האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן

"האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" הוא ספרו המרגש ווהבשל ביותר עד-כה של יותם ראובני. בחשיפה עצמית וידויית, שאין כמותה ליושר ולדיוק, מקלף הסופר מעל גרעין הישות של עצמו את כל הקליפות שהצטברו עליו במהלך של חיים סוערים, מלאי ניסויים וסיכונים עצמיים. זו לצד זו מצטברות הקליפות של הזהות והשייכויות שהעניקו לחיים אלה צבעוניות ודרמטיות כה עזות: זהותו של הילד, בן החייט היהודי, בכפר הרומני הקומוניסטי; זהותו של הנער היתום, שאיבד עם מות אמו את נקודת האחיזה המוצקה בחיים; זהותו של המהגר שהגיע אל חולות אשדוד בלי שפה, בלי שייכות, כמעט בלי הורים, ונעשה בהדרגה ליהודי, לישראלי, ולאמן השפה העברית הלירית; זהותו של ההמוסקסואל שחי את המיניות של אהבת הגברים במלוא עוצמתה המשכרת אך גם במלוא תחושת החרפה והמום שהמסורת התרבותית והסביבה החברתית הצמידו לה; זהותו של האלכוהוליסט; זהותו של המיסטיקן המחפש במיתוס ובסמליו (לרבות אלו היהודיים-הקבליים) תשובה לשאלות הקיומיות והמטאפיסיות שאינן מרפות ממנו; ומעל לכל, זהותו של הסופר-האמן, החי את חיי ה"מעשים" כדי להתבונן בהם, לתארם ולמצוא להם פשר.

כל הזהויות האלה נבדקות עכשיו מנקודת תצפית של איזו קרקעית נפשית עמוקה, שהמספר הגיע אליה לאחר שכל הזיזים והבליטות שבהם ניסה עד כה להיאחז התפוררו תחת רגליו והוא צנח מטה-מטה אל איזה מקום שהוא בעת ובעונה אחת סופי-כליוני וגם ראשוני-הולדתי. לאורך כל חייו המתוארים בסיפור הקפיד על הקמת איזו "מחיצה" בין כל הדברים שהיה והמעשים שעשה לבין איזו ישות פנימית "טהורה", קודמת לכל דבר ולכל מעשה; ומחיצה זו היא המפרידה בסיפור בין יותם ראובני הסופר הישראלי לבין ז'אן ריבן, הילד הרומני שהגיע לחולות אשדוד. אולם המחיצה, שנועדה לשמור על הישות הראשונית מהתערבות מלאה מדי ב"נחילי" הזהויות שעטו עליה ושהיא גם נסחפה אחריהם – כגון ה"נחיל" הישראלי או ה"נחיל" היהודי הנפרד מזה הישראלי, או אפילו ה"נחיל" הספרותי הטס לדרכו מתוך שיכרון כתיבה, אשר כמעט אינה זקוקה לקורא – מחיצה זו מתרסקת והולכת ככל שקרב המספר אל אותה קרקעית שממנה בוקע אלינו קולו בספר זה. למספר מתגלה, שיותר משהמחיצה מגינה על משהו קדום וחיוני שבו היא מאיימת על עצם קיומו, ובעודה מפרידה בינו לבין "נחילי" המעשים ועושיהם היא מקרבת אותו אל צבא המתים המחכה לו, התובע ללא קול את הצטרפותו אליו. המקום בו עומד המחבר בחיבורו הנוכחי הוא הצומת, שבו נפגשות הדרכים אל היש ואל האין, אל המעשים ואל הידיעה כי "פשר המעשים" איננו אלא מוות וכליון. המדבר קורא אלינו בספרו "ממעמקים", De Profundis.

סיפור החיים של ז'אן ריבן כתוב בדרך הנפתולים, הסטיות והשיבות אל נקודת המוצא, האופיינית לכתיבתו של יותם ראובני, שתנועת המחול של הסיפור שלו היתה מתחילתה תנועת ה"רונדו": חיווי, סטייה ממנו וחזרה אליו. מהלך המעקפים הזה סוחף אל תוך הסיפור האישי העומד במרכז הספר חומרים מסאיים-הגותיים מלאי מתח שמוצא את פורקנו במשפטי סיכום אפיגראמאטיים מדהימים בחריפותם. בצורה זו נעשה סיפור חייו של ז'אן ריבן גם לסיפורה החברתי והתרבותי של ישראל כהוויית מהגרים בהתפתחותה הבלתי נמנעת מן האוטופיה של האבות המייסדים לדיסטופיה של בניהם ונכדיהם. אגב כך הוא נעשה לסיפור שזור מזמורי קינה לא רק על גיבורו אלא גם על גיבורים ישראליים אחרים, למן אריק שרון ועד לאריק איינשטיין.

הקורא בספר ימצא את עצמו מלווה את המחבר במסע הירידה אל האַדֶס, מסע אישי-פרטי אך גם ישראלי מקביל למסעותיהם של גיבורי האפוס והמיתוס, אשר אינו מגיע למיצויו אלא באותה נקודה, שבה הטירוף והמוות נוגעים גם באפשרות של לידה מחדש.

יותם ראובני- נולד ב-1949 ביאשי, רומניה. בישראל מ-1964. למד בתיכון העירוני באשדוד. לאחר הצבא עבר לתל אביב, שם עבד כעורך בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ספרו הראשון, "בעד ההזיה", שהופיע ב-1988, זכה להצלחה רבה אצל הביקורת ובקרב הקוראים. לאחר מכן פרסם רומנים, בהם "ימי דגון", "הרוצח השכיר של העם היהודי" וספרי שירים. לאחר תקופה ממושכת בתל אביב, עבר להתגורר באשדוד. "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" – שמו הקודם של יותם ראובני – היא ספרו העשרים.

מקט: 978-965-7628-17-1

מסת"ב: 978-965-7628-17-1

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

"האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" הוא ספרו המרגש ווהבשל ביותר עד-כה של יותם ראובני. בחשיפה עצמית וידויית, שאין כמותה ליושר ולדיוק, […]

---

1.

משהו ממני, בוגר ולא קיים עדיין, הסתובב בעולם כבר במהלך חודש דצמבר 1949, לאחר שהגיע מהעתיד וניסה למצוא את התנאים הטובים ביותר. אבל זה היה מאוחר מדי; משפחת אבי כבר היתה ענייה, וגם העושר של משפחת אמי נלקח ממנה. הנפש הסתובבה ויצאה, למרות הקור הנורא, אלא שהיא היתה חייבת לצאת – להקרין, לתכנת – כדי לעסוק בלכידת הספינה הגופנית שלה, שאם באה אחריה ואם באה יחד איתה, היא התעכבה, והיא תאחר תמיד.

ולמה הייתי כל כך מיוחד בעיניי עד כדי לחשוב שיש צורך באמצעי ביטחון כאלה, ויש בי כנראה איזה ערך שכלל לא תלוי בי? כי נשאתי משהו, במצב מחייב פענוח או במצב גלוי, שהייתי חייב לגלות, בעזרת כל כלי החיפוש שיעמדו לרשותי. אמא לא ידעה על זה. איש לא ידע על זה. אני עצמי לא אדע זאת אלא כעבור שנים רבות. אבל בזכות זה אשרוד ימים קשים.

אפשר אפילו לומר כי הייתי תאומים; צד אחד בי – או חלק או כונן – הקשיב בדריכוּת עצומה והקליט במהירות רבה ככל האפשר כל מה שנאמר סביבו בחדר. הקלטות אלה, שנודע לי עליהן כאשר כמעט לא היה אפשר לעשות בהן כל שימוש, גרמו לי לחשוב שאולי זה לא לגמרי מטופש להניח שעם לידתי היה מרגל שדאג שהלידה, ובכלל כל מה שקשור לצדי הפיזי, יתנהל כשורה.

מובן שגם בכך היתה טעות, כפי שקרה ברוב התוכניות והמבצעים של קבוצות סודיות במזרח אירופה באותה תקופה. הקומוניזם בא ויישאר חמישים שנה, אבל היו שלא האמינו בכך. הדבר נבע בדרך מכלל מטיפשות, שהיתה פועל יוצא מאיסור מוחלט על כל צד להעיר הערות.

רק כעבור שנים הובן כי הערוֹת אלה אינן סתם התחצפוּת של צוערים שאינם יודעים לשלוט בעצמם, אלא כמעט הוראות ביצוע של בעלי מקצוע ותיקים. הקומוניסטים התחילו ללחוץ חזק על הדופן של המציאות. הבריחה אל הסיפורים היתה המוצא היחיד.

בכל יום הולדת, בחצות, הייתי הולך לחוף מציצים, ליד המקום שבו כמעט טבעתי. הייתי משליך מטבע למים, או נוגע במים משלושה גלים. ואז הייתי שואל את כל השאלות בנוגע ללידה שלי, כמו מי שמר על מי, מי הפתיע את מי, מי היה בעל כוחות בלתי נראים, מי קדם למי, ואפילו – מי חיסל את מי? אהבתי בשלב זה גם לאכול משהו מתוק, כמו עוגת גבינה או עוגת לימון. אחר כך יכלו לבוא אורחים, כפי שבאו שנים. ואחר כך לא באו עוד.

אבל לפני שבאו האורחים, כשעוד הייתי מניח את הכיבוד והיין על השולחנות, הייתי שואל את עצמי ללא הרף מה בא קודם, האם זו ישות שבאה לכוון קיום בעולם תלת-ממדי זר ומאיים, או גוף שנועד להכיל, בין היתר, גם תוכנית ניווט משוכללת (שבמקרה שלי כשלה לחלוטין)?

מותו הפתאומי של אריק איינשטיין שחרר אותי מאימת המוות והדיכאון. זה בא לכל אחד, לעשירים ולבעלי הדירות ולמשפחות ולאמהות. זה אמר לנו, שר לנו, התגנב אלינו, ממש מתחת לבגדים, נוגע בעור, ואז, פתאום – צמרמורת. אותו קול ואותו תדר אבל רק המילים שונו. כל השירים שלו הפכו לשיר אחד שהתנגן בשקט, ואמר, אין יותר זמן רב, צריך להתחיל.

אבל אז גילו רוב המתאבלים על הזמר, בלא קשר למחנה שאליו הם שייכים, כי הם אנשים מעוקלים. אנשים כאלה מגיבים רק במצבים קיצוניים – רצח ראש ממשלה, מותו של זמר נודע – ובדרך כלל מסתפקים בכך שהם מנידים ראש או מעבירים יד על הפנים וממשיכים הלאה. לא, לא מתוך בוז. וגם לא מתוך קנאה בכך שלזרים יש אמצעים חומריים טובים יותר.

אך כולם מעוקלים באותו שיעור, מ-50 אחוז עד 75 אחוז במקרים קיצוניים, ואף יותר, תלוי בנסיבות. מעוקלים מרצונם ובחתימת ידם לשנים רבות. אם לא יעמדו בתנאי העיקול, הם יושלכו לכלא, רכושם יוחרם. הכירו את בן דמותכם ואת בן דמותי: האדם המעוקל. זהו העבד מרצון של המאה ה–21. בשביל כסף הוא יעשה הכול.

מהיום שבו מלאו לי 64 שנה אני לא מעוקל יותר. אני לא חייב שום דבר לאף אחד. אני גר בדירה שכורה באשדוד, ויש לי לפי הערכתי כסף כדי לחיות בצניעות אבל ללא צורך בשום התערבות חיצונית, עד השלמת ספר זה.

כמעוקל לשעבר אני פונה אליכם, המעוקלים, ב–25 אחוז שיש לכם והם פנויים למעשה מעיקול. אני פונה אל חלק בנפש שלכם, אל קפל במוח שלכם, שהיה לפני העיקול המוחלט הזה, ועוד לפני העיקול הראשוני בעצמו, כלומר לפני הצבא.

לכאורה, שכחנו מי שהיינו ומה שהיינו אז. על רובנו אפשר לומר שבגדנו בחלומות הנעורים. עם הזמן שכנענו את עצמנו כי כן, ילדים היינו, זה נכון, באשדוד או בתל אביב או בירושלים או בקריית גת, אבל גמרנו עם זה, אנחנו בסדר.

בסיפורי אני מבקש לתאר איך נולדתי חופשי, ואיך נתתי את עצמי לעיקול והתמכרתי לו, ואיך ניסיתי לבסוף להשתחרר לא רק מכל עיקול, אלא גם מן המחשבה שאין בימים אלה אדם שאיננו מעוקל, ואם אכן איננו מעוקל, כי אז משהו לא בסדר אצלו.

התינוק שנולד ביום שישי, 2 בדצמבר 1949, לא ידע שהוא הולך לדבר עברית או לחיות באשדוד. כשהתינוק הזה נולד כבר נולדו איתו המשכנתאות, ההלוואות, ההכנסות, ההוצאות, הנסיעות המטורפות, הביזיונות, הנדודים, ההרפתקאות, ניסיונות הייבוא של מיטות מתכווננות, השמחה, השתייה, הקטסטרופה הגדולה של מות אמא, השבר הנורא של ההגירה, הטירוף של המיניות והחיים בישראל, לכאורה בגלוּת, מעבר למסך. המעשים שלי היו מוכנים כבר וחיכו לי, או שאני הערתי אותם? כך או אחרת, העבר ימשוך אותי אליו בחבלי קסם, כאילו התשובה נמצאת בו, ורק בו.

ועם התינוק נולדה התשוקה האסורה שתשפיע יותר מכל על חייו. לא מדובר רק בכך שזו היתה תשוקה לגברים, ועוד אספר עד כמה קשים ונפלאים היו החיים עם ההומו הפנימי, אלא במעין תורת חיים שעיקרה שנאת מוות כלפי הבורגנות, או מעמד הביניים, כפי שקוראים לה עכשיו. כי נוסף על כל הדברים האחרים שמהם מורכב המעוקל המודרני, קיימת בו תשוקה להיות בורגני, על הסממנים העכשוויים והמקומיים של הבורגנות.

לבורגני המעוקל יש צורך בבסיס כלכלי מוצק, לכן רצוי שיעבוד בממשלה או בעירייה, ושיתרחק מחברוֹת פרטיות ומכל דבר שהלב מושך אליו אבל עתידו לא מבוסס. להפך, זה סימן ברור לגמרי, ויש להתרחק, בהתמדה עיקשת, מכל מה שנראה כמתאים לנטייה אישית. אפשר יהיה לפתח זאת אחר כך כתחביב. בכל שלב בחייו של הבורגני, העתיד הוא העיקר. חייו נחשבים רק במידה שבה הם מביאים את העתיד.

הוא צריך רק מה שהעתיד צריך.

בהתחלה יש צורך במקום עבודה קבוע, נוח, שיבטיח את כרטיס הכניסה אל הבורגנות. מרכיביה, שהם עד גבול מסוים גם המרכיבים שלי, עוד ישובו ויעסיקו אותנו. אבל הנה החלום בקליפת אגוז: בגיל 64, לפני פנסיה לא רעה נוסף על חסכונות ותוכניות הגמל והמניות, לגור בדירה ענקית, באזור הכי טוב בעיר.

בבית אין איש מלבד הבורגני והבורגנית, שלא יודעים כלל שהם כאלה. והם דואגים. הם לא הפסיקו לדאוג מאז קיבלו מהוריהם את לפיד הדאגה. עם זאת, הדאגה נעשית יותר ויותר מעורפלת; הם לא דואגים מאסון כלכלי, זה בוודאי לא יכול לבוא, מסכנים אלה שזורקים אותם מהבית וכדומה, לאיזה מצב הגענו, שלא לדבר על הידרדרות קופות החולים. מובן שיש להם, לדאגן ולדאגנית, ביטוח רפואי פרטי, וחוץ מזה, תודה לאל, הם בריאים ועושים ג’וגינג וגם מקפידים על אוכל בריא. אבל משהו מדאיג. האם זה העתיד? ואם זה העתיד, מה קורה עכשיו? עכשיו, כשאין כוח לשום דבר, מה קורה?

הילדים מסודרים בדירות שלהם. בני הזוג יכולים להציע עזרה מהכנסה חודשית של כמעט 20 אלף שקל, בלי לפגוע בשום תוכנית, ו-5,000 מועברים אוטומטית לחיסכון. הבית הריק קם לתחייה בלילות שבת. לפעמים הילדים באים עם הנכדים ואפילו ישנים בבית. כשהם הולכים, יש הרגשה של הצגת תיאטרון חובבים שהסתיימה. בעיקר בלבו של הבורגני, וזה מפתיע, מנצה תחושה לא מובנת של חוסר תוחלת.

כשהם לא באירוע או בתיאטרון – הם השתכנעו מהבחורה הנחמדה בטלמרקטינג, קנו מנוי ועכשיו מה אפשר לעשות, הולכים להצגות – הם יושבים מול הטלוויזיה בסלון השחור, דמוי עור או עור תעשייתי וממשיכים לדאוג, כי אסור לשכוח את הסכנה המאיימת עלינו מאיראן.

הבורגנות תמיד דואגת שייקחו ממנה את מה שיש לה. היא יודעת, טוב יותר מכל אחד אחר, שזה לא מגיע לה. משהו לא בסדר בעבודות שהן לא עבודות כפיים, שהן בקושי עבודות בכלל. בעוד המתחרים בשירה או בהצגת מומים ממשיכים בשלהם על המסך, הדאגה מלטפת בשקט את בני הזוג, המחליפים אפילו חיוך בלתי הכרחי בשִגרתם, והם נזכרים יחד בילדים ובנכדים ויודעים שעשו משהו טוב בעולם הזה. ואיזו הרגשה טובה זאת.

האם זה העתיד? שואלת הבורגנית, שתמיד היתה נועזת יותר בניסוח דברים. והבורגני מהנהן. הם מסתכלים זה בזה, יוצאים יד ביד לסיבוב בדירתם הענקית, ולא מבינים – משהו לא בסדר כאן. משהו מאוד לא בסדר.

אני יודע שהתינוק פחד. לא, לא כמו שכל תינוק פוחד כשהוא בא לעולם הזה, והוא בוכה, ואמא מלטפת ומרגיעה ואבא אומר ברוך בואך לעולם. אולי כל זה היה גם במקרה שלי. ואולי נולדתי רק כי אמא רצתה בת אחרי שני בנים. כך או כך, אני יודע שהתינוק פחד, כי התחושה הבסיסית שלי, הראשונה שמופיעה כאשר אני מסתכל פנימה, היא תחושה של פחד.

גרנו כולנו בחדר אחד; לאבא לא היתה עבודה טובה במיוחד. רומניה היתה אחרי מלחמה ואחרי כיבוש סובייטי. הפחד מהשלטון החדש שהחרים רכוש מבורגנים כמו הוריה של אמא רבץ כבר על הארץ האומללה, וירבץ עליה עוד ארבעים שנה.

אני מזהה כקו הראשון בנפשי את קו הפחד, היורד או עולה מההיזכרוּת הפיזית בכך שאני בבית. אני בבית ומסביב יש פחד. אני רואה אותו היטב. הוא מחייך. הוא עובר בין האנשים שרוכנים עליי. הוא מתחפש לקולות שאני אוהב. הנה דינג דונג של מזחלת שלג. הפחד יכול לשחק באור, לעשות חושך מתי שהוא רוצה, ולהשאיר אותי לבד.

