החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ארטמיס

מאת:
מאנגלית: דידי חנוך | הוצאה: | 2018-08 | 360 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

ג'זמין (ג'אז) בשארה מחליטה שהגיע הזמן להתקדם בחיים. העבודה שלה כמבריחת מוצרים בלתי חוקיים בארטמיס – המושבה האנושית הראשונה והיחידה בירח – לא מניבה לה די רווחים. רק אם תצליח לצבור די כסף, היא אולי תוכל סוף-סוף לצאת מדירת החדר הקטנה שלה ולחיות במקום נורמלי עם שירותים ומקלחת שנמצאים בתוך הדירה.

בדיוק אז מקבלת ג'זמין הצעה לבצע חבלה במפעל אלומיניום מקומי, בתמורה לסכום דמיוני שיוכל להגשים את כל חלומותיה. היא לא מעלה בדעתה שקבלת ההצעה תסבך אותה במאבק עם כוחות גדולים שיעמידו בסכנת חיים לא רק אותה עצמה, אלא גם את ארטמיס כולה.

לאחר ההצלחה האדירה של לבד על מאדים, חוזר אנדי וייר עם עוד ספר סוחף, חכם, מצחיק ומרתק שהפעם מתרחש כולו על הירח ובמרכזו גיבורה אחת שובת לב ובלתי נשכחת.

 

אנדי וייר עבד כמהנדס תוכנה עד שפרסם את ספרו הראשון, לבד על מאדים, והפך לסופר מצליח ומוערך. בשנת 2016 זכה בפרס ג'ון וו. קמפבל לספרות ביכורים. ארטמיס הוא ספרו השני. בימים אלה חברת פוקס מפיקה סרט על פי הספר.

מקט: 4-1265-42
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

דילגתי על פני השטח האפורים המאובקים לעבר הכיפה העצומה של בועת קונרד. מנעל האוויר שלה, המוקף אורות אדומים, נראה רחוק. אולי רחוק מדי.

קשה לרוץ עם ציוד במשקל מאה קילו, גם בכבידה של הירח. אבל מדהים כמה מהר אפשר לעשות את זה כשחייך בסכנה.

בוב רץ לצדי. קולו נשמע בקשר: ‘תני לי לחבר את המכלים שלי לחליפה שלך!’

‘זה יהרוג גם אותך.’

‘זאת דליפה עצומה,’ הוא התנשף. ‘אני ממש רואה את הגז משתחרר מהמכלים שלך.’

‘תודה על העידוד.’

‘אני אחראי הפח’ר כאן,’ אמר בוב. ‘תעצרי מיד ותני לי להתחבר.’

‘שלילי.’ המשכתי לרוץ. ‘שמעתי משהו משתחרר ממש לפני התרעת הדליפה. עייפות מתכת. זה בטוח המִכְלָל של השסתום. אם תתחבר, הצינור שלך יתפנצ’ר מאיזה קצה משונן.’

‘אני מוכן לקחת את הסיכון!’

‘אני לא מוכנה,’ אמרתי. ‘סמוך עלי, בוב. אני מבינה במתכת.’

עברתי לדילוגים ארוכים ומדודים. הרגשתי כאילו אני זזה בהילוך אטי, אבל זאת הייתה הדרך הטובה ביותר להתקדם עם כל המשקל הזה. התצוגה בקסדה שלי אמרה שמנעל האוויר נמצא במרחק 52 מטר. העפתי מבט בתדפיס הזרוע שלי. מלאי החמצן שלי צנח לנגד עיני. אז הפסקתי להסתכל.

הצעדים הארוכים השתלמו. התקדמתי ממש יפה עכשיו. אפילו השארתי את בוב מאחור, והוא אחראי הפח’ר המיומן ביותר בירח. זה הסוד: להוסיף עוד מומנטום קדמי בכל פעם שנוגעים בקרקע. אבל זה אומר גם שבכל דילוג טמונה סכנה. אם מפשלים, נופלים על הפנים ומחליקים על הקרקע. חליפות פח’ר הן חזקות, אבל עדיף לא לגרור אותן על רגוליט.

‘את מתקדמת מהר מדי! אם תמעדי את עלולה לסדוק את הלוחית הקדמית של הקסדה!’

‘עדיף מאשר לנשום ואקום,’ אמרתי. ‘יש לי אולי עשר שניות.’

‘אני הרבה מאחורייך,’ הוא אמר. ‘אל תחכי לי.’

הבנתי באיזו מהירות אני מתקדמת רק כשהלוחות המשולשים של קונרד מילאו את שדה הראייה שלי. הם גדלו ממש מהר.

‘שיט!’ אין זמן להאט. ביצעתי דילוג אחרון והוספתי גלגול קדמי. תזמנתי את זה בדיוק — יותר מזל משכל — ופגעתי בקיר בכפות רגלַי. טוב, בוב צדק. התקדמתי מהר מדי.

פגעתי בקרקע, מיהרתי לקום ותפסתי את הידית של הדלת.

האוזניים שלי התפוקקו. התרעות הרעישו בקסדה שלי. המכל היה בסוף דרכו — הוא כבר לא היה מסוגל לנטרל את הדליפה.

פתחתי את דלת האטימה בדחיפה ונפלתי פנימה. התנשפתי והראייה שלי התערפלה. סגרתי את הדלת בבעיטה, הושטתי יד למכל החירום ומשכתי בנצרה.

החלק העליון של המכל עף ממנו, והאוויר הציף את התא. הוא יצא מהר כל כך, שחצי ממנו נמס לחלקיקי ערפל מהקירור המתלווה להתרחבות מהירה. נפלתי על הרצפה, בקושי הצלחתי להישאר בהכרה.

התנשפתי בחליפה ודיכאתי את הדחף להקיא. ממש לא הייתי בנויה לאימון כושר כזה. הראש שלי התחיל לכאוב ממחסור בחמצן. כאב שילווה אותי לפחות כמה שעות. הצלחתי לחטוף מחלת גבהים בירח.

