החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ציפורים כלואות

מאת:
הוצאה: | 2012 | 194 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אלכס וליהי – אני מניח את העט וקורא שוב את המשפטים שכתבתי כעת על הדפים המונחים לפניי. כך המליץ לי חבר לעשות, אחרי ששיתפתי אותו בהתמודדות עם בעייתי הקשה עם ליהי – להעלות את האירועים החשובים בחיי על הכתב. אני קורא ושואל היכן טעיתי. מהאופן שבו התגלגלו חיי וחיי בני משפחתי, אני מוכרח להסיק שנעשו טעויות. מאז שחזרתי ארצה להילחם על ליהי, לא פסקו האירועים הטראגיים הללו מלהטריד את מנוחתי. גם עכשיו, תוך כדי הקריאה, הכאב לא מרפה ואף מתעצם לנוכח הקשיים העומדים בפתח. מחר יתקיים דיון חשוב בבית המשפט לענייני משפחה בנוגע לבקשתי לקבל למשמורת את נכדתי. אני יודע שהרשויות תפשפשנה בעברי כדי לבסס את התנגדותן החריפה לבקשתי. גילי ה"מופלג", אני כבר בן שישים, והחורים הבעייתיים בהיסטוריית חיי, גורמים להם לומר לי שאני לא מתאים לגדל את הילדה הקטנה והעזובה. מוסדות המדינה איבדו כבר מזמן את המצפון ויתרה מזאת, גם את השפיות. איך יכול להיות שהם נותנים לבירוקרטיה האטומה לנהל מלחמה נגד סבא אוהב ונכדתו הצמאה לאהבתו?

מקט: 4-128-39
מסת"ב: 978-965-7506-16-5

זהו ספר ייחודי בנוף הספרות הישראלי. ספרו של שמואל מבקש לספר סיפור טהור. הוא מבקש לספר את סיפוריהם של "ציפורים כלואות". אנשים שבעקבות מצוקותיהם הפכו להיות אסירים בחייהם.


פברואר 1960

בוקר יום סגריר וקר.

יצאתי מהאוטו, כהרגלי, לכיוון משרדי בנמל. עבדתי אז כמנהל מחלקה באחת מחברות ההובלה הימית והרווחתי די טוב, מה שאפשר לאשתי להישאר בבית ולהתרכז בטיפול בבנות. עמדתי להתחיל את יום העבודה העמוס והאחראי, שלעיתים קרובות חייב אותי להתעכב מעבר לשעות הפעילות הרגילות. החשיפה לאוויר הקר החריפה את הנזלת שהציקה לי קלות רק כמה ימים קודם לכן. קינחתי את אפי הגדוש והידקתי סביב צווארי את צעיף הצמר שקנתה לי אוגוסטין ביום הולדתי האחרון.

אני זוכר את האהבה והדאגה שהרעיפו עליי בנותיי רק ערב קודם. דיברנו על נסיעה לכרתים ומשם, שייט במעבורות לאיים קטנים יותר. עם כניסתי למשרד עברתי על הדואר וחילקתי הוראות, כשבשעה תשע וחצי, בעת בליעת פרוסת לחם עם גבינה לבנה, חשתי לפתע כאבים בגרון. נטלתי כדור אספירין אך הרגשתי הרעה לא פסקה. החולשה ומזג האוויר החורפי אילצו אותי לחזור הביתה במונית. תחת טיפות הגשם, צעדתי בכבדות על שביל הכורכר הרטוב כשראשי מעט סחרחר עליי. נכנסתי פנימה וכל רצוני היה לשתות כוס תה חם ולהתכרבל תחת שמיכה על הספה.

שקט שרר בחלל הבית, אך בין לגימה ללגימה, נדמה היה לי שאני שומע רעשים בקומה העליונה. בתחילה חשבתי שזו הרוח הנושבת אך הרעשים היו מסוג שונה והתגנב בי החשש שאולי השארנו חלון פתוח דרכו נכנסה ציפור טועה. מטושטש וחלש למדי עליתי במדרגות לאט ובשקט, וככל שהתקרבתי לחדר השינה שלנו, התגברה עוצמתם. פתחתי בבת אחת את הדלת כדי להפתיע את האורח הבלתי קרוא.

בחילה איומה תקפה את בטני.

רצתי במורד המדרגות לשירותים שם הקאתי את נשמתי. נשכבתי על הספה כשכולי רועד, בטני סוערת ובראשי עולה שוב ושוב התמונה של אוגוסטין הערומה הרוכנת מעל רנה, חברי ושכני הטוב.

כנראה שנרדמתי או התעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את אשתי בחלוק רחצה יושבת לידי. כשפקחתי את עיניי היא שאלה, "אלכס, אתה חולה?" נטול כל מחשבה יציבה, לא עניתי לה. מבטה היה מושפל ופניה מיוסרות והיא המשיכה, "מה שראית, זה לא מה שאתה חושב." על הזילזול הזה כבר לא יכולתי לסלוח. "למה אתה לא מדבר אליי? אני מאוד מצטערת", דמעות עלו בעיניה. הבכי עורר את חמתי ואמרתי לה, "דמעותייך מיותרות. אין כל טעם לעשות סצנות. בכל מקרה אני עוזב את הבית." אישתי הייתה בהלם, "אבל מה נאמר לילדות?", "היית צריכה לחשוב על זה קודם", השבתי לה בזעף.

