הנוסע

פעם לפני עידני עידנים היה קונטי פקיד דואר ערירי שחי חיי שגרה אפורים בעיירה שלווה בצפון איטליה. קונטי נבחר בקפידה ונחטף באמצע חייו המשעממים על־ידי אימפריית יקום עתיקה למטרה מסוימת מאוד. משם מתחיל מסע של מיליוני שנים בנפש האדם, ביקום ובזמן. הקורא נסחף עם הנוסע לתרבויות ועולמות ברחבי היקום. נועד בעיקר לחובבי הז'אנר וגם לכל קורא סקרן ובעל דמיון.

מקט: 4-1272-3515

פעם לפני עידני עידנים היה קונטי פקיד דואר ערירי שחי חיי שגרה אפורים בעיירה שלווה בצפון איטליה. קונטי נבחר בקפידה […]

---

פרק ראשון

החטיפה

 

אני חולם את הזמן. לזמן אין משמעות יותר.

כל מה שיצר אותי — השמש, האדמה, הים, השמיים, האוויר — מהתא החי הראשון ועד ארוע הבלהות שהשמיד את העולם, דבר לא קיים יותר. אני הוא הפליט האחרון, ובתוכי אני נושא את הגנום של העולם שיצר אותי.

אני חטוף, מובל ביקום, בבדידות, בחללית חסרת צורה, תיבת נוח מעופפת, בנויה מהחומר האפל שמרכיב את היקום עצמו. היא חוצה את הריק במהירות בלתי נתפסת, חולפת כמו רטט, כמו צל בחלל. היא עוטפת אותי בחיות מתחדשת, לא נותנת לי לגווע וגם לא לחלות. כל מה שיצר אותי חדל להיות בדקות הראשונות של המסע שלי. עולמי הפך מזמן לאבק כוכבים.

אני איטלקי במקור. נולדתי בברגמו שבצפון איטליה, וכל 42 שנות חיי עברו עליי בעירי. כמעט לא יצאתי ממנה.

אני עובד בדואר ועדיין רווק. בבקרים אני נוהג לרכוב על אופניי מביתי, בירידה התלולה למשרד הדואר, נושם את אוויר האלפים הנקי של עירי השלווה. יומי הוא שיגרה. עבודתי פשוטה וחסרת אתגרים. איני שואף לכלום ואיני בנוי להמולת מאבקי קידום ושינויים.

מעולם לא עזבתי את גבולות ארצי, אני סולד ממסעות ויציאה אל מחוץ לגבולות המוכרים לי. פעם אחת בחיי ביקרתי ברומא ופעם אחת במילאנו, ורק פעם אחת בחיי טסתי במטוס.

את העולם אני מכיר רק ממסכים ובעיקר מספרים. אני אוהב לקרוא. הרבה מזמני הקדשתי להם. אני חי בגפי וטוב לי לבד. מעולם לא הרגשתי צורך לחלוק את חיי עם בת או בן זוג.

 

באותו בוקר, ינואר 2026, עמדתי כהרגלי ליד חלון ביתי, כוס קפה בידי, מביט במורדות האלפים המשתפלים בעדינות לגבעות הירוקות מתחת. חשבתי שעירי היא העיר היפה בתבל. מרחוק שמעתי רעם מתגלגל, אבל לא היה ענן בשמי החורף.

אך כהרף עין הכול השתנה. ההרים מולי בקעו, והמראה המדהים שעמד לנגד עיניי נבלע בתהום נוראית שנפערה ממש מתחת לביתי ושאבה אל קרבה את הבית, הגינה, הרחוב. הזיכרון האחרון שלי היה צניחה לתהום.

כהרף עין בדרך קסם ממש, מצאתי את עצמי בחדר נעים עם חלונות גדולים. חשבתי שהקצתי מחלום, אבל המציאות הייתה עזה ומטורפת.

מבעד לחלון הבחנתי שאני בעצם נע ומתרומם באוושה חרישית ישר לשחקים. בהרף עין ראיתי שבחוץ הכול קורס ובשנייה לאחר מכן כבר לא ראיתי דבר. החלון השחיר והבזקי אור מוזרים החלו להופיע חולפים על פניי במהירות. לאחר דקות האורות נעלמו, והופיע מעין מרק חיוור חסר צבע.

התנתקתי מהחלון באימה והבטתי סביבי. הייתי בחדר נעים, מרוהט בסגנון כפרי. המסדרון הקטן מולי הוביל לעוד כמה חדרים: חדר שינה, חדר רחצה, ספרייה.