הלחשוש גווע לטפטוף, ואז הסתיים.

בוב הגיע סוף־סוף אל הפתח. ראיתי אותו מציץ מבעד לחלון העגול הקטן.

‘מצב?’ שאל בקשר.

‘בהכרה,’ צפצפתי.

‘את יכולה לעמוד, או שצריך לקרוא לסיוע?’

בוב לא היה יכול להיכנס בלי להרוג אותי — שכבתי במנעל האוויר עם חליפה פגומה. אבל כל אחד מאלפיים האנשים בתוך העיר יוכל לפתוח את מנעל האוויר מהצד השני ולגרור אותי פנימה.

‘אין צורך.’ התרוממתי על הברכיים ואז קמתי. נשענתי על לוח הבקרה כדי להתייצב והפעלתי את הטיהור. אוויר בלחץ גבוה ניתז עלי מכל הכיוונים. אבק ירח אפור הסתחרר במנעל האוויר ונמשך לפתחים מצוידים במסננים לאורך הקיר.

אחרי הטיהור נפתחה הדלת הפנימית אוטומטית.

עברתי לתא הכניסה, סגרתי את הפתח הפנימי וצנחתי על ספסל.

בוב נכנס ממנעל האוויר על פי הכללים הרגילים — בלי שימוש דרמטי במכל החירום (שאותו יהיה צריך להחליף עכשיו, אגב). בשיטת המשאבות והשסתומים הרגילה. אחרי מחזור הטיהור שלו הוא הצטרף אלי בתא הכניסה.

עזרתי לבוב לפשוט את הקסדה והכפפות שלו ללא מילים. אסור להכריח אנשים לפשוט בעצמם את החליפות שלהם. כן, זה אפשרי, אבל זה קוץ בתחת. יש מסורת בעניינים האלה. הוא החזיר לי טובה תחת טובה.

‘טוב, זה היה רע מאוד,’ אמרתי אחרי שהוא הרים את הקסדה מהראש שלי.

‘כמעט נהרגת.’ הוא יצא מהחליפה שלו. ‘היית צריכה להקשיב להוראות שלי.’

השתחררתי מהחליפה שלי והתבוננתי בחלק האחורי. הצבעתי על פיסת המתכת המשוננת שפעם הייתה שסתום. ‘השסתום הלך. כמו שאמרתי. עייפות מתכת.’

הוא התבונן בשסתום והנהן. ‘או־קיי. צדקת כשסירבת לחיבור צולב. כל הכבוד. אבל זה בכל זאת לא היה צריך לקרות. מאיפה השגת את החליפה הזאת בכלל?’

‘קניתי אותה משומשת.’

‘למה שתקני חליפה משומשת?’

‘כי לא היה לי כסף לחליפה חדשה. בקושי היה לי מספיק למשומשת, ואתם, כי אתם חארות, לא נתתם לי להצטרף לגילדה עד שתהיה לי חליפה משלי.’

‘היית צריכה לחסוך עד שיהיה לך כסף לחליפה חדשה.’ בוב לואיס הוא נחת לשעבר ואין לו סבלנות לשטויות. חשוב מכך, הוא המאמן הראשי של גילדת הפח’ר. הוא כפוף לראש הגילדה, אבל בוב הוא היחיד שקובע את ההתאמה שלך לגילדה. ואנשים שאינם חברים לא רשאים לצאת לפח’ר לבד או להוביל קבוצות תיירים אל פני השטח. ככה גילדות עובדות. שמוקים.

‘נו? איך הייתי?’

הוא נחר. ‘את צוחקת? נכשלת במבחן, ג’אז. סוּפּר נכשלת.’

‘למה?!’ תבעתי. ‘עשיתי את כל התמרונים הדרושים, השגתי את כל היעדים וסיימתי את מסלול המכשולים בפחות משבע דקות. וגם, כשהייתה תאונה כמעט קטלנית לא סיכנתי את השותף שלי וחזרתי בשלום לעיר.’

הוא פתח ארונית והכניס לתוכה את הכפפות והקסדה שלו. ‘החליפה שלך היא באחריותך. היא נכשלה. זה אומר שאת נכשלת.’

‘איך אתה יכול להאשים אותי בדליפה?! הכול היה בסדר כשיצאנו!’

‘זה מקצוע מוכוון תוצאות. הלבנה היא בת זונה. לא אכפת לה למה החליפה שלך כושלת. כשזה קורה, היא פשוט הורגת אותך. היית צריכה לבדוק טוב יותר את הציוד שלך.’ הוא תלה את החליפה שלו על המדף המותאם לה בארונית.

‘בחייך, בוב!’

‘ג’אז, כמעט נהרגת בחוץ. איך אני יכול להעביר אותך?’ הוא סגר את הארונית והתחיל ללכת. ‘תוכלי להיבחן שוב בעוד שישה חודשים.’

חסמתי לו את הדרך. ‘זה מגוחך! למה אני צריכה לעצור את החיים שלי בגלל כלל שרירותי של הגילדה?’

‘תקפידי יותר כשאת בודקת את הציוד.’ הוא עקף אותי ויצא מתא הכניסה. ‘ותשלמי מחיר מלא כשתמסרי את החליפה הזאת לתיקון.’

צפיתי בו מתרחק, ואז צנחתי על הספסל.

‘זין.’

דשדשתי במבוך מסדרונות אלומיניום לעבר הבית שלי. לפחות זאת לא הייתה הליכה ארוכה. כל העיר ברוחב חצי קילומטר בסך הכול.

אני גרה בארטמיס. העיר הראשונה (ועד כה היחידה) בירח. היא מורכבת מחמישה כדורים עצומים שנקראים ‘בועות’. מחצית מכל בועה נמצאת מתחת לאדמה, אז ארטמיס נראית בדיוק כמו ערי הירח בספרי המד’ב הישנים: מצבור של כיפות. פשוט אי אפשר לראות את החלקים שנמצאים מתחת לפני הקרקע.