נראה שישנתי מספיק כי הצלחתי לאזור כוח, לאסוף חלק מחפציי, לתפוס מונית ולנסוע אל אימי הקשישה הגרה בקצה השני של העיר. עייפות ענקית ריתקה אותי למיטה. הייתי חולה, מדולדל כוחות ורופס. כל שרציתי היה רק לישון ולשכוח את החרפה.

באותו ערב הטבעתי את המרה השחורה במספר כוסות אלכוהול שנבלעו בזו אחר זו ואשר הפילו אותי לשינה ארוכה ועתירת סיוטים אלימים.

ניסיתי לשמור על שפיותי. חזרתי אל שגרת העבודה ולו רק על מנת לשקוע בתוכה ולהעלים את הכאב הבלתי נסבל של בגידת שני האנשים הקרובים אליי ביותר. תקופה ארוכה של לילות ללא שינה עברה עליי כשהיא מלווה במועקה חסרת מרפא. אוגוסטין ורנה הפתיעו אותי לגמרי משום שחשתי שהעניינים בבית התנהלו על מי מנוחות ולא יכולתי להעלות, אפילו בחלומות הפרועים ביותר שלי, את האפשרות הצורבת והבלתי נתפסת של קשר אינטימי ביניהם. רנה היה אחד מחברי הילדות שלי ובזמנו אף ניסה מספר פעמים לשכנע אותי שלא להתחתן עם אוגוסטין. חיפשתי רמזים בהתנהגות אשתי שהיו יכולים לשפוך אור על המשבר שכמעט החריב את קיומי. תהיתי כמה זמן הם מנהלים את הרומן מאחורי גבי? האם תאבונה המיני היה זה שלא ידע גבולות או שמא אני הייתי זה שלא סיפק את הסחורה?

לאחר שבוע שבו הייתי שקוע בעיקר ברחמים עצמיים, נזכרה אימי לספר לי שאווה, בתי, התקשרה בוכיה לשאול לאן נעלמתי. אווה הייתה אז בת שש עשרה ושקועה עמוק בתוך גיל ההתבגרות. ילדה רגישה ומופנמת, כה שונה מאחותה, פאולין, הצעירה ממנה בארבע שנים. קבעתי איתן במסעדה ליד הים וכשהגיעו, מיד ראיתי ששתיהן עצובות. "אבא, ככה נעלמים? בלי הסבר? השארת אותנו תלויות באוויר…", אמרה אווה כשדמעות נוצצות בעיניה.

"מה, אמא לא סיפרה לכן דבר?"

"היא אמרה שרבתם ושאיבדת את סבלנותך, שבטח תחזור תוך כמה ימים."

"זה לא מדויק. איני יכול לחזור הביתה כי איבדנו את האמון ההדדי."

"אבל, אבא", התחננה פאולין, "גם כשרבים אפשר להשלים."

"חמודה, בדרך כלל זה נכון… אבל הריב שלנו הוא חמור, הוא עקרוני, ובכלל, נראה לי שאמא אינה מעוניינת בי."

"אבל אבא, מאז שעזבת אמא בוכה ועצובה כל הזמן. מדוע אינך יכול לתת לה הזדמנות שנייה?", הוסיפה אווה.

"זה כואב לכולנו… אבל אין לי ברירה אחרת, אצטרך להיפרד ממנה."

"למה, אבא?", שאלה שוב אווה כשבעיניה עצבות.

"תאמינו לי שגם לי זה עושה רע, אבל אינני יכול עוד."

אני לא מאחל לאף גבר לעבור את החוויה הטראומטית והמפוקפקת הזאת. מלבד שני הסכינים שנתקעו בגבי, התביישתי מאוד לספר להן על המעשה השפל של אימן. הסתרתי את הסיבה האמיתית לעזיבתי.

שלושה חודשים עברו עד שהגירושים הושלמו סופית. התהליך זורז הודות לוויתורי על הדירה, הרכב ולהסכמתי לממן את הבנות מעבר למתחייב. היו עמיתים בעבודה שלא הבינו את מהלכיי הנדיבים והבלתי הגיוניים, אך הם לא ידעו שבאותם הימים, כל שביקשתי היה למחוק מזיכרוני את הפרק המביש והמבזה הזה בחיי. באותם ימים התעורר בי הצימאון העז לעזוב את הכול מאחוריי, לפתוח דף נקי ולצאת לארץ נכר, הרחק מהאכזבה הצורבת והעלבון המחניק. לא יכולתי לצעוד בעיר מבלי לחוש שאני טובע באוויר. בפעמים הבודדות בהן פגשתי את אוגוסטין, במהלך הדיונים שקדמו להוצאת הגט, היא נראתה שבורה ומתקשה לעכל את עקשנותי לסיים את הקשר ארוך השנים עמה. היא אומנם העבירה לי, באמצעות פרקליטה, מסר של פיוס והשלמה בינינו, אך לא היססתי לסרב. הייתי כמו אחוז דיבוק ולא חשבתי כלל על המחיר שאני עתיד לשלם. כתוצאה מכך הבנות התבלבלו. הן ראו את אמן כקורבן ואותי כעושה הצרות. אך אני דבקתי בשתיקתי ולא גיליתי להן את הסיבה האמיתית לפירוד. לצערי הרב מלאתי את פי מים, מנוע מלפעול כנגד הסחף השלילי המתמשך נגדי בדעותיהן.

