החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

היד של פאטימה

מאת:
מספרדית: רינת שניידובר | הוצאה: | 2011 | 880 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

קרוע ומטולטל בין שתי אהבות ושתי תרבויות, גבר צעיר אחד נאלץ לבחור. 1568, קורדובה המפוארת. לאחר שנים של דיכוי ועריצוּת מצד הנוצרים, המוּריסקים פורצים במרד חמוש ומורחים את הבתים הלבנים בסיירה נבדה בדם קורבנותיהם. עם המורדים נמנה הרננדו הצעיר — צאצא לאֵם מוּריסקית ולכומר נוצרי שאנס אותה — שהכול מתנכרים לו בשל מוצאו. כשהרננדו פוגש את פאטימה שחורת העיניים ואמיצת הלב, הוא מתאהב בה עד כלות. אלא שאז אביו החורג מאשים אותו באהדה לנוצרים ומַגלה אותו, צעד שמוביל את הרננדו לצאת למאבק סוער מרחיק לכת על חירותו ועל חירות עמו .

ספרו הראשון של אילדפונסו פלקונס, הקתדרלה ליד הים, זכה להצלחה עולמית חסרת תקדים ולשלל פרסים ושבחים.עד כה נמכרו יותר מ־4 מיליון עותקים שלוב־40 מדינות. פלקונס חי בברצלונה עם אשתו וארבעת ילדיו ועובד כעורך דין.

מקט: 15100176
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

חוּבילֶס, לאס אַלפּוּחָרַס, ממלכת גרנדה הנוצרית

יום ראשון, 12 בדצמבר 1568

צלצול הפעמון הקורא למיסה החגיגית של עשר בבוקר החריד את האוויר הקר שאפף את הכפר הקטן, ששכן על אחד מההרים הרבים של רכס סיֶירָה נֶבָדָה. הדיו המתכתיים נבלעו במורד התהום, כאילו רצו להתנפץ למרגלותיה של סיֶירָה קוֹנטרַביֶיסָה, רכס ההרים הסוגר מדרום על העמק הפורה שלאורכו זורמים הנהרות גוּאָדַלפֵיאוֹ, אַדרָה ואַנדרַקס, נהרות שזורמים אליהם אינספור יובלים שמקורם במרומי הפסגות המושלגות. מעבר לרכס קונטרביֶיסָה משתרעות האדמות של לאס אַלפּוּחָרַס עד הים התיכון. תחת אורה הקלוש של השמש החורפית, כמאתיים גברים, נשים וילדים צעדו אל הכנסייה והתאספו בשעריה, רובם גוררים רגליהם, וכמעט כולם שותקים.

בית התפילה היה גוף אחד, פשוט ומלבני, בנוי מאבן חמרה וחף מקישוטים חיצוניים. מאחת מצלעותיו הזדקר המגדל הגבוה שבו שכן הפעמון. ליד המבנה נפרשה רחבה מעל הערוצים המסועפים שירדו אל העמק מסיירה נבדה. באזור הפונה אל הרכס הולידה הרחבה סמטאות צרות, ובצדיהן עמדו בתים רבים מסוידים באבקת צפחה: בתי מגורים של קומה אחת או שתיים שהתאפיינו בדלתות ובחלונות קטנטנים, במרפסות שטוחות ובארובות עגולות המעוטרות במכסים בצורת פטרייה. במרפסות נראו פלפלים, תאנים וענבים שהונחו לייבוש בשמש. הרחובות טיפסו עקלקלות במעלה ההר, והמרפסות התחתונות נגעו ביסודותיהן של העליונות, כאילו נערמו זו על זו.

ברחבה, מול שערי הכנסייה, התאספה קבוצה שמנתה כמה ילדים וכמה מבוגרים מקרב עשרים הנוצרים הישנים שחיו בכפר, וצפתה בקשישה שעמדה במרומי הסולם השעון על חזית בית התפילה. האישה רעדה, וקומץ השיניים שנותרו בפיה נקשו. המוֹריסקוֹס1 נכנסו לכנסייה בלי להביט באחותם לדת, שעמדה שם למעלה מעלות השחר, נאחזת בשלב האחרון של הסולם, וגופה חשוף לקור החורף. הפעמון הוסיף לצלצל, ואחד הילדים הצביע על האישה. הקשישה רעדה לקצב הצלצולים בניסיון לשמור על שיווי המשקל. קולות צחוק הפרו את השתיקה.

1 כינוי למוסלמים בספרד שאולצו להתנצר לאחר נפילת גרנדה בידי פרדיננד ואיזבלה בשנת 1492 (כל ההערות הן של המת’ אלא אם נאמר אחרת).

