החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

השנה הארוכה ביותר

מאת:
מצרפתית: רחל ליברמן | הוצאה: | 2018 | 324 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

25.20

רכשו ספר זה:

אֶיימֵה נולד בעיירה נידחת בקוויבק, קנדה, בשנת 1760, בתאריך הנדיר 29 בפברואר. לידתו בתאריך מיוחד זה, מעניקה לו את היכולת להזדקן בקצב מואט פי ארבעה מן הרגיל ומאפשרת לו לצלוח את המאות ה-19 וה-20 ביבשת הצפון אמריקנית. לאורך חייו הארוכים הוא משנה שוב ושוב את זהותו ומקום מגוריו ועוסק בעיסוקים רבים. לאורך סיפור חייו ותלאותיו עולות נקודות אפלות בהיסטוריה הצפון אמריקנית, החל מכיבוש קוויבק על ידי הבריטים ב-1760, דרך המסע להעברת שבטים אינדיאניים מאדמותיהם ב-1838, המכונה "מסע הדמעות", דרך גיוסו למלחמת האזרחים האמריקנית ב-1864, ועד ה-11 בספטמבר 2001.
אַלבֶּר, בן נינו של אֶיימֵה, שנולד אף הוא בקוויבק, מבקש להתחקות אחר מסעותיו של סבי סבו ואף מנסה ליצור עמו קשר, לאחר שנגלה לו סוד גילו המופלג. בנו של אלבר, תוֹמַא, יוולד אף הוא בתאריך המסתורי 29 בפברואר (1980) ויזכה לאותן סגולות של אריכות ימים.
'השנה הארוכה ביותר' מספר את סיפורה של אמריקה בלי כחל וסרק, תוך התייחסות למאורעות מרכזיים בתולדותיה במבט ביקורתי. הוא מתאר את החיים ביבשת הצפונית – בקנדה ובארצות הברית – ובורא עולם חי ואמין, על אף אותו פרט קטן, המנוגד לחוקי הטבע.

דניאל גרנייה, יליד 1980, הוא סופר קנדי, מתגורר בקוויבק.

מקט: 4-31-6304
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

נוּ נָה דָה אוּל צוּן יִי

יולי 1838

ד קְלֵיי, טנסי – נהר אוהיו, אילינוי

הוא עמד בגבו אלינו, לא ראינו אלא צללית. הוא התיישב על סלע בשולי הדרך כדי לחלץ אבן קטנה מתוך מגפו השמאלי. המגף הגיע לו כמעט עד הברך והיה צר למידותיו. הוא תהה איך הצליחה האבן לטפס מעלה ולהשתחל פנימה. הוא שפשף בידו את בהונותיו ואת כף רגלו. כרכרות, מרכבות, עגלות עמוסות רהיטים, גברים ונשים התקדמו לאיטם ועקפו אותו. אבק הדרך התנשא תחת פרסות הסוסים והשוורים. השמיים באופק נראו מאיימים. עוד מעט יהיה האבק לבוץ סמיך, לביצה שילדים יטבעו בה אם לא ישגיחו עליהם. בקצה המישור האינסופי כבר נראה מסך הגשם מתקרב, ברקים פילחו את הרקיע מענן לענן. אי־שם ניחתו גשמי זעף על האדמה. עדיין לא נשמע דבר, הסופה דמתה למפל חסר תנועה, אבל היא בוא תבוא, לא היה מפלט מפניה. הוא ידע זאת כשם שהאחרים ידעו, פניהם קדרו. הם היו למודי גשמים, סערות, סופות רעמים וברקים בשטחים פתוחים ובלב יער. הניסיון שצבר ערב רב זה של קשישים חרושי קמטים, נשים הרות ונערים ארוכי שיער היה בן אלפי שנים. לא כולם היו בני אומת הצֶ'רוֹקי. התלוו אליהם אי־אלו לוחמים ותיקים, נכים למחצה, בני שבט הסֶמינוֹל מפלורידה, וכן קבוצה קטנה של בני שבט הצ'וֹקטַאו, שנותרו מאחור כשאחיהם גלו לפני שנים אחדות. קל היה לזהות את בני הסֶמינוֹל בלבושם המערבי ובצבע עורם, שהיה כהה, כמעט שחור.