את רנה לא ראיתי יותר ולא יזמתי שום מגע כדי להתעמת איתו או לספר לאשתו על מעלליו. הוא פסק מלעניין אותי ובין רגע הפך לנטע זר. כך התייחסתי גם לאוגוסטין, כמכרה רחוקה ולא חשובה. בנקודה מסוימת הפסקתי להתעסק בסיבות למעשיהם ונטשתי את הוויכוח המתיש שהיה ביני לבין עצמי על ה"איך" וה"למה". היה ברור שהתוצאה היא הקובעת ולא התנאים שבגללם היא נוצרה. הגורמים לתאונה עם הרוגים אינם רלוונטיים ואינם יכולים להשפיע על מידת הסבל של בני משפחת הנפגעים. אשתי יכולה הייתה לטעון שהיא סבלה משעות העבודה הממושכות שלי, מהיעדר תשומת לב והזנחה מצדי או שהעובדה שלא עבדה, גרמה לה להזדקק למשהו שיפיג את שעמומה. האם כל אלה מקלים על דבר בגידתה?

גם רנה היה יכול לדבר על צרותיו מבית והזדקקותו הנואשת לאהבת הזולת. האם זה משנה כהוא זה את התנהגותו השפלה? כל הסבר או כל תירוץ שמן הסתם עינה אז את מחשבותיי, התפוגג ולא נגע בי יותר במיוחד אחרי שנענו בחברה לבקשתי להישלח לתפקיד מעבר לים. נשמתי לרווחה. האמנתי כי אופק חדש נפתח סוף כל סוף לפניי בקצה המנהרה המפותלת, הארוכה והאפלה בה הלכתי מוכה וחבול במשך ימים רבים כל כך. פיללתי שהוא ישחרר אותי מהכבלים הרופפים הבודדים שעדיין קשרו אותי לארץ. עם זאת כאב לי שאני עוזב את אווה ופאולין כי הן נותרו היחידות שכלפיהן עדיין חשתי רגשות אהבה עזים.

במעט החודשים שחלפו הן נפגשו עמי מדי פעם, אם כי לאף אחד מאיתנו לא היה הכוח הנפשי להתאמץ ולהתראות שוב. כך או כך קיוויתי שאחרי נסיעתי יימשך לפחות קשר תדיר ורציף בינינו. כך הבטחתי מצידי, וכך השתקתי את מצפוני שידע היטב שהן לא היו צריכות להשלים עם החלטתי להתנתק מהכול ולפתוח בחיים חדשים.

***

כשהגעתי לפינלנד כנציג חברת ההובלה הייתי חדור מוטיבציה עצומה לנווט את ספינתי החדשה. התמקמתי בקרבת הנמל של הלסינקי ואחרי שנתיים של עבודה מאומצת, יצרתי בגאווה קשרים ענפים ופוטנציאל עסקי עצום. העמדתי אותם לרשות מנהלי החברה שהיו מרוצים ותגמלו אותי בהתאם. כך יכולתי להיות נדיב יותר עם הסכומים שהייתי שולח מדי חודש לגרושתי עבור הבנות אליהן כתבתי לעיתים קרובות. בדרך כלל הייתי מצרף מכתבים אלה לכספים שהייתי שולח אך התדירות של מכתבי התשובה שלהן הלכה ופחתה. למען האמת גם לי לא היה הרבה על מה לכתוב. מצב זה לא מצא חן בעיניי אבל חשבתי שגיל ההתבגרות והשפעת הגירושים מקשים עליהן. השלמתי עם המצב בתקווה שבבוא העת, ישתנו פני הדברים.

אהבתי את הנופים המהממים של האיים הפזורים לאורך החוף היפהפה אך נאחזתי בצורך להישאר חופשי ונטול אחיזה. אולי האקלים הקר, אי ידיעת השפה המקומית והרצון להתרחק ממעורבות רגשית, הם שפעלו נגד התאקלמותי בארץ הצפונית. פה ושם פגשתי אמנם נשים, בעיקר באירועים חברתיים, ואם יצרתי קשר עם אחדות מהן, היה זה רק מתוך אינטרס עסקי או מיני. על אהבה לא היה מה לדבר. הימים חלפו במסעם הידוע מראש ואז, כדי לשבור את שיגרתם, החלטתי לקחת אתנחתא קצרה ולנסוע לחופשה בארץ, במיוחד כדי לנסות לשקם את מערכת הקשרים הרעועה עם הבנות. לפני הנסיעה הגיעה שיחת טלפון מצ'רלי, הבוס שלי בארץ, שאמר:

"אלכס, עשינו כמה שינויים פרסונאליים במערך החברה ואתה צפוי לעבור למקום אחר. עדיין לא הוחלט סופית לאן, ולכן אנו רוצים לשוחח אתך כשתבוא."