“מכשפה!” נשמעה קריאה בינות לקולות הצחוק.

כמה אבנים פגעו בגופה של האישה, בעוד השלבים הנמוכים של הסולם מתכסים ביריקות.

הפעמון חדל מצלצוליו; הנוצרים שנשארו בחוץ נחפזו להיכנס בשערי הכנסייה. בפנים, במרחק של כמה פסיעות מהמזבח, כשפניו אל קהל המאמינים, כרע על ברכיו גברתן שחום ושזוף מהשמש, ללא מעיל וללא כסות, חבל כרוך סביב צווארו וזרועותיו פרושות לצדדים בצורת צלב: בכל יד הוא אחז נר נשמה בוער.

כמה ימים קודם לכן מסר האיש הזה עצמו את חולצתה של רעייתו החולה לקשישה שעל הסולם, כדי שזו תכבס אותה במעיין שעל מימיו נאמר כי ניחנו בסגולות מרפא. המעיין הטבעי הקטן, שהסתתר בין הסלעים והצמחייה העבותה של הרכס המצולק, לא שימש מעולם לשטיפת בגדים. דון מַרטין, כומר הכפר, תפס את האישה בשעה שכיבסה את החולצה, ולא היסס לקבוע שמדובר בכישוף, אף על פי שלא כיבסה שום פריט אחר. העונש לא איחר לבוא: על הקשישה נגזר לבלות את שעות הבוקר של יום ראשון במרומי הסולם, כשהיא חשופה ללעג התושבים. המוריסקו התמים שביקש את הקסם נידון להתייסר בכריעה על ברכיו במהלך המיסה. כך יוכלו לצפות בו כל הנוכחים.

מיד עם כניסתם לבית התפילה נפרדו הגברים מעל נשותיהם שפנו לתפוס את השורות הראשונות עם בנותיהן. הנענש הוסיף לכרוע על ברכיו, ומבטו תועה בחלל. כולם הכירו אותו: הוא היה איש טוב; אדם שעבד את אדמותיו וטיפל בשתי הפרות שלו. הוא בסך הכול ניסה לעזור לרעייתו החולה! אט־אט הסתדרו גם הגברים מאחורי הנשים. לאחר שכולם תפסו את מקומותיהם, התייצבו במזבח גם הכומר דון מרטין, הפּרֶסבּיטֶר2 דוֹן סַלבָדוֹר ואַנדרֶס השַמש. דון מרטין הכרסתן, שעורו לבן ולחייו סמוקות, לבש אפוד משי רקום בזהב והתרווח במושב הכבוד שלו, מול קהל המאמינים. משני צדיו נעמדו הפרסביטר והשַמש. מישהו סגר את שערי הכנסייה; משב הרוח פסק, והלהבות של המנורות חדלו מרעידתן. קישוטי התקרה הססגוניים, בסגנון המוּדֶחַר,3 הבהיקו והתחרו בצלמי הקדושים חמורי הסבר והמיוסרים של המזבח הראשי ושל המזבחות המשניים.

2 כוהן דת שאינו כומר.

3 סגנון אדריכלי המשלב מוטיבים נוצריים ומוסלמיים שהתפתח במאה השתים־עשרה בחצי האי האיברי.

השַמש, צעיר גבה קומה ולבוש שחורים, צנום ושחום כמו מרבית המתפללים, פתח ספר וכיחכח בגרונו. “פרַנסיסקוֹ אָלגוּאָסיל,” הקריא.

“נוכח.”

לאחר שבדק מהיכן מגיעה התשובה, רשם השמש משהו בספרו.

“חוֹסֶה אַלמֶר.”

“נוכח.”

רישום נוסף. “מילַגרוֹס גַרסיָה, מריה אַמבּרוֹס…” הקריאות נענו ב”נוכח” או “נוכחת”, שהלכו ונשמעו כמו נהמות ככל שהתקדם אנדרס בהקראת השמות. השמש המשיך לבחון פרצופים ולרשום בספרו.

“מַרקוֹס נוּניֶיס.”

“נוכח.”

“נעדרת מהמיסה ביום ראשון שעבר,” הכריז השמש.

“פשוט הייתי…” ניסה האיש להסביר, אך המילים סירבו לצאת מפיו. הוא סיים את המשפט בערבית ונופף במסמך.

“גש הנה,” פקד עליו אנדרס.

מרקוס נונייס פילס את דרכו בקרב הנוכחים, ולבסוף התייצב למרגלות המזבח.