בועת ארמסטרונג נמצאת במרכז, מוקפת בבועות אולדרין, קונרד, בִּין ושפרד. כל בועה מחוברת לשכנותיה במנהרות. אני זוכרת שהכנתי דגם של ארטמיס כשלמדתי ביסודי. די פשוט: רק כמה כדורים ומקלות. פרויקט של עשר דקות.

לא זול להגיע לכאן ויקר בטירוף לחיות כאן. אבל עיר לא יכולה לאכלס רק תיירים עשירים ומיליארדרים תימהונים. היא זקוקה גם למעמד פועלים. אתם לא מצפים שמר ימכסף מניאקעשיר השלישי ינקה את השירותים שלו בעצמו, נכון?

אני אחת מהאנשים הקטנים.

אני גרה בקונרד־מַטָה 15, אזור מטונף חמש־עשרה קומות מתחת לפני הקרקע בבועת קונרד. אם השכונה שלי הייתה יין, מומחים היו מתארים אותה כ’מחורבנת, עם ארומה קלה של כישלון ונגיעה של החלטות גרועות.’

הלכתי לאורך שורת דלתות רבועות צפופות עד שהגעתי לשלי. הדרגש שלי היה דרגש נמוך. לפחות זה. קל יותר להיכנס ולצאת ככה. נופפתי בגיזמו שלי מול המנעול והדלת נפתחה בקליק. זחלתי פנימה וסגרתי אותה מאחורי.

שכבתי על הדרגש ובהיתי בתקרה, שהייתה פחות ממטר מהפרצוף שלי.

טכנית, אלה ‘מגורי קפסולה’, אבל כולם קוראים להם ארונות מתים. זה בסך הכול דרגש עם דלת שאפשר לנעול. יש רק דבר אחד שאפשר לעשות בארון מתים: לישון. טוב, בסדר, אז יש עוד דבר (שגם הוא כולל שכיבה), אבל הבנתם אותי.

יש לי מיטה ומדף. זה הכול. יש שירותים משותפים בהמשך המסדרון ומקלחת ציבורית כמה מסדרונות מכאן. ארון המתים שלי לא יופיע במגזין ‘בניין ודיור בירח’ בעתיד הנראה לעין, אבל זה כל מה שאני יכולה להרשות לעצמי.

בדקתי מה השעה בגיזמו שלי. ‘אוי, לאאא.’

אין זמן לחפור בזה. ספינת המטען של תח’ק עומדת לנחות אחר הצהריים ולי תהיה עבודה.

שיהיה ברור: ‘אחר הצהריים’ שלנו לא מוגדר בידי השמש. יש לנו ‘צהריים’ רק פעם בעשרים ושמונה ימי כדור הארץ, ואנחנו ממילא לא רואים את זה. לכל בועה יש שתי מעטפות, שכל אחת מהן בעובי שישה סנטימטרים, וביניהן יש חצץ בעובי מטר. אפשר להפגיז את העיר בתותח והיא עדיין לא תדלוף. אור השמש בהחלט לא יכול להיכנס אליה.

אז מה אנחנו עושים כדי להגדיר זמן? משתמשים בשעון קניה. אם זה אחר הצהריים בניירובי, זה אחר הצהריים בארטמיס.

הייתי מיוזעת ודוחה אחרי שכמעט מתּי בפח’ר. לא היה זמן להתקלח, אבל יכולתי לפחות להחליף בגדים. שכבתי על הגב, פשטתי את בגדי הקירור של הפח’ר ולבשתי את הסרבל הכחול שלי. חגרתי את החגורה, התיישבתי ברגליים משוכלות ואספתי את השיער בקוקו. אחר כך לקחתי את הגיזמו שלי ויצאתי.

בארטמיס אין רחובות אמיתיים. יש מסדרונות. עולה הרבה כסף לבנות נדל’ן בירח, ובהחלט לא הולכים לבזבז אותו על כבישים. אם אתם רוצים אתם יכולים להשתמש בעגלה ממונעת או בקטנוע, אבל המסדרונות נבנו לתנועה רגלית. הכבידה היא רק שישית מהכבידה בכדור הארץ. הליכה לא דורשת הרבה אנרגיה.

ככל שהשכונה מחורבנת יותר ככה המסדרונות צרים יותר. המסדרונות של קונרד־מטה ממש מעוררים קלאוסטרופוביה. בקושי יש בהם מקום לשני אנשים שעוברים זה על פניו של זה בהליכה על הצד.

הלכתי במסדרונות המתפתלים לכיוון המרכז של מַטָה 15. לא הייתה שום מעלית קרובה, אז עליתי במדרגות, שלוש בכל צעד. גרמי מדרגות במרכז ארטמיס הם בדיוק כמו גרמי המדרגות בכדור הארץ — מדרגות קטנות בגובה 21 סנטימטר. זה יותר נוח לתיירים. באזורים שאין בהם תיירים, כל מדרגה היא בגובה חצי מטר. ככה זה בכבידה של הירח. בכל מקרה, דילגתי במעלה המדרגות של התיירים עד לקומת הקרקע. זה בטח נשמע נורא לעלות 15 קומות ברגל, אבל כאן זה לא סיפור גדול. אפילו לא התנשמתי.

קומת הקרקע היא המקום שאליו מתחברות כל המנהרות שמחברות לבועות האחרות. באופן טבעי כל החנויות, הבוטיקים ושאר מלכודות התיירים רוצים להיות שם ולנצל את התנועה הרגלית. בקונרד פירוש הדבר הוא בעיקר מסעדות שמוכרות עיסה לתיירים שלא יכולים להרשות לעצמם אוכל אמיתי.

המון קטן זרם במנהרה לכיוון החיבור לאולדרין. זאת הדרך היחידה להגיע מקונרד לאולדרין (חוץ מהדרך הארוכה, דרך ארמסטרונג), אז זה עורק תחבורה חשוב. עברתי בדלת הפקק העגולה הענקית בדרך פנימה. אם תהיה פרצה במנהרה, האוויר שנמלט מקונרד יסגור את הדלת הזאת בכוח. כל מי שנמצא בקונרד יינצל. ואם היית במנהרה באותו הרגע… טוב, באסה לך.

