהופך חתונות לאירוע חשוב אצלנו בישראל, כי מי יודע בכלל מה זה להתלבש בארץ? אם נבדוק את הארונות שלנו, הרי כולנו ניראה כמו עדר בליינים בחוף ים באוסטרליה. במקרה הטוב, כמו סטודנט חנון שמגיע לריאיון עבודה בחברה גדולה בארצות הברית, בלי לדעת שה"דרס קוד" כולל חליפה. אני זוכר שלפני כמה שנים, קרובת משפחה שלי מחו"ל ראתה תמונות שלי בחתונה של חברים. עשרים ומשהו איש עומדים זה לצד זה. כולם חברי ילדות, עומדים ביחד בתמונה שמחה. מלבד החתן והכלה, החבורה כולה לבשה ג'ינס וטי-שירט. זו הפעם הראשונה שנזפו בי על זה שהייתי לבוש כמו כולם. אבל היום אני ממש נהנה ללבוש מכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת. בימים טובים או בחתונה חשובה, אפילו חפתים הולכים, אבל סתם בשביל הקטע.

החופה ניצבה קרוב אל חוף הים, באופן שבו ניתן לראות את הזוג עומד כמעט מכל זווית אפשרית, וברקע רצועת חוף צרה והמון ים. השמש החלה להתקרב לקו האופק בעשרות גוונים של אדום. הכחול של הים קיבל צבע מעט כהה יותר, לא בדיוק שחור אבל כבר לא כחול. הצלמים באירוע נראו מרוצים מאוד, מקווים שהחופה תתחיל מיד לפני שהסצנה תיעלם לחושך מיותר על החוף. תמונות השקיעה לבדן יכניסו לחברת הצילום כמה אירועים עד סוף העונה, במקרה הרע. אורחים ספורים כבר החלו מתקבצים בתור, מחכים לקבל את מספר השולחן ולשים בכספת את דמי הכופר. החתן לחץ ידיים ועבר בין האורחים שעברו את השלב הראשון, מודה להם על שהגיעו. הוא נראה נינוח. הכלה לא נמצאה בשום מקום, ולא היה לה זכר כבר דקות ארוכות. כשהדי-ג’יי ביקש מהקהל להגיע לאזור החופה, עדיין לא היו הרבה אורחים, אבל זה לא שינה דבר. החופה הזו יצאה לדרך, ושאר האורחים יקבלו את פני הזוג רגע אחרי, ובשאר החיים שלהם – כזוג. היה ברור לכולם שזהו רגע מכריע. הכוס נשברה, הנשיקה ריגשה, וכל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. האורחים החלו לעלות לרגל ולנשק את הזוג זה אחר זה בסדר מופתי. פתאום, כשכל חייך עוברים לנגד עיניך, מה שיש לך להראות בסוף זה המון רוק ואודם של מאות אנשים על הלחי. את חלקם הגדול אינך מכיר ואינך מוצא סיבה להכיר. תמיד איכשהו משתרבבים גם אנשים שאתה מת להגיד להם עוד מילה. פתאום עוברת גם יעל עם החזה הגדול, זו שיצאת איתה פעם וכנראה לא תחשוב עליה יותר – כי את מי מעניינים שדיים כאלה מטורפים שקשורים למישהי שכבר לא מעניינת אותך?

היום, כאן, עכשיו, עמד זוג תחת כיפת שמים והבטיח לדאוג זה לזה, לטפל זה בזה ולכלכל זה את זה. הזוג הזה, שני אנשים מדהימים ביחד ולחוד, עברו תהליך ארוך לפני ההבנה שזהו, כאן הכול נגמר וכאן הכול מתחיל. תמיד חשבתי שכל הסיפורים, כל החוויות והחברים, בסופו של דבר יכינו אותנו למשהו גדול.

