כּרמן עוֹגֶן כבר כמעט בת 27. היא נפרדת מאודי ומחליטה לחשב מסלול מחדש. אודי לא מבין למה, אף אחד מסביב […]
פרולוג
"תודה, כרמן, תודה שאת כאן. העיניים הטובות שלך מרגיעות אותי. תכף הכול יישמט ממני, או אולי יותר נכון, תכף אשמוט אני את הכול. הנה, סוף־סוף אני לוקחת אחריות. 'אני אשמוט', הנה אני מחליטה. הכול בַּמקום חוץ מדבר אחד. העיניים שלך נראות כל־כך טובות וחשבתי לבקש ממך דבר אחרון. להפקיד אצלך סוד שאני לא יודעת מה עושים אִתו, למי מוסרים אותו. אני רוצה לשמוט ממני את הסוד הזה. הוא האחרון שנשאר. ורק הכרנו, את ואני, ארבעים ושמונה שעות שאת כאן, אבל העיניים שלך והיד הרכה וחבל שרק עכשיו אנחנו מכּירות".
רות היא האישה הראשונה שליוויתי, בלי חונכת, אל הסוף.
היא בת ארבעים ושמונה והיא אמא חד־הורית של פלא, נערה בראשית גיל ההתבגרות, עם חולצת טריקו גזורה וג'ינס קצר, וחיוך נבוך שחושף שיניים נתונות בגשר. "אַת הבת של רות?" שאלתי אותה כשהגעתי נרגשת והיא לִכסנה אליי מבט, הסיטה קווּצת שיער ממצחה ואמרה, "כ…" בלי לסיים את המילה. פלא הייתה אִתי, יוצאת ונכנסת. רות שכבה על המיטה הגדולה. החדר היה פשוט, נזירי כמעט, המיטה מיטת ברזל, כוננית אחת ניצבה בצִדה הימני ועליה עמדו ממוסגרות שתי תמונות. זיהיתי באחת את פלא, נערה יפה עם תלתלים בצבע דבש ועיניים ירוקות גדולות. כשהיא מחייכת נפערת גומה עמוקה בלחיה השמאלית, ובתמונה השנייה, אמא צעירה אוחזת בזרועותיה תינוקת בהירת עיניים. התינוקת כמו נבלעת בתוך החיבוק של אִמהּ. האישה הצעירה זקופה מאוד ויש לה חיוך מאושר. ניחשתי שזו תמונה של שתיהן, של רות ופלא, למרות שקשה היה לי להאמין שהאישה הכחושה והחיוורת ששכבה על המיטה היא אותה אישה צעירה ומלאת חיים מהתמונה. חישבתי מהר בראש, התמונה כנראה צולמה בסך הכול לפני קצת יותר מעשור, ועכשיו פלא כבר נערה ומהאישה הקורנת בתמונה לא נותר דבר פרט לעיניה היפות. מרגע שהגעתי, רות הלכתה ונעשתה קטנה.
פלא יצאה לרגע למכולת השכונתית בקצה הרחוב, רות הִכתיבה לה מה להביא. תהיתי מאיפה יש לה כוח לחשוב על הפרטים הקטנים:
שני קרטונים של חלב,
כיכר לחם גרעינים,
שלוש קופסאות עוגיות־הבית של ירדנה, בטעמים שונים,
חבילת נייר טואלט,
זר פרחי כלניות כחולות – זה יום חמישי היום.
עד שייפָּתחו עלי הכותרת רות כבר לא תהיה כאן, ידעתי את זה, אף פעם לא אוכַל לתזמן את הרגע בו הלב יפסיק לפעום, אבל אני יודעת את טווח הזמן. ידעתי שזה יקרה לפני שייפָּתחו הכלניות הכחולות שציינה במיוחד. פעם קראתי ששמה המדעי של הכלנית הוא Anemone והוא מגיע מהמיתולוגיה היוונית, בה האנמוי הם ארבעת אֵלי הרוחות. הכלניות נחשבו כמגינות מפני עין הרע. האם רות קראה כמוני את פרט הטריוויה הזה במגזין של 'אֶפּוֹק'? האם הדגישה "כלניות כחולות" כדי להשאיר איזה סימן לפלא, אולי כדי להרגיע את עצמה, שהנה, בדיוק ברגע שכבר לא תהיה, על השולחן ייפָּתחו עלי כותרת שישמרו על פלא שלה?
מאז שאני מלַווה אנשים אל מותם, מעסיקה אותי אותה מחשבה. מה חושב אדם שמבין שמותו קרֵב? לאיזה רגע היה חוזר בזמן? מתי הרגיש הכי אהוב? ומה מאוד רצה ולא הספיק?