‘היי, הנה ג’אז בָּשארָה!’ אמר איזה שמוק לידי. הוא התנהג כאילו אנחנו חברים. לא היינו חברים.

‘דייל,’ אמרתי. המשכתי ללכת.

הוא מיהר בעקבותי. ‘בטח מגיעה ספינת מטען. זה הדבר היחיד שמכניס אותך למדים.’

‘הי, זוכר את הפעם ההיא שהיה אכפת לי ממה שאתה אומר? אוי, טעות שלי. זה אף פעם לא קרה.’

‘שמעתי שנכשלת בבחינת הפח’ר.’ הוא צקצק בלשונו באכזבה מזויפת. ‘חבל. אני עברתי בניסיון הראשון, אבל לא כולם כמוני, נכון?’

‘לך תזדיין.’

‘כן, אני חייב להגיד לך שתיירים משלמים ממש טוב על סיורים. האמת שעכשיו אני בדרך למרכז המבקרים להוציא כמה קבוצות. אני ארוויח ים כסף.’

‘אל תשכח לקפוץ על הסלעים הכי חדים כשאתה בחוץ.’

‘לאאא,’ הוא אמר. ‘אנשים שעברו את הבחינה יודעים להיזהר מהם.’

‘זה היה רק בשביל הקטע,’ אמרתי בשלווה. ‘זה לא שעבודת פח’ר היא עבודה אמיתית.’

‘כן, את צודקת. יום אחד אני מקווה להיות סבּלית כמוך.’

‘שליחה,’ רטנתי. ‘המונח הוא שליחה.’

הגיחוך שלו פשוט דרש מכות. למרבה המזל, הגענו לבועת אולדרין. נדחפתי על פניו ויצאתי מהמחבר. דלת הפקק של אולדרין עמדה דרוכה כמו זו של קונרד. מיהרתי לצאת ופניתי מהר ימינה כדי להיעלם משדה הראייה של דייל.

אולדרין היא ההפך המוחלט מקונרד. קונרד מלאה שרברבים, מנפחי זכוכית ונפחי מתכת, סדנאות ריתוך, מעבדות תיקונים… הרשימה ארוכה. אבל אולדרין היא אתר נופש אמיתי. יש בה מלונות, בתי קזינו, בתי זונות, תיאטראות ואפילו פארק אמיתי עם דשא אמיתי. תיירים עשירים מכל רחבי כדור הארץ באים לשהות שם לביקור של שבועיים.

עברתי דרך הארקדה. זה לא היה הנתיב המהיר ביותר ליעד שלי, אבל אהבתי את הנוף. לניו יורק יש את השדרה החמישית. ללונדון יש את רחוב בונד, ולארטמיס יש את הארקדה. החנויות לא טורחות להציג מחירים. אם אתם צריכים לשאול, אין לכם מספיק כסף. ריץ־קרלטון ארטמיס תופס שם בלוק שלם, והוא מתנשא לגובה חמש קומות ויורד לעומק חמש קומות. לילה יחיד שם עולה 12,000 גנט — יותר ממה שאני מרוויחה בחודש כשליחה (אם כי יש לי עוד מקורות הכנסה).

למרות המחיר של חופשה בירח, הביקוש תמיד עולה על ההיצע. ארצנים מהמעמד הבינוני יכולים להרשות את זה לעצמם כחוויה של פעם בחיים במימון סביר. הם שוהים במלונות דפוקים יותר, בבועות דפוקות כמו קונרד. אבל אנשים עשירים מגיעים בכל שנה ושוהים במלונות טובים. ובחיי, כמה קניות שהם עושים.

יותר מכל שאר המקומות, אולדרין הוא המקום שדרכו נכנס הכסף לארטמיס.

בכל אזור הקניות הזה לא היה שום דבר שיכולתי להרשות לעצמי. אבל יום אחד יהיה לי מספיק כדי להשתייך לשם. ככה תכננתי, לפחות. שלחתי אליו עוד מבט ארוך, ואז פניתי והלכתי לנמל הכניסה.

אולדרין היא הבועה הקרובה ביותר לאזור הנחיתה. אנחנו לא רוצים שאנשים עשירים יתלכלכו בנסיעה באזורים העניים, נכון? אז מביאים אותם ישר לחלק היפה.

הלכתי מתחת לקשת הגדולה המובילה לנמל. מכלל מנעל האוויר הענקי הוא החדר השני בגודלו בעיר (רק גן אולדרין גדול ממנו). החדר היה מלא בפעילות. החלקתי בין העובדים שדאו במיומנות ממקום למקום. בעיר צריך ללכת לאט כדי לא להפיל תיירים. אבל הנמל הוא למקצוענים בלבד. כולנו יודעים ללכת בצעדי ארטמיס ארוכים, וכולנו יכולים לצבור מהירות רצינית.

כמה נוסעים המתינו ליד מנעל האוויר של הרכבת בקצה הצפוני של הנמל. רובם היו בדרך לכּוּרים של העיר ולמַצְרֵף האלומיניום סנצ’ז, שנמצאו קילומטר מדרום לעיר. המצרף משתמש בכמויות חום מטורפות ובכימיקלים לא נעימים בכלל, אז כולם מסכימים שהוא צריך להיות רחוק. באשר לכורים… טוב, הם כורים גרעיניים. אנחנו מעדיפים שגם הם יהיו רחוקים.

דייל גלש לרציף הרכבת. הוא בטח הולך למרכז המבקרים אפולו 11. תיירים מתים עליו. הנסיעה ברכבת נמשכת חצי שעה ומספקת נוף מהמם של פני הירח, ומרכז המבקרים הוא מקום נהדר לצפות ממנו על אתר הנחיתה בלי לעזוב את לחץ האוויר. ודייל ומומחי הפח’ר האחרים היו שם כדי להוביל לסיור את אלה שירצו לצאת החוצה ולראות את המקום מקרוב.