***

אף פעם לא הבנתי מה בעצם גורם לקשר כמו של ארבעתנו להצליח, אבל לאורך השנים תמיד היינו יחד. כמעט לכל מי שאני מכיר, הייתה חבורת ילדות שמלווה אותו ביסודי ובחטיבה. אחר כך, זה כבר תלוי אם אתה מגניב, יושב במחששה או משחק כדורסל כל הזמן. אם יש לך שיער צבוע וחולצה של להקת מטאליקה, עתידך עם קהל אחר בדרך כלל. אבל למזלנו, הכול עובר כשמגיעים לצבא. מי שאמור לפרוח, יפרח. השאר ימצאו חברים חדשים. חברות מהצבא היא חברות חזקה. גם אם לא תתראו עשר שנים, מפגש אחד יציף שנים של צחוקים. אף אחד לא יעלה את כל הסבל שהיה, וכמה בכיתם כמו ילדות קטנות כשהתעללו בכם בטירונות בשבטה.

אחרי הצבא, אחרי הטיול, יש חברים מהעבודה, ולאט לאט אתה נשאר עם אלה שקרובים אליך, מתוך הרגל או נושאים משותפים. אתם כבר כל כך רגילים אלו לאלו, כמו זוג נשוי. מגיעה בחורה חדשה לחבר'ה, וצריך לאשר אותה. אתה צריך להחליט שהיא מתאימה לך ולחברים שלך. לפעמים זה יותר חשוב מאשר אם אימא שלך תגיד שהיא נוראית, מרוקאית, או כל דבר שאימא פולטת אחרי שתי כוסות יין בארוחת שישי. אנחנו למדנו להסתדר עם מה שיש.

דן התחתן בגיל צעיר ונעלם לנו קצת. כנראה זה מה שקורה כשחוזרים מפינלנד עם חברה שלא מדברת עברית, ובינינו, אפשר לומר שהיא גם לא הכי נחמדה. אשתו, סבנה, מדברת בעיקר עם החברה של מתי, אבל לא מעבר. העברית שלה חלשה, ואף אחד מאיתנו לא באמת טורח להכיר אותה. אנחנו תמיד צוחקים שמתי יתחתן בסוף עם רעות רק בגלל אשתו של דן, ולא בגלל היחסים שלו איתה. אנחנו מאוד אוהבים את רעות, ובעיקר את הבישולים שלה. הקינוחים שלה יכולים לככב בכל מסעדה איכותית בתל-אביב, אבל היא ממשיכה בשלה – מבשלת ארוחת חברים ביתית בשבת ומגישה לנו למרפסת פסטה בולונז, שהיא בעצם תירוץ בשביל הקינוח שעתיד להגיע. תמיד מנומסת כשהיא מגישה את האוכל. מאחורי הקלעים ברור לנו שהאישה והקינוחים מקבלים את ההחלטות בכל הנוגע לבית.

מלבד זה, מתי הוא בנאדם לא קל בכלל. לידה הוא מתרכך. בכל חודש בערך מתי מתקשר וכועס שהעוגה שהגיעה מהקונדיטוריה לבית הקפה שלו מעפנה ושנמאס לו לעבוד איתם, למרות שהם אמורים להיות קונדיטוריה נדירה, ובתי קפה מתחננים לעבוד איתם. רגע אחרי שהוא נרגע, הוא מתקשר לרעות ומסביר לה: "מאמי, אני קורא אותך לדגל. אנחנו חייבים אותך. מדובר במקרה חירום של עוגת גבינה. את יודעת כמה כסף אני עושה על עוגת גבינה פה? אני מתחנן שתכיני ותתחילי לעזור!"

אני חושב שלמתי יש חלום, לעזור לרעות להקים קונדיטוריה מצליחה, וכך יוכל למכור את הקפה ואת הבר. לפני כמה שנים הצטרף אלינו יוני אחרי שהוא שם חמישים אחוז בבר עם מתי, וכך הפכנו לארבעה. אנחנו מכירים את יוני עוד מתקופת התיכון, ואיכשהו תמיד שמרנו על קשר בחבורה. רק אחרי שמתי ויוני נהיו שותפים, באמת הפכנו למשפחה אחת גדולה.