המוות לא מפחיד אותי, רק הדרך אליו. שלא יכאב בגוף, שלא יכאב הלב. מי שמותו קרֵב, יבחר את הדרך להיפרד מהחיים האלה.
לאוּדי, שהיה הבנזוג שלי בארבע השנים האחרונות, ניסיתי להסביר למה בחרתי ללכת לקורס ולעסוק בזה. לאודי צריך להסביר במילים פשוטות דברים מסובכים. אז אמרתי לו שאהיה דיילת שבכל פעם טסה ליעד סופי ולא ידוע.
ניסיתי להיות ציורית אִתו: אני מסתובבת בין הנוסעים ושואלת, "איך תִּרצה את הטיסה שלך?" אני מציעה לנוסעים שלי לארוז לבד, לבחור מי ילווה אותם לטרמינל, ממי ירצו להיפרד ומתי. אני מבטיחה להם טיסה שקטה ורגועה, המְראה ישר מהבית, בלי כל הבּוּגֵ'רָאס של שדה תעופה בינלאומי, בלי התורים והבידוּקים. מהחלון במטוס הם יראו את הבית. גם כשהסברתי במילים פשוטות, אודי לא הבין. הוא לִכסן אליי את מבט האודי חמודי שלו ושָׁרַק שריקת התפעלות, שֶׁרק מי שמכיר אותו מבין שהיא צינית. עמדתי במרחק לא גדול ממנו, מעל האי הקטן במטבח שלנו עם מגבת ביד, הסתכלתי עליו רגע ואחר כך הצלפתי בו עם המגבת שלוש פעמים, ואודי הרכין את הראש והתמסר להצלפות שלי ואחר כך הרים אותו ואמר שוב בלגלוג, "טוב, כרמן, טוב, עוד רגע אני אהיה המוּטס הראשון שלך… אולי מספיק?"
כשאני רוצה להקניט את אודי, אני קוראת לו אאוּדי, כמו המותג של המכוניות. בפעם הראשונה שביקרנו ביחד אצל סבתא שלי, עדנה, שהתגוררה, עליזה ומבולבלת, בדיור מוגן, הוא התכופף אליה, הציג את עצמו וסבתא שלי אמרה לו בקול הצווחני הרגיל שלה, "שלום לך, אאוּדי". סבתא עדנה כבר נפטרה בינתיים, אבל זו הייתה אולי התרומה הכי מהממת שהיא יכלה לתת לזוגיות שלנו.
וכלום לא עזר לאודי. כל פעם שרציתי לשגע אותו קצת, קראתי לו אאוּדי.
לפני ארבעה חודשים נפרדנו. הייתי כולי בתוך ההתרגשות של המקצוע החדש והרגשתי שאודי מפחד מכל מה שהפך להיות העולם החדש שלי. בכל פעם שהתחלתי לספר על אדם שאני מלווה, אודי היה מחליף נושא.
פעם, ברגע של שיחה כנה, כששנינו שכבנו על הגב עירומים, אחרי ערב ארוך ונעים בו בישלנו ביחד והמשכנו במיטה, אודי אמר, "הטעית אותי. כמו שאת מטעה הרבה אנשים. כשראיתי אותך בפעם הראשונה במסיבה של גלית, נראית לי מין ילדה ביישנית, עם ג'ינס ונעלי סניקרס, עם גופייה של ליסה סימפסון. דווקא בגלל הגופייה שׂמתי לב אלייך. כשהייתי ילד זאת הייתה התוכנית שהכי אהבתי, אפילו היה לי אוסף מחקים של כל המשפחה. רציתי להאמין שאת מין ליסה כזאת, ילדה טובה ומצטיינת. כשגיליתי כבר באותו הערב שאת צמחונית, הסתדרת לי בראש עם ליסה, רק בלי הסקסופון ובלי השרשרת פנינים". זו לא הייתה הפעם הראשונה שאודי הזכיר לי את הפגישה הראשונה ואת הגופייה של ליסה. הוא זכר אותה. ידעתי מה הוא הולך להגיד, והוא באמת אמר, "והשׂערות שאת אף פעם לא מסרקת, את לא דמות מצוירת". אודי תמיד רצה שאהיה קצת יותר מטופחת. ליום ההולדת הראשון שלי שחגגנו יחד, חודשיים אחרי שהכרנו, הוא קנה לי שרשרת פנינים כמו של ליסה סימפסון, הגיש לי אותה בלי ברכה או משהו, ורק אמר, "אם כבר ליסה, ואם לא נגנית סקסופון אז לפחות שימי עלייך את זה?" והוא קירב אליי את השקית בגמלוניוּת. את השרשרת דחפתי למגֵרה בארון, ואודי אולי נעלב אבל לא הראה. רציתי להאמין שהוא הבין שאין סיכוי שאתמסר למתנות כאלה שמשדלות אותי להיות מישהי אחרת ממה שאני.