“הייתי באוּגיחָר,” הצליח לבסוף לתרץ את היעדרותו בשעה שהושיט את המסמך לשמש.

אנדרס הציץ בדף ואחר כך הושיט את המסמך לכומר, שקרא בו בעיון עד שנחו עיניו על החתימה. הוא העווה את פניו והינהן: הכומר הראשי של הכנסייה הקוֹלֶגיאָלית באוגיחר אישר שבחמישה בדצמבר שנת 1568, הנוצרי החדש מרקוס נונייס מהכפר השכן חוּבילֶס, נכח במיסה החגיגית ביישוב האמור.

על פניו של השמש עלה חיוך קל, והוא רשם משהו בספרו. רק אז המשיך בקריאת השמות מהרשימה האינסופית של הנוצרים החדשים — מוסלמים שבפקודת המלך נאלצו להיטבל לנצרות — ואת נוכחותם בבית התפילה הוטל עליו לבדוק מדי יום ראשון ובימי חג ומועד. כמה מבעלי השמות שהוקראו לא השיבו, והיעדרותם נרשמה בקפידה. שלא כמו מרקוס נונייס, שהיה בידו מסמך מאוגיחר, נכחו שתי נשים שלא הצליחו להצדיק את היעדרותן מתפילת המיסה של יום ראשון שעבר. שתיהן ניסו להצטדק במשפטים מקוטעים. אנדרס הניח להן להרחיב בדיבור וליכסן את מבטו אל הכומר. הראשונה שדיברה חדלה מניסיונותיה ברגע שדון מרטין הורה לה לשתוק בתנועת יד סמכותית; השנייה, לעומתה, הוסיפה לטעון שביום ראשון האמור היא נפלה למשכב.

“תשאלו את בעלי!” צווחה בעוד עיניה תרות בעצבנות אחר בעלה בשורות האחוריות. “הוא הל…”

“שקט, עובדת השטן שכמותך!”

צעקתו של דון מרטין השתיקה את המוריסקה, שהפעם בחרה להרכין את ראשה. השמש רשם את שמה: שתי הנשים נידונו לשלם קנס בסך חצי ריאל.

אחרי הספירה הממושכת פתח דון מרטין במיסה, לא לפני שהורה לשמש לאלץ את הנענש להגביה עוד את ידיו שאחזו בנרות הנשמה.

“בשם האב, הבן ורוח הקודש…”

הטקס נמשך אף על פי שרק מעטים הבינו את כתבי הקודש או הצליחו לעקוב אחר הקצב המסחרר ואחר הצעקות שבאמצעותן הוכיח אותם הכומר במהלך הדרשה.

“האם אתם באמת סבורים שמימיו של מעיין כזה או אחר ירפאו אתכם ממחלה?” דון מרטין הצביע על הגבר הכורע על ברכיו; אצבעו המושטת רעדה, ותווי פניו התעוותו. “זה העונש שלך. רק ישוע יוכל לגאול אתכם מהייסורים ומהמחסור שחיי ההוללות, חילול הקודש והכפירה ממיטים עליכם!”

אבל רובם לא דיברו ספרדית; היו מהם שדיברו עם הספרדים באַלחַמיאדוֹ, ניב שהיה תערובת של ערבית ורומאנית. עם זאת, כולם היו חייבים לדקלם בספרדית את “אבינו שבשמים”, את “אָוֶוה מריה”, את “קרֶדוֹ” את “שלום לך מלכה” ואת עשרת הדיברות. ילדי המוריסקוס למדו את התפילות בשיעורים שקיבלו מהשַמש, ואילו הגברים והנשים היו חייבים להשתתף בשיעורי הדת שהונהגו בימי שישי ושבת, שכן אם לא נכחו בהם, היו קונסים אותם ושוללים מהם את הזכות להינשא. הם היו פטורים מהשיעורים רק לאחר שהוכיחו שהם יודעים את התפילות בעל פה.

היו מי שהתפללו במהלך המיסה. קשובים לשַמש התפללו הילדים בקול רם, בצעקות כמעט, כפי שלימדו אותם הוריהם, כדי שכך יוכלו להערים על הפרסביטר שהתהלך ביניהם ולזעוק בחשאי “אללה אכבאר”. רבים לחשו מילים אלה בעיניים עצומות, באנחות.

“בשם אלוהים הרחמן והרחום! שחרר אותי מחטאַי ומפשעַי…” עלה קול משורות הגברים ברגע שדון סלבדור התרחק מעט. ואף על פי כן הוא נמנע מלהתרחק יתר על המידה, כאילו חשש שיקראו עליו תיגר באזכור שמו של אלוהי המוסלמים בבית התפילה הנוצרי במהלך המיסה החגיגית.