ביד מושטת ובתנועה לאה ניער את מגפו מעל הקרקע. הרובה שלו, השעון על הסלע, החליק ימינה בלי להשמיע קול. בידו החופשית תפס את רצועת העור רגע לפני שהרובה נשמט. הוא שמע את שאון הצעדים הקצובים של בעלי החיים ובני האדם. ראשית התהלוכה וסופה נעלמו מהעין. אורך השיירה עלה על קילומטר אחד, וכשהביט לאחור ראה בני אדם ובעלי חיים עד קצה גבול הראייה. הנשים נשאו ילדים והתעטפו בצעיפים כדי להתגונן מפני משבי הרוח העזים. שורה חיה זו, שהלכה והתארכה ככל שהימים חלפו, קבעה את מסלולה סמוך לנתיב הובלת הסחורות. פה ושם, בשולי השיירה, התקבצו גברים כדי להצית מדורה או לשוחח וללגום משקה. אחדים אף נעמדו מאחורי דוכנים ארעיים וניסו למכור כלי עבודה ישנים ומצרכים. לצד מוקסינים קלועים ברישול, שהוצעו לכל דכפין במחיר מופקע, היה אפשר למצוא קערות מעוקמות ופרוות מצחינות.

הם עזבו את רֶד קְלֵיי שבגבול מדינת טנסי בסוף חודש מאי. למעלה משישה־עשר אלף בני אדם יצאו לדרך לאחר שאנשי המיליציות, ובעקבותיהם חיילי הצבא הסדיר, הופיעו בכפרים וכמעט פלשו לבתים כדי לסמן להם שהגיע הזמן. מספיק ודי: זה שמונה שנים מתירים להם לקום וללכת מרצונם החופשי. ועתה, כעבור חמישה שבועות, הם כבר קרבו לנהר אוהיו, ועוד מעט יהיה עליהם לחצותו יחד עם מאות ראשי הצאן והבקר והעגלות העמוסות מזרנים, ארונות ומזכרות. הם היו אינדיאנים גאים, לוחמים וראשי שבטים, שלמרות התבוסה שבגירוש הוסיפו לדבר בסנטר מורם. הם נטשו מאחוריהם את המתים לאחר שהפשיטו אותם עירום, וכרעו תחת עומס פריטי הרכוש שיכלו להציל. הזהירו אותם שמחיר המעבורת יוטה מן הסתם כלפי מעלה: הם לא היו חלוצים שמחפשים זהב, ואף לא מהגרים שמבקשים להשתקע על אדמה חקלאית, אלא פראי אדם.

הוא עצמו שוחח לפני שעות אחדות עם קבוצת צעירים מבני הצֶ'רוֹקי והתריע מפני הסכנה שבהתקוממות או במחאה על המחיר של כרטיס יחיד למעבורת. בנימה שהביעה כבוד אבל לא נשמעה לו משכנעת די הצורך, הסביר להם שכל מעשה גבורה מצִדם מועד לכישלון, שהדבר יביא בהכרח להרוגים ולפצועים, לטבח. כל כלי הנשק שלהם נלקחו מהם עוד בטרם יצאו למסע, והחיילים המלווים אותם היו רבים מדי. בשעה ששוחח אִתם ראה את נחיריו של אחד האינדיאנים מתרחבים, את פניו עוטות אודם של אלימות, ללא צורך באיפור או בצבעי מלחמה. הוא ידע שהצעיר עוצר את עצמו מלהרוג אותו בו במקום. הוא הבחין בשריריו המקשיחים לאורך זרועו ופרק כף ידו, באצבעותיו המתכווצות סביב הענף שהוקצע לקראת הצעידה. מקל העץ היה שחוק, קהוי בקצותיו, והוא נטה להישבר במקומות אחדים. אין ברירה אלא להסכים למחיר ההעברה במעבורת הפרטית, אמר. עליהם להבין שאין זה אלא מבחן שמטרתו להעמיד בניסיון את כוח הרצון שלהם, את גבורתם, את נחישותם לשרוד ולהמשיך להתקיים, לבל תישאר הארץ כולה פנויה לתרבות האירופית ולמיתוסי ההתחדשות שלה. אין זה אלא מבחן אחד מתוך אינספור מבחנים, שהדורות הבאים עתידים להתמודד אִתם עד קץ הימים, והם, נציגיה המיוחסים של אומה בת אלף שנים, מן הראוי שיעמדו בו בזקיפות קומה. זה מה שאמר להם, והוא כמעט האמין באמיתות דבריו. ובינתיים, בדומה ליתר הלבנים שזכו לשכר ממשלתי נאות ממדינות ג'ורג'יה וטנסי, הוא ליווה אותם ודאג לביטחונם ולמהלך התקין של המבצע.