מול מנעל האוויר של הרכבת יש דגל ענקי של קניה. מתחתיו מופיעות המילים ‘אתם עולים כעת לרציף החוץ־ארצי קניה ארטמיס. רציף זה הוא רכוש תאגיד החלל קניה. כפוף לחוקי המשפט הימי הבינלאומי.’

התבוננתי בדייל במבט עוין. הוא לא שם לב. אוף. סתם בזבזתי מבט מרושע מעולה.

בדקתי את לוח הזמנים של אזור הנחיתה בגיזמו שלי. לא מגיעה היום ספינת בשר (ככה אנחנו קוראים לספינות נוסעים). הן מגיעות רק פעם בשבוע. הבאה תגיע רק בעוד שלושה ימים. תודה לאל. אין בעולם שום דבר מעצבן יותר מנערים עשירים שמחפשים ‘טוטה לונה’.

הלכתי לצד הדרומי, אל מנעל האוויר למטען שהיה מוכן לעבודה. אפשר להעביר דרכו עשרת אלפים מטרים מעוקבים של מטען במחזור אחד, אבל הכנסת המטען היא תהליך אטי. התא הגיע שעות קודם לכן. מומחי פח’ר הכניסו את התא כולו למנעל האוויר והעבירו אותו ניקוי אוויר בלחץ גבוה.

אנחנו עושים כל מה שניתן כדי שאבק ירח לא ייכנס לעיר. לעזאזל, אני לא ויתרתי על הניקוי אפילו אחרי הרפתקת השסתום הפגום שלי מוקדם יותר. למה לטרוח כל כך? כי לנשום אבק ירח זה מאוד, מאוד לא בריא. הוא עשוי מסלעים קטנים־קטנטנים, ששום מזג אוויר לא החליק אותם. כל גרגיר הוא סיוט קוצני ועוקצני שיכול בקלות לקרוע לגזרים את הריאות שלכם. עדיף לעשן פקט סיגריות אזבסט מאשר לנשום את החרא הזה.

עד שהגעתי למנעל האוויר למטען, הדלת הפנימית הענקית כבר הייתה פתוחה ופריקת התא החלה. החלקתי עד לנאקושי, הסוור הראשי. הוא ישב לצד שולחן הבדיקות שלו ובחן את התוכן של קופסת מטען. אחרי שאישר שאין בה סחורה אסורה, הוא סגר את הקופסה והחתים אותה בחותם של ארטמיס — A שחץ מצויר עליה לרוחב, כך שהיא נראית כמו חץ וקשת.

‘בוקר טוב, מר נאקושי,’ אמרתי בעליצות. הוא ואבא שלי היו חברים מאז שהייתי ילדה. הוא היה כמו בן משפחה שלי, כמו דוד אהוב.

‘תעמדי בתור עם שאר השליחים, נודניקית.’

טוב, אולי יותר כמו בן דוד מרוחק.

‘באמת, מר נ’,’ שידלתי אותו. ‘אני מחכה למשלוח הזה כבר שבועות. דיברנו על זה.’

‘העברת תשלום?’

‘החתמת את החבילה?’ בלי לנתק קשר עין הוא הכניס יד מתחת לשולחן. הוא הוציא קופסה אטומה ודחף אותה לעברי.

‘אני לא רואה חותמת,’ אמרתי. ‘למה תמיד חייבים לעשות את זה ככה? פעם היינו כל כך קרובים. מה קרה?’

‘גדלת והפכת לקוץ שקרני בתחת.’ הוא הניח את הגיזמו שלו על הקופסה. ‘והיה לך כל כך הרבה פוטנציאל. בזבזת את כולו. 3,000 גנט.’

‘אתה מתכוון 2,500, נכון? כמו שהסכמנו?’

הוא נד בראשו. ‘3,000. רודי דוחף פה את האף. יותר סיכון, יותר תשלום.’

‘נשמע לי כמו בעיה של נאקושי ולא כמו בעיה של ג’אז,’ אמרתי. ‘הסכמנו על 2,500.’

‘הממ,’ אמר. ‘אולי כדאי שאעשה לזה בדיקה מדוקדקת, אם ככה. לבדוק אם יש כאן משהו שלא אמור להיות…’

קפצתי שפתיים. זה לא היה הזמן לעמוד על שלי. העליתי את תוכנת הבנקאות בגיזמו שלי וביצעתי את ההעברה. הגיזמואים עשו את הקסם שמחשבים עושים כדי לזהות זה את זה ולאשר.

נאקושי הרים את הגיזמו שלו, בדק את עמוד האישור והנהן בסיפוק. הוא החתים את הקופסה. ‘מה יש שם בכלל?’

‘בעיקר פורנו. בכיכובה של אמא שלך.’

הוא נחר והמשיך לבדוק חבילות.

וככה מבריחים סחורה אסורה לתוך ארטמיס. זה די פשוט, האמת. כל מה שצריך זה פקיד מושחת שאת מכירה מגיל שש. לדאוג שמישהו ישלח לך את הסחורה האסורה לארטמיס… טוב, זה עניין אחר. אחזור אליו בהמשך.

יכולתי לקחת עוד כמה חבילות לחלק, אבל החבילה הזאת הייתה מיוחדת. הלכתי לעגלה הממונעת שלי וקפצתי למושב הנהג. לא הייתי חייבת לקנות עגלה — ארטמיס לא ערוכה לכלי רכב — אבל היא אפשרה לי להתקדם מהר יותר, וככה יכולתי להספיק לעשות יותר משלוחים. מכיוון שמשלמים לי לפי משלוח, זאת הייתה השקעה משתלמת. לשלוט בעגלה שלי זה סיוט אמיתי אבל היא טובה בלסחוב דברים כבדים, אז החלטתי שהיא הוא. קראתי לו טריגר.

שילמתי לנמל תשלום חודשי על האחסון של טריגר. איפה עוד יכולתי להחזיק אותו? יש לי הרבה פחות מקום בבית מאשר לאסיר ממוצע בכדור הארץ.