"מה זאת אומרת? אני מסיים את תפקידי בהלסינקי?"

"קרוב לוודאי. אני ממליץ לך לארוז את חפציך בארגזים על מנת שאם יהיה צורך, נוכל להעבירם ליעדך החדש באופן מיידי."

למען האמת הופתעתי, כי בזמנו דובר על שליחות של חמש שנים לפחות. כעבור שבועיים הגעתי לארץ מלווה באי ודאות מוחלטת הן לגבי עתידי והן לגבי בנותיי. התברר שמבקשים ממני לעבור לסנגל ולהעתיק את הצלחתי לפלטפורמה שהייתה לחברה שם. ידעתי שאינטרסים כלכליים מכתיבים את המצב, ולמען האמת לא היה איכפת לי לעבור לאפריקה. הייתי חופשי כי פרט לזרי דפנה שקרוב לוודאי יעטרו את ראשו של מישהו אחר, לא השארתי דבר בעל חשיבות בפינלנד. אם נגזר עליי להתגלגל אל היבשת השחורה אז שיהיה. בכל מקרה ניצלתי את המומנטום ודרשתי שיפור במעמדי ותנאי שכרי.

לא הצלחתי לראות את אווה. את פאולין פגשתי כעבור מספר ימים. הבת הצעירה שהשארתי הפכה בינתיים לנערה מפותחת הלבושה בסגנון זרוק. היא הייתה מעט נבוכה מנוכחותי, חיבקה אותי קלות ולא דיברה. שאלתי אותה, "פאולין, קודם כול, מה עובר על אווה?"

"לפני חצי שנה היא עזבה את הבית והלכה לגור עם בחור מהצפון."

"מי זה האיש הזה?"

"ראיתי אותו רק פעם אחת… הוא מובטל, זה כל מה שאני יודעת."

"מה אומרת אמך עליו?"

"היא לא מרוצה ממנו והן לא פסקו מלריב עד שהיא ברחה."

"את יודעת במקרה היכן היא?"

"יש לנו מספר טלפון, אבל ספק אם יענו לך."

"זה תמוה ומטריד. ומה קורה איתך?"

"כרגיל."

פאולין הייתה לקונית. חשתי שהיא עושה לי טובה שבאה לראותי. הצטערתי מאוד אך נמנעתי מלדרוש קצת יותר אמפטיה. בכל זאת נסעתי צפונה בניסיון לאתר את אווה אך נכשלתי. השארתי לה מכתב ובו התלוננתי על שלא עשתה כל מאמץ לבוא לפגוש אותי בהזדמנות הנדירה שהגעתי ארצה. במטוס שהוביל אותי לאביג'אן הייתי במצב רוח ירוד. הרגשתי כי הבנות מתרחקות וחומקות ממני ולא הבנתי מדוע. שאלתי את עצמי אם אני לא מגזים בציפיותיי, אך לא יכולתי או רציתי לענות לשאלה כה מכשילה.

***

אני מוכרח להפסיק לרגע את הכתיבה. אני מוזג לעצמי ויסקי וגומע אותו בבת אחת. הזיכרון של הימים ההם מעלה בי את אותה תחושה של חוסר אונים ותלישות, לא תלישות המרפה ומשחררת אלא תלישות מפחידה ומאיימת. מהי משפחתי כעת אם לא ליהי ורק היא? אמי כבר נפטרה, פאולין חיה באמריקה, ואווה זרוקה במוסד. אני חייב להילחם על נכדתי ולהבטיח לה עתיד טוב יותר מזה של אמה או של סבתא שלה. אבל האם הבירוקרטים המרושעים האלה יתנו לי? האם המערכות המסואבות יכולות להבין את ליבי? את הכאב, האהבה והרצון לתקן? אני כותב ותוך כדי כך עולים במחשבתי ההזדמנויות והצמתים בהם הפניות היו יכולות להיות אחרות. הבירוקרטיה האכזרית, חסרת הרגישות והעסוקה בלטפח את עצמה, התגלתה לי במלוא עוצמתה וכיעורה. וכי מה יכול לעשות אדם בודד כמוני מול הפקידים האפורים המסתתרים מאחורי חוקים יבשים ומתעלמים מבקשתו? לרטון, להתעצבן ואולי להתייאש ולוותר. אבל לא אני, אני לא אאפשר לפקידוּת קשת העורף לשבור את רוחי! לא אתן להם לדחוף אותי חזרה אל המצוקות הנוראיות שמיררו את ימיי! אני חייב לזכות באפוטרופסות על הילדה הזקוקה למטריית אהבתי! אך האם אצליח לשכנע את השופטת שאני מודע לטעויותיי וכי למדתי שלא לחזור עליהן? האם היא תאמין לי או שמא תשפוט אותי על פי עברי המלא תהיות וספקות, מהמורות והתפתלויות?