החדרים היו מרווחים ומעוצבים בשלמות מרגיעה: עם תקרות גבוהות, חלונות ענק שעיטרו את הקירות, ותאורה נעימה. סיבוב קצר בה גילה לי שנפש חיה לא הייתה בדירה הזאת. המתנתי להופעת דמות, יצור כלשהו. שיערתי שתוך זמן קצר יהיה מפגש עם משהו.

אבל ימים חלפו, שבועות, חודשים ואפילו שנים — דבר לא הופיע. לא אלאה אתכם בתיאור השנים הראשונות במגוריי החדשים. אוכל ושתייה ניתנו לי בשפע מארון גדול, שייצר והגיש כל מאכל שעלה בדעתי וגם פינה את הכול. הניקיון היה מושלם. מצעים הוחלפו מדי יום כמו בקסם, הניקיון נשמר בשלמותו. אפילו תחושת יום ולילה הוטמעה במערכת. ניסיתי לראות כיצד הדברים קורים, אך הכול קרה סביבי בזמן שלא הייתי במודע. בחדרים היו פזורים מסכים. משך הזמן נכחתי. שכל סרט או תוכן שהאנושות הכירה עמד לרשותי באותה דירה נעימה. כל לחן או מוזיקה שנוצרה בעולמי, כל ספר שנכתב אי פעם, בכל שפה, ניתן היה למצוא בספרייה פשוטה למראה. הדירה הייתה נוחה ורגועה, ללא שמץ טכנולוגיה חייזרית נראית לעין, מותאמת לחיי אנוש רגועים. זו הייתה נוחות מעוותת, מפלצתית, מעוררת חרדה. החזות הנוראה הזאת הסתירה טכנולוגיה אדירה דמוית קסם. משהו בתחושה שידר תנועה. טיסה מהירה, חרישית ללא קפיצות וללא זעזועים. החלקה. אפילו זמזום לא נשמע.

לאט חדרה להכרתי ההבנה שאני נמצא בכלי טיס מהיר. מהחלונות הנדיבים, מכוסי הווילונות, בקע מראה מעורר חלחלה —  מין מרק לבן, חיוור. זה היה הטירוף בהתגלמותו. קראתי מספיק ספרי מדע בדיוני כדי להבין שחלומי המודחק — לטוס בחללית לעומק היקום — כנראה התגשם. עוד כילד הייתי מהופנט מסיפורי היקום. אך מציאות החיים דחסה את חלומותיי לפינה נשכחת. עכשיו הבנתי באימה שהחדר, העיצוב, הנוחות, האוכל, הספרייה, המסכים — זו תפאורה גרוטסקית שנועדה להגן על שפיותי. והיה על מה להגן. השינוי הפתאומי בחיי הכה אותי באימה בדיכאון ותדהמה, ורק הדמיון הפורה שלי עזר לי בתקופה מטורפת זו. זה והעובדה שקראתי ספרים והקשבתי למוזיקה. הגיוון הספרותי והדמיון של מצבי לסיפורי מדע בדיוני ציננו מעט את האימה. ההשערות שלי נעו בין מחשבה על חלום שבקרוב אקיץ ממנו ובין חטיפה לקראת מפגש עם חייזרים. האם עולמי באמת נהרס? האם זו אשליה? האם אני ניסוי של איזה מדען מטורף? האם איזה ליצן אלוהי מנסה לממש את מאוויי ילדותי ובוחן אותי? האם אני בכלל טס ועזבתי את כדור הארץ? האם נכנסתי לעולם דמוי מטריקס? האם אני החטוף היחיד? ידיעותיי הספרותיות עזרו לי לתת אין ספור הסברים למצבי.

בפועל, לא הבנתי כלום. איזו תרבות יכלה לייצר שלמות כזאת ללא המראה הטכני, המוכר לכל חובב מדע בדיוני, של חללית? לא גשר פיקוד, לא חדר מכונות, לא מנוע, לא פתחים, לא זמזום — לחרדתי הבנתי שאני בחללית. מבעד לחלונות הבטתי במרק החלבי שזרם ביקום והתחלתי לחשוד שמהירות הטיסה לא מאפשרת לאור להגיע. אני שבוי במין יצירת־על טכנולוגית שטסה מעל מהירות האור אימה טהורה. לא הייתה לי כל שליטה על מהירות החללית וכיוון טיסתה. במשך הזמן למדתי להכיר כל פינה בכלא הנוח המזוויע הזה. אט־אט חלחלה למוחי המחשבה שהמסע שלי עומד להיות ארוך. החורבן של עולמי, החטיפה והסביבה המושלמת — רמזו על השקעה מתוכננת לטווח ארוך.