התנעתי את טריגר — אין מפתח או משהו כזה. רק כפתור. למה שמישהו יגנוב עגלה? מה אפשר לעשות איתה? למכור אותה? זה לא יֵלך. ארטמיס היא עיר קטנה. אף אחד לא גונב כלום. טוב, בסדר, לפעמים גונבים קצת מחנויות. אבל אף אחד לא לוקח עגלות.

נסעתי מהנמל.

הובלתי את טריגר במעברים המפוארים של בועת שפרד. המקום הזה לא דומה בכלל לשכונה המפוקפקת שלי. במסדרונות יש לוחות עץ ושטיחים יפים שסופגים רעש. בכל עשרים מטר תלויות נברשות כדי לספק תאורה. הנברשות, לפחות, לא יקרות עד טמטום. יש לנו הרבה צורן בירח, אז אנחנו מייצרים את הזכוכית כאן. ובכל זאת, איזו ראוותנות.

אם נראה לכם שחופשה בירח היא דבר יקר, אתם לא רוצים לדעת כמה עולה לגור בבועת שפרד. אולדרין מלאה באתרי נופש ובמלונות יקרים מדי, אבל שפרד היא המקום שבו גרים תושבי ארטמיס העשירים.

הייתי בדרך לאחוזה של אחד העשירים הכי טחונים בעיר: טרונד לנדביק. הוא הרוויח הון בתעשיית הטלקום הנורווגית. הבית שלו תופס שטח גדול בקומת הקרקע של שפרד — הוא עצום בקטע מטומטם, בהתחשב בכך שרק הוא, בתו והעוזרת גרים שם. אבל נו, זה הכסף שלו. אם הוא רוצה בית גדול בירח, מי אני שאשפוט? אני רק הבאתי לו חומר לא חוקי לפי הזמנה.

החניתי את טריגר בכניסה לאחוזה (אחת הכניסות, לפחות) וצלצלתי בפעמון. הדלת נפתחה הצדה וחשפה אישה רוסייה גדולת ממדים. אירינה עבדה אצל משפחת לנדביק עוד מימי בראשית.

היא תקעה בי מבט ללא מילים. תקעתי מבט בחזרה.

‘משלוח,’ אמרתי בסוף. אירינה ואני נפגשנו זיליון פעמים, אבל היא הכריחה אותי לומר למה באתי בכל פעם שהגעתי לפתח הבית.

היא נחרה, הסתובבה ונכנסה. זאת הייתה הזמנה להיכנס.

עשיתי לגב שלה פרצופים מגעילים בזמן שהיא הובילה אותי לאורך אולם הכניסה של הבית. היא הצביעה אל מסדרון והלכה בכיוון ההפוך בלי לומר מילה.

‘זה היה תענוג כמו תמיד, אירינה!’ קראתי אחריה.

עברתי מתחת לקשת ומצאתי את טרונד נשען על ספה במכנסי טרנינג ובחלוק רחצה. הוא פטפט עם גבר אסייתי שאף פעם לא ראיתי.

‘בכל מקרה, הפוטנציאל לרווח הוא —’ הוא ראה אותי נכנסת וחייך חיוך רחב. ‘ג’אז! תמיד טוב לראות אותך!’

ליד האורח של טרונד ניצבה קופסה פתוחה. הוא חייך בנימוס ומיהר לסגור אותה. ברור שזה עורר את הסקרנות שלי. אחרת לא הייתי שמה על זה בכלל.

‘טוב לראות גם אותך,’ אמרתי. שמטתי את הסחורה המוברחת על הספה.

טרונד החווה בידו על האורח. ‘זה ג’ין צ’ו מהונג קונג. ג’ין, זאת ג’אז בשארה. היא בחורה מקומית שגדלה ממש כאן בירח.’

ג’ין הרכין לרגע את ראשו, ואז דיבר במבטא אמריקאי. ‘נעים להכיר, ג’אז.’ המבטא הפתיע אותי, וכנראה זה ניכר.

טרונד צחק. ‘כן, ג’ין הוא תוצר של בתי ספר אמריקאיים פרטיים למעמד הגבוה. הונג קונג. איזה מקום קסום.’

‘אבל לא קסום כמו ארטמיס!’ ג’ין חייך חיוך רחב. ‘זאת הפעם הראשונה שלי בירח. אני מרחף מרוב אושר! תמיד אהבתי מדע בדיוני. צפיתי במסע בין כוכבים כשהייתי ילד. עכשיו אני ממש חי את זה!’

‘מסע בין כוכבים?’ אמר טרונד. ‘ברצינות? זה בן איזה מאה.’

‘איכות זאת איכות,’ אמר ג’ין. ‘גם אם זה ישן. אף אחד לא מקטר על המעריצים של שייקספיר.’

‘יש בזה משהו. אבל אין כאן שום חייזריות לוהטות שאפשר לפתות. אתה לא באמת יכול להיות קפטן קירק.’

‘למעשה’ — ג’ין צ’ו הרים אצבע — ‘קירק שכב עם שלוש חייזריות בסך הכול לאורך כל הסדרה הקלאסית. וגם זה בהנחה שהוא שכב עם אֶלאן מטרויוס, דבר שנרמז אבל לא הובהר, אז יכול להיות שהיו רק שתיים.’

טרונד קד בהכנעה. ‘לעולם לא אקרא עליך שוב תיגר בשום נושא שקשור למסע בין כוכבים. אתה מתכוון לבקר באתר אפולו 11 בזמן שאתה כאן?’

‘בהחלט,’ אמר ג’ין. ‘שמעתי שיש סיורי פח’ר. אתה חושב שכדאי לי לצאת?’

התערבתי. ‘לא. יש רצועת בידוד מסביב לכל האתר. אולם התצפית במרכז המבקרים יקרב אותך לשם באותה המידה.’

‘אה, הבנתי. אז כנראה אין טעם.’

אכלת אותה, דייל.