***

אפריקה קיבלה אותי אל בין זרועותיה הססגוניות, החמימות והריחניות. לעומת אירופה, חשתי כאן כדג במים, כלומר על פי אמות מידה מקומיות, דג צבעוני, עצל, במים צלולים ופושרים. עברה שנה עד שהתמצאתי ברזי התפקיד ובמזג האנשים והתחושה הייתה טובה. החברה העמידה לרשותי תנאים חומריים מצוינים ויכולתי להרשות לעצמי להתגורר בווילה גדולה, להחזיק משרת-נהג ולבלות מתי שרק חשקתי. איני יודע אם היה זה סגנון חיי שמשך את בוטאנה לפתח ביתי. חיפשתי אז מזכירה דוברת אנגלית וכשראיתיה, מיד הוקסמתי מיופיה, מריסיה הארוכים, משפתיה הציוריות ומחיטובי גופה הרך. היא סיפרה לי שבעבר דגמנה אך קריירת המסלול שלה נקטעה עקב נישואים, שמאוחר יותר התבררו ככישלון חרוץ. היא הסעירה את חושיי ודם חדש זרם בעורקיי. לא היה קשה לחזר אחרי הגרושה היפה והשחורה ולהפיל אותה ברשתי. היא מאוד עזרה לי להבין את המנטאליות המקומית וכך, לנהל את תפקידי בצורה טובה עוד יותר. הפכנו לנאהבים.

אהבתיה כי היא סיפקה לי את מה שהיה חסר לי – תשומת לב, פרגון ופינוק של אישה צעירה ממני המעריצה את הגבר שלה. אחרי ארבע שנים של בדידות רגשית שכפיתי על עצמי מאז נפרדתי מאישתי, חוויתי אופוריה. החיים המשותפים איתה הפכו לאחד הפרקים היפים בחיי. האווירה המשוחררת והקלילה איפשרה לי להימצא בקרבתה זמן רב יותר ולהרעיף עליה מתנות ולהוציא אותה לבילויים רבים ומגוונים.

במשך תקופה ארוכה אהבתנו גדלה והתפתחה כמו פרח הנפתח בהדרגה ומגיע למלוא הדרו. לעיתים מזומנות שקלתי להינשא לבוטאנה. לפעמים מצאתי את עצמי מתלבט בשאלה אם אהבתה תלויה ברמת חיי הגבוהה אבל זה לא הפריע לי כי היא לא לחצה עליי להינשא וקיבלה את מצבה כדבר מובן מאליו. בכל השנים האלו לא שמעתי מהבנות, לא אחרי מעט הגלויות ששלחתי וגם לא בעקבות מספר שיחות קצרות עם גרושתי. לא הייתי מוטרד כי הפעם בוטאנה מילאה את סביבתי ונוכחותה טשטשה חלק מתסכוליי. במצב זה החלטתי שדי לי מהבנות שאינן רוצות בקרבתי ומלהתעסק בנושא מורכב וחסר תוחלת כל כך. בתום שנתיים וחצי של הכרות בינינו, הודעתי לבוטאנה על רצוני להתחתן. היא הייתה כל כך מאושרת ועיניה הבריקו מהתרגשות. ידעתי שאני מקבל החלטה נכונה.

חודש לפני החתונה נסעתי שוב לארץ. חיכתה לי הפתעה כפולה. פאולין עברה עם אמה לארצות הברית והן מכרו את הבית. שכנה ותיקה סיפרה לי שאווה התחתנה עם הגבר ההוא וחיה איתו אי שם בצפון. הייתי המום. היחסים עם הבנות כל כך התדרדרו עד כדי התנתקות מוחלטת. במצוקתי הרבה התלבטתי אם לא כדאי להאריך את חופשתי ולהשקיע מאמצים כדי למצוא את אווה אבל ויתרתי וחזרתי לסנגל ברגשות מעורבים של אכזבה עמוקה ושל שמחה לעתידי המבטיח עם בוטאנה…

***

האם הייתי אבא לא אחראי? השאלה, אם לאורך כל חיי התנהגתי כאב שדאג לטובת עצמו וזנח את טובת ילדיו, ממשיכה להעסיק אותי. הרי הכול היה יכול להיות אחרת. הייתי יכול, למשל, להגביל את שעות עבודתי ולהשקיע יותר זמן במחיצת אוגוסטין והבנות. האם קריירה מצליחה ורדיפה אחרי שכר גבוה יותר והטבות נוספות אינן גובות מחיר אסטרונומי בדמות התפרקות המשפחה וסבל בלתי משוער לכל בניה? יכולתי, למשל, לא להתגרש ולסלוח לאשתי בשם השמירה על מסגרת יציבה עבור הילדות הרגישות. ואפילו אם התגרשתי, יכולתי שלא לרדת מהארץ, ודאי שלא לתקופה כה ארוכה, ולו רק כדי להמשיך ולספק את הצרכים הרגשיים הנחוצים לילדות האבודות. אלו הן חלק מהספקולציות המתחבטות בין תאי מוחי. היו לי שתי בנות, קרובות לגיל ההתבגרות, שנחשפו לפתע למשבר, וכל מה שעשיתי היה לברוח ולדאוג לעצמי. אני חש את המועקה היושבת לי ברום הבטן והסוחטת את פנימיותי עד כדי בחילה. עיניי דומעות ובליבי ישנה רק תפילה שאולי תעצור את מסכת הטרגדיות והסבל הזה ושאמצא סוף כל סוף דרך איך לחבור לליבה של הקטנה. רק שיתנו לי לחבק ולא לשחרר את העוגן האחד והיחיד שעוד נשאר לי. הרס ההילה שאפפה אותי בעיני הבנות גרר את הרס חייהן, במיוחד של אווה המסכנה! עברו עשר שנים. אין טעם לבכות על חלב שנשפך. ממילא הוא כבר החמיץ.

***

אחרי ביקורי החטוף והלא-מוצלח בארץ, הבנתי שעברי ניתק ממני ואז נישאנו. זה היה בגדר אקט פורמלי. הרי זמן רב קודם לכן חיינו כזוג לכל דבר. חזרתי לשגרת חיי בעבודה ובקרבת בוטאנה הנהדרת. בעיניי היא הייתה יפה מאוד, ויום אחד התפלאתי כשאמרה שהיא חולמת להצר את היקף ירכיה וישבנה.

חשבתי שקצת הגזימה. גופה היה לטעמי חטוב להפליא, אך לא יכולתי לעמוד מול רצונה העז והאובססיבי לעבור את הטיפול הקוסמטי. אין לי ספק שהמגזינים שסיפקתי לה הגבירו את קנאתה בקווי המיתאר של נשות המערב. התברר שהיא זקוקה לניתוח של שאיבת שומן. שמו של הניתוח קצת הרתיע אותי. הלכנו להתייעץ במרפאה של מומחים אירופיים והרופא האחראי שם הבטיח לנו שמדובר בפרוצדורה ידועה, בטוחה ופשוטה יחסית. נקבע לנו תור ושכחתי מהעניין עד שהגיע המועד. ליוויתי את אשתי למרפאה בבוקר ואספתי אותה שמונה שעות מאוחר יותר. המנתח סיפר לי שהכול עבר לשביעות רצונו, אך בוטאנה הייתה חלשה, עייפה ולא נראתה במיטבה.

בבית היא ביקשה לנוח. התפניתי מכל עיסוקיי כדי להישאר, להשגיח עליה ולעזור אם תצטרך. ב-2.00 לפנות בוקר היא העירה אותי ואמרה שהיא מרגישה לא טוב. כשראיתי שהיא סובלת מקוצר נשימה, הזמנתי אמבולנס שפינה אותה מיידית לבית החולים. בחדר המיון הודיעו לי שיש חשש לאיבוד דם רב, וכנראה שתזדקק לניתוח. המתנתי בתחושה כבדה וכשאמרו לי בשעה חמש וחצי שהם מצטערים אבל היא נפטרה, קפאתי במקומי.

הדמעות עלו בעיניי האדומות והעייפות וערבוביה של מחשבות ותחושות שטפה אותי. כעסתי על בית החולים, על המנתח, על עצמי ועל בוטאנה. כעסתי על העולם ועל אלוהים המעניש אותי פעם אחרי פעם. שוב התפרצו בתוכי כאב נוראי ויגון צורב על העולם הססגוני והנעים שלפתע חרב עד היסוד. במשך כמה ימים הייתי מדוכא ועל סף הלם. עברו שבועיים עד שחזרתי למסלול עבודתי אך הייתי עצוב ושפוף. ביקשתי מצ'ארלי לסיים את תפקידי במקום המזכיר לי ללא הרף את הטרגדיה הנוראית שלי.

למרות תחנוניי לקח להם כמעט שנה שלמה כדי להעביר אותי למרסיי שבצרפת. חזרתי אל הנופים האירופיים והים תיכוניים אשר ביחד עם הזמן החולף, מיתנו במשהו את אסוני אך לא להרבה זמן, כי בוקר אחד התקשרה אליי אוגוסטין והודיעה לי, "אלכס, אני נמצאת בארץ, והגעתי בדחיפות לכאן אחרי שנודע לי שאווה מאושפזת כבר כמה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי…"

"למה? מה קרה לה?"

"אני לא יודעת. זה משהו רציני. אבל הבעיה החמורה הנוספת היא שלפני שנתיים היא ילדה בת."

"מה? מה זאת אומרת? ומה עם בעלה?"

"הוא איננו. נעלם. כנראה ברח."

"אוי ואבוי! אז מה עם הילדה?"

"אני חושבת שהיא בטיפול שרותי הרווחה."

"…."

"אלכס, אתה על הקו?"

"כן, אני המום. יהיה לי קשה לעזוב עכשיו. מה התכניות שלך?"

"אני נשארת כאן שבוע, ואז אני חוזרת."