בהמשך הם פתחו את בית הקפה. כל אחד מאיתנו הלך לו לשירות צבאי אחר. כל אחד טייל בנפרד, ואפילו היום, כשאנחנו אנשים מבוגרים כל כך שונים, איכשהו, זו המשפחה האמתית. אנחנו יושבים ומעבירים את שבת אחר הצהריים יחד. שנים שאנחנו מדברים על היום שבו נוכל לעשות את המפגשים האלה בבית פרטי במושב, אחרי שאחד מאיתנו יצליח לעשות איזה "אקזיט" נחמד. בינתיים, עד ה"אקזיט", כל מה שיש לנו זה בית קפה קטן שעובד לא רע, ובר שהוא כמו הבית השני שלנו ליד רחוב רוטשילד.

לא משנה מה קורה, הפרלמנט שלנו נפגש ביום שישי בקפה. בדרך כלל עדיף בלי הבנות, כי כל אחת מהן עסוקה, וכי גם ככה נשב ונדבר על עסקים, על רעיונות ועל חלומות על פרישה מוקדמת או איזה סטארט-אפ גאוני שאחד מאיתנו חלם עליו בלילה. ובסוף השיחה תמיד תגלוש לכיוון פוליטי.

מצחיק שאני אומר כל מה שיש "לנו"; לי אין קשר לעסקים האלו. האמת, זה משפט קצת בעייתי, אבל בהמשך אסביר מה הקשר שלי לעסקים של מתי. עד היום לא ברור לי איך הצלחתי להתגלגל לאורך השנים מהתואר לכאן, אבל מצאתי את עצמי מנהל מכירות. ליתר דיוק, אני מנהל את מחלקת הדרכת המכירות בחברת בגדים ישראלית מאוד ידועה. בכל שבוע אני מקבל חמישה עשר צעירים אחרי צבא, שנה לפני הטיול, עם החלומות והביטחון הלא ברור שנותן שירות צבאי. הביטחון הזה גורם להם לחשוב שזהו, הם פיצחו את הגנום האנושי. הילדים האלו בטוחים שהם יודעים הכול. לצערי, הביטחון הזה הופך לאשליה שהם גם מסוגלים למכור קרח לאסקימוסים. עכשיו לך תלמד אותם שאין להם מושג בשיט איך עובד העולם האמתי, ומה שהם צריכים לעשות זה להילחם בשכר מינימום כדי לעזור לעוד משפחה ישראלית עשירה לנפח את חשבון הבנק. הם, לצורך העניין, סתם עוד שורה בדרך להמון אפסים.

מעניין לשמוע את העובדים האלה מספרים ביום הראשון שקשה להם עם העובדה שאיזה ילד סיני איפשהו ממחוז שֶנזן, כאילו הם יודעים איפה זה בכלל, מקבל דולר לחודש ועובד שתים עשרה שעות ביום רק כדי לפרנס את משפחתו. עכשיו מה אני אמור להגיד למישהי כזו? שהיא בדיוק אותו דבר, רק שבישראל השכר יותר גבוה, אבל הסיכוי שלה הוא לממן חודשיים בהודו ובטח לא משפחה של חמישה עשר סינים במחוז כלשהו אי-שם בסין? עכשיו יושבים בכיתה חמישה עשר "פועלים סיניים" שמחים וטובי לב מכל רחבי הארץ, וצריך ללמד אותם המון דברים. למזלי, אני מאוד אוהב את העבודה, את המוטו של החברה, את המוצרים ואת החזון. יש כל כך הרבה מה להספיק איתם, שלפעמים אני לא מאמין שהשבוע עובר כל כך מהר. ביום הראשון, היכרות קצרה. ביום השני לוקחים אותם לגיבוש בקרטינג בנתניה, וזה תמיד מצחיק. זו הזדמנות מעולה לאנשים להכיר זה את זה ולראות מה הם יכולים לעשות יחד, חבורת זרים וקצת תכנון מקדים. המוכרים מתים על היום הזה. ביום השלישי מלמדים אותם שיטות מכירה, איך לפנות ללקוח ואיך להתנהל בחנות בנינוחות שתאפשר להם לא להפריע ללקוחות ובטח שלא להיראות משועממים. ביום הרביעי הם כבר יודעים איך לקפל. מקבלים הרצאה ממנהל שצמח בחברה, והוא מספר על מגוון האפשרויות שבהן יוכלו להתקדם מפועלים סיניים בכוורת המכירות, היישר לניהול באיזה קיוּביקל קטן. שם יזכו לבלות כמה שנים, אם ישרדו את רצפת המכירות, יצליחו לסיים תואר, ויהיו מוכנים לעמוד כל יום במשך שעה בפקקים, לכל כיוון. אף אחד לא רוצה לשלם שכירות הזויה ולפתוח מטה של חברת אופנה במקום כמו תל-אביב. למזלי, רק את ההדרכות עושים בעזריאלי, אז אני הולך ברגל.