‘מישהו רוצה תה או קפה?’ הציע טרונד.

‘כן, בבקשה,’ אמר ג’ין. ‘בקלייה כהה, אם יש לך.’

צנחתי על כיסא לידו. ‘אני אשמח לתה שחור.’

טרונד זינק מעל משענת הספה (זה פחות מרגש מכפי שזה נשמע — אל תשכחו מה הכבידה כאן). הוא גלש אל השידה והרים סל נצרים. ‘בדיוק קיבלתי קפה טורקי לאניני טעם. אתה תמות עליו.’ הוא מתח את צווארו לכיווני. ‘ג’אז, אולי גם את תאהבי את זה.’

‘קפה זה סתם תה גרוע,’ אמרתי. ‘תה שחור הוא המשקה החם היחיד ששווה לשתות.’

‘אתם הסעודים ממש אוהבים תה שחור,’ אמר טרונד.

כן, טכנית אני אזרחית ערב הסעודית. אבל לא הייתי שם מגיל שש. למרות שאימצתי כמה מהגישות ומהאמונות של אבא, כיום לא הייתי יכולה להשתלב בשום מקום בכדור הארץ. אני ארטמיסית.

טרונד התחיל להכין לנו את המשקאות. ‘דברו ביניכם, זה ייקח לי קצת זמן.’ למה הוא לא ביקש מאירינה לעשות את זה? אני לא יודעת. האמת, אין לי מושג מה היא עושה בכלל.

ג’ין הניח את זרועו על הקופסה המסתורית. ‘שמעתי שארטמיס היא יעד פופולרי לחופשות רומנטיות. יש כאן הרבה זוגות טריים?’

‘לא ממש,’ אמרתי. ‘זה יקר מדי בשבילם. אבל באים זוגות מבוגרים יותר שרוצים לרענן קצת את חיי המין.’

הוא נראה מבולבל.

‘כבידה,’ אמרתי. ‘סקס זה משהו אחר לגמרי בשישית מהכבידה של כדור הארץ. זה נהדר לזוגות נשואים ותיקים. הם יכולים לגלות מחדש את הסקס ביחד — כאילו זאת הפעם הראשונה.’

‘לא חשבתי על זה,’ אמר ג’ין.

‘יש הרבה זונות באולדרין, אם אתה רוצה לדעת על זה עוד.’

‘הו! אה, לא. זה לא הקטע שלי בכלל.’ הוא לא ציפה שאישה תמליץ על שירותי זנות. בני כדור הארץ לרוב די לחוצים בעניין הזה, ואף פעם לא הבנתי למה. זה שירות שניתן תמורת תשלום. מה הקטע?

משכתי בכתפַי. ‘אם תתחרט, הן עולות בערך 2,000 גנט.’

‘אני לא אתחרט.’ הוא צחק במבוכה ושינה את הנושא. ‘אז… למה קוראים לכסף בארטמיס גנט?’

השענתי את כפות רגלַי על השולחן. ‘זה קיצור של גרם נחיתה טובה. גנ’ט. גנט. גנט אחד שווה גרם אחד של מטען שהובא מכדור הארץ לארטמיס על ידי תח’ק.’

‘רשמית, זה לא מטבע,’ אמר טרונד ממקומו ליד השידה. ‘אנחנו לא מדינה. לא יכול להיות לנו מטבע. גנטים הם אשראי שירות שנרכש מראש מתח’ק. משלמים בדולרים, באירו, ביֵן, לא משנה במה, ובתמורה מקבלים הקצבת מסה למשלוח לארטמיס. לא חייבים לנצל הכול בבת אחת, אז הם עוקבים אחרי היתרה שלך.’

הוא נשא את המגש לשולחן. ‘בסוף זה הפך ליחידת סחר מועילה. אז תח’ק מתפקד כבנק. בחיים לא היו מצליחים לעשות את זה בכדור הארץ, אבל אנחנו לא בכדור הארץ.’

ג’ין הושיט יד לקחת את הקפה שלו. בזמן שעשה את זה הצלחתי לראות את הקופסה. היא הייתה לבנה עם כיתוב שחור בולט: דוגמית סאנא לשימוש מאושר בלבד.

‘אז הספה שאני יושב עליה הגיעה מכדור הארץ, נכון?’ אמר ג’ין. ‘כמה עלה להביא אותה לכאן?’

‘היא שקלה 43 קילו,’ אמר טרונד. ‘אז ההובלה שלה עלתה 43 אלף גנט.’

‘מה המשכורת הממוצעת בארטמיס?’ שאל ג’ין. ‘כלומר, אם לא אכפת לכם שאני שואל.’

לקחתי את התה שלי והנחתי לחמימות של הספל לחלחל אל ידַי. ‘אני מרוויחה 12 אלף בחודש כשליחה. זאת עבודה בשכר נמוך.’

ג’ין לגם מהקפה שלו ועיווה את פניו בגועל. כבר ראיתי את זה בעבר. אנשי כדור הארץ שונאים את הקפה שלנו. בגלל חוקי הפיזיקה יש לו טעם נורא.

האוויר בכדור הארץ מכיל 20 אחוז חמצן. השאר הוא דברים שהגוף האנושי לא צריך, כמו חנקן וארגון. אז האוויר של ארטמיס הוא חמצן טהור, בלחץ שהוא 20 אחוז מלחץ האוויר של כדור הארץ. זה נותן לנו את כמות החמצן הנכונה וממזער את הלחץ על הבועות. כל העניין הזה לא חדש — הוא התחיל כבר בתקופת אפולו. העניין הוא שככל שהלחץ נמוך, כך גם נקודת הרתיחה של המים נמוכה. מים רותחים כאן בטמפרטורה של 61 מעלות צלזיוס, אז זה החום המרבי של תה או קפה. מתברר שבשביל אנשים שלא רגילים לזה, זה קר ומגעיל.

ג’ין הניח ברוב נימוס את הספל על השולחן. הוא לא ישתה ממנו שוב.