שיחת הטלפון המנוכרת שילחה אותי למצב של מלנכוליה ארוכה והעירה כעסים טריים על גורלי האכזר. אך מבעד לערפילים הבקיעה קרן אור קטנה. לפתע צצה נכדה לא מוכרת, והיא מפיחה בי קורטוב של תקווה. המתנתי לחדשות והרהרתי על חיי שנקטעו באמצע נסיקתם, ומאז רק טולטלו מעלה ומטה עד שהתרסקו כליל. בהעדר תשובות מספקות לשאלות הרבות שהציפו אותי, לא יכולתי אלא לנסות לנוס מצרותיי בעזרתן של כוסות האלכוהול המיטיב אך גם מטמטם. גרושתי התקשרה והודיעה שאין לה מה לעשות יותר מלבד לחזור לאמריקה. הגעתי למסקנה שהנכדה שהופיעה בפתאומיות בחיי לא צריכה להיענש. ביקשתי חופשה ללא תשלום של שלושה חודשים, עד שאפתור את הבעיה האישית החדשה. כשאושרה, נסעתי לארץ שם גיליתי שבתי סובלת מסכיזופרניה ושהיא שוהה במוסד בצפון.

חששות כבדים ליוו את ביקורי. היא הייתה אדישה, חסרת הבעה בפניה ודיברה בכבדות. לא נשארתי זמן רב לידה כי הרגשתי שמרוב עצב לא אוכל להתאפק ותיכף אפרוץ בבכי. ליבי נחמץ כשהרופא הציג בפניי תחזית קודרת של הצורך באשפוז ארוך. הלכתי לראות את נכדתי בפעוטון של שרותי הרווחה. ביקרתי אותה מדי יום ובכל ביקור הבאתי לה צעצועים ומשחקים. היה לה מבט נוגה ונדמה היה לי שהוא השתנה אחרי הקשר שנוצר לפתע עם הסבא שהגיח מארץ אחרת ומרעיף עליה אהבה אין קץ. חשתי צורך עצום להגן על הקטנה וקיבלתי החלטה לאמצה. נתתי לרשויות את כל המסמכים ועניתי על כל השאלונים הנחוצים. שוחחתי עם העובדת הסוציאלית וליום המחרת זומנתי לפגישה עם פסיכולוג שלחץ עליי בשאלות חטטניות על חיי. הוא היה תוקפני, התעכב על נקודות בעייתיות בגירושיי ובאורח חיי בחו"ל, ואף הצליח לערער את בטחוני. כשיצאתי ממנו עלה בי הרושם שכל כוונתו הייתה להכשיל אותי.

נאלצתי להאריך את החופשה בארץ ורק אחרי שסיימתי את כל הסידורים הקשורים לליהי, חזרתי למרסיי ולעבודתי האפורה. החוויות והאירועים האחרונים שברו אותי לרסיסים. הפעם כבר פקפקתי ביכולתי להתאושש מהמכות עקב אובדנן של אווה ובוטאנה ולהמשיך הלאה. שקלתי לצאת לפנסיה מוקדמת ולטעון שמצבי הנפשי לוקה בחסר. הכרחתי את עצמי לא לחשוב יתר על המידה או לשקוע ברחמים עצמיים וברוטינה של יום רודף יום, אך ללא הצלחה. לעיתים קרובות מצאתי את עצמי בוכה על מר גורלי. כך חלפו שישה חודשים ורק דמותה של ליהי השדופה ומוכת הגורל הדליקה בליבי אור קטן, חלש ומתעתע. ואז קיבלתי מכתב ובו תשובה שלילית של הרשויות לבקשתי. זה הרתיח אותי עד כדי כך שדפקתי באגרופי על הזכוכית שעל שולחן הסלון והיא נסדקה. באותו יום לא ישנתי ובמוחי רצו מחשבות אין ספור על הקשר הסיזיפי בין כישלונותיי. זה היה יותר מדי עבורי. הייאוש דחף אותי שוב אל הצימאון לכוס ברנדי. לגמתי עוד ועוד עד שנפלתי, באשמורת לילה, כגוש בשר אפוס כוחות.

התעוררתי לפתע בגלל חלום רע. מיד עם הקיצי תקפה אותי מיגרנה ומחקה חלק מתוכנו. נזכרתי רק בשתי ידיים מונפות באוויר וזעקה קורעת לב הנשמעת ברקע. קול רם הזועק את ייאושו ומתחנן לגאולה מייסוריו. אולי היה זה קולי שלי מאתמול בערב, אבל של מי הידיים? שלי? של אווה? של ליהי? הרי לא שכחתי את הנכדה. דרך מכר בארץ דאגתי לה באופן שוטף לבגדים ולצעצועים. אך היו אלו זוטות בלבד כי ליהי הייתה זקוקה יותר מכול לחום, לאנושיות, לאהבה. מקומם אותי שאיני יכול לספק לה את צרכיה האמיתיים. כעסי מפיח בי כוח לנקוט עמדה ולהחליט החלטות. מול המראה אני מסתכל על פניי שהשתנו. קו הקמטים מתחת לעיניים וסביב הפה העמיק יותר. מספר הקילוגרמים שהשלתי מגופי והמתח הרב בו אני נמצא הם כנראה הסיבה לכך. אני מתמקד בסימני הזמן האבוד המופיעים על פרצופי ואיכשהו, על המראה אני רואה שוב את הידיים מחלומי אך הפעם הן מחוברות לאווה הלוחשת לי בטון עייף למדי, "רק חבל שנטשת אותי." כל כך נבהלתי מהמחזה שמצמצתי בעיניי מספר פעמים וברחתי לשבת בסלון כדי להתאושש. לא יכולתי לעצור את הדמעות שפרצו לפתע אחרי שהתחוור לי כי יתכן ויש לי חלק בלתי מבוטל באסונות שהיו מנת חלקי. מתוך כעס ועלבון מהבגידה של אוגוסטין בחרתי בפתרון הקל, מנוסה אגוצנטרית. לפניי נפרסה קהות חושיי לצורכיהן של הבנות, בזמן כה קריטי עבורן. נטשתי, ברחתי, ולא כל כך התאמצתי לתמוך בהן וכך תרמתי במו ידיי להתרחקות של פאולין, להתדרדרות של אווה ואולי גם לגורלה הנוראי של ליהי. כישלוני הקשה מנשוא שרף לי בחזה. קמתי לשתות משהו קר.

הקשר עם בואטנה המסכנה, אליה נמשכתי לא רק הודות לנשיותה אלא גם בזכות אהבתה וחמימותה, היה חייב איכשהו להסתיים. במדבר הרגשי אליו נקלעתי, הייתי זקוק נואשות לחום אנושי אך במקום לחפשו בעקשנות ובאסרטיביות בקרבת שארי בשרי, פניתי לרעות בשדות זרים ועל כך באתי על עונשי. באותה מידה של עיוורון ורברבנות בזבזתי את מרבית מרצי בפינלנד או בסנגל, במיוחד כדי לשלשל רווחים נאים נוספים לבעלי חברת ההובלה. אף אני צברתי בעצמי הון סביר אבל מה תכליתו אם אתה דוהר כל הזמן ברכבת של צרות צרורות? ההון האנושי ששכב שם בליבן של פאולין ואווה היה צריך להיות משאת נפשי ומטרת חיי. רק כך יכול הייתי לרדת מהרכבת הטרופה ולעלות על מסלול נטול סחרור! הרהוריי חלפו גם על פני אוגוסטין, האישה שידעה ליצור קשרים בקלות, ואשר אותה זרקתי מבלי לחשוב פעמיים. הייתי פזיז. נפגעתי ממנה עד עומק נפשי עד שלא עלה בידי להתעלות ולאחות את הקרע, לפחות למען הבנות. הרי היא ביקשה להתפייס, הושיטה יד ולא הבנתי שהיא מבקשת לכפר על טעותה. בדיוק כמו שאני מבקש כעת. איזה עולם אכזר הזורק לי בפרצוף את כל מה שברהבתנותי זרקתי על יקירותיי.

האור הבהיר הנכנס מהחלון מפריע לי. הגפתי את הרפרפות כדי ליצור אפלה חלקית והיא מעיקה, אולי כדי להמחיש ביתר שאת את מצבי בבוקר העגום והעצוב. מול עיני מצפוני אני צופה בתמונה נהירה של מעורבותי האינטימית בכל הסאגה האישית וטלטוליה. אכן בוקר עצוב ונורא בו אתה מוצא את עצמך עירום, ללא כחל וסרק, ואתה מודה בפה מלא עם כאב חד בבטנך שמכאוביך נולדו בחטא של עצמך. איך אכפר על החטא הזה? איך אתקן? רק ליהי ואווה נותרו בחיי ולכן עליי להפשיל שרוולים ולהילחם עליהן. באותו בוקר מיוחד גמלה בליבי ההחלטה לפרוש מעבודתי, לשכור עורך דין שיתחיל בפרוצדורה לאימוץ נכדתי ולדאוג לאווה שתקבל טיפול מרבי בידי המומחים בדבר.

כאן מסתיים יומני המאולתר. מנהלי חברת ההובלה ניאותו לבקשתי והוציאו אותי לפנסיה. יחד עם עורך הדין ניסיתי לשנות את החלטת הרשויות בנוגע לליהי, תחילה בדרכי נועם, ומשאלו לא עזרו, גם בדרכים שהשתיקה יפה להן, אך המאמץ הרב שהושקע לא נשא פרי. החלטנו לעתור לבית המשפט לענייני משפחה שם אתחיל במלחמה נגד הרשויות. לא אשתוק עד שאחזיר לחיקי את ליהי גם אם אצטרך לבזבז את כל הוני. לפני שלושה חודשים העברתי את אווה לטיפול וגמילה בבית חולים פרטי ואני מלא תקווה כי תחלים עם הזמן. הלוואי שתתגשם תקוותי ואז אצליח לאחות את חלק מהשברים ולהחזיק חזק ובצמוד לחיקי את אווה בתי וליהי נכדתי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ציפורים כלואות”