ביום החמישי, בדרך כלל, אני נותן לכולם שוברים לאיזו ארוחה בקניון עזריאלי, וכולנו הולכים ביחד לאכול. אין הרבה דברים שיכולים להתעלות על תחושת ההדרכה והליווי שאפשר לתת לאנשים בתחילת דרכם. אולי כמה מהם יכתבו יום אחד באוטוביוגרפיה שלהם עליי או יוסיפו אותי בהקדשה ליד הילדים והאבא. יספרו שבלעדיי, לא היו מגיעים לאימפריה שהם היום. מצד שני, גם לי מותר לחלום.

אף פעם לא הייתי מאלו שיש להם מסלול חיים מסוים. אף פעם לא הייתה לי תשובה לשאלה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. תמיד הנחתי, כנראה בתמימות או בטיפשות, שיהיה בסדר. המשפט הכי ישראלי, זה שתמיד כל כך התנגדתי לו, הוא בעצם הדרך שבה אני חי את החיים – בלי הרבה דאגות, בלי הרבה מחשבה. צריך לסיים תואר, צריך קצת כסף ובחורה לקום לידה. אחרי הילדים, גם ככה אתה עובר לשלב ההזוי הזה, שבו אתה מספר לכולם כמה אתה מאושר, וכמה שאתה לא מתגעגע לחיים הקודמים שלך. מי בעצם רוצה לקום בצהריים, לרדת לים, לקפוץ לחבר ובערב לצאת לתפוס איזו צ'וּצ'ייה לכמה שעות? באמת, מי רוצה לחיות חיים ללא דאגות? הרי כולם שמחים לשבת מול הטלוויזיה ולחכות שהתינוק יתחיל לבכות כדי לקום להחליף לו חיתול מלא בחרא. לראות את החברים שלי מרוטים מעייפות, מנסים למכור לי את הלוקש הזה, שהחיים השתנו רק לטובה. הרי ברור, זה רק לטובה. "אחי, אתה לא מבין, זה כאילו כל השאר לא משנה בכלל." יאללה, קניתי. רק תשחרר אותי ותן לשתות בירה בשקט. תמיד יש לי כמה דקות כאלו שאני חושב אם זה באמת נכון מה שהם אומרים. בראש שלי, הכול נגמר. מפה יש לך רק דאגות וטיפול כל היום. פעם ילדים היו יוצאים מהבית והכול היה קל. היום, תראו אותנו. חצי מהחברים עדיין סומכים על ההורים לתשלום שכר הדירה שלא מפסיק לעלות ועובדים בעבודות שלא לוקחות אותנו לשום מקום. אז מה נשאר לנו? חיתולים וחרא?

אוף, אני רוצה להחליף חיתול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אחרים חיים חיים אחרים”