"אז הטעית אותי. מה שרואים בחוץ, מסתבר שזה לא כל מה שבוער לך בִּפנים", הוא אמר. "כי כל הזמן שהיינו ביחד, עד לשטות הזאת עם הנידונים למוות, האמנתי שאני מכיר אותך, שאת, כמוני, רוצה שִׁגרה פשוטה, עבודה קבועה, שנהיה זוג נורמלי".
התגוננתי. עקיצות קבועות על המראה שלי הכרתי, לכן העדפתי להתחיל מהן ולחסוך זמן. "מה קשה לך, אודי? אני לא רוצה להיות תמרה עוגן", ניסיתי, ואודי הגיב מיד.
"תניחי לאמא שלך. לא הייתי מתאהב בך אם היית היא. בינך לבין תמרה יש עוד כמה אפשרויות. ליסה, למשל". הוא צחק, ואני צחקתי אִתו בעל כורחי ועדיין ניסיתי להבין לאן הוא חותר. שתקתי, ואחרי רגע הוא המשיך. "התכוונתי שההתעקשות שלך להיראות פשוטה תמיד, בג'ינס וחולצות כאלה והתלתלים האלה, שכנעתי את עצמי שזה חמוד, שזה מעיד על משהו מאוד פשוט ואמיתי… אז יצאתי אידיוט. את לא כזאת ילדה מצוירת. התכוונתי שאני מגלה שעמוק מתחת מסתתר משהו אפֵל יותר… אחות, מבחנות, זריקות בטוסיק, מחטים… את זה עוד איכשהו הבנתי, אבל עכשיו… בקיצור, מה הקטע עם המתים האלה…"
זאת הייתה הפעם הראשונה שאודי ניסה להסביר, ואני התחלתי להבין שאין סיכוי שיבין אותי.
גם אודי הוא גבר של ג'ינסים וחולצות פשוטות, ולשנינו אין עם זה בעיה, אבל הוא תמיד מריח מ־CODE של ג'ורג'יו ארמאני, מריחים אותו עוד לפני שהוא נכנס וגם הרבה אחרי שהוא הולך, ומקפיד להסתפר פעם בחודש, תמיד אצל אבישי. אני יודעת שאסתטיקה חשובה לו וה"אין תסרוקת" שלי היא נקודת תורפה שמגיחה מדי פעם.
בערב אחר הוא אמר, "כרמן, גדול עליי הסיפורים האלה על החברים הגוססים שלך, הם נכנסים לי לחלומות". לא בגלל הגוססים שלי נפרדנו, אלא כי הרגשתי שהגוף הגדול של אודי, הקול הנמוך שלו, הציניות שלו ־ כל מה שפעם סיפק לי הגנה והרגיע אותי ־ כבר לא מתאימים יותר. נהייתי ספוגה ברגש ובסקרנות, ואודי התרחק. זרקתי לו, "ורק שתדע שאני מתכוונת לטוס מפה לבד לאיזה טראק של כמה ימים, כבר התחלתי לברר… אני צריכה קצת שקט ממך ומתמרה…" אני חושבת שהיממתי אותו והוא לא ניסה לשכנע אותי, רק אמר, "גם אני חשבתי שאולי כדאי שניקח קצת פסק זמן", ואחרי ארבעה ימים כבר מצא דירת חדר ולאט־לאט העביר דברים, ועדיין יש לי שאריות של אודי מסביב, לא רק של חפצים. פעם בכמה ימים הוא מתקשר, מנסה את מזלו, מזמין את עצמו אליי, לפעמים הגוף שלי נכנע, והוא בא ואחר כך חוזר לחדרון ששׂכר ותמיד הוא שואל: "לא נמאס לך להטיס אנשים?" וגם אם מתגנב אצלי געגוע אליו, האוּדיוּת שלו מזכירה לי שעכשיו אני צריכה עדינוּת. כשרק סיימתי את הקורס ואודי עוד חשב שזו גחמה רגעית, הוא הדפיס לי כרטיס ביקור: כרמן עוגן – קברניטה ראשית – Death Row Airlines. אודי חשב שהוא מצחיק. נעלבתי עד עמקי נשמתי ולא דיברנו שבוע. ועכשיו כבר לא אכפת לי מה אודי חושב, לפעמים הוא בא כדי שארגיש שהגוף שלי חי, וזקוק. וזהו.
בסוף הוא הולך.
אין עדיין תגובות