ולפעמים הפחד גם דיבר וצחק ולעג לי. הפחד שאל אותי ועודנו שואל אותי מה עשיתי בחיי, מה אני מחציף פנים כאן לכתוב אוטוביוגרפיה ואני רק עלה מיער?

עם השנים הבנתי או פירשתי לעצמי משהו מן הפחד, שהוא תמיד הפחד מפני המוות – שאכן ראוי לחוש אותו מיד עם ההולדת – והפחד ממות הוריך ובעיקר ממות אמך. והרי בכל פעם שהיא עוזבת את התינוק והוא לא רואה אותה – היא מתה בשבילו. הוא לא מסוגל לתאר לעצמו את המשך קיומם של אנשים ושל דברים מחוץ לטווח הראייה שלו, על כן הוא בוכה. הוא בוכה עד שהוא לומד שזה כבר לא נחשב להתנהגות מקובלת. הוא פוחד עכשיו רק מכך שאמו תמות.

הוא לא מסוגל לדמיין לעצמו, ואיש לא מסוגל לדמיין לעצמו, את מותו שלו. הילד הקטן מביא לאמו את מה שהוא מוצא, ממש כמביא שלל רב, כי כך הוא מגן עליה מפני מותה. ובדרך כלל זה עוזר. הבנים בעיקר, אבל גם בנות, יכולים לומר לעצמם בסיפוק ברגעים האחרונים שלפני השינה, גם היום הצלתי את אמא.

ואני, יום אחד, הייתי צריך להגיד: אמא מתה.

ולא לקחו אותי לבית הקברות, כי לא לוקחים ילדים לבית הקברות. לכן היא היתה במשך שנים מתה, וגם לא מתה.

אמא מתה מסרטן השד. על אף כל מה שקרה בחיי – ההגירה לישראל, השפה, החיפוש אחר מולדת והשבר הגדול, האינטרנט – גם כיום נשים מתות מסרטן השד. אז אמרו לי, כפי שאומרים לילדים, כי היה צורך באיזו תרופה שהיתה צריכה להגיע מאמריקה. לא חסכו דבר ועשו הכול כדי להציל את אמא, אבל המטוס האמריקאי הכחול לא הגיע במועד.

לא לקח לפחד זמן רב להפוך לאשמה, אם כי המילים האלה – פחד, אשמה – לא עמדו לרשותי אלא כעבור זמן רב. בגיל 14 היה ברור שלא אוכל לחזור לרומניה. כבר כאן המיתוס של הצבר התחיל להיסדק, ובא אליי פחד אחר, פחד מהתבוללות בתוך מקסם השווא של התקופה. ואחרי הפחד הופיעה התשוקה שאילצה אותי ללכת בדרך לא דרך אל מה שנראה עכשיו, בכל הגיחוך, כתקופת האצולה והגבורה של ההומוסקסואליות. כן, ברוח אותה תשוקה הקרבתי את עצמי, מרצוני הטוב ולמעני בלבד, והפכתי להיות השעיר לעזאזל ההומואי.

אבל הפחד לא נעלם; היו סביבי אנשים, אלכוהול, ויכוחים, מין, הרבה מין. והפחד לא עזב אותי, אלא אף הלך וסיבך קפלים ונוירונים במוח, עד שבמשך כשנה תמימה הייתי על גבול הטירוף. הפחד היה כמובן אותו פחד, בין שקראתי לו פחד מכך שתיאטרון שהקמתי ייכשל, שעסק המיטות המתכוונות שהקמתי ייפול, ובין שהספרים האלקטרוניים לא יתפסו כאן ובמהירות.

הפחד שנבע ממני או חיכה לי ברגע שנולדתי, שריחף כצעצוע כאשר אף אחד חוץ ממני לא רואה אותו, הפך למסכה מזוויעה, ופיתה אותי שוב ושוב שאסתכל בו, רק כדי להתגלוֹת בכל פעם מזוויע יותר.

והפחד הזה אכן התממש. הפחד הזה, שרק אמא יכלה אולי לראותו סביבי אחרי שהביאה אותי לעולם הזה, לא נמוג עם האסון של מותה. הייתי נגוע בפחד, שייך לגזע של הפחד, עבד לצורת הקיום ששמה פחד. ואז בא האסון של ההגירה, ובא האסון של ההומוסקסואליות. והייתי מכונה של פחד, כל כפתור שתלחץ עליו – גם כפתורים שיש עליהם סמיילי וליצנים – ישחרר פחד, רק פחד ועוד פחד.

הכול התחיל בעצם בשנה שלפני כן, ב–1948; זקן בעל שיער מוזר בשם דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל. מדינה זאת, שעד שהגעתי אליה לפני חמישים שנה, לא ידעתי עליה כמעט כלום, תהפוך בן רגע, מבחינתי, לאהבה הגדולה ביותר, וגם לשנאה העזה ביותר.

בדמיוני הייתי חג בדירת החדר הענקית שלנו ביאשי, ישן על השולחן שהיו לו רגלי אריה, ומנסה איכשהו לעבור את הימים עד שמשהו ישתנה. שעון החשמל עמד בפינת המטבח ולפעמים אמא היתה תולה עליו את התרווד. פעם אחת היא התחשמלה. ראיתי שמשהו קורה לה והיא לא מסוגלת לדבר. איך עלה בדעתי להפיל אותה הצדה? אין לי מושג. דלי המים עמד קרוב מאוד לשם. וחוץ מזה, ילד שמפיל את אמא שלו, מי יעשה דבר כזה?

מאז שחלתה ועד שעברתי עם אבא לכפר ביוולארי, הייתי לפעמים נמצא בבית ובמקום בית הייתי מוצא פתאום בית קולנוע ריק. המסך עדיין הואר בהבהובי האור האחרונים שיד לא נראית ליקטה מעליו, ואז גם הם נעלמו. לפעמים הופיעה על מסך הזיכרון הפנימי סצנה שבה אמא מועדת ליד כנסיית טרי ירארכי, בגלל הקרח שעל המדרכה, ואומרת לי, צוחקת, עוד יחשבו שאני משתחווה לכנסייה שלהם.

היה ברור שמשהו ישתנה. דאגו לי, אם כי לא היה לי מושג מי האנשים האלה. היה אוכל, בדרך כלל. לפעמים הלכתי עם אחי האמצעי לאכול אצל כל מיני נשים, לפי סדר לא ברור של מה שנקרא “אוכלי ימים”. אבל משהו השתנה מאז היום שבו אמא הובאה הביתה מבית החולים, ואמרו שמצבה טוב. אבא הראה לה שני עפרונות באור התנור. האור היה חזק. היא לא ראתה עפרונות אלא לימונים. אינני יודע מה הוסק מזה. שבוע לאחר מכן היא הועברה שוב לבית החולים בבירה, ושם מתה. אבל מה זאת אומרת מתה? לגמרי נעלמה, באופן פתאומי, ולא תגיד לי עוד לעולם איך לעשות את זה או את זה?

חייתי זמן לא קצר על מה שאני יכול לכנות הזיה אקוסטית, או בעצם על השמעה חוזרת של הדברים שהיא היתה אומרת לנו בבוקר ובצהריים ובערב. אמרתי את זה בלחש, כי לא צריך להסתבך. כל עוד התיק של אמא היה ברשותנו, הייתי מתגנב בלילה, פותח וסוגר את התיק-תק שלו.

האישור להשאיר את הגופות ברחוב הגיע מבוקרשט. גם האישור לרצוח עשרים אלף מיהודי העיר הגיע משם. אבא עבר בדרך הביתה ברחוב שטפן צֶ’ל מארֶה. זו היתה טעות. הוא מצא את עצמו בחצר של מטה המשטרה. מסביב, וכן למטה בחצר, היו יהודים, רק יהודים. הוא ידע שהם יהודים. חלק הכיר ממפעל החליפות שבו עבד פעם. העומדים סמוך לדלת הכניסה העבירו אחורה את מה ששמעו. הם לא היו צריכים להסתובב לשם כך.

העומדים בשורות הראשונות שמעו את מפקד משטרת יאשי, ב–21 ביוני 1941, מבקש הבהרות מראש המדינה יון אנטונסקו. מה זאת אומרת להרוג את היהודים שנאספו במטה המשטרה? לירות בהם? אבל איך? ומי יירה? והדם? כל אחד יחפור את הקבר שלו? אבל הכול בטון כאן!

הדברים הועברו אחורה בשרשרת אקוסטית. הם הגיעו לאבא, ודאי לאלה שאחריו, אם עדיין הגיעו, כשהם מחוסרים כמעט כל משמעות. אבא עמד שם והוא זכר – על כל פנים זה הפרט היחיד שהוא סיפר לי – עד כמה השתאה פתאום שהעומדים שם לבשו בגדי חורף אף על פי שהיה כבר חם, כמעט קיץ.

סבא מצד אמא שילם שוחד והוציא את אבא משם. הוא היה קרוב לעשר שעות במקום שבו הובהר לו כי לא יצא ממנו. והנה, סבא הציל אותו. לא משום שאהב אותו, וגם לא מתוך אהבה לבתו. הוא הציל אותו בשביל המשפחה. מהחלונות של החשמלית שבה נסעו הביתה אפשר היה לראות גוויות לאורך הרחוב הראשי.

אין הרבה תצלומים של אבא, חוץ מאלה שהוכנו כדי לשלוח לאמא לבית חולים עם כל הטקס שקדם לצילום. הוא משתדל להיראות כמו שצריך, אבל אפשר לראות שהוא בעצם לא יצא משם, ממטה המשטרה של יאשי. הוא נשאר שם אף שבינתיים הוא ואמא יעבדו יחד במזנון של בית המשפט בעיר. אני זוכר שלפחות פעם אחת באתי לשם אחרי הלימודים ומצאתי אותם בלי לקוחות, כאילו חיכו לי.

אבל אחרי שאמא תמות, החומה סביבו תתהדק.

שהעולם ידאג לעצמו. שהילדים ידאגו לעצמם. לא רק שאין לו כוח להיות אמא ואבא, אין לו כוח לשום דבר. ברור שהוא היה בדיכאון קשה. אבל הדיכאון נועד רק לעשירים האימפריאליסטים הרקובים. אנחנו, הדור החדש, אבות ובנים, צריכים להתלכד סביב המפלגה. למרות כל מאמצי הרופאים הטובים ביותר, אשתך מתה? בוא למפלגה, זאת אשתך. זאת אמא שלך. זאת המולדת.

מי שהבינו את זה כך, כפשוטו, ניצלו. הם ניצלו מנדודים ומחיים בתוך תדהמה הולכת ומעמיקה, קיבלו מזון ובגדים, ולמדו בבתי ספר טובים. המולדת באמת היתה לאמא שלהם. הם טופחו, הם אומנו להיות קצינים בסקוריטָטֶה. ואגב, הוסבר למי שהצטרף: זה עובד כמו סרט נע. אתה רואה רק דבר אחד. אתה עושה רק דבר אחד, קטן. אין מקום לייסורי מצפון. אין מקום לשאול שאלות. המפלגה רואה את התמונה הגדולה, אל תדאג.

אני כבר הייתי במקום אחר כאשר קצינים שרק אתמול היו מוערכים וצפו להם קריירה מזהירה, נעצרו על ידי חבריהם והושלכו לתאים. ברגע שהם היו בתא, ברגע שלבשו את הבגדים הקרועים ממכות בחקירה, הם כבר לא היו הם. לא ברור אם זכרו שהיו אי פעם עובדי הסקוריטטה. הם היו רק אסירים. והמדינה בוודאי לא תעצור אדם על לא עוול בכפו וברור שלא תחקור אותו תוך הפעלת לחץ פיזי בלתי מתון.

לעולם לא אדע, למזלי, איזה אדם הייתי נעשה אם הייתי נשאר ברומניה. האם הייתי עומד בפיתויים ואחר כך בעינויים? ובעצם למה להתנגד? הרי אין לי כלום מלבד השפה. והמורה אלווירה אמרה שיש לי עולם פנימי עשיר. אם כן, למה לא? אפילו לחסל מישהו, אם כי ודאי יש לארגון ביון אלף ואחת משימות לפני זה. ומי עושה את זה? אולי היו עושים בדיקות ומגלים שאני מתאים באופן מושלם? יכול להיות. אי אפשר להעמיד לדין לפי חוק אחד את כל אלה שפעלו מתוך נאמנות לחוק אחר.

ואיפה היו הקטגורים כאשר אותו חוק שלט בארץ? עכשיו יש להם גבורת ניסוחים ותעוזת מסמכים, אבל איפה הם היו כשלא היה אפשר אחרת? כוח, זה מה שהוצע. שליטה כמעט בלתי מוגבלת בחייהם של אנשים אחרים. הנה, זוג יושב על הספה. הילדים עושים שיעורים ליד השולחן בפינה. דפיקה על הדלת. איש הסקוריטטה נכנס. לא נאמר דבר. האיש יוצא את ביתו. הוא לא יחזור עוד. כבר במכונית שמים לו כיסוי ראש ומתחילים להרביץ. לא חזק, רק שיפחד, שלא יספיק לארגן שום קו מחשבה, שישתין במכנסיים. כן, זה הכי טוב, כוח, אי אפשר לומר שזה לא משכר; כוח על האנשים שלך. כוח אלוהי על האסיר. בכל מקום בעולם, מי לא רוצה להתנסות בדבר כזה, ועוד לצאת מכך בלי עונש, לצאת מזה כמי שהיה בסדר גמור? נולדתי בדצמבר 1949, בעת שאירופה היתה עדיין המומה מהמלחמה, שבאה משום מקום והיתה נוראה. המפלגה הקומוניסטית הבטיחה גן עדן עלֵי אדמות. המוסדות שלה – שנבנו מעקירות, הגליות והגירות כבר ממלחמת העולם הראשונה – אמרו שהם למדו את הלקח, ומעכשיו תהיה יציבות. הם החרימו אדמות פרטיות וכפו את הקולקטיב. מי שהתנגד, מצא את עצמו בסטאלג.

וכשבאה המהפכה, רוב אנשי הסקוריטטה נשארו במנגנון, או פרשו, עשו עסקים עם המדינה והתעשרו. הכול כדי שתהיה יציבות. לימים מכרו האיכרים את האדמות שהושבו להם במחירי הפסד. לא היה להם כוח לעבד אותן. לא היה להם במה לעבד אותן. היה להם רק חלום, שהאדמה שלהם תוחזר להם. וכשהיא הוחזרה, היא עמדה לא מעובדת שנים על גבי שנים, עד שנמכרה בזול לקולקטיבים החדשים התאגידיים.

האם מי שנולד בחורף מרגיש נוח יותר במזג אוויר סגרירי? במקרה שלי, זה נכון, על אף שחייתי את רוב חיי בארץ חמה. אבל גם שם, כשהיה בא חורף, הייתי מרגיש נוח יותר. אולי משום שכך נמנע מאנשים לצאת מהבית, וכל אחד צריך היה להשלים עם זה. הנפש שואפת לחזור, על פי אמונה אחת, למקום שאליו הגיעה לעולם הזה ובעונה שבה הגיעה, על מנת שתהיה לה נקודת ציון למסעה הבא.

בבית החדש בביוולארי היו כבשים, פרות, חזירים, כלב, תרנגולות וחתולים. השתלבתי עד מהרה בשגרת הבית והכפר. כל הילדים בגילי יצאו עם הפרות למרעה אחרי שהיינו חוזרים מהלימודים וכמובן בחופשות. היה חורף ואהבנו לשחק בשלוליות שנקוו.

כך עתידות לעבור עליי שבע שנים; קראתי מה שהצלחתי למצוא בספרייה של בית הספר. זה לא היה הרבה. הקומוניסטים סילקו מהספריות את כל הספרים האימפריאליסטיים והקפיטליסטיים ובכלל זה את ספריו של קרל מאי, למשל, שלימים אקרא את יומנו, המום מהדמיון בינינו, בעיקר בתחושה שהחיים אינם ממשיים, האנשים אינם ממשיים, והכול מתרחש כאילו רחוק מאוד מאיתנו, מעבר למחיצה.

בבית הספר הייתי קורא בהפסקות, בזמן שהבנים האחרים שיחקו כדורגל. אחת המורות גרה ליד הבית שלנו. בנו של מנהל בית הספר, שהיה מורה בעצמו, היה בא לבקר אצלה בלילה. וידעתי עוד דברים, כמובן, דברים שקראתי בספרים, ודברים שסיפרו האחים של מתילדה, אשתו השנייה של אבי, על שנות המלחמה. אחד מהם הגיע עד ברלין. גם האיכרים שהיו באים לאבא שיעשה להם חליפות סיפרו על מה שקרה להם בחיים.

עד מהרה הייתי כמו ילד כפרי שעושה את מה שהוא צריך לעשות; בקיץ משחק מחניים והולך לשחות, ובחורף מקלף קלחי תירס. הכפר שלנו, ביוולארי, שם ששמו מובילי השוורים, נמצא במזרח רומניה, על הגבול הרוסי. היתה זו בעצם קומונה, כלומר כפר גדול יותר, ובו חנויות, בית חולים ומשרדי ממשלה ששירתו גם מספר כפרים קטנים יותר. לנו הילדים היו סודות שעכשיו אינם שווים אפילו היזכרות, ואילו אז היו כל עולמנו.

לפחות פעם בשנה אבא היה רב עם מתילדה, ואז היה לוקח אותי לאוטובוס, והיינו נוסעים לדירה ביאשי. לא אהבתי את הנסיעות שניתקו אותי מחברים ומשיעורים ובכלל משגרה. אולי בשל כך אני עתיד לשנוא כל מה שקשור לשגרה. כך או אחרת, אחרי איזה זמן אני ואבא היינו חוזרים לביוולארי.

בשנה השלישית אבא לקח איתנו את אחי האמצעי. אהבתי שהוא נמצא איתי, אבל הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים, ועד מהרה הוא נכנס למעגל של בני גילו. בעיני אחים קטנים, האחים הגדולים עוסקים תמיד בדברים מופלאים ועל כן אסורים. אחרי בית הספר לא הייתי רואה אותו בבית עד הערב.

הבית היה בן שני חדרים, אבל כולנו גרנו בחדר אחד כי היה יקר מאוד להסיק את החדר הנוסף. בחורף היינו מכניסים פנימה את הגדיים או את העגל, כי אחרת הם היו קופאים מקור. הארוחות היו מצחיקות ביותר: היינו שמים על הרצפה שני כלים, באחד ממליגה ובשני תבשיל אחר ואוכלים בידיים.

ממול היה המגרש ובו צוענים ודובים. מסביב היו הגבעות. הקול המפתה שלהן אמר לבוא, להתקדם הלאה, לראות מה יש מעבר לגבעות. לפעמים הייתי שוקע כל כולי בהוויה שלי שם, עד שהייתי שוכח את אחותי הקטנה, שאומצה על ידי אחד מבני משפחתו של אבא. ולפעמים קרה שלפני השינה הייתי בוכה. אבא שמע. אחי שמע. הם היו מוכרחים לשמוע, וידעו שאין מה לעשות אלא לחכות שהבכי יעבור. ואז הבכי היה עובר; הייתי מסתכל החוצה מהחלון, אל המגרש של הכפר, ושם, במיוחד בשבילי, זאבים ערכו מופע קרקס, קפצו זה על זה וזה סביב זה, עברו בעיגול של אש, השתחוו וקדו לעברי והלכו.

באחד הבקרים בכפר העיר אותי אבא מוקדם מהרגיל. התברר שזה יום הבר-מצווה שלי. על יהדות מובן שלא ידעתי שום דבר. אבא לא היה דתי, וגם במשפחת אמי היו הרבה אתאיסטים. מובן שלא היתה שום הכנה. אבא היה קמצן ואפילו לא סיפר לי זמן מה קודם לכן על העתיד להתרחש, אולי כדי לא להפחיד אותי.

עשרה גברים הלכו בשלג ואני בראשם. הלכנו לעבר בית הכנסת של הכפר. תמונת הגברים ההולכים בשלג, ואני בראשם, בדיוק בדרך שבה היינו הולכים כל יום לבית הספר, כשכל ילד סוחב איתו בול עץ ממחסן מיוחד לצורך החימום, מופיעה עכשיו מול עיניי, ביום אפור באשדוד, כמו שילוב של אופרה וציור – דמויות שחורות על רקע השלג, באור היום העולה.

לא דיברנו בדרך. בבית הכנסת נאמרו כמה דברים בשפה זרה. אחר כך אבא נתן לי לקרוא את הברכה כשהיא כתובה באותיות לועזיות. ליאון וולוביץ, המורה לרומנית, שאני עתיד לפגוש בארץ כעבור שנים רבות, אמר לי, עכשיו אתה אחראי למעשיך. ואז הלכנו יחד לבית הספר. לפני שנפרדנו שם, הוא לחדר המורים ואני לכיתה שלי, הוא נתן בי מבט שאמר כי מה שקרה זה ביני לבינו. זאת היתה הפעם הראשונה שמבוגר הסתכל בי ככה, כאילו שיש לנו דבר משותף, אף על פי שהוא היה שייך לעולם הזר של הגדולים.

גם אחרי הבר-מצווה המשכתי לקלף בחורף עם כולם קלחי תירס, ובקיץ הלכתי עם הפרה. את הגבעות שהקיפו את המרעה ניתן היה לראות גם מהחלון הסמוך למיטה שבה ישנתי, צמוד למכונת התפירה של אבא. החלון היה כפול, ולא היה אפשר לפתוח אותו. בגלל זה בקיץ ישנו במרפסת. מעבר לחלון אפשר היה לראות את הגבעות ואת המגרש הגדול. לפעמים באו לשם זאבים. לא התרגשנו מהזאבים. אף אחד לא התרגש מהזאבים, ולא כי היינו גיבורים גדולים, אלא משום שהזאבים היו חלק מהשגרה. הם באו לחפש אוכל. פה טרפו כבשה, שם תרנגולת, והלכו.

ברגעים האחרונים שלפני השינה הייתי רואה, על רקע המגרש הריק, את הדברים שקורים בו כשאף אחד לא רואה; את הזאבים הגוררים את הכבשה אל המאורה שלהם. ובכל עונה, אילו רציתי בכך, הייתי יכול לראות את הצוענים שהיו באים בקיץ עם הדוב שלהם ומקימים מאהל ליד בית הספר, לא רחוק מהבית שלנו.

הזמנים התערבבו, החודשים של הקיץ דמו לאלה של החורף. לפעמים הייתי בוכה על אמא. באותו חדר, לפעמים, הייתי שומע את מעשה האהבה של אבא עם האישה שאיתו. כך זה בכפר, ונודע לי שכך זה היה בעיר – בשנים הראשונות שאחרי המלחמה היו פורשׂים מעיל בין שתי מיטות, והמעיל היה קיר, ומעברו היו עושים מה שעושים.

מה נכון יותר, שאלתי את עצמי, מה שאני רואה כל היום על המגרש ובגבעות שסביבו, או מה שאני בעצמי מציב עליו, כמו זאבים וצוענים וכבשים וגם ילדים שמשחקים מחניים ושום דבר לא מפריע?

ואולי אז, ביחידת זמן מוגדרת על פי יסודות אחרים, נוצרה תחושת החֶסֶר שעתידה ללווֹת אותי כל חיי. בהדרגה, הכול התברר כביטחון מדומה. לא הייתי מהכפר, לא הייתי שייך לכפר. בבתים נלחשה עליי תמיד יהדותי. הייתי בן השנתון השני או השלישי של הקומוניזם, והוא היה הדת והוא היה הצדק והוא היה הדין. אנטישמיות היתה אסורה בעונשים חמורים. כולנו היינו אמורים לפעול יחד לשגשוג הסוציאליזם, יהיה זה מה שיהיה. אבל הקומוניזם היה חדש. שנאת היהודים היתה עניין אחר, כמעט הכרחי, חלק מהמסורת הקדושה. היא רחשה שם, מעבר לציפוי דק, אף שלא התפרצה.

זה היה בסתיו, כאשר דורכים את הענבים ושמים בבקבוקים את היין החדש. הצטרפתי לילדים אחרים שעבדו בחצר של הצבעי היהודי האמיד, בבית ברחוב הראשי. מכל בקבוק שהורדתי למרתף שתיתי קצת. התעלפתי בסוף מהרעלת אלכוהול. מי שעתיד להיות ידידי הטוב ביותר וכמעט המוציא להורג שלי, האלכוהול, הופיע. גם הוא, מנומס, זהיר, כאילו הוא רק אפשרות שמימושה תלוי בי.

הכפר כובש אותך. הוא נקודה זעירה, הוא חסר חשיבות כמעט לאלה שמחוצה לו, אבל מי שחי בו זוכה לפעמים לשלווה כבירה, שנחוצה גם לילד, על אף שהפעלתנות שלו מרדימה אותו מוקדם בערב כשהוא נלהב כולו לקראת הדברים שיקרו מחר. השגרה, העבודה עם בעלי החיים, העוני – כל אלה לא יכלו לפגום בידיעה שעם היקיצה יקרה דבר נפלא.

החסר שהזכרתי לא הופיע לעתים קרובות, אף כי כאשר היה בא, קשה היה להאמין כי אי פעם יהיה משהו אחר חוץ ממנו.

כיוון שלא הייתי מספיק זמן בשום מקום, איני יכול להצביע על יאשי או על ביוולארי כמקומות המכוֹננים שלי, כי בכל אחד מהם הייתי, בהפסקות, שבע שנים. הקיץ האחרון בביוולארי לא עוטה עכשיו את הערפל הנעים של משהו שנגמר, של סוף מחזור. איש מבני כיתתי לא המשיך בתיכון שבו אני למדתי. הכפר הלך והתרחק ממני באותו חורף, הראשון בתיכון והאחרון ברומניה. ואז הגיע האפּרוֹבָּט, הוא רישיון ההגירה לישראל.

הוריי הגישו את הבקשה שנים קודם לכן, והיא לא אושרה. פתאום, לאחר השגת הסכם עם רומניה, שקבע כי היא תקבל אלף דולר על כל “ראש” יהודי יוצא, האישורים התחילו להגיע. והכול התרחש במהירות מסחררת.

האישור הגיע באוקטובר, וכבר בתחילת נובמבר היה עלינו לצאת לדרך, אף על פי שרק התחלתי להתרגל לתיכון, והכול עבר בלא כל תגובה מיוחדת מצדי. על כל פנים, היה עלינו לנסוע ברכבת מיאשי לבוקרשט, לטוס מבוקרשט לווינה, מווינה להמשיך ברכבת לנפולי, ומנפולי באונייה לארץ. כל זה נעשה כיוון שהדירות שהיו מתוכננות לעולים עדיין לא היו מוכנות, והיה זול יותר שהם ישהו במלון בנפולי מאשר במלון בארץ, שם היו מתרגלים לתנאים שעל כמותם אפשר היה רק לחלום.

אני זוכר איך נרדמתי ברשת המזוודות שמעל המושבים, נישא כמו אינדיאני אדום-עור בהזיות של לילה בערבה, בעוד רכבת הלילה עושה את דרכה בלילה החורפי לעבר בוקרשט. לקראת הטיסה לארץ ישראל אבא קנה לנו תפוזים. עד עכשיו זה מפליא אותי, מדוע הוא הביא תפוזים לטיסה אל ארץ התפוזים? התפוזים הוחרמו וכנראה חולקו מיד בין המוכסים.

ואז, אחרי נסיעה ממושכת ברכבת, ראיתי את הים של נפולי. חשתי איך הקיר הרביעי של היקום שלי, שנחסם עם מותה של אמא, נפתח ובמקומו לא היה אור אלא ים. מאז קשה לי מאוד לגור בערים שצד מערב שלהן אינו פתוח, והן סגורות מארבעה עברים ולא יהיה לנואשים מוצא ביום אסון. והרי בני אדם העתיקו את הקיר הפתוח מהים ולקחו אותו לפנים הארץ, שם הפכו את הקיר של הים לקיר של חלון. העיקר הוא כשאתה מסתכל החוצה מביתך, החוצה מהקיום שלך. ואת זה אפשר לראות רק מהים הרחב האינסופי, מהאדמה שהיתה גם היא בשכבר הימים ים.

ואחרי שראיתי את הים, ראיתי את פומפיי. הזיכרון שלי מורכב בצורה בלתי מובנת לחלוטין. אני יכול לזכור סדר חפצים שהיו במקום מסוים לפני שנים רבות, אבל אבדה לי כל ליניאריות. האלכוהול ודאי אחראי לכך במידה רבה. אני זוכר, או חושב שאני זוכר, דממה מול הים בנפולי, ביחד עם דבר אחר, שהוא בשבילי המגע בים. אין קשר בין שני הדברים; הים הוא אולי אותו ים, אבל שמותיו שונים.

היינו בנפולי כמעט חודש שלם. לאבא היו עיסוקים, לאחיי היו עיסוקים. אני הסתובבתי כל יום ברחבי העיר. אני זוכר מנדרינות, אנשים וחול, פה ושם שרידי ארמונות, קיץ תמידי אבל בהחלט נעים. אם כל אדם הוא תיאטרון, בנפולי עברתי הכשרה מלאה לכך. וכעבור כעשרים שנה, כאשר חזרתי לנפולי, להב של מאוורר תקרה כמעט ערף את ראשי, ונפצעתי קשה. בדרך לבית החולים ראיתי בבירור בל ייאמן את המתרחש בחוץ, בלא שתהיה כל מחיצה ביני לבינם.

ועדיין אני רואה את הלילה הסוער, ואולי את הים, ואת קצף הגלים בדמות מפלצות וסוסים טרויאנים מלאים מהגרים שועטים אל אשדוד וממנה, עפים מעל חורבות אשדוד העתיקה, אוספים משם עוצמה כפי שרכבת השינקנסן אוספת חשמל מהמסילה. אבל שכחתי לגמרי את פומפיי. כלומר, שכחתי את השם פומפיי.

ערים חרבות או נטושות, שנחרבו באסון פתאומי, ליוו אותי מאז בכל אשר הלכתי; בערים העתיקות היה קל יותר להאמין שהערים שמהן באתי נחרבו אף הן, ואין יותר רומניה. עתה, העיר שמולי, הריקה מאדם בשעת צהריים זו, שהיא אמצע יום העבודה, נראית כאחת מאותן ערים חרבות, שלא לדבר על השכונה שבצד השני של הבניין, הנבנית לתוך החולות הירוקים של הדרום. עכשיו אני מבין את המקור לערים המתות שראיתי ביקום שלי, שוב ושוב, מנסה למצוא הסבר כלשהו להופעתן ביחס למציאות.

המתים שלא ראיתי, אבל שדיברו, שהלכו ביקום שלי, הלכו עכשיו על חול, על מה שנשאר מעיר כשהיא נחרבת כליל. היה זה מֶמֶנְטוֹ מוֹרי, זה היה ברור לי. בתל אביב קרה פעם שהרחובות גירשו אותי מעליהם ונמצא לי מקום רק בתחנת הרכבת. העיר הזהירה אותי לעזוב אותה ולבוא לכאן כדי לכתוב את הספר הזה. וראיתי רק את המוות השקט הזה שמחכה לנו. כיוון שלא היו קולות, זה היה נסבל. אפשר היה לשכוח את פומפיי.

עכשיו כל העולם הוא פומפיי.

מותה של אמא קטע את הקיום, כך שכל מה שהתרחש לאחר מכן היה מרוחק ממני, כמעט כאילו זה קורה למישהו אחר, לזמר כלשהו, ואם זה קורה לי, זה קורה מעבר למחיצה שנמצאת דרך קבע ביני לבין האחרים, מחיצה ששמה “מות אמא”. אני הייתי עד, ולא מתעניין במיוחד, למתרחש. ידעתי כי המחיצה הזאת תהיה במקומה תמיד, ואני אהיה במקומי, בצד שבו אמא היתה ואיננה עוד.

זה לא מנע ממני להשתאות על מה שראיתי; ניסיתי כבר אז לתאר – לפחות לעצמי – את מה שמתרחש באותם מסעות של הדמיון. במשך השנים תהיתי אם המקום שאליו הייתי יוצא לעתים קרובות כל כך, וחשבתי שהוא בדמיוני, נמצא באמת בארץ כלשהי. לפעמים היה שם ערפל. לפעמים היתה אפרוריות. אף פעם לא היתה שם שמש עזה, ואף פעם לא היו קולות בכלל. אולי מה שראיתי היה רק צל של משהו אחר, מעשה ידיהם של הבובנאים שהפעילו את תיאטרון הבובות שבו נתקלתי יום אחד עם אמא.

במערה – כי לפעמים היתה זו כמערה, או מעבר למחיצה – היו אנשים, חשתי בכך, אבל לא ראיתי איש. אמא היתה שם, אבל לא כמו האנשים שבקיומם חשתי, ושהיו חיים, ושאולי אחד מהם דיבר איתי בשעה ההיא עצמה, בצד השני של הזיכרון שלי. בעיקר היתה שם דממה, אבל לא זאת שהיא ההפך של הרעש, אלא זאת שהיא היפוכו של הסבל. מעולם לא ראיתי בבירור איש משם. לעתים שמעתי את קולם.

חלק ממה ששמעתי מהם כתבתי. לעתים רחוקות קרה משהו שהתרחש כביכול בשני היקומים, גם הפנימי וגם החיצוני: יום שמש שבו מתילדה ואחותה מריה נתנו לי לקרוא את הברית החדשה שמצאתי בעליית הגג של הבית בביוולארי, לשם עליתי אחרי שמתחנו חוטי צמר צבועים על קירות הבית סביב. הם נצבעו אצל הצבעי היהודי שאצלו היינו בפסח, ומשם גנבתי פעם אחת בחורף חבוש שהקסים אותי בשמש החבושה בתוכו.

עכשיו אני צייד עם טלסקופ בקולנוע שנחרב. אני מנסה לצוד את הרגעים שנשרו מהקיר, שלא נעלמו לגמרי באינסוף שבין המקור לצל על המסך. אני מחפש את הרגעים שמצאתי בדהירה שלי מהמערה אל השדה הפתוח. מובן שמיד ברחתי חזרה למערה, אבל הבאתי איתי משהו. היה שלל של אור. היה רגע של חירות וביטחון שלא אדע עוד כמותם, כשהלכתי ברגל עם אבא ללקוח שלו בכפר סמוך, ורצתי לפניו ושרתי את המסע ההוא עצמו, שרתי שאני הולך עם אבא לכפר הסמוך ששמו היה טאבָּרה או מאהל, כי היו בסביבה הרבה צוענים. והיה הרגע במצודת אשדוד על החוף בלילה. והגילוי המוחלט של אהבת הגברים, באונייה בדרך לארץ.

היופי של הפעם הראשונה הרעיד אותי. לדברים לא היתה סופיות וגם ראשית לא. ורק הרבה יותר מאוחר, בסוף התיכון, התחלתי לשאול את עצמי מה יהיה עליי ולאן ייקחו אותי חיי. זה לא הפחיד אותי במיוחד, כי ידעתי שלטוב ולרע, בעושר או בעוני, אשאר בנקודה שלי שבין שני העולמות. והיה האור.

באחד מלילות החורף אצל מתילדה, ראיתי מבעד לדלת הזכוכית הסגורה של החדר הגדול, הפונה אל הרחוב, אור עז. כפי שיקרה לי כעבור שנים בערבו של יום בו הקנביס הרפואי יפעל עליי בקסם של תנועה שהיא גם קיפאון, ויקפיא אותי באמצע רחוב בתל אביב. אבל ההיגיון ניסה להשתלט. הוא הצליח להוביל אותי לצד השני של מעבר החצייה.

אז, בכפר, ההיגיון בחן ופסל בזה אחר זה את כל המקורות האפשריים של האור שראיתי. לא היה חשמל בכפר, אף לא ברחוב הראשי, החדר היה סגור ומסוגר כדי שקור לא יחדור פנימה. ומדובר בקור של מינוס שלושים מעלות צלזיוס.

היה זה אור שכמותו לא ראיתי, בהיר מאוד כאור יום אבל איכשהו צלול יותר, כאילו היה זה אור מלאכותי, או מלאכי, אור שמאיר חשכה ופועל עליה כמעט כחיוך – האור שהוא חיוך החשכה. אף שהמקור היה זעיר ביותר, אם בכלל היה קיים כאנרגיה, הוא היה קיים מחוץ לבית. אור שעוצמתו קבועה בצורה לא טבעית, בלא כל רעד או רטט. היה זה אור שבא מחוץ למערה, מעבר למחיצה – האור של ההכרה.

כיוון שזה עתיד להתקשר למה שפקד אותי כעבור שנים בהר משה ליד סנטה קתרינה, אני רואה באור ההוא איתוּת ממרחק עצום, כלומר מהעולם הפנימי שלי, איתות שאיכשהו הצליח לצאת החוצה ולשרוד בעולם החיצוני. יותר משהוא בא כאור, הוא בא כדי לחזק את הצורך במימוש, מחוץ לעצמי, של אפשרות האור. והוא, האור, אמר לי כי אף על פי שאמא מתה, ולמרות כל מה שיקרה לי, הנה, יש אהבה גם בשבילי.

במשל המערה אומר אפלטון כי האנשים הקשורים בשרשראות מול הקיר שעליו הם רואים את צללי החיים כחיים, פשוט נולדו כך. כל חיי הסתכלתי בקיר שמולו נעקדתי, וראיתי עליו אופטיקה של חלום ושל מציאות, של ילדות ואהבה, של דמע ודם. רק כך יכולתי להחזיק מעמד בקטיעוֹת שנקטעו חיי. כשאני מציג לעיני עצמי ואחר כך גם לעיני אחרים, את הגדמים של המומים, אני מוכן להרוג את מי שבא עם השמועה שיש עולם מעבר למחיצה. מובן שזעמי לא ידע גבול כשהועלתה אפשרות שבעולם ההוא, של האור, המומים שלי לא רק שאינם מומים, אלא שהם מדליוֹת – כל אחת מהן קשורה בסרט משי בצבע אחר ועליו רשימת האזרחויות שלי: מהגר, הומו, ישראלי, יהודי, רומני.

עכשיו, כשאני מעבר למחיצה, אני מנסה לשחזר את הרגע הראשון של השחרור. אבל ככל שאני מתקרב לכך, ההכרה מגלה רק אור עז כאותו אור שראה הילד שהייתי פעם בהקיץ או בחלום.

על הספינה לפלסטינה שיחקתי במילים, שהיו ונשארו הצעצועים האמיתיים שלי. הסתכלתי בים, מתענג מהמחשבה הבל תיאמן של היסחפות בשובל הקצף של האונייה. ואז פגשתי נער בגילי ששמו היה יוסי. סיירנו בין כל הסיפונים, עלינו וירדנו בכל גרמי המדרגות והשתחלנו, רזים שכמונו, בין מאות הצינורות שהיו שם, כל צינור ותכליתו, אף כי נדמה היה שהם מוצבים שם רק כדי להפריע לרצון שלנו לרוץ, בלי להיתקל בשום מכשול, קדימה, אל העתיד, אל האינסוף.

ובלילות שרו הנוסעים עם המדריכים שירֵי כיסופים לציון ולירושלים. בינתיים אבי ואחיי איבדו את הכושר לדבר איתי, לא ידעו מה לומר לי, והרגישו קצת אשמים על השינוי הזה שכולנו מחוללים זה בחיי זה. ואז המסע הגיע לסיומו.

עיר הופיעה באופק. ים והרים. חיפה, לחישה עברה בין המהגרים. אבל לנו לא היתה התרגשות של מגיעים, כי דומה שלא היתה משפחה אחת שקרוביה לא באו לקבל את פניה חוץ מאיתנו. ירדנו מהאונייה ועלינו על מונית צ’אקר שחורה. שלוש משפחות נוספות שיועדו לאשדוד באו ועלו כל אחת על מונית משלה. בעיניי היתה זו קבלת פנים מרשימה ביותר, אם כי לא הבנתי מה שאבין רק בעוד חמישים שנה: הגענו, באמת הגענו, וזה סופי. כמו המוות של אמא. זה לא סיפור. זה לא צל על קיר מואר באור פנס.

ירדנו מהמונית. החול מסביב הרגיע אותי. הוא היה שלוחו של החול הפנימי, החול מנפולי, אף כי היה זה כמובן חול אחר שבא לגרום לכך שלא אפחד כלל. הבתים לא היו מחוברים עדיין לחשמל, אבל החול התחבר לחול שבתוכי. היה לי סוד בתוך החולות. ורק אני ידעתי שהבניינים ארבו כל העת לטרף האנושי שייכלא בהם.

קיבלנו מיטות מתקפלות, סירים, מרגרינה ופח מסחרי של ריבה. ואז, כשכולם הלכו, ונשארנו עם מיטות הסוכנות והלחמים הפרוסים והסיר שלא היה גז לבשל בו, באו משבי הרוח, ולאחר מכן נהמות הרוח שהיו ביטוי לחוסר שביעות רצון גמור של הארץ ושל החולות לכך שאנשים באו להתיישב בנקודה הזאת. והזעם של הרוח היה בעיקר על כך שפעם היא נשבה כאן חופשית, ועכשיו היא תיתקל כל הזמן בבלוק 1047 ובשאר השיכונים.

בלילה ביקשתי מאבא שנחזור מיד הביתה, אף שלא היה עוד שום בית ברומניה, וספק אם מתילדה היתה מקבלת אותו אחרי שנטש אותה. תראה איזה רוח, לחשתי לעצמי, חושך מסביב ואין אף אחד ואין ילדים בגילי. אבל, אמר אבא, יש מקלחת ובית שימוש בתוך הבית, אתה מתאר לך? הכול בתוך הבית, שלא לדבר על הבית עצמו, הכול חדש, תראה. אבל גם הוא היה זועף ונראה מאוכזב, כאילו תלה את כל תקוותיו בהגרלה הזאת ששמה ישראל, וכנראה הפסיד.

אחר כך השתררה דממה וכולם הלכו לישון. ואז בא הקול, שלפעמים היה טוב ולפעמים היה נורא. הקול בא וסיפר לי את סיפור הנחיל היהודי; כל מי שנולד יהודי, אמר הקול, מצטרף לנחיל היהודי שהוא בדרך כלל מפוזר, וכל פרט חי בארץ אחרת ובתנאים אחרים. אבל לפעמים, כמו בסופת רעמים שתמיד מבשרת משהו נורא ממנה, הרוח של הנחיל מתעוררת והיא מחסלת כל סכנה.

תשמע, אמר הקול, אבות אבותיך, שחיכו לך כאן, אומרים לך שלום ומברכים אותך עם בואך לארץ. אתה אולי לא יודע, אבל הארץ הזאת היתה החלום של מיליוני יהודים במשך עשרות שנים. כל מה שהם רצו היה לחזור לארצם הקדושה. והנה, אתה זכית במה שלא זכו דורות של צדיקים וחבורות של רבנים ועשרות מעני נפשם ומתפללים ביערות – אתה קיבלת ארץ ועם במתנה.

נכון, היית צריך להקריב לשם כך את אמא שלך, אבל היא רואה אותך מלמעלה ויודעת שזה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לך. ולה? מה זאת אומרת לה? מובן שהיא התברכה ונאספה אל אבותיה במועדה. עם האופי הלא יציב שלך, עם הרצון שלך לרָצות, עם ההימשכות שלך אחרי בני מינך – מי יודע מה היה קורה לך אצל הקומוניסטים. עכשיו אתה כאן. אתה רק צריך להמשיך את זה.

הלילה הראשון בארץ נמשך. נרגעתי כי החיים היו חיצוניים לגמרי. הרוח המשתוללת אמנם נשמעה כאן, אבל היא בעצם נשבה על פני כוכב רחוק. ואחרי הלילה ההוא באו לילות רבים. ולאחר מכן באו, כנראה בפעם הראשונה, הרבנים, כפי שאני קורא לקבוצה דחוסה של גברים בקפוטות ובכובעים גדולים שחורים, כמו של חסידי בעלז ויאשי וסאטו מארֶה, אבל הם היו יחד כמקשה אחת, כמו על ענן. הם דיברו אליי ולפעמים עפו בגובה החלון של המטוס בו טסתי, ונדמה היה שזה לא מפריע להם בכלל, אלא שזה ממש נעים, להתחרות בריצה עם מטוס.

אבל רק בלילה הראשון ההוא בארץ, לפני שהתחילו ברקים ובאו רעמים עזים כעונש אקוּסטי על עולם טמא ובלתי ראוי, הם לחשו לי את הצעתם. ואף נתנו לי רמז, בנפנופי ידיים ובמהירות ההליכה, או הרחיפה, שזה גורלי ואין מוצא. הגויים שולחים את הבן הראוי ביותר לכמורה, האם זה לא ברור?

אמנם איחרתי בכמה שנים טובות, ובתנאים אידיאליים הייתי צריך להתחיל ללמוד כבר בגיל חמש, אבל אלה היו פני הדברים. גם נתנו לי שֶם של ישיבה בירושלים ושל רב גדול בקבלה שאיש לא ידע את שמו מחוץ לחוג שלו. אני צריך רק לרצות להיות נזיר יהודי, ואז לא תהיה לי שום דאגה, הם יטפלו בכל, ואוכל להקדיש את עצמי אך ורק ללימוד. אחרי הכול, מדובר בכימיה של המוח. אתה יכול לכוון אותה לשטויות ולהבלים. ואתה יכול להפנות אותה לתורה ולזכות בכתר הרבנות הגדולה.

לא הבנתי את כוונתם, לא היה לי מושג מה זה תורה, והעניין נשכח בלהט הדברים הבאים, כאשר כל יום הביא איתו תימהון חדש. החומה שבאה להציל אותי ביום שבו אמא מתה הלכה והתחזקה. כל תימהון כזה היה עוד אבן בחומה. או מלבן זכוכית.

כעבור מספר ימים, במהלכם אבא דיבר עם נציגי הסוכנות, הוחלט שאצא לפנימיית נוער בניצנים. הלכתי לשם, מתוך האדישות לכאורה שהיתה הביטוי של הריקנות שחשתי. אפילו חייכתי כשיצאתי לדרך. אבא אמר, יהיה לך שם טוב, יהיה לך אוכל בזמן, יהיה נקי. אפשר היה אפילו להאמין שהוא מדבר פעם אחת לטובתי, ולא איך זה יועיל לאחת התחבולות שלו. כעבור שבוע הוא פגש את לאה, עולה חדשה מבוקרשט, ובתוך זמן קצר הם נעלמו יחד לתל אביב.

לא אהבתי את מוסד ניצנים בגלל ריח משחת השיניים באולם המקלחות. אפשר לומר שזו סיבה טיפשית, אבל דווקא משחות השיניים סימנו את הטריטוריה של הייאוש והבדידות, ובעצם הפחד שהמשחה תיעלם, כמו הפנימייה, כמו הארץ. זה קרקס, דברים יכולים לעוף, אמר חניך ממוצא פרסי שניסה להתיידד איתי ולא יכולתי לשאת את ריח הפה שלו. ניסיתי לסבול את זה ואמרתי לעצמי שזה אנושי ושגם לי יש. חשבתי לשאול חניכים אחרים אבל לא העזתי.

בסוף הגעתי למדריכה שלנו. היא שכבה במיטה וקראה בספר האגדה. אפשר? כן. המדריכה, יש לי שאלה לא נעימה, אבל אני מוכרח לדעת. יש לי ריח מהפה או לא? היא קמה והריחה, ואז, כיוון שהיתה גם מעין אחות, הוציאה שפופרת קטנה מארונית ואמרה לי לשמור את זה למקרה שיבוא ריח, מה שלא סביר כי זו תופעה של אוכל שלא התעכל כראוי, אבל בהחלט אוכל לתת את זה למישהו שסובל מהבעיה.

המדריכה, המוסד, משחת השיניים, ריח פה, הנער הפרסי, הלימודים עצמם – כל זה היה עניין חיצוני לגמרי, שלא באמת היה קשור אליי, אבל הפיץ ריח עצום של בדידות שלא הייתי בטוח כי אוכל לעמוד בו. בלילה, בכל חדר, עמדו ארבע ישויות של ייאוש שלא היה סיכוי שהן יפנו זו אל זו בבקשת עזרה. בעינֵי עצמי הייתי תלמיד תיכון ברומניה, שאך זה התחיל ללמוד גרמנית, והוא יוכל לקרוא ספרים, כל ספר שירצה, ולא רק מהספרייה העירונית שבארמון המלך לשעבר, שהיא אחרי הכול ספרייה לילדים, והוא יפענח את געגועי הארץ והוא יכתוב בשפת הספרים. איך הנער הזה הושלך מאונייה על החוף הנורא הזה? בניצנים?

הגשמים גברו, ואני הלכתי ושקעתי בהזיית קיום שהיתה קרובה יותר לטירוף מאשר לחיים. אם אמות ברגע הזה, כאן, חשבתי, עם כל השישים קילו שהבאתי מרומניה, מה זה ישנה? עמדתי ליד החלון, ראיתי את הבניינים המרובעים שבאמצע ואת הארוכים שבצדדים. יצאתי החוצה בקור העז ומילאתי את מגרש הכדורגל דובים וזאבים, צוענים ורבנים.

הדממה שסביבי החלה לפקוע. המאגיה של הנחיל החדש הצליחה להפנט אותי. הוא כבש את העולה החדש, צירף אותו אליו ומרח אותו בריח שלו, ריח של חוזרים מהים.

עזבתי את ניצנים כי לא יכולתי לשאת את הבדידות של הזולת. אחי האמצעי התגייס. אחי הגדול, שרק הוא נשאר בעיר, היה שקוע בענייניו. למשך חודשים נפלאים, עד תחילת התיכון, חייתי בחירות גמורה שבה יכולתי להיות מי שרציתי ולספר לעצמי ולימים גם לחברים מהכיתה סיפורים שהמצאתי, בעיקר על מהפנטים יוצאי דופן; היה מופע של מהפנט באשדוד ואף שנמשכתי כמו בתשוקת אהבה להתנדב על הבימה, משהו עצר בי ונשארתי במקומי, צופה בקנאה באלה שהעזו להתנדב. לא היתה להם שום סיבה להיות גאים בכך – המהפנט הרשה לעצמו אז להורות למהופנט לשפוך על עצמו דלי מים.

כך או אחרת, התעורר בי עניין עצום בהיפנוזה. קראתי מה שמצאתי בספרייה וזה לא היה הרבה. העברית שלי עדיין היתה מוגבלת ביותר. לא ידעתי, אבל אבי ובני דורו ידעו עברית לא רע, כי למדו את השפה בבית הספר היהודי בביוולארי. לכן עיקר המידע על המהפנטים ועל מעשיהם הגיע אליי משבועונים ברומנית, שהיו נפוצים מאוד בתקופה ההיא בארץ. כמעט בכל אחד מהם היה מדור לתופעות על-טבעיות ובעיקר למהפנטים. שם קראתי לראשונה על האיש שידע לשלוט בלהקות של ציפורים, ואמרו עליו שהוא עבד עם אלפרד היצ’קוק. מובן שהוא היה מסוגל להפנט להקות של כלבים או עכברים, אבל לא הבנתי בדיוק לאיזו תכלית זה נועד, חוץ מזה שהדבר היה במסגרת המלחמה הקרה.

מלחמת ששת הימים פתחה את עידן הזוהר בהיסטוריה הישראלית הקצרה. והשכיחה את שביתת הארבעים בנמל שהתרחשה קודם לכן – ארבעים פועלים מחו שלא נכללו בהסכם שחתמה ההסתדרות עם נמל אשדוד, ולא התקבלו לעבודה קבועה בנמל. התחלתי לעבוד בספרייה באשדוד בלי משכורת. הספרנית דבורה עתריה עמדה על אהבת הספרים שלי וקירבה אותי אל אהבת הספרים שלה. הספרייה היתה בווילה באזור ב’, אזור שהוא עכשיו מוזנח מאוד. האמבטיה היתה מעין מחסן קטן ושם סידרתי והחתמתי ספרים. שם גם התחלתי לקרוא את ספרו של פנחס שדה “החיים כמשל”. בפסח, דבורה הזמינה אותי לקריאת ההגדה. כל כך גאה הייתי כאשר קראתי את ההגדה בלי שום שגיאה.

אבל חשתי כה בודד, והייתי מספר לעצמי סיפור על מה שקורה לנער הדומה לי בדיוק, אבל הוא חי באחד הכוכבים הכי רחוקים. ברור שהוא לא יכול להיות בכוכב חיצוני, שם אין חיים ואין תודעה. הוא חי על כוכב שנמצא בקצה הרחוק ביותר של התודעה שלי.

הוא לא צריך להתעסק בעניינים של העולם הפיזי. הוא היה בן ארבע-עשרה כשחייו נפסקו איכשהו, ושמו הוחלף והוא נלקח לארץ אחרת והוכרח לדבר שפה אחרת. הוא לא הסכים והוא אמר שהוא לא יוותר על מה שקדוש לו. הוא יילחם, הוא ילך לבד בלילה למצודת אשדוד, הוא יפגוש את אלֵי הזמן, הוא יתבע דין וחשבון, הוא ישמור על השלמות שלו.

הוא ייסוג אל כוכב רחוק ומשם הוא יצפה בגסיסתו הקיומית של תאומו, זה שלקח את גופו ונתן לו שם אחר וחיים אחרים. הוא יהיה האני העליון. הוא יוכל להציק כל אימת שירצה לזה שנשאר במערה, מעבר למחיצה, בניגוד לרצונו.

אל החולות באשדוד נמשכתי מהרגע הראשון. לא ידעתי מה יש בכל גרגר, אבל רוח נשבה בין גרגרי החול ולחשה דבר מה. יעבור זמן רב עד שאבין את הלחש שלה. בכל מוצאי שבת חצי עיר היתה צועדת ממרכז א’ למרכז ב’, כל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, סובל מדיכאון קליני בעקבות טראומת ההגירה. כדי להקל קצת את החיים היו קונים כבר בצהריים כרטיסי קולנוע אצל קלרמן הקופאי של קולנוע דגון, ומשם ממשיכים עוד קצת מב’ לא’ והולכים לקולנוע. כמה הם היו? אלפים, אלפים שחלפו בלי להשאיר סימן, חוץ מילדיהם.

גם אני הלכתי וידעתי שאני רואה את נעורי העיר, אבל לא ידעתי שמהגר לא משנה את מקומו, והוא נשאר במקום שאליו הביאה אותו הגירתו; כפר, מעברה, עיר גדולה, חור נידח. ככל שירצה להסתלק משם, בטוח שחיים קלים ונהדרים מחכים לו בעיר גדולה, שלא לומר בתל אביב, כך עליו לדחות את המחשבות האלה, שאינן אלא המצאה מפתה וזוהרת של חוסר השפיות שקורא תיגר על השפיות. הרי האדם משתמש בעשרה אחוזים בלבד מהמוח שלו, וזו השפיות. כל היתר למכירה, אם יודעים איך להתמקח.

לא ויתרתי על דקה אחת באולפן לעברית, וכל לילה חזרתי וכתבתי את המשפטים שלמדנו בכיתה: לדודה רות יש מטע תות. המונים צבאו על פתחי האולם כדי להאזין לגונֵי קולה של הזמרת.

בגיל 16 נסעתי בפעם הראשונה לתל אביב לחנות ספרים ברחוב אלנבי, שמכרה את מיטב התרגומים שאך זה ראו אור ברומניה; ספריהם של מרסל פרוסט, אנדרה ז’יד, דנטה, הסופר הרומני הנהדר זכריה סטנקו ועוד.

שתי המילים “תל אביב” לא יכלו להיות עיר כיוון שהיו במשך שנים אותיות ומילים, סמל, משהו כמו השם יותם ראובני, מישהו שהיה או לא היה פעם, אבל שהוא רק אותיות בלבד, שמות בלבד. אסור היה להאזין לקול ציון לגולה, אסור היה לשמוע שמות של ערים משם.

תל אביב זאת של המילים הכמעט אסורות, התקשרה ליתר הדברים האסורים, וכך היא הפכה לעיר שבה אוכל לפגוש את אהובי שלי, גם בתקופת הרדיפות הקשות נגדנו.

עם תחילת הלימודים בתיכון חילקתי חינמון בשם הניצוץ, ובתוך כך שתיתי את הוויסקי של העורכים, כהצצה אל העתיד. אכלתי עוגות אישיות גדולות בחנות במרכז ב’, שם הייתי קונה גם את “העולם הזה”. ואז הייתי הולך לעבודה. בכסף הייתי קונה אוכל ונייר, ואם היה מספיק כסף, הייתי נותן לעצמי את המתנה העילאית ושוכר מכונת כתיבה מחנות מכשירי הכתיבה, ואז – אין עולם, יש כתיבה. זה נמשך כמה חודשים. כתבתי שטויות ברומנית ובעברית. הייתי רעב והתביישתי בכך. אם הבושה היא קנה מידה לאמפתיה ולאזרחות טובה, ניצלתי בתקופה קצרה כמויות מדהימות. בין היתר הלכתי לשומר הצעיר ולמחנות העולים, ומובן שכל יום הייתי הולך לספרייה.

הפחד תקף אותי שוב ושוב. והיה אפילו לחש שלא יכולתי לזהות, של מה שכיניתי אחר כך בשם הרבנים או היהודים, כי הרי אני מת מזמן ואני עכשיו רק נשמה שיצאה לעולם הנשמות, אלא שבינתיים הזיזו את הגוף שלה. ובאמת, איפה הגוף?

אבות אבותיי לא התכוונו להיעלם. כיוון שהתגלו לי, עומדים על איזה אי שאִפשר להם לרחף באוויר בגובה רב וגם להיות מולי בחדר, הם יתמידו, כמו משפחה, בעצם הנוכחות שלהם.

ניסיתי להצטמצם ככל האפשר. היה גם ספק רב אם אצליח למצוא את שמחת החיים המופגנת מכדי להיות אמיתית, למשל במעבר מיום הזיכרון העצוב והנוגה ליום העצמאות השמייח של כולם, עם בימות ופטישי פלסטיק. שמחה מרוסנת ומהולה בעצב, כמו בשירים של אריק איינשטיין. וזו הסיבה לכך שהוא הצליח כל כך. הוא היה הטרובדור היהודי האחרון, שר לאנשים שכבר הגיעו כביכול הביתה, אבל למעשה היו עדיין בדרך. ולמה לא לומר את האמת? היו אבודים.

בשלב מסוים התרחש בי תהליך מופלא – רמזים מהילדות הכי רחוקה, הכי מכפרת, הלכו והתבררו לי. אולי לא ידעתי עברית, אבל טיפש לא הייתי: רציתי להיות עם בנים. כלומר, לא לשחק איתם כדורגל, מה שתיעבתי באופן גמור, אלא להיות עם נער כמוני ודי יהיה באהבתנו כדי לגבור על כל הקשיים. הוא היה צריך להיות יליד הארץ, כי אל החוג המסתורי שלהם רציתי לחדור. הבנתי כי פניו חייבות להיות מוסתרות, על מנת שתהיה לי הפתעה. רק מאוחר יותר הבנתי כי פניו היו מוסתרות, כפי שמוסתרות עכשיו פניו של אהובי שלי, שהוא כל אהוביי שלי, עם שם ופנים וגוף שמתקמר בקו מקביל לגופי.

מלך הלשונות עשה שאדבר עברית בלא כל מבטא זר. עד תחילת הלימודים, אמרתי לעצמי, אני מדבר עברית כמו צבר. ובמקביל לכך, מהרגע הראשון שלי בארץ, התחיל תהליך של אמירת הארץ. לא הייתי מעורב בכך, וזה שהתרחקתי או שהתקרבתי אל שולֵי הנחיל, לא שינה דבר. הייתי צריך להיות הכלי או האמצעי להבעת העולם החדש, שעדיין עמד אז בכללים של ארץ ישראל היפה והמדומה, והיה כדאי להחליף בשבילו שם, ובעצם להודות בכניעה, בכך שהיתה טעות, שהגעתי לכאן דרך הגולה, ואני מבקש סליחה, מחיקה ותכנות מחדש. ושם, כלוא מעבר לגדר, הבנתי שהגעתי למקום הזה רק כדי להביע אותו.

איך בדיוק הבנתי? זה היה כתוב בפרסומות ענק שנישאו על ידי שלושה מטוסים בשמי הלילה. משהו התברר לי ומיד נשכח. רציתי להיות מקובל על אחרים, אף שהיה ברור כי אני לא רוצה אותם כפי שהם רוצים אותי, או את עצמם. ההבעה הזאת התרחשה מאליה, ואני הייתי רק הפונדקאי שלה, שלא ידע עליה כמעט כלום, כפי ששוער לילה במלון לא יודע הרבה על החלומות של התייר האמריקאי הקשיש, שיושב כל ערב בלובי הקטן של מלון בתל אביב, כאילו חייו עדיין לא התחילו והוא מחכה לאיזה צלצול או קול חצוצרה.

ההבעה היתה המחיצה, היא יצרה את המחיצה, היא כיוונה אותי אל תורת הנסתר, היא היתה המערה שמול הקיר שלה הייתי עקוד. הבנתי כי אני יוצא החוצה, טורף אירוע או מילים, ותוך כדי ההתרחשות כבר רוצה לחזור למערה על מנת לדווח את מה שקרה.

לא ידעתי שמה שיוטל עליי להביע לא יהיה בצורת סיפור רגילה, אלא בזרם תודעה – זרם של מילים שפורצות מן התודעה אל המחשב, כמו מים מממטרה שנער עירום מוציא ממקומה וסילון המים ניתז עליו ועל פריחת עצי התפוח, והזרם הוא במובן מסוים עדות לקיומו.

ההבעה רצתה, כנראה, באמצעי קיצוני יותר של הפשטת המצב, כמו בטקס דתי של הקרבת אדם. גיליתי זאת בדברים שכתבתי ועשיתי תנועה של שקט – שמתי את האצבעות על השפתיים, למקרה שביקום אחר יש צורך שאזדהה שוב בסיסמת כניעה, שתפרוץ לי דרך אל מה שאולי הוא בלתי נראה.

היו לי שלושה סימנים כאלה, שבהם הייתי בקשר ישיר עם ידידי כאח לי שעל הכוכב שלו. לפעמים הייתי אוסף מידע מאינדיאנים אדומי עור ביקום של קרל מאי. בדו”ח לאקדמיה הייתי אומר כי כל הרעש בקשר להגירה הוא בלתי מובן לגמרי, לא רק משום שהוא התעורר כשהייתי בן 62, אלא משום שאז יכולתי להסתדר עם שלושה סימנים בלבד: השמש והחולות ולהט הנעורים. וגם כתבתי רומן שהוא כולו סימני שאלה.

אותה מחיצה שיצרה ההבעה, היא בעצם מסך שמעברו השתוללו השדים. שם היה הדיכאון; שולח זרועות, מעמיק, מסתיר, משנה צורה. אבל הוא היה רק דיכאון, בדיוק כמו הדיכאון של השחיין השוחה בחשכה של התודעה – הוא מקווה שיוכל להפעיל בכל שנייה את הכפתור של החיוך, של האמונה, של החיים. לפעמים זה נפתח ולפעמים זה לא נפתח. ודי בפעם אחת שזה לא נפתח. ואז, כשכבר אי אפשר, כשהכול כאב או רק רצון להישאר במיטה, קל מאוד להתאבד.

אחרי הכול, זו רק שינה שממנה לא קמים. אז מה? אל מה לקום? מה מחכה עכשיו? בעוד שנה? ומה, לנפץ את המחיצה? איך אפשר לנפץ אותה? ובכלל, האם אני רוצה שהיא תתנפץ? ומה יקרה לאחר מכן?

אם לא תהיה מחיצה, אהיה פרוץ לכל מבט ולכל הערה ולכל בוז ולכל שנינה. רצית ספרות, יצחקו אליי. הנה, תראה לאן זה הוביל אותך. תתכחש לה, אם לא תתכחש לה, תראה שזה ישגע אותך, ועוד תתפשט עירום בכיכר העיר ותצעק שיבוא חולדאי, חולדאי, כאילו ראש עיר של זאבים. ותיזהר, אם אתה לא רוצה לראות מה שאני יכול לעשות לך.

מי מדבר? הייתי שואל, מותש, שותה עוד לגימה ארוכה, לוקח עוד כדור, מעשן עוד שאכטה. מה זאת אומרת מי אני? אני הדיכאון שלך ואני גם התאום שלך. אני הארץ המובטחת ואני העברית החדשה. אני האונייה על החולות. אני ההגירה ואני השירה. אם לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול ללכת לאמא שלך.

כבר אז עלתה אצלי שאלה בדבר הקשר בין היהדות לישראליות. הקשר היחידי שלי אל היהדות היה אותו מסע של עשרה גברים ואני בראשם, כולנו בשחור, צועדים בשלג שטשטש את הבתים עד שנדמה היה כי זה יכול להיות בכל מקום בעולם, באטלנטיס אהובתי או אפילו בישראל. מובן שבאשדוד לא רצתי לבית הכנסת. האמנתי בחירות שלי ובחירות של הזולת. שולמית אלוני נתנה תשובות חדות בעניין הזה אז, אבל המדינה התנהגה כאילו היא לא שומעת את דבריה.

נתן אלתרמן הנערץ, שהצלחתי להבין את שיריו די מהר והתפעלתי מהמוזיקליות שלו, ואורי צבי גרינברג הקודר והמאיים בעברית נהדרת, כיוונו גם הם לכך. אלתרמן ואצ”ג היו כמדומה יותר נדיבים והיו מוכנים שגם “יהודים גלותיים”, שנגע בהם הנגע של ההגירה, יתנדבו להקרבה ולשמירה על הארץ.

בפרקי התנ”ך שלמדנו בבית הספר היו עדיין כיסופים ממשיים לארץ ממשית, למקומות שאפשר לנסוע אליהם באוטובוס, וכמובן, ירושלים. ואני רק שמעתי על ארץ אגדית, שמובן כבר לא קיימת, ואפילו אסור להאזין לרדיו שאולי בא משם ואולי לא, וקורא לעצמו קול ציון לגולה. הממשלה של המולדת הישנה אסרה על כך לטובת האזרחים, שחלילה לא נשמע קולות ממרחקים ועוד נרצה להגיע אליהם.

ואולי הנחיל שמרחף מעלינו איננו נחיל ישראלי כלל, אלא הנחיל היהודי המוכר והידוע, שמחפש לעצמו מטומטמים שיאמינו כי הוא ייקח אותם על גבי עננים למקומות הכי טובים. ולירושלים. לא, לא לירושלים הזאת, אלא לירושלים של מעלה, שאליה נפתחת המעלית כאשר מגיעים על קרונות של עננים. הרבנים המציאו את הסיפורים האלה, בעיקר אותם רבנים שלא יכולים להשלים עם החרפה שיהודים באו להתיישב מחדש בארץ ישראל לפני בוא המשיח.

בגיל 17 התחלתי לקלוט שיש בי אפשרות לחיות את חיי כחוויה פרטית. עדיין הייתי לבד לגמרי, בעיירת עולים שנסגרה בשבע בערב, ולא היה אינטרנט. למדתי מה שיכולתי. בעולם התחילו לדבר על גבריות שדודה, מפורקת ומנותצת, שמתה לדעת מה היא כן ומה היא לא.

בבית היתה תמיד אווירה חשדנית; מישהו הולך, מישהו בא. אחי האמצעי התגייס. אבא עבר לתל אביב. כל משב רוח היפך והעמיק בתוכי את חוסר התועלת של כל מה שאני יכול לעשות, להגיד, לחלום. שכבתי במיטה שלי, מול החלון, מסתכל בגשם שעף ברוח, באור פנס הרחוב. לא רציתי כלום. אם כבר, רציתי להיות כמו קודם, אף שלא ידעתי ואיני יודע עכשיו לאיזה קודם התכוונתי, ואם זהו זמן אנושי בכלל. ובמשך כל השנים לא נכנסתי אף פעם לכניסה ב’ או ג’ של בלוק 1047. היתה רק הכניסה שלי. אגיע בימי חיי לאיי הפסחא, אבל לא לכניסה ג’.

האמת היא שלא הרגשתי שום צורך לחשוב על העתיד או על הגורל, כי כל אימת שניסיתי התמלאה התודעה שלי בחיוך מופלא. ומתוך האושר שהחיוך הסב לי, לא היה דבר רחוק יותר מהצורך לדאוג לעתיד כלשהו. אבל בשלב מסוים שקעתי בדיכאון שלא היה דיכאון ממש, כי האדמה ביקום שלו היתה לבנה והיו מסביב אנשים, מהם אפילו שמחים. לא שאלתי מה יהיה איתי, לאן אפנה, מה יקרה בחיי. שאלתי אז והיום, איפה אפשר יהיה למצוא כמה ימי עבודה, על מנת שיהיה לחם לאכול בעוד סדרה של ימי דיכאון, אושר או השתאות? לא. שיהיה מה לאכול כדי שאפשר יהיה לכתוב, לכתוב.

הגשמים והרוחות היו בדיוק מה שהצד המלנכולי שלי חיפש, ולא אגזים אם אומר שבגיל 17, במשך כשבוע, הייתי על הסף. מהו סף זה שאני מזכיר מעת לעת וכאילו אני נמנע מתיאור שלו? מבחינתי, זהו הסף שבין השפיות לטירוף, בין ההכרה לאי-ההכרה, זוהי היכולת להבחין בין טוב לרע. הסף של השאמאן הסיבירי; הוא יכול לעשות הכול, אבל אם מישהו הזיז, אפילו לא בכוונה, פרט כלשהו בגוף ששרוע על האדמה – השאמאן לא יחזור לעולם.

ואז התכרבלתי באושר מעבר למחיצה שלי.

באותם ימים גשומים של גיל 17 קראתי לראשונה את דוסטוייבסקי, וממש חשתי שאני בסנט-פטרסבורג האפלה שלו. העדפתי תרגומים לרומנית. התרגום לעברית של יצירות המופת הרוסיות לא הצטיין במיוחד. ידעתי שאני לא מתאים לפעולה משותפת עם בני אדם אחרים. מיטיקוּ חברי אמר לי את זה כבר ביסודי, ובקשר לכדורגל, הוא אמר, לא שמת לב שבוחרים בך אחרון? כן, אמרתי, ובעצם לא. למה? כי אתה לא יודע לשחק כדורגל ואתה לא אוהב לשחק כדורגל, זה באמת יותר טוב שתקרא מתחת לעץ בהפסקות. ואני יכול להגיד לך שזה מאוד מוצא חן בעיני הבנות, וגם יש בנים כמוני למשל, שהייתי רוצה להיות שם איפה שאתה קורא, אבל גם לשחק כדורגל.

קראתי את אריסטו ברומנית. בן אדם נאבק שבעים שנה כדי להשיג ידע ספציפי, שבו הוא מנופף כהצדקת הקיום שלו. ואז, בבת אחת, הוא שוכח. והוא חולה. והוא מת. ולמרבה הצער זה ידע שלא ניתן למסור אותו בכתב ואפילו בהקלטה. זה משהו שהיה ואיננו. משהו שהוקדשו לו חיים מסודרים וקדושים. וגם הסונטות של מיכלאנג’לו ואוסקר ויילד, כמובן, וזה בערך הכול. מסביב הקיפו אותי שלטים מתנופפים ובהם נכתב, “מוות לסוטים”, “הפוכים גרועים מרוצחים”, “מקבל בתחת מקבל כדור”.

עכשיו מה? עכשיו התור שלי לצאת ולעשות? לחפש מעשים ולעשות את המעשים? נראה שכן. גיששתי לעצמי דרך בדיכאון העמוק, שהתחזה לקלילות ולאדיבות, ואמרתי, ניפגש בעוד שבע שנים. ואפילו הוספתי, באותו מקום ובאותה שעה. כך, ואפילו מתוך אירוניה עצמית מסוימת, פילסתי לעצמי דרך אל האושר ואל ההנאה, שהיו בחירה, תמיד בחירה, ולא היה מסביב דבר שיצדיק את הבחירה הזאת. אבל אמרתי, נקריב הווה אחד כדי שיהיה הווה אחר נעים יותר. למעשה, קיבלתי דחייה לזמן רב.

בשלב מסוים התחלתי לחלק עיתונים ועבדתי גם בדואר ובמיון תפוזים. הלימודים לא עניינו אותי בכלל, והמחשבות על מבחני הבגרות המאיסו עליי את החיים. מתישהו פניתי למחנות העולים באשדוד. לא נמצאו בני גיל מתאימים בעיר, וכך הגעתי פעם בשבוע לפעילות של גרעין שיאון בתל אביב. בדרך לאשדוד קרה לא אחת שהייתי מתגנב, אם כי מרחוק ומוכן לפוצץ במכות כל רומז רמזים, דרך גן החשמל ורחוב יבנה, אזור שהיה אז די מלא בכל שעות הערב. האיש הראשון שדיבר איתי אמר לי במבטא ספרדי חזק, ברוך הבא לגן של הוֹמבּרֶס.

ואז, בפעולה ארצית עם כתובות אש, ראיתי לראשונה את המדריך יפתח.

ומיד, כל מה שרציתי היה להיות איתו.

אולי היה זה בגלל האפלולית ששררה ליד כתובות האש, ובה לא ראיתי הרבה, או שבגיאוגרפיה של האהבה, עם או בלי מין, יפתח היה כבר נרטיב סגור ורציתי ללכת הלאה. כל כתובות האש שהיו שם, ומבחינתי כל כתובות האש שבעולם, אמרו רק יפתח. התאהבתי, וכמובן באדם הלא הנכון.

כמנהגי מיהרתי להביא את השלל אל המערה שלי. הייתי אגרן כפייתי. אספתי מה שמצאתי והבאתי לשם, אם לשם דיווח על ההתרחשות שבה הושג, ואם לשם התבוננות בו בעתיד. אלא שעם הזמן נערמה אגרנות על אגרנות וכבר לא היה אפשר לראות דבר, אף שזה היה כל רצוני כנראה: לראות דברים שהתרחשו בזמנים רחוקים ככל האפשר.

מהר מאוד מה שקרה בגרעין, עם כתובות האש, היה כבר עבר, כלומר היה קיטוע ססגוני אחד מבין עשרות כמוהו שקיימים בתוך כל גרגר חול. יצאתי כמעט לגמרי מטבעת החנק של הבלבול הפנימי. התרכזתי בתיכון. המורה לספרות, שמואל שש, התרשם מהחיבורים שלי והזמין אותי להיות חבר מערכת העיתון, ושיבח קטע שכתבתי על הארץ החדשה.

נישא על מחמאות אלו, ועל רקע הדממה שבפנים, אותה פירשתי כמובן כטבעות הסכמה, החלפתי את שמי, ז’אן ריבן, בשמו של כותב דברים אלה. בלילה שלפני הטקס הרשמי ערכתי את מסע הטהרה. לא ידעתי אם השמות האמיתיים מחכים לנו לקראת הסוף או בהתחלה. אבל ידעתי שבהם נוכל לומר: זאת ארצי, זה אני, כרוך בארץ כנפש בגוף.

לילה גשום אחד ירדתי בריצה את גן אלישבע. הגעתי לחוף, אספתי זמורה או מקל שנפלט מהים והתחלתי להתקדם לעבר אשדוד העתיקה. הייתי בשני מישורים שאיימו לנתק זה את זה, ולהשאיר אותי חסר הכרה על החוף. הייתי צריך ללכת עם הפחד, בעולם החיצוני, ובכך להוציא אותו מהעולם הפנימי.

מצד אחד, הנחיל של אירופה ואבות אבותיי על הענן או האי המרחף שלהם, שבו נולדתי ובו עליי למות. מצד שני, הארץ החדשה, הנחיל המתכנס של יהודים שבאו מכל העולם כדי להחיות את ישראל. נחיל חדש, משיחי-חילוני, הוא השולט בכיפה. נחיל כזה ודאי היה כאן, שהרי אין להניח כי כל שבטי ישראל היו אורתודוכסים מושבעים. וגם אם הנחיל לא היה קיים, הרי הוא נבנה כבר מאה שנה, בעיקר על ידי עקורים וניצולי מחנות המוות. מהגר, אני עתיד ללמוד בדרך הקשה, הוא אדם ששייך להגירה. הוא לעולם לא יגיע, והוא יחלום כל חייו על שיבה בלתי אפשרית.

לא יכולתי לדעת אז, בסוף שנות ה–60, שהנחיל הזה הוא חלק מנחיל הרבה יותר גדול – נחיל ההגירה של המאה ה–20, הגירה מרצון או בכוח, שתשבש למשך זמן רב ענייני מדינות ותביא יחידים רבים לידי טירוף הדעת והתאבדות, מהם על ספינות רעועות שהפליגו אל האוקיינוס הגדול, וכקליפות אגוז הגיעו אל החוף. מהגרים שלא נהרגו בסופות, אלא נהרגו כשנפלו מבסיס המשאית האדישה, שלא ידעה עליהם דבר, בדרך אל החופש.

ואני, בתוך זה, לרגע, בחלון של בית קפה. תמיד, ביחס לתקופה ההיא, בשחור-לבן. חיוך הכרחי שמסתיר את החסר הגדול שכמעט אטבע בו.

שוכח שאנחנו על כוכב נע בין כוכבים.

ובסוף הגעתי רטוב לגמרי לתל אשדוד, והצטנפתי בריקות סביב, כפי שעשיתי באיי הפסחא. היה קצת אור שבא מהכוכבים. כרעתי ברך מול החורבות ששייכות לערבים מהמאה ה–16, אבל בעצם התייצבתי בבית דגון מלך פלישתים, יוצר תנועת הגרילה של ההגירה, של אלה שדינם להתנגד כל הזמן למתרחש סביבם בלא שיוכלו לשנות דבר בסדר הדברים.

האניים הרבים מספור שהתרוצצו בי יתאחדו. אבל לא בטוח, אמר האורקל הבין-כוכבי מעל המגדלור של גבעת יונה, אם זה רעיון טוב כל כך בשבילך. על אף הגשם והרוח, שמעתי אותו היטב, ואז פניתי לחזור אל העיר שלא ידעה דבר על המסע שלי, שהיה רק למענה, והבנתי שאקבל שקט ואישור משלושת הנחילים, לפחות באופן זמני.

כאמור, פעם בשבועיים הייתי הולך לפעולה במחנות העולים. אם יפתח היה מגיע, הכול היה נצבע בצבע עיניו והייתי שוקע בהזיות על מה שאעשה לו. לקראת סוף שנת הלימודים האחרונה, מאי 1968, הודעתי לבית הספר שאני פורש מהלימודים. המנהל יעקב שביט ניסה להניא אותי מכך. ואז אמרתי לו בכל הטיפשות והיופי של הנעורים, “אין לי עניין בחידונים”. הייתי יכול להישאר בעיר עד הגיוס, אבל העדפתי לנסוע עם יפתח לקיבוץ שלנו בסוף הגליל. אני זוכר שלבשתי מכנסי סאן-טרופה לבנים וחולצה שחורה. בשלב זה כבר לא היה לי ספק שאני נמשך לבני מיני.

וכבר בנסיעה לקיבוץ, חשתי שהנה, אני עומד לצאת עוד מעט מהמציאות המעצבנת ולעבור אל מציאות אחרת, זו של הסיפור שבה הכול ייתכן, בקיץ, כשהחום הולך וגובר, כשהחולות רוחשים מרוב חום שהם כבר לא יכולים להכיל, כשפרחי ההרדוף תלויים בכבדות על הגבעולים השיחיים שלהם, הנראים לפתע כקני הגומא שהיו מעבר לרחוב שהיה אז הרחוב האחרון של העיר.

יפתח היה הארץ מן ההרים. הוא אמנם נולד בפתח תקווה, אבל הוא התגלה לי כשליח של הגליל; שיער שחור, עיניים כחולות, תשובה לכל שאלה. עם יפתח קם ועמד בי אותו קו של עונג ואורך רוח, שהוא מיני וגם הכרתי, שכל עוד הוא קיים, יש נקודת ציון לעולם. וכל עוד הוא קיים, הוא רק עולה ומתלפף על הקו של השני, בשמחה של קווים שאנחנו חווים רק את צלה הקלוש מנגד. וכך, כשנסעתי איתו לקיבוץ היה זה מסע אל האהבה שעוד באותו הערב הסתיים בכך שהקשבנו שנינו, נסערים, לקונצ’רטו דה ארנחואז של חואקין רודריגו.

זמן מה אחרי הסיור הלילי אל המצודה, בן גוריון בא לנאום בעצרת בחירות באשדוד. הסתכלתי בו טוב, ומיד הבנתי מדוע הוא הסתכל בפליאה באלפי האנשים שהיו במרכז ב’, וכל אחד, בלי יוצא מן הכלל, רצה ממנו משהו – תנור, מעיל, דירה בקומת קרקע כי האבא הזקן לא יכול לעלות במדרגות. ובן גוריון השתאה עוד יותר על כך שהוא עצמו ניצב על בימה במרכז מכוער של עיר עולים, שהיא ויושביה לא היו קמים אלמלא ראה אותם בן גוריון באוקיינוס הנצח, ומדבר איתם על מה שיהיה בעוד עשרים ושלושים שנה. הרגשתי שהוא מסתכל בי, היחיד מבין כל הנוכחים שם שהבין, וחייך, ואמר, רק לי – לפני עשרים שנה כל העיר הזאת לא היתה קיימת.

ואז התחלתי ללכת לעבר בן גוריון; האבטחה היתה פחות הדוקה, ואפשר היה להגיע ללא קושי אל הבימה. כאשר הגעתי לשם, הסתכלתי לרגע בזקן פרוע השיער שעמד שם, ואז אבות אבותיי הרימו והעמידו אותי על הבימה. ואני אמרתי, חינוך, וירקתי על בן גוריון את יריקת הארס של הגלות שהוא הביא עליי.

הבנתי שבן גוריון מעולם לא רצה כאן מיליוני בני אדם. הוא ידע שהם לא יחזיקו מעמד. הוא וחבריו רצו פורומים קטנים, נאומים, כבוד בלי הרבה אחריות. והוא אמנם הכריז על הקמת המדינה, אבל זה לא היה במישור הזה, כלומר, גם במישור הזה, אבל בעיקר במישור של המיסטיקה היהודית, ושל יהדות מזרח אירופה שננטשה, ומיליונים מהם נשרפו ועונו ונרצחו. אבל היא קיימת, היא יקום מקביל כמו האינטרנט.

אחרי שני ניסיונות כושלים של מִמשל עצמי, ברור שהיהדות יכולה להתקיים רק כאגדה על שיבה, שהופכת לטרגדיה וטירוף בקרב אלו שמתקרבים יתר על המידה לקו המפריד בין הזמן ובין האגדה.

האם מישהו יאמין שעם שלם, שנוא ומבוזה, ששישה מיליון מבניו נרצחו רק על היותם שייכים אליו, יקום וירחף על עננים ועל ספינות רעועות ויקים מדינה? בן גוריון המהפנט ואנשיו נסחפו יתר על המידה אל הסיפור של הרצל, ועכשיו היו צריכים לתת במציאות העובדות תשובות על שאלות של חלום, תחייה ומשיח. כן, בן גוריון היה מהפנט. וליתר דיוק, המהפנט הגדול ביותר בהיסטוריה; הוא הפריט היחיד של נחיל שהצליח לקומם נחיל.

אל איש כזה שמחתי להצטרף. דמי הרישום היו החלפת השם. אבל כבר לא יכולתי – עמדה בינינו יריקת הדורות.

שום דבר לא התרחש אחרי שהלכתי למשרד הפנים והגשתי בקשה לשינוי שם. ודבר לא התרחש כשהגיעה תעודת הזהות עם השם החדש – יותם ראובני. הסתכלתי אז בשם הזה, והוא נשמע לי, לאחר מעשה, כמישהו מן המכבים; אותיות חזקות, ת”ו, מ”ם, פעמיים יו”ד. כך או אחרת, הייתי מאושר. הייתי רחוק מאוד מהחיים עצמם, וכל מה שסבב אותי נראה כחלום.

ואז, ארבע שנים לאחר ההגירה, באה המלחמה; מעבר למחיצה שלי אצו-רצו צבאות וטנקים ואלפי חיילים, עוברים על פני בן גוריון שהפנט אותם, ובכך הפך אותם לישראלים לזמן מה.

והיה קול הרעם מקהיר; המצרים יבואו באמצע הלילה עם סכינים להבהיר לי שזאת לא ארצי. מי יוכל לומר לי אחרת? ברגעים האחרונים שלפני השינה הייתי רואה איך בן גוריון בגודל כוכב מוציא מכובע הקוסמים שלו חיילים ומיילדוֹת, פועלים ואיכרים, בתי חרושת ושדות, מטעי עמק ומטעי הר, ומעיף אותם אל החלל הבין-גלקטי, מעיף אותם לאט, לא מאמין בעצמו למראה עיניו. אולי, הוא אמר לעצמו, זה יתאים רק הפעם.

לאחר המלחמה שנמשכה שישה ימים, נדמה היה שכולנו בתיכון גילינו את הערבים, אף שהם הוזכרו כמדומה בשיעור אזרחות ביחד עם ההערה שהם חיים במשטר צבאי. לבושתי אני חייב לומר שלא התקוממתי על כך, אף שהתקוממתי לפעמים באופן לגמרי חסר שחר נגד כל עוול אפשרי.

ברור שמערכת החינוך הצעירה עשתה ככל יכולתה על מנת ליישב בין הממשל הצבאי ובין שאיפות הצדק המוחלט של תיכוניסטים. הפתרון שנמצא היה לא לדבר על כך. היו לנו די והותר בעיות, כל אחד במשפחתו, ולא ייתכן שמישהו מבין המהגרים לא תפס את עצמו לילה אחד כשהוא משתאה על הדבר הזה שהוא חלק ממנו – שהוא עזב את ארצו ואת עירו ואת חבריו ואת מקצועו, והוא בא לעיר הזאת, לאשדוד, והוא מנסה לדבר בה עברית. ואשדוד אז עיר שאין מי שלא מהגר אליה.

עולי המגרבּ שבשבילם ארץ ישראל היתה תמיד דבר חי וקיים, ועולי מזרח אירופה שלא היה להם מושג שיש שפה כזאת עד שהחלו לדבר בה. וכולם חיו את הפלא בלא לדעת שהם חיים פלא. הם חיו מציאות של מיתון ושל מלחמה, אבל איכשהו למרות הקשיים הכול היה נפלא. כמו נס יציאת מצרים.

וכל עוד המהגרים הרגישו שהם משתתפים במופע הפלאים של בן גוריון – המוציא נמל ומפעלי תעשיה מהכובע, ומפזר אותם בחולות של אשדוד – לא היה מחסור ולא היתה כמעט קנאה. ההשתאות מול הפלא הגיעה לשיא גרוטסקי עם המאניה של הניצחון במלחמה, ולאחריה הגיעה עבודת האלילים של הצבא כמגן על הארץ.

זה פחות או יותר המצב עד עכשיו.

ההשתאות לא היתה זקוקה לדברים חומריים על מנת להתקיים; היא פיעמה בכל אחד מהמהגרים, גם כדי להשקיט את ייסורי ההגירה, וגם כתגובה למציאות אובייקטיבית: הנה עיר שבה חיים יהודים מכל מיני מקומות בעולם, שלא היה להם שום סיכוי להיפגש אלמלא עשה בן גוריון בלהטיו, והם מדברים בה עברית כפי שדיברו בה אלפי שנים קודם לכן. אחרי היסטוריה של רדיפות, אחרי השואה ואחרי מלחמת השחרור, אפשר היה להתענג לרגעים על הפלא שמי אם לא אלוהי היהודים עושה שוב לעמו. באמצעות בן גוריון, כמובן. הרי ייתכן שאנחנו עדיין קפואים בהיפנוזה שהוא עשה לנו במרכז ב’.

ההשתאות הזאת התפוררה לאטה במשך תקופת ההמתנה הארוכה למלחמה, והיא הפכה לאימה מפני שואה נוספת. חשבנו כבר שהובסנו. הציפייה הפכה לזיכרון של תבוסה. חיכינו לגדודי המצרים, הסורים והעיראקים שישטפו בעירנו. ואני ידעתי שהמהפנט היהודי בן גוריון לא יכול לעמוד נגד המהפנטים הרבים הבאים לעומתו.

כך או אחרת, הדברים התחילו להסתדר אצלי בראש; בניתי את גישת החיים שלי, את קני המידה שעל פיהם אני רוצה להתנהל. וברגעי הפחד שלפני המלחמה כתבתי שירים. התברר לי שככל שארצה, לא אהיה לעולם במרכז הנחיל, המקום הכי בטוח והכי מסוכן גם יחד. האם רציתי להיות שם? אין לי מושג.

מי שרואה את המציאות, לא יהיה משתתף ולא יהיה רק עֵד. מתוך השתוקקות תמידית להיות יותר או אחר מכפי שנקבע שעליו להיות, הוא מתרחק מן המציאות, וקודם כל מעצמו.

הפצצת שדות התעופה של מדינות האויב, ביום הראשון של המלחמה, סימנה למעשה את סוף המלחמה; סוריה נדחקה מהכנרת, מצרים סולקה מסיני ועזה, וישראל כבשה את היישובים הערבים בגדה המערבית של הירדן. ההיסטוריה של המושג כיבוש היא ההיסטוריה של ההגירה, כאשר הכיבוש דוחק בה ומסלק אותה מקדמת הבימה, שם היה עליה להיות.

סוף המלחמה, ומלחמת ההתשה שהחלה מיד אחריה, הבהירו כי הארץ נתונה לפולחן המוות, שהוא דתם של הישראלים. ומה ייעשה במיליון הערבים שישראל כבשה? ומה ייעשה בערביי ישראל? האם תהיה כאן מדינה דו-לאומית?

האמת היא שזה לא היה אכפת לי בכלל. איכשהו, לא האמנתי שתהיה שואה נוספת. מיד חזרתי אל חיי מעבר למחיצת הזכוכית, וכל אימת שניסיתי לנפץ אותה, כדי להיות לגמרי כאן, באה בושה שלא נתנה לי לעשות את זה. זאת היתה בושה כפולה; מצד אחד, הבושה בכך שהקיום ההומואי שלי יתגלה (לפני שכתבתי על כך ספרים וסדרת מאמרים), ומצד שני, הבושה שבשמי ובזמני נעשה מה שנעשה לפלסטינים. זה היה גדול עליי כדי כך שהסתתרתי מעבר למחיצה.

בשנות ה–60 של המאה ה–20, השנאה של ההטרוסקסואלים כלפי ההומוסקסואלים היתה בשיאה. זו היתה בעיקרה שנאה אטוויסטית, חייתית, שנאת השונה מרוב חשש להיות כמוהו. בחוגים מסוימים בארץ אכן נדמה עתה שזכויות ההומואים וההטרוֹאים שוות, אבל ברוב עריה, ובעצם בכל מקום חוץ מתל אביב ולמעשה אזור מסוים בתל אביב, השנאה הבלתי נתפסת הזאת, כלפי בני אדם שלא עשו לשונאים דבר וחצי דבר, היתה חיה ומתחזקת.

קל מאוד היה להבין אותה; זו היתה שנאה של נחיל הטרוסקסואלי הבנוי מפריטים מגוונים, כלפי נחיל הומוסקסואלי הבנוי מפריטים חד-מיניים, דבר שנתפס כאיום ויש לחסלו. למהגרים ולבני הארץ שנדבקו במחלת ההגירה, במקום שזה יהיה ההפך, היה את מי לשנוא.

ומה בקשר למצעדי הגאווה, הספרים, השירים, תוכניות הטלוויזיה של הומואים ועליהם? הרי בכל אופן משהו השתנה, אבל בעצם זו רק עמדת פוליטיקלי קורקט. לא היה קשר בינה ובין מה שקורה בחוץ, ומה שממשיך לקרות עד היום במקומות מסוימים בעולם.

אחרי מלחמת ששת הימים התברר לי שהמולדת לא יכולה להיות אמא לכולם. היא אמא לאלה שמתיישבים בשטחים. היא אמא למי שצועק לה אמא. היא אמא בעיקר למי שיש לו אמא, אבל כאן חתך אותי באבחת אש נחיל אחר, שחשבתי שהתנתקתי ממנו. ולא זו בלבד, אלא שטוב שעשיתי כך, שכן זה היה קשור לדברים נוראים, כגון חופש, ליברליות, סובלנות – הסיסמאות הנבובות של שבע שנות הלימודים הראשונות ביאשי ובבוקרשט סיפקו את הסחורה, גם אם במהופך. הארץ התגלתה בכיעור מדאיג, כאשר האנשים היפים ביותר שפגשתי התנערו מיופיים ואף עטו כיעור במתכוון, כאילו היה עליהם לבלבל את דעתו של בלש מיומן.

אמנם החומה שביני ובין העולם לא התנפצה, אבל מה שקרה בצד השני שלה היה לפעמים קרוב יותר, קרוב עד כדי חנק. קרוב כדי כך שרציתי לברוח, כי איכשהו הבנתי שלא אוכל להיות שליח אילם של הצדק אל מצודות רבות כוח של עוצמה צבאית.

ויפתח? קרה מה שקרה בינינו, ובעצם לא קרה. הוא היה יותר שמרן ממני, ואני שנאתי את ההומו שבפנים בעוצמה לא קטנה מזו שבה נמשכתי להתייצב לצד קו התשוקה. לפעמים, בהרים, אין צורך במגע פיזי. שומעים שם צלילים באקוסטיקה קרובה יותר אל הנשמע במרומים.

פחדתי לראות את הארץ שאמורה היתה להיות שלי, ופחדתי לראות את עצמי כחלק מהנחיל של הארץ, זה שכבש ושלט וקבע ופסק והפריד וערך חיפושים והציב מחסומים, ובכך ביטל כל אפשרות של התקרבוּת בין הישראלי ליהודי. היה ברור כי בלי התחברות של האניים האלה, באמת לא תיתכן כאן מדינה אמיתית. ומה אני עשיתי? נשארתי בחלקת המהגרים ולא הלכתי הלאה מן הגלות.

מעבר למחיצה השתוללה כבר אז כת משיחיסטית קיצונית כדי כך שלא היה מה לעשות נגדה. בתחילה היתה מעין שעשוע, שוט לאיים בו על ערבים, מעין יחידת 101 אזרחית. אפשר היה לפעול נגדה לפני שהעלמת עין הפכה את הקיצוניים האלה לקובעי הטון. אחרי מלחמת 1967, כאשר יחידות משמר הגבול השתוללו ברחובות הערים הגדולות, עדיין אפשר היה לשנות את המצב, אפשר היה אחרי הכול לשלוח את אנשי משמר הגבול חזרה אל הגבול. היו שראו הזדמנויות טובות וחזרו בתשובה מזורזת כדי להשיג עבודה או בית. לי זה נראה כמו התנחלות בתוך תפאורה של הצגה. לא חשבתי שיהיה לזה עתיד.

עד שיצאתי מתל אביב הייתי בטוח שהפוסט ציונות היא עניין של שנה-שנתיים. ואז גיליתי את אשדוד, את מגדלי המגורים שלה, את הילדים. המאמץ העצום של צעיר להיכנס לעבודה בנמל, בבתי הזיקוק או בעירייה, הוא המאמץ של הילד שנבחן על מקום בבית ספר תיכון. מובן, המזרחים והוועדים שלהם שולטים בעיר ובארץ. זה יימשך כך ויהיה יותר גרוע, כי המידע שיעמוד לרשות המנהיגים יהיה יותר ויותר מוגבל. הם יחשבו שהם בקיאים לגמרי, הם והיועצים המשפטיים שלהם, אבל לא דיני עבודה יחולו כאן אלא דיני כריתות. העבודה תיעלם.

כת של לא יותר מאלפיים איש משכה את כולנו תהומה, מתחזה ומתפתה כתשובה מלאה ומוחצת לכל חֶסֶר ולכל פקפוק, מציגה את עצמה כסוף ההגירה, כסוף הסכסוך בין היהודים לישראלים. וגם עם הפלסטינים. צריך היה לחכות למשיח או לא צריך היה לחכות למשיח, זה לא משנה עכשיו. יש בארץ שישה מיליון יהודים. מי שרוצה לחפש הקבלות היסטוריות יכול למצוא כאן עבודה לשנים רבות.

מתברר כי הציונים בנו את ישראל כדי שהדור השלישי של המדינה, רובו אכן יליד הארץ, יחזור אל הדת. וכל אחד מאלה שהיה חייל שם, בפלנטה ההיא, מצדיק את עצמו ומשחרר את עצמו מן האשמה; רק מילאנו פקודות, הם אומרים. רק סיפקנו שירותים וסחורה, הם אומרים. זה לא היה כיבוש בכלל. ירדן וסוריה לא היו ממש מדינות. ובתמונות בטלוויזיה לפעמים הם רואים חיילים אחרים, בכפרים הערבים המוכָּרים כל כך, ונדמה כי דבר לא השתנה ולא צריך להשתנות.

באים אבות אבותיהם, שהם אבות אבותיי, ואומרים להם, לקבוצה של מתעללים בתושבים מקומיים בחסות השלטון, שלא תעזו להתענות במחשבות שווא כאלה. אתם קדושים. עם ישראל קדוש. כל מה שאתם עושים הוא רצון אלוהי ישראל. ומה הוא רוצה? לסלק מפה את כל הערבים. יש להם שלושים ושתיים מדינות. נשלם, כמובן, אם יהיה צורך. ביד נדיבה ובתרומה של יהדות הגולה. הרי זו הסיבה שהיא קיימת.

איך אדם רציונלי לחלוטין מסוגל להאמין שאלוהים בחר בארץ הזאת ליהודים, לו ולמשפחתו, וזו האמת היחידה וכל היתר או”ם שמו”ם? אבל הרי זה בא לנו בדיוק כך מטעם המהפנט הגדול מכולם, דוד בן גוריון.

ורק המוזיקה מנחמת. לפעמים, מאוחר בלילה, כשכבר אין כוח לשאת את מה שמתרחש מסביב, את העוול שזורם אלינו והוא מעשה ידיהם של יהודים דתיים, צודקים בעיני עצמם, כל כך דואגים למשפחתם – אז רק המוזיקה מנחמת, משליטה את עצמה על הקיום האקוסטי, משתיקה את השאלה שנשאלת שוב ושוב, כבר כמעשה אוטומטי, ועם זאת לא מנוחם: למה דווקא כאן? אם כותב הוא בהכרח הראי של תקופתו, למה דווקא לכאן? למה לשקף דבר שאין לו שיקוף, דבר שאין לו ראי, סכסוך שלכאורה כולם רוצים בסופו ולמעשה כולם רוצים להאדירו?

במשך מלחמת ששת הימים וזמן רב אחריה עבדתי כמורה מתנדב בבית ספר יסודי בעיר. היינו מהופנטים כמעט שנתיים, ומלאה הארץ אלבומי ניצחון וביטחון עצמי שכמותו היה ליהודים כאן רק כשבראשם עמדו משיחים מטעם עצמם. הייתי מאושר כי הנחיל קרא לי, הנחיל מילא אותי. עוד מעט הוא יגלה את כוונתי האמיתית ויזרוק אותי אל תהומות הטירוף. אבל אז הייתי אחד שהחליף את שמו, שהיה מוכן להיאבק, לתת, לא לבקש כסף מאיש, ללכת לעבוד אחרי הלימודים בשתיים ואפילו בשלוש עבודות. עם זאת, הייתי עדיין מעבר למחיצה שלי. אבל רציתי להבין את הנחיל. להרוס את הנחיל. לבוז לזמן. להיעלם כמו שבאתי עם חיוך ענוג של מי שלא אמרו לו אף פעם שיש לו זכות מלאה להיות בעולם הזה. כשהאופנה באה, הבנתי שלי לא תהיה מערכת סלון מעור מלאכותי, כדי שאפשר יהיה לנקות היטב אחרי כל ביקור של הנכדים. קשור במערה שלי, רואה על המסך מה שרואה, יכולתי לעמוד על חוסר התוחלת שבכך, שכן המאמץ הדמוגרפי הערבי יגבר בסוף על הכול. חברים וחברות, אפשר אפוא ליהנות קצת. די עם שליחויות ותפקידים ומטרות ומטלות ודין תנועה.

כלאתי את הארץ בחוץ. בפנים היתה ארץ ביניים, ובהחלט לא המולדת הישנה. הייתי במערה שהיתה גם אי ההכרוֹת. הייתי לבד, רחוק מאנשים חיים, אמיתיים, אבל הייתי בתוך תמציתם האנושית המרגשת והמסעירה מכל נשיקה.

מצאתי כל מה שרציתי. התגלגלו לידיי הספרים הנכונים. פגשתי את פנחס שדה, שידע להרשים גם כשלא היה לו סיפור. אפילו היו לי שיחות עומק עם כמה חברים מהכיתה. מלחמת ההתשה שבאה לאחר מכן היתה רחוקה מדי ולא פגעה בגרעין הנחיל שלנו.

אנחנו מגדירים את קיומנו ביחס למלחמות. האם יעלה על הדעת דבר נורא מזה?

כחברי גרעין סוציאליסטים התחייבנו לערכים של צדק, אמת ושוויון. חברי המשק ניצלו אותנו בלי בושה, ועוד בחורף, ואנחנו ראינו בזה איכשהו עניין צודק וסוציאליסטי. כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם. באספה של הגרעין נשאלתי מה אני קודם, אמן או חבר גרעין. הם נדהמו כשאמרתי בחוצפת נעורים, אמן. אבל הנחיל, באמצעות הצבא, הדביק אותנו.

היינו אמורים להפוך ליחידת צנחנים. כן, הנערים חדוּרי ההכרה, שהלכו בדצמבר בשבילי המשק ועשו עבודות ניקיון בקור של הצפון, כי הם חייבים לעבוד, כפי שצקצקו חברי המשק בחדרים המחוממים שלהם – יהפכו לנחילון מעופף בתוך הנח”ל היכונה היכון. ויש בהמנון גם שחל וגם דגל, אוהל, ובדמיוני גם מזווה. לא נשכח להם את התה בחדר החם כשהיינו בחוץ, בשלג ההרים.

הנחיל קרא באופן אישי לכל אחד מהחברים בנחיל, לכל נחלאי. והוא היה מאוד משכנע, ולא היה צריך לדבר.

אחרי חצי שנה בקיבוץ שלנו בסוף הגליל, הגענו לטירונות במחנה 80. כל מה שעשיתי בקיבוץ, ובהצלחה לא רעה, כשמנעתי קרבת יתר על מנת לשמור על הייחוד שלי – על מנת לממש את עצמי בלי הפרעה, כמובן, ולחשוב על ההתגשמות שלי בעתיד, התגשמות באמצעות הכתיבה – עמד להילקח ממני.

הגיע היום של הגיוס. מיד הופיעו מפקדים, ודי אם מפקד היה משמיע מילה – למשל המילה מצבה במובן של מצבת כוחות – וכולם היו עוברים לדום. הלל המ”מ האלוהים היה עם האלים האחרים והוא דיבר במגרש של מחנה 80 בגשם שוטף, כשהוא לא מסיר את עיניו מדף נייר שהחזיק על ההדום מולו. בהוראת הנחיל, שלא נרתע כלל מהיפנוזה, המשיך לדבר עד הסוף, כאילו לא יורד גשם.

הוא דיבר על נשק, על סכנה, על מלחמה. ואז הופיעו אבות אבותיי מחופשים כמו שהיו מתחפשים אצלנו בביוולארי בפורים כשהיתה שם קהילה של למעלה מאלף איש. ואף שזה היה לכאורה הגיוני לחלוטין, ומתאים מאין כמוהו לאוהל הדולף במחנה 80, התקוממתי ונזפתי בעצמי. מה לא בסדר בזה? חשבתי. הלוואי שגם אני הייתי יכול לומר את זה.

הלוואי שגם לי היה משהו מוחלט כזה, למות בשבילו, כמו אלוהים.

הגעתי לקיבוץ שלנו לפני בחינות הבגרות, ובמשך חצי שנה בערך הייתי שם לבד לגמרי, עד שבאו חברי הגרעין. אמנם עברתי לגור איתם, אבל כמעט שלא דיברנו. לא היה לי כישרון להקסים בשיחה, אלא את אלו שתשוקתי עטפה אותם בשליה של זוהר. אבל שמעתי חברי גרעין שאמרו שהם רוצים לעבור לאזור התעלה, שם התנהלה מלחמת ההתשה הנוראה, ולא להיות בצפון השקט של הארץ.

מדוע התקוממתי כאשר שמעתי את הדברים האלה? כי חבריי כבר הזדהו עם מולדת שהקשר איתה הוא בפולחן המוות. בגיל 18 קל למות למען דברים, או לרצות למות למענם, או לחשוב שאם תמות יהיה טוב יותר לכולם. זה פתרון רצוי, וזה מוציא אותך מן הסבך הבלתי ניתן להבעה שבו אתה שרוי. וגם יזכרו אותך כגיבור מלחמה.

ואני רציתי לומר להם שלא למהר, שאם לא ימותו בגיל 18 אולי יתאהבו בחיים, ועוד יתברר להם שהיה כדאי לחיות. אבל מי יודע מי מת קל יותר: נער בשיא ימיו, בזוהר אהבת המולדת, או זקן שראה את כל המתים הצעירים והמתים האחרים; ראה אותם עולים ויורדים, מי בפשע שלא התגלה ומי בפשע שהתגלה.

אמנם חששתי מפני הצבא, ובעיקר הייתי צריך לעמוד על המשמר כדי שהצבא לא “ישנה” אותי, אבל בעיקר חששתי מכך שאאבד את הפרטיות שהיתה לי בקיבוץ. הייתי חייב לפעמים להיות לבד.

אבל לנחיל היו תוכניות אחרות.

נסענו לבקו”ם וקיבלנו מדים, ואחרי שלבשתי אותם נראיתי מגוחך בעיניי. רבים מוצאים בלילה הגורלי הזה של חלוקת המדים ידיד נפש לכל החיים. אני פגשתי את דורון. הוא היה מגרעין אחר. כל הלילה, עד שלקחו אותנו לבסיס, דיברנו על מה שיקרה איתנו; על הצבא, על אחרי הצבא, ועל האלוהים ואיפה הוא היה באושוויץ.

חולקנו לאוהלים. דורון היה באוהל אחר. באוהל שלי היו חבריי מהגרעין שהכרתי היטב, אבל הם נראו לי פתאום זרים, ואפילו אויבים, שליחיו של אותו “צבא” שיהפוך אותי למישהו אחר. נאבקתי נגד כל התערבות במוח שלי. ידעתי שהיא יכולה לבוא בכל צורה, בידידות ובאהבה ובשנאה ובזעם. עשיתי זאת בלי לדעת את הסיבה. נאבקתי בעזרה שחברי הגרעין העניקו לי בנדיבות עצומה. הם עזרו לי לסדר את המיטה ולעמוד בלוח זמנים.

בחופשה הראשונה חזרתי במדים לאשדוד. הדירה ההיא, שלימים תיהפך להזיה, היתה קרה וריקה. לא היה אוכל ונדמה שלא היה אפילו חשמל. מיד יצאתי החוצה, הסתובבתי במרכז א’, עמדתי ליד חנות שסמוכה למדרגות. רציתי כמובן שמישהו – אבא, אמא – יופיעו פתאום ויגידו, הו, איזה יופי, אתה חייל בצבא ההזיוֹת שלנו, טוב שבאת לחופשה, בוא הביתה, כן כן, הביתה, לא יאשי ולא אשדוד, הביתה. הכול מוכן שם, אמרה אמא, בדיוק כמו שהשארתי לך ב–23 באוגוסט. זוכר? זה היה יום חג ברומניה, והיה מצעד חגיגי. אתה ישנת כי תמיד אהבת לישון הרבה. השארתי לך פירות ליד המיטה כמו שאתה אוהב. בוא, בוא הביתה. יש מרק עוף שהכנתי.

עמדתי בפינה של מרכז א’ עם פנקס קטן ביד, וכתבתי “אני חייל”. ואז חזרתי לדירה הריקה.

ביום ראשון חזרתי למחנה 80. הייתי נחוש בדעתי להשתחרר מהצבא, והרגשתי שאם לא אשוחרר אני עלול להתאבד, כפי שעשה מזכיר הגרעין שלנו, כשלושים שנה אחר כך. התנדבתי לשמור על המחנה בטקס ההשבעה כי ידעתי שאף אחד אחר לא יסכים, שכן כולם רצו כל כך להישבע אמונים למדינה ולצבאה. לא נשבעתי. המזכיר יענק’לה הביא לי תנ”ך ורובה. הרובה הוחזר. התנ”ך כאן. יענק’לה איננו. אני תלוי כמו ברגע ההוא בין הגירות.

הלכתי לקב”ן והוא ראה מה שראה. אחר כך שאל אותי מה אני קורא. אמרתי, קפקא ודוסטוייבסקי. אי אפשר, הוא אמר, זה או קפקא או דוסטוייבסקי. אז פנחס שדה, אמרתי. התהליך היה מהיר למדי. בינתיים נשארתי באוהל, מוקף חברי גרעין, אבל הם היו זרים לחלוטין. יותר מכל הציקה לי התחושה שאני כלוא, שאני בצד אחד של הגדר, ובצד השני נוסעות מכוניות אל החופש.

אבות אבותיי באו על השטיח המעופף. הם החזיקו שלט שעליו היה כתוב ירושלים. בסך הכול, אמרו, הנה אנחנו מעופפים כאן במלוא הדרנו מעל ניננו החייל. אנחנו כמה? ארבעים דורות. וכמה לא היו כמונו? שלושה, כולל הדור של ההורים שלך. איפה שלושת הדורות האלה ואיפה אנחנו?

ידעתי רק דבר אחד: להתרחק מהר ככל האפשר מההיפנוזה הזאת, קודם שתשפיע גם עליי.

הייתי בן 20, ארבע שנים בלבד בארץ. הספקתי ללמוד עברית, להיות בתיכון, בקיבוץ ובצבא. וכל זה לא התאים לי. היה חורף. הייתי לבד בדירת הסוכנות שלנו, שהיתה ריקה לאחר שאחי הגדול התחתן. הרתחתי מים על הגז כדי לחמם את הדירה. ישבתי ותהיתי מה יהיה עליי, למה לא יכולתי להיות בצבא ובכלל כמו כולם. למה אני אוהב להיות לבד, וכשאני לבד אני מוכרח שיהיו איתי אנשים?

כתשובה, התחלתי לכתוב שירים.

באופן מעשי ניסיתי באמצעות הכתיבה לחבר בין האניים, בין המישורים. הכתיבה הִפנטה אותי והחזיקה אותי מהופנט קרוב לארבעים שנה, כשהיא העיקר והיתר תפל. היא היתה המרשם לחיים שכתבתי, ואני היחידי שלא יכול היה לפענח אותו. הקיום התרחש מעבר למחיצה, כדי שאפשר יהיה לבחון אותו למען הכתיבה, שהיא העיקר. היא הדיווח מתוך התרחשות, היא הקיום.

מובן שרק מעטים הם אלה, בכל דור, הנדחקים או נדחים לעמדה כזאת, שבה למציאות אין ערך חומרי, ולכסף אין שום חשיבות. מי בוחר בעֵדים אלה? מי מהפנט אותם כך שיתמסרו לכתיבת עדותם בכל לבם ובכל מאודם ויראו בה את עיקר חייהם וכל היתר תפל ומיותר? הרי לא ייתכן שאדם יבחר בעצמו בחיים בשוליים, שכן ניתן להשקיף על הכלל רק מהשוליים, ומהשוליים הוא תמיד נראה רע מאוד.

היה ברור שכבר אז, ב–1970, החברה הישראלית עסוקה בהשגת האמצעים הדרושים על מנת להיות בורגנות מבוססת מבחינה כלכלית, שיכולה, אם יש צורך, לעמוד מול כל אתגר, כלומר לתת כל שנה מיליארדים לצבא. אלה שכתבו בדם לבם, שחשפו את עצמם כדי לא לחיות יותר עם הבושה על כך שהם בעלי מומים, היו בידור. תחילה בהצגות ואחר כך בטלוויזיה.

בעולם הגדול הבינו את זה. כאן הכתיבה היתה צריכה להיות עדות. היא היתה צריכה להיות מרשם הכניסה למולדת. מי שאמור להבין דברים כאלה יבין. הכותב הוא הקורבן. הוא ניסה ככל האפשר להתקרב ולכתוב. הכיבוש ביסס את הבורגנות, והיא מעוניינת בהמשך הכיבוש שסיפק משרות.

עבדתי אז במועצה לשיווק פרי הדר בנמל אשדוד, ואף התחלתי לעשות חוג דרמטי בבית הספר לקציני ים. עבדנו על “המרד על הקיין”. הים היה קרוב. אמנם לא היו לי חברים בעיר, אבל התמכרתי לשגרה לא רעה בכלל: העבודה, שם גם אכלתי, ואז קריאה וכתיבה.

ב–1971, שנה אחרי שהשתחררתי, כתבתי מכתב לשר הביטחון, משה דיין, שבו ניסיתי להסביר מדוע הייתי חייב להשתחרר ממחנה 80, ומדוע אני מבקש לחזור לצבא, וכי למרות הכול אני מרגיש שאני חייב לתרום את חלקי למקום הזה.

בקשתי אושרה, אף כי חזרתי בעצם לשירות מילואים והוצבתי בחיל חינוך. היו הרצאות מוזרות, במיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים, ביחידות קטנות לאורך כביש ביר גפגפה עד סואץ. שירתי גם בגלי צה”ל, ובשנה מסוימת כל אנשי המילואים של חיל חינוך נשלחו לשמירה בגבול הצפון.

ואז הגיע הזמן לסקס.

זה היה עם בחור מזרחי, ערבי או מרוקאי, בין החורבות של שפת הים ביפו. ואולי סתם בין סלעים שהיו קרובים לחוף. העניין הוא שאני לא בטוח אם הוא היה באמת הראשון. כלומר, הוא היה הראשון כמבוגר, אבל היו לפחות שני ילדים כשהייתי ילד וניסיון אחד באונייה. הניסיונות האלה היו יותר משחקים מאשר ניסיונות.

הוא היה נמוך, רזה, שערו כהה, אבל עם תחת קטן, מזדקר וחצוף. הוא ידע שהוא מטריף, אחרת לא היה שם, ונמשכתי אליו יותר עם כל רגע שעבר, כי הוא נראה כמו פושע או עבריין.

הוא אמר לי – כשאני כבר עומד מולו וקו של חמדה מחבר אותנו אנכית ואני רוצה רק ללכת עם הקו הזה, ומוכן לעשות כל דבר כדי שזה יתאפשר – יש לך שעון יפה, ואני, נמשך אליו כבר כמו משוגע ממש, נתתי לו את השעון. הוא הכניס את השעון לכיס. היה ברור לי לגמרי שהוא גונב את השעון, אבל בה בעת זה היה גם קסם בל ייאמן שבו הזמן פשוט נעלם.

עכשיו אתה נכנס לזמן חדש, הוא אמר. יש לך כסף? הוא שאל. כן, אמרתי, והראיתי לו בשמחה כמה שיש לי. כשהוצאתי מטבעות הוא עשה תנועה של ויתור. הוא לקח את הכסף. תזכור את זה, הוא אמר, אתה תחפש אותי כל חייך. כמה יש פה? תשע וחצי לירות? תישאר כאן חמש דקות אחרי שאלך, שלא יראו אותי. והכסף? זה מחיר החופש שלך. בתשע וחצי לירות קנית את החופש שלך לכל החיים.

הרגשתי שם, פתאום, כאילו אני אחד החיילים הספרדים שבאו עם הרנאן קורטז, ונשלחתי להצית את הספינות כדי שלא נוכל לחזור אחורה, רק להתקדם. כך או כך, הייתי צריך ללכת ברגל עד חולון, ולבקש מדודה בטי כסף לחזור לאשדוד. אבל לא הצטערתי שהאמנתי לו. לא הצטערתי על ההשתאות.

סך הכול לא מצאתי שום עניין מיני בבחורים כמוני, כאלה שפגשתי בגרעין או שראיתי בקפה כסית. הם לא יכלו לספר לי שום דבר שלא ידעתי. ואני רציתי את הסיפור של המסתתרים, של הנבוכים, של הבוכים במסתור על החטא שהם עושים וחייבים לעשותו. רציתי את אלה שבאים מהחיים עצמם, ללא עידון וללא ציפוי, שבאים כמו שהעולם בא. ומה בקשר ליפתח? הוא נועד להיות המסע, וכך אכן היה.

הואיל שהייתי בשני עולמות בו בזמן, במה שקורה ובמה שכותב, למעשה לא הייתי ממש באף אחד מהם. שום דבר חומרי לא היה חשוב בחיי. יכולתי לקנות מיטה מפוארת ב–15,000 שקל ולזרוק אותה כעבור שבועיים. מה שכן אספתי היו הספרים; הייתי בא שוב ושוב לחנות הספרים ברומנית ברחוב רמב”ם בתל אביב. לקחתי משם את כל הקלאסיקה – דוסטוייבסקי, מרסל פרוסט, אונורה דה בלזק – ובמחיר אפסי לעומת מחירי הספרים בעברית.

הייתי לוקח את הספרים לאשדוד, ונישא בהם בלילה, כמו שהיה בימי התיכון כשהייתי יושב שעות בחדר אמבטיה שהיה מחסן הספרייה העירונית, וקורא כאוות נפשי. אלא שעכשיו רציתי שהספרים יהיו שלי. רציתי לכתוב הערות בשולי הספרים. לא, לא סתם רציתי, הייתי מוכרח. האפשרות לחיות בתוך מציאות שאני כותב אותה, הפנטה אותי ולא הרפתה ממני אלא כאשר הייתי זקן, וכל מה שהיה קשור אליה, ואל האהבה, ואל האשמה, כבר היה כאילו שייך לחייו של אדם אחר, והאדם הזה, הכותב עדיין, הולך ואובד לאטו בחולות הסמוכים.

אדם מתייחס אל מצבו כאל תוצאה של דברים שהוא עשה, אבל בגיל 20, האשמה היתה גדולה, ועדיין לא בא האלכוהול ועוד לא ראיתי אף מילה שלי מודפסת, אף על פי שכבר שלחתי סיפורים ועוד למוספים הספרותיים של העיתונים. אבל את הדברים הטובים ביותר בעיניי לא שלחתי. עד היום אני שומר אותם לעצמי. וגם זה תרם לאשמה, שהלכה וגדלה עד שלפעמים הייתי אומר לעצמי שאני איכשהו מרמה את כולם – מרמה את עצמי, מרמה את הזמן.

המוזיקה, שמנחמת תמיד, לא ניחמה אותי אז. אפשר לומר שעדיין לא גיליתי אותה, אבל ככלל האירועים המכריעים בחיי קשורים לטקסטים, הם באופטיקה של הקריאה, אבל לא באקוסטיקה. המילים ליוו אותי כל הזמן, בשלב ראשיתי שלפני ניסוח ואחר כך, עם הניסוח, בשטף הולך וגובר. לא היה קורא, לא היה צד שאליו מופנה כל המאמץ. אני הייתי המלך, אני הייתי שחרזדה, אני הייתי אחותה, אני הייתי המוות והחיים ביד הלשון. המוזיקה הפכה לרקע, ואחר כך לצורך, אבל תמיד רק אחרי הניסיון למצוא את הדברים במילים.

ב–1971 קבע בית המשפט העליון שיהודה ושומרון ורצועת עזה הם שטח כבוש על פי הדין הבינלאומי, אף כי בצו מפקד ראשון נאמר כי השטחים האלה שוחררו מירדן שכבשה אותם כפי שמצרים כבשה את עזה. אבל היתה החלטה חד-משמעית – מדובר בכיבוש. מונח, כביכול, שהשימוש שנעשה בו עיוות ומעוות את דמותם של ישראלים ופלסטינים.

הכיבוש התחיל לייצר מיליונרים, רובם אנשי צבא לשעבר. ולמרות ההחלטה של בית המשפט העליון, ההתנחלויות פרחו. הימין חגג על הדם של הפלסטינים. ישראל נראתה פורחת. נדמה היה שזה יימשך כך אלף שנה.

ברחתי אל הכתיבה; הדף או המסך הוא בעצם המולדת שלי. אני יכול לשבת מולו כאן, או באוהל במונגוליה. המראה של ספריית הקבצים מרגיע. בקובץ זה, שנכתב כעת, אני אורח. מכאן אני יכול להגר לקבצים אחרים ולחזור בלי שאיש ידע על הנדודים, כי הכול במחשב, הכול במולדת הזאת, שמי היה חולם עליה בביוולארי, בזמן הרחוק ההוא, שם בחושך ומשום מקום בא לילה אחד אור עז ומסתורי?

הכתיבה היא פעולה כימית במוח שמתורגמת בתנועת אצבעות על מקלדת, שמחוברת אל האינטרנט וכך אל העולם החיצוני. אנחנו אותיות שמתקתקות אותיות באור לא נודע. אבל האור נועד לומר דבר אחר. האור הבטיח שהוא יאיר לי את כתיבת הסיפור שלי. ובכל אופן, ככל שירצו בכך אבות אבותיי, שעד כמה שהבנתי היה האור ציוד מארסנל הציוד שלהם.

אבל לעתים לא היה בזה כדי להקל את התשוקה הרומנטית, הגורלית, כפי שכינה אותה אוסקר ויילד, שהיתה מעלימה הכול, בעודי הולך כעיוור אחרי צעיר שעינינו נפגשו לרגע, ואפשר היה לטבוע בהיענות, הגובלת בחיוך, ובאהבה, בכך שהכול אפשרי, גם אם לרגע האפשרות עצמו – מבט שהוא בכל פעם מחדש, בכל פגישה בין גבר לגבר, היסטוריה עולמית של אהבת גברים. מבט שמבטיח גאולה מן התשוקה, בחמלה, בלי גיל ובלי איסורים, כשמסביב עיר של מהגרים.

בכל פגישה כזאת, ובלי קשר לאורכה, מתקיים קשר אינטנסיבי שלא שייך לעולם המציאות בעוצמתו, ואפשר לומר עליו שהוא ממקום אחר, משם, מעבר למחיצה, מקום שבו אין דין אחר מלבד דין האהבה. הקשר שקיים מחוץ לדברים המוגבלים בתוך המחיצה – השמש, המולדת, העצים – מתגלה לראשונה, רק כדי להידחות על ידי גופים הכבולים לקיר, שפועלים גם לחיסול השליח.

ואיך, למרות העוצמתיות הזאת, יכולה לבוא אשמה? איך ייתכן שהאושר הרומנטי והכביר, שבא עם התשוקה הרומנטית הכבירה, יהיה מקור לבושה קטלנית? בושה שלא רק הופכת את הקיום לבלתי נעים, אלא לבלתי נסבל ממש. אם הדבר הכי יפה שיש בי – מעבר לכתיבה שהיא המלכה – הוא פשע, ואני צעיר בן 20 המבקש את אושרו, מה אעשה? לאן אפנה? אפנה, כמובן, לתל אביב.

ביפו כבר היה בר להומואים, וכן היה את גן החשמל, ואת גן הבריכה שלא היה גן כלל אלא המקום שבו נמצאת עכשיו כיכר אתרים, ואת גן העצמאות. והיה המועדון של אמיר שרון ברחוב ירמיהו, רחוב שבו אני עתיד להתגורר רוב חיי.

הייתי בא בערבים מאשדוד, לבוש מכנסיים לבנים ומעיל שחור, מחפש אחר התשוקה הרומנטית הכבירה, והיא היתה מתגלה במקומות לגמרי לא מתקבלים על הדעת, כמו התחנה המרכזית הישנה. ואז הייתי הולך כסומא אחריה, ואם היתה מתממשת הייתי נישא בה אל החיוך של האושר הגמור (שהוא גם המוות), ונופל מיד אפיים ארצה אל הגדרות הפשע הנוראות ביותר.

ועם זאת, לא היו לילות כאותם לילות של תשוקה רומנטית עזה, לילות ירח מלא, שבהם אהבה הוליכה שני גברים זה אל זה, בעיקר אל העיניים, כאשר הידיים וכל השאר אינם אלא מעין התגשמות של העיניים, בגגות העיר, עם נגנים מהפילהרמונית שהוזעקו באמצע הלילה לנגן קטעים שביקשתי, ובכך רצה לשמח אותי מאהב עם זין בגודל של רבע אצבע. זה היה סביר, עד גבול מסוים. זה היה סביר נוסח פזוליני.

לא היו לילות כאותם לילות שבהם תשוקה פגשה תשוקה אחות, ושניים היו טובעים זה בזה לא כדי ליצור אחד, אלא כדי להיות משהו אחר, לא מכאן. היופי שעמד ביסוד הדם שרעד בוורידים ובעורקים, שטף מן העולם את העוול ואת הצדק, את הטוב ואת הרע, ונשארה רק אותה התשוקה, שככל שהיתה עזה יותר, כאילו היתה פחות ממשית.

אבל הגאולה שלי עדיין היתה באמנות. אוסקר ויילד מת רק שבעים שנה קודם לכן ומה שהוא אמר היה חד וברור: האמנות היא המצילה אותנו בכל יום. בכל אופן, היא יכולה להציל אותנו, אם נאפשר לה. אלא שרוב בני האדם לא מעוניינים בגאולה של ממש, אלא בטקסים ובמקומות מפגש, שם הם יכולים להשמיע תפילות רדי-מייד ולהתפנות לעסקים ולרכילות.

האמנות לא רוצה בימות להצגת אמנות. היא רוצה בימות להצגת מיצגים חיים. ומיצגים כאלה שראוי שלא יוצגו כלל ולא משום רמתם הירודה. להפך, רמתם גבוהה מאוד, ואפשר יהיה לעמוד עליה רק כעבור שנים רבות.

אבל בינתיים לחכות, להסתתר, להתחפש. השירה היתה יהודה עמיחי ונתן זך. גם חיים גורי. הם נולדו שמרנים. עם כל חייל שנהרג בארץ הם נעשו יותר שמרנים, כאילו על כל חלל הם קיבלו אחוזים ברנטה נצחית. כל אחד מהם רצה לכתוב את השיר על המת האחרון. זה ייזכר יותר מזה שכתב את השיר על המת הראשון. זה יהיה השיר על סוף הסכסוך. משוררים, סופרים, ציירים ובימאים חיכו לזה. נשארו ערים לילות שלמים בשיחות על איך ומה, ומאיפה הכסף, ומה ייעשה בכל אלה שעובדים עכשיו בשביל הצבא.

אבל כבר אז היה ברור לי שלא אעזוב את העברית, ולא רק מהחשש שהגירה אל שפה אחרת תשגע אותי לגמרי. לא אעשה זאת מתוך קשר בלתי נראה, אבל בלתי מעורער ביני לבין אלה שהחליטו לכתוב בעברית, כשהדבר היה בבחינת שיגעון, והם יכלו להתפרסם בשפות אחרות – גנסין, ברנר, ואפילו עגנון.

בינתיים המשכתי לעבוד בנמל, מוקף משאיות עמוסות פרי הדר שהיו מגיעות מבתי האריזה. כל נהג היה ניגש אליי עם תעודת המשלוח שלו, והייתי מטביע עליה מספר, ובסוף המשמרת מסתכל באוניות, כמעט נוגע בהן, ואומר להן, חכו, אוניות גדולות, עוד מעט אבוא, עוד מעט גם אני אצא למרחקים הכחולים.

וכשהייתי הולך בין האוניות, בדרך להחתים את הכרטיס שלי במשרד המועצה לשיווק פרי הדר, ערפל היה בא וממנו נבראו הספינות. אולי היו אלה הספינות שעגנו בנמל, והן התגלו לי כפי שהיו ביקום המקביל שבו התקיימו, ואולי היו אלה ספינות אחרות, מתקופות אחרות, מלאות מאגיקונים, מהפנטים אדומים וכחולים, מכשפים שחורים ולבנים, שהנחיל שלהם הביא אותם עד הנה. לא היתה לי שום הוכחה לכך ועל כן מיהרתי לסלק את הדבר מדעתי.

משאיות הביאו את המהגרים לעיר נמל. השביתות היו מיותרות. הנמל היה צריך עובדים רבים. המלחמה פרחה, הנמל פרח. הגיל של אלו שהייתי פוגש ברציפי הנמל, עם עלות השחר, היה הגיל הנצחי של ההגירה.

אחרי שלא הייתי ישן לילה שלם, ורק קורא, חושב, כותב, הייתי יוצא החוצה, אל הערפל, אל הרוח, אל הים הקרוב. גם הערפל היה צעיר והוא אפף אותי ושמח לקראתי והסכים להיות כל צורה שדמיוני ביקש שיהיה, אבל לא לזמן מספיק על מנת לנסח את הדבר. ואז היה מתפזר, ועף, הלאה, גור ערפל.

חייתי בעיר נמל שממנה לא יצאו אוניות נוסעים, ולא העליתי אז בדעתי שאולי אפשר לפנות לאחת הספינות ולשאול אם הם זקוקים לעובדים. ואולי הייתי בדיוק במקום שבו נועדתי להיות, ולהשתוקק אל המרחקים? והערפל לא היה ערפל באמת, אלא שורשים שנבקעו פתאום, ועפו מבולבלים למעלה – סילוני שורשים עולים בעקבות הניתוק הפתאומי, החד, שלא אִפשר שום הסתעפות של כאב.

הכול פרץ והיתמר ובא מכל העברים והיה לערפל של המהגרים. הוא עזב את היקום החיצוני שבו הטרידו אותו בלי הרף ובא והשתלט על היקום הפנימי שלי. שוב ושוב הלכתי ברחוב משמר הירדן באשדוד, עובר ליד בלוק 1047, מטהר ומקריב, רק להעלים את אלי הערפל. עד איי הפסחא לקחתי אותם איתי. קיוויתי שהם יישארו שם אבל הם לא.

הערפל הזה הוא השטיח המעופף של אבות אבותיי.

על ערפל זה שמעתי רבות בעולמי הפנימי, וידעתי שהוא צריך לבוא ואף חיכיתי לכך, אבל לא הייתי מוכן להודות שהייתי אחד מהם, שהייתי בו בזמן גם על האונייה וגם על הרציף, גם בערפל וגם מחוצה לו. וכמובן, ידעתי שהערפל של המהגרים הוא כוח נצחי, נחילון מסורתי שומר סודות וטקסים, אולי החזק ביותר בתקופה שלי.

כשהייתי עובר מעולם אחד – שהיה כמו תיאטרון על בימת תודעה או כמו סרט על מסך פנימי – העולם שמצאתי סביבי הפליא אותי לא פחות מזה שאך יצאתי ממנו. כשהייתי לגמרי במציאות, כלומר בנמל, זה היה כאילו ירדתי מכלי רכב עתידני, דומה למעלית, אבל כזאת שתומצא רק כעבור חצי מאה, כאשר יהיו בניינים בני עשרות קומות.

במשך שנים הייתי בשני עולמות, שמרחק מילימטרים בלבד מפריד ביניהם, אך עם זאת הם ביקומים שונים. מצד אחד היתה המציאות, ומצד שני היה היקום של הספרים, של הקריאה, של ניסיונות הכתיבה הראשונים. הייתי לבד, אבל בניגוד לבדידות של המבוגר, הבדידות של הצעיר ההוא היתה נפלאה; לא היה בה רגע של ייאוש, הכול היה ציפייה מרוכזת, נלהבת, לעתיד.

והציפייה ההיא נשארה כמו שהיתה, והיא מקור התקווה שלי, כי היתה זו תמיד אך ורק ציפייה לכך שאהיה מסוגל לומר דברים בצורה יותר נכונה ויותר מדויקת, ועל כן יותר נוגעת.

לקראת סוף 1970 עזב אחי האמצעי את הקיבוץ עם אשתו ובנם. הם שכרו דירת חדר בחולון, ליד הבית של דודה בטי, אבל כשהגיעו לשם ראו שבעצם אין מקום לשלושתם בדירה. אחי הציע שאני אעבור לחולון, והם יעברו לדירה באשדוד. וכך היה.

החדר בחולון היה בחצר של וילה, ובכניסה עמד עץ לימון מפליא. מצאתי עבודה במאפייה ואחר כך כסדרן בתחנת מוניות בבת ים. כמעט פעם בשבוע הייתי נוסע לתל אביב, בקו 92, ויושב בכסית. לפעמים הייתי פוגש מישהו ומביא אותו אליי. כל פגישה כזאת היתה מלוּוה בפחד ובאשמה, שהיו מגמדים את היופי שבאהבה. זכרתי שהחינוך הקומוניסטי אמר שכל סטייה תתגלה, וכל חריגה תצא לאור, וכל מסתתר רק מחמיר את מצבו. והסיסמה העיקרית: הנאה היא חטא. ההומו הפנימי, שעתיד לשלוט בי כל חיי, התגבר מאוד בשנים האלה.

מדוסטוייבסקי למדתי שהווידוי הוא התרופה הטובה ביותר, והכתיבה המכוּנה וידויית שאליה נצמדתי באה אף היא כדי לעזור לי להסביר את הפשע, שאינו פשע כלל, אלא הוא שיא האהבה. אבל זה היה פשע לפי חוק שבוטל רק ב–1985. ובכל רגע יכלו לפרוץ שוטרים אל החדר שלי בין הלימונים, ולעצור אותי ואת מי שאיתי. זה העיב עליי מאוד. וכל הזמן הייתי כמו אגרוף קמוץ של מרץ ותקווה, ופחד ועתיד.