“הו, ריבון עולם, תן לעוצמתך להנחותני…” נשמעה קריאתו של מוריסקו צעיר שישב במרחק של כמה שורות משם מבעד ל”אבינו שבשמים” הקולני של הילדים.

דון סלבדור נפנה לאחור באחת.

“הו, משכין השלום, זכֵּה אותי בנצח…” מישהו ניצל את הרגע כדי לשטוח את תחנוניו מהעבר השני.

הפרסביטר האדים מזעם.

“הו, אל רחום!” התעקש אדם שלישי.

ולפתע פתאום, עם תום התפילה הנוצרית, שוב גבר עליהם קולו המחוספס של הכומר.

“ישתבח האֵל,” נשמע ביום ההוא מאחת השורות האחרונות.

רוב המוריסקוס קפאו על מקומם, דוממים ואיתנים בדעתם; מקצתם הישירו מבט אל דון סלבדור, מרביתם השפילו את עיניהם; מי העז לשבח את שמו של האֵל? הפרסביטר פילס את דרכו בכוח בין השורות, אך לא הצליח להצביע על הכופר.

בעיצומה של המיסה, בעוד דון מרטין משקיף על הקהל ממושבו, חיכו השמש והפרסביטר — בידו של האחד ספר ובידו של האחר סלסילה — שהמאמינים יבואו להפקיד את תרומותיהם: מטבעות סגסוגת, לחם, ביצים, פשתה… רק העניים היו פטורים ממתן תרומות, ואילו התושבים האמידים היו נקנסים כחוק אילו נמנעו מתרומה במשך שלושה ימי ראשון ברציפות. אנדרס רשם בקפידה מי תרם ומה היתה תרומתו.

כאשר נשמע “הצלצול הגואל”, כפי שכינו את הפעמון הקטן שבישר על שעת ההתקדשות, כרעו הנוצרים החדשים בחוסר רצון, מוקפים בנוצרים הישנים ששטחו את תפילותיהם. “הצלצול הגואל” נשמע כאשר הניף הכומר את לחם הקודש, וגבו אל קהל המתפללים. כאשר נשא את גביע היין וגבו עדיין אל הקהל, צילצל הפעמון פעם נוספת. הכומר כבר עמד לשאת את הברכה כאשר לפתע פתאום פנה אל המתפללים, ופניו זועמות בשל המלמולים שפשטו בחלל הכנסייה.

“כלבים!” צעק. כשקילל הוא התיז רוק על הכוס הקדושה. “מה כל המלמולים האלה? שִתקו, כופרים! כִּרעו כהלכה כדי לקבל את ישוע, את האל האחד והיחיד! אתה!” הורה באצבעו על זקן שישב בשורה השלישית. “קום! לא באת לעבוד פה את אלוהי השקר שלך! הסתכל! שא את מבטך בשעה שאתה מקבל את לחם הקודש!”

בטרם המשיך פילח מבטו עוד שני מוריסקוס. אחר כך נשים וגברים ניגשו בשתיקה לאכול את “העוגה”. רבים ינסו לשמור את עיסת החיטה והרוק בפיותיהם כדי שיוכלו לירוק אותה בבית; כולם, בלי יוצא מן הכלל, יגרגרו מים כדי להיפטר משייריה.

האנשים יצאו מהכנסייה לאחר שקיבלו את ברכת השלום; מקצתם, הנוצרים, קיבלו אותה באדיקות; אחרים, הרוב, ביזו אותה בכך שהצטלבו במהופך, בעודם מאשרים בשתיקה כי האל הוא אחד ויחיד ובזים לשילוש הקדוש שלשמו נאלצו להצטלב. המוריסקוס נחפזו לחזור לבתיהם כדי לירוק את “העוגה”. קומץ התושבים הנוצרים של הכפר התאספו לפטפט בשערי הכנסייה, מתעלמים מהעלבונות שהטיחו ילדיהם בקשישה, שלבסוף נפלה מהסולם, ועתה שכבה על הארץ והתנשמה בכבדות, מכווצת וקהת חושים, ושפתיה כחולות. בתוך הכנסייה האריכו הכומר ועוזריו את זמן ייסוריו של הנידון לעונש, ולא חדלו להטיח בו את אשמתו בשעה שאספו את כלי הפולחן והחזירו אותם מהמזבח אל חדר תשמישי הקדושה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “היד של פאטימה”