אפיק

הוצאת ספרים היום? מי בכלל צריך? מי צריך מו”לות כשהמרחב נפרם ומאפשר לכל הקולות להתערבל אל תוכו בקלות, להישמע באופנים רבים ומשוכללים. ובכל זאת- איך מתגלגלים בצינור הדורות? איך יוצרים קופסת תהודה שלא תהיה נחלת מעטים? איך מוצאים ספרות שהיא טבעית, כלומר שהיא באה מטבעו של הכותב ולא מהצהרותיו – כתיבה שמצהירה על הכותב שהוא כותב בשפתו, שפה שאנחנו רוצים שתעצרו ותפתחו את הלב בשבילה. יש שורה שמשתלבת במחשבה שלנו: “מילים מובילות למעשים… הן נוגעות בנשמה, עושות אותה מוכנה, ומעוררות בה רוך.” זהו, נראה לי שהשורה הזו מבטאת את מה שאנחנו מבקשים לעורר, מה שצ’כוב (בסיפורו “מחלקה מס. 6”) שם בפיו של מיכאיל אברייניץ: “…קול קטן בתוך הנשמה שלי שאומר…” יוסף עוזר (שהוצאנו את ספרו “עמק יזרעאל ירושלים”) כתב בשירו “האדם”: “ולמדתי להביט בתמונת בני האדם…” זה הקול שאנחנו רוצים שישמע, שנשפך לרחוב הישראלי מבין חריצי רפפות הפלסטיק החצי פתוחות שעל מרפסתם או בתוך חדרם מתרחשים הדברים, מוטבעים השרטוטים שרושמים את ההוויה הישראלית. ואולי, מעבר להכול, תפקידו של המו”ל היום הוא להיות נושא כלים, נושא כלים שמאפשר למה שמתרחש במרפסות, בחדרים, ברחובות להדהד.