במרחק של שמונה מאות קילומטרים משם המתינו להם האדמות הפוריות שהנשיא בכבודו ובעצמו הקצה להם בשנת 1830. על פי כל התחזיות, ובהתאם לאמנות שנחתמו בידי חברי הסנאט והקונגרס, יישארו האדמות האלה תמיד בגדר שטחים אינדיאניים. הלוא ארצות הברית לעולם לא תחלוש על שטחים כה מרוחקים ממערב לנהר מיסיסיפי.

הוא שב ונעל את מגפו, וצעקות נוקבות משכו את תשומת לבו. מאחוריו, בשולי השיירה, בפאתי חורשה, נוצרה התקהלות. קולות צווחניים של נשים ביטאו מילים בניב שלא הכיר, שהיה שונה מאוד משפת אִמו הצרפתית ומהשפה האנגלית שרכש, ולא הזכיר כלל את המעט שידע בלשון הילידים של צפון־מזרח קנדה. הוא התקרב אל ההתקהלות בעודו מכוון אליה את נשקו. כחמישים בני אדם נצמדו זה לזה במעגל צפוף, מעגל נע סביב קטטה בין שני גברים. בעזרת קנה הרובה שלו וכתפיו פרץ לתוך ההמון ופילס לו דרך מבעד להמולה ולאגרופים המורמים.

במרכז המעגל, בתוך ענן של אבק שיצר מעין תקרה סמיכה מעל זירת הקרב, עמד לוחם צֶ'רוֹקי עצום ממדים, פלג גופו העליון מעורטל, ובעט בבטנו של צעיר משבט הצ'וֹקטַאו. צמתו השחורה הארוכה הסתחררה על גבו וחבטה בשכמותיו לפי קצב הבעיטות. בן הצ'וֹקטַאו הצעיר לא התנגד כלל, אלא התכנס עוד ועוד לתוך עצמו. דם רב ניגר מאפו, ורק הצבע האדום הבדיל בינו ובין האדמה היבשה שבה התפלש. הוא שכב כמעט ללא תזוזה, בלי להגיב ובלי להתגונן. סמוך לזרועו המושטת הייתה מוטלת פיסת לחם שחור. הצֶ'רוֹקי עשה הפסקה חטופה כדי להסדיר את נשימותיו, חג במקומו, הרים רגל אחת בברך כפופה, והנחית את מגפו שסולייתו עשויה מעץ על לחיו של בן הצ'וֹקטַאו. במכה אחת ריסק את הלסת של הצעיר ויצר עיוות גרוטסקי במות יריבו.

בראותו את המתרחש זעק באנגלית: "תפסיקו! מייד!" אבל איש לא נשמע לו. כפות ידיו התהדקו על קת הרובה ונרטבו. הסופה הלכה וקרבה. איש לא שעה לו, הצעקות גברו והמעגל נסגר סביב המתקוטטים, זה עומד על רגליו וזה כבר הולך ונמק. מאחורי ההתקהלות הוסיפה השיירה לנוע בנשימה אחידה, עייפה, משותפת.

כשהפנה את ראשו לאחור ראינו את פניו, פנים נטולות גיל, פני נער ופני זקן כאחד, פנים של קשיש מסוקס, שעדיין מסוגל לחייך בתום ולשוחח על עבר קדום. ראינו אותו עוצם עיניים, תוהה מה מעשיו במקום הזה, לבדו עם סיפור חייו וזיכרונותיו, בתוך המון צמא דם, אומה צועדת ומתייפחת, שבניה שוחטים זה את זה בשל פיסת לחם.

הוא הפנה את ראשו לאחור ותהה מה מעשיו במקום הזה, ולא יכולנו אלא להסכים עִמו, לחלוק עִמו את ספקותיו, את פחדיו ואת סיוטיו. שהרי לא ייתכן שהוא נמצא במקום הזה. הלוא באותה עת, ביולי 1838, כשבני אומת הצֶ'רוֹקי צעדו תחת שמיה המאיימים של הערבה האמריקאית, הוא נמצא בכלל במקום אחר. כמעט כל המקורות מאשרים זאת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השנה הארוכה ביותר”