‘מה מביא אותך לארטמיס?’ שאלתי.

הוא תופף באצבעותיו על קופסת הסאנא. ‘אנחנו עובדים על עסקה כבר חודשים. סוף־סוף אנחנו סוגרים אותה, אז רציתי לפגוש את מר לנדביק באופן אישי.’

טרונד התיישב על הספה והרים את הקופסה המוברחת שלו. ‘אמרתי לך, קרא לי טרונד.’

‘אז טרונד,’ אמר ג’ין.

טרונד קרע את העטיפה של החבילה והוציא קופסת עץ כהה. הוא הרים אותה אל האור והתבונן בה מזוויות שונות. אני לא מומחית גדולה באסתטיקה, אבל אפילו אני ראיתי שמדובר בחפץ יפהפה. חריתות מורכבות כיסו כל משטח, והייתה עליו תווית נאה בספרדית.

‘מה יש לנו כאן?’ שאל ג’ין.

טרונד חייך חיוך רחב ופתח את הקופסה. בפנים היו עשרים וארבעה סיגרים, כל אחד בנרתיק נייר משלו. ‘סיגרים דומיניקניים. אנשים חושבים שהקובניים הם הטובים ביותר, אבל הם טועים. הדומיניקניים הם הדבר האמיתי.’

הברחתי בשבילו קופסה של הדברים האלה אחת לחודש. אין כמו לקוחות קבועים.

הוא הצביע על הדלת. ‘ג’אז, אכפת לך לסגור אותה?’

הלכתי אל הדלת. מאחורי לוחות הקיר הנאים הייתה דלת אטימה פשוטה. בהרבה בתים יקרים יש דלתות אטימה. אם הבועה תאבד לחץ, אפשר לאטום את הבית ולא למות. יש אנשים פרנואידים מספיק כדי לאטום את חדרי השינה שלהם בלילה. לטעמי, זה בזבוז כסף. אף פעם לא אירעה פה תקרית של אובדן לחץ, בכל תולדות ארטמיס.

‘יש לי כאן מערכת סינון אוויר,’ אמר טרונד. ‘העשן לא יוצא מהחדר הזה.’

הוא קילף סיגר, נשך את הקצה שלו וירק אותו לתוך מאפרה. אחר כך הוא הכניס את הסיגר לפיו והדליק אותו במצית זהוב. הוא נשף כמה פעמים ונאנח. ‘חומר טוב… חומר טוב.’

הוא הושיט את הקופסה לג’ין, שסירב בהינף יד מנומס. אחר כך הוא הציע אותה לי.

‘בטח.’ לקחתי סיגר והכנסתי אותו לכיס החזה שלי. ‘אני אעשן את זה אחרי ארוחת הצהריים.’

זה היה שקר, אבל למה לי לסרב לדבר כזה? אני בטח יכולה לקבל עליו מאה גנט.

ג’ין כיווץ את גבותיו. ‘אני מצטער, אבל… סיגרים הם סחורה אסורה?’

‘זה מגוחך לגמרי,’ אמר טרונד. ‘יש לי חדר אטום! העשן שלי לא מפריע לאף אחד! זה חוסר צדק, אני אומר לך!’

‘אוי, אתה מזיין את השכל.’ פניתי לג’ין. ‘זה בגלל האש. שרֵפה בארטמיס היא סיוט אמיתי. זה לא שאנחנו יכולים לצאת החוצה. חומרים דליקים הם מחוץ לחוק, אלא אם כן יש סיבה ממש טובה להביא אותם לכאן. אנחנו ממש לא רוצים שאיזו חבורה של אידיוטים תסתובב כאן עם מציתים.’

‘טוב, כנראה יש בזה משהו.’ טרונד שיחק במצית שלו. אני הברחתי אותו בשבילו לפני שנים. הוא היה זקוק לגז למילוי בכל כמה חודשים. עוד כסף בשבילי.

לגמתי שוב מהתה החמים והוצאתי את הגיזמו שלי. ‘טרונד?’

‘כן, בטח.’ הוא הוציא את הגיזמו שלו והצמיד אותו לשלי. ‘עדיין 4,000 גנט?’

‘אכן. אבל אני מתריעה מראש: בפעם הבאה אני אצטרך להעלות את זה ל־4,500. ההוצאות שלי עלו בזמן האחרון.’

‘אין בעיה,’ אמר. הוא הקליד לנגד עיני. כעבור רגע הקפיץ המסך שלי את אישור ההעברה. קיבלתי את האישור והעסקה הושלמה.

‘הכול טוב,’ אמרתי. פניתי לג’ין. ‘היה נעים להכיר, מר ג’ין. תיהנה כאן.’

‘תודה, אני מתכוון ליהנות.’

‘יום טוב, ג’אז.’ טרונד חייך.

השארתי את שני הגברים מאחור לעשות את מה שתכננו לעשות. לא ידעתי מה הם זוממים, אבל הייתי בטוחה שזה לא חוקי. טרונד התעסק בכל מיני דברים מפוקפקים — בגלל זה חיבבתי אותו. אם הוא הביא מישהו עד לירח, הלך שם משהו הרבה יותר מעניין מסתם ‘סגירת עסקה’.

הגחתי מעבר לפינה ויצאתי אל אולם הכניסה. אירינה התבוננה בי במבט עוין בזמן שיצאתי. עיקמתי את האף לעברה. היא סגרה אחרי את הדלת בלי לומר שלום.

בדיוק כשעמדתי לעלות לטריגר, הגיזמו שלי צפצף. שליחות חדשה. היה לי ותק, והייתי קרובה, אז המערכת הציעה אותה קודם כול לי.

נקודת איסוף: א’ג-5250. מסה: כ־100 ק’ג. נקודת חלוקה: לא צוין. תשלום: 452ג.’

איזה ייאוש, 452 גנט. בערך עשירית ממה שקיבלתי הרגע על קופסת סיגרים.

לקחתי את המשלוח. הייתי צריכה להרוויח כסף איכשהו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארטמיס”