האימפריה הגלקטית, שמשלה במשך 12,000 שנים, מתפוררת וגוועת. רק הארי סלדון, מפַתח מדע הפסיכו־היסטוריה שמאפשר לו לצפות את העתיד, מבין […]
ברוכים הבאים לעולמו של אייזק אסימוב
עכשיו כשהספר בידיכם, אני יכול לגלות לכם את האמת: לא בספר אחד אתם אוחזים, אלא בשער לעולם שלם חדש. זהו העולם שאסימוב ראה בעיני רוחו כאשר כתב לאורך 49 שנים — כל חייו הבוגרים – את סדרת ״ההיסטוריה של העתיד״, ובתוכה כל ספרי המוסד והרובוטים. בספרים אלו הוא שרטט את עתיד האנושות ב־25 אלף השנים הקרובות.
צריך הרבה ביטחון עצמי כדי לתאר עשרות אלפי שנים של עתיד, אבל לאסימוב הייתה סיבה טובה להאמין בעצמו. הוא היה אחד הסופרים הפורים ביותר של דורו, וכתב וערך יותר מ־500 ספרי מדע בדיוני, היסטוריה ומדע פופולרי. מתוכם, סדרת ״המוסד״ היא הזכורה ביותר, וברבות הימים גם הפכה לסדרת טלוויזיה פופולרית בפני עצמה. ומה הפלא? דרכה אנחנו מסוגלים להציץ קדימה, אלפי דורות לתוך העתיד, וללמוד כיצד עשוי להיראות גורלנו בין הכוכבים.
אתם עשויים לחשוש עכשיו ממסע הקריאה הארוך שלפניכם, אבל הרשו לי להרגיע אתכם: אתם תיהנו מכל רגע. שכן זה היה אחד מסודותיו הגלויים של אסימוב: הוא למעשה כתב ספרי בלשים. כל אחד מספרי הסדרה סוחף, מרתק ומותח בפני עצמו, ומכיל תעלומה קטנה שנפתרת רק בסופו. אבל החידה הגדולה יותר — הקו שמחבר בין כל הדמויות והאירועים לאורך אלפי שנים — נחשפת ומוסברת רק כשקוראים את הסדרה כולה. רק אז תקבלו את אותה תחושת 'אאוריקה' מופלאה, כשתבינו את חזונו המלא של אסימוב לעתיד האנושות.
אחד הקשיים העומדים בפני קוראים חדשים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולמו של אסימוב הוא להבין איפה להתחיל. הסדרה המלאה מונה יותר מעשרה ספרים, שמזנקים בין עידני ההיסטוריה השונים, מהעתיד הנראה לעין, שבו האנושות עדיין מרותקת לכדור הארץ – כור מחצבתה, ועד לתקופה שבה הצלחנו לאכלס את כל מרחבי הגלקסיה. איפה מתחילים מסע מופלא שכזה?
הנטייה הטבעית היא לפתוח בהתחלה — בספר שסוקר את העולם בעתיד הסמוך ביותר אלינו – ולהמשיך בסדר כרונולוגי. אם תלכו בדרך זו – אולי תצעדו בנתיב ההגיוני ביותר, אבל תעשו טעות גדולה. תאבדו את טעם המסתורין ואת התעלומה הגדולה יותר שאופפת את ספריו של העתידן. המסלול קדימה יהיה ברור ומובן היטב, עם תמרורים ואיתותים שיכוונו אתכם בכל שלב.
איפה הכיף בזה?
לכן ההמלצה שלי היא לפעול להפך. קראו את הספרים לפי הסדר שבו אסימוב כתב אותם, וכך תיחשפו לכל שאלה קטנה וגדולה בתורה, וכל רמז חדש שתגלו בכל ספר יעורר בכם את תחושת הגילוי וההבנה.
כדי לעשות זאת, התחילו בטרילוגיית המוסד, שאותה כתב אסימוב בין השנים 1951 ל־1953. בספרי 'המוסד השמימי', 'מוסד ואימפריה' ו'המוסד האחר' תבינו את משמעותו המלאה של המוסד, ואת רעיון 'המוסד האחר' שהיה אמור לספק חזון אלטרנטיבי לאנושות ולאזן את המוסד הראשון. תלמדו על העתיד מנקודת מבטו של עתידן שהוא גם היסטוריון ומבין כיצד דינמיקות אנושיות חברתיות חוזרות על עצמן גם זמן רב לאחר שכדור הארץ נזנח לאנחות.
כשתסיימו את הטרילוגיה, תעברו לסדרת הרובוטים: 'מערות הפלדה', 'השמש העירומה', 'רובוטים של שחר' ו'רובוטים ואימפריה'. לא נעשה ספוילר, אבל נגלה רק ששם ניטעו היסודות למוסד. איך? אם תקראו, תגלו את הרמזים ותתחילו לחבר אותם במחשבתכם. ואחרי שתעשו זאת, כשתרצו לגלות אם צדקתם, תזנקו לעתיד הרחוק שמגיע אחרי הטרילוגיה המקורית: 'פאתי המוסד' ו'המוסד והארץ'. רק בסוף, אחרי שחציתם בעיני רוחכם עשרות אלפי שנים של עתיד, תחזרו לספרים האחרונים שכתב אסימוב: 'בטרם המוסד' ו'לקראת המוסד'.
אז, ורק אז, תבינו את הסוד במלואו. אותה תעלומה חוצת־עידנים, שאיני מעז אפילו לרמוז עליה כאן, כדי לא להרוס לכם את חוויית הקריאה, הפליאה והגילוי.
ברוכים הבאים לעולמו של אייזיק אסימוב. אתם עומדים לבלות בו עשרות שעות מענגות של קריאה, והוא ילווה אתכם גם הרבה אחרי שתניחו את הספר מידיכם.
ד״ר רועי צזנה, עתידן
חלק ראשון
הפסיכו־היסטוריונים
הארי סלדון — נולד בשנת 11,988 לעידן הגלקסי; מת ב־12,069. התאריכים מוכרים יותר לפי ספירת העידן המוסדי — שנת 79 ושנת 1 לע"מ. נולד להורים מן המעמד הבינוני בהליקון, בסקטור ארקטורוס (ששם היה אביו, לפי אגדה שאמיתותה מוטלת בספק, מגדל טבק במטעים ההידרופוניים של כוכב הלכת), גילה כישרון מדהים למתמטיקה כבר בילדותו. הסיפורים על כישרונותיו רבים לאין ספור, וכמה מהם סותרים אלה את אלה. אומרים כי בגיל שנתיים…
…אין ספק כי הגדולות שבתרומותיו למדע הן בתחום הפסיכו־היסטוריה. כשנכנס סלדון לתחום זה, לא היה בו דבר פרט למערכת אקסיומות בלתי מוגדרות, והוא שהפך אותו למדע סטטיסטי בסיסי…
…המקור המוסמך ביותר לפרטים על חייו הוא הביוגרפיה שכתב גאל דורניק, שבצעירותו פגש בסלדון, כשנתיים לפני מותו של המתמטיקאי הדגול. סיפור הפגישה…
אנציקלופדיה גלקטיקה1
1
שמו היה גאל דורניק, נער כפרי שכף רגלו לא דרכה קודם לכן בטרַנטוֹר. כלומר, לא בחיים ממש. הוא ראה את טרנטור פעמים רבות בעל־טלוויזיה, ולפרקים בשידורי החדשות התלת־ממדיים לרגל הכתרה קיסרית או פתיחת מושב המועצה הגלקטית. למרות שהתגורר כל ימיו בעולם ששמו סינאקס, שסבב סביב כוכב נידח בקצה העננה הכחולה, לא היה גאל מנותק מן העולם התרבותי, אתם מבינים. באותה עת, לא היה אף כוכב מנותק אחד ברחבי הגלקסיה כולה.
לדידו של גאל, היה אותו מסע פסגת חייו הצעירים. לא הייתה זו גיחתו הראשונה לחלל, כך שהנסיעה עצמה לא הייתה אלא נסיעה ותו לא. אמנם יש להודות שקודם לכן לא הרחיק אלא עד לוויינו היחיד של סינאקס, כדי לאסוף נתונים על המכניקה של תנועת המטאורים (שלה נזקק לצורך הדוקטורט שלו), אולם מסע בחלל לא היה אלא מסע בחלל — מיליון קילומטרים או שנות אור רבות.
הוא חישל את עצמו לקראת הקפיצה דרך העל־חלל — תופעה שאין חווים במסעות רגילים בין כוכבי לכת. הקפיצה עדיין הייתה, ומן הסתם תמיד תהיה, השיטה המעשית היחידה לתנועה בין כוכבים. מסע בחלל הרגיל לא יכול לעבור לעולם את מהירות האור (פרט מדעי שהיה ידוע לכול מאז שחר התרבות האנושית), ועל כן, נזקק אדם לשנים כדי להגיע ממערכת שמש אחת לשכנתה. אך דרך העל־חלל, אותו תחום בל יתואר שהיה לא חלל ולא זמן, לא חומר ולא אנרגיה, לא דבר ולא כלום, אפשר היה לחצות את הגלקסיה כולה כהרף עין.
גאל המתין לקפיצות הראשונות כשמידה מסוימת של אימה מכורבלת בבטנו. זעזוע קל, מעין בעיטה בתוכו שחדלה עוד לפני שהיה בטוח שאכן חש בה, זה היה הכול.
ולאחר מכן נותרה רק הספינה, גדולה ומבהיקה, תוצר צונן של 12,000 שנות קִדמה אימפריאלית, והוא עצמו, עם דוקטורט טרי במתמטיקה והזמנה מהארי סלדון הגדול לבוא לטרנטור ולהצטרף לפרויקט העצום והמסתורי קמעה של סלדון.
לאחר האכזבה מהקפיצה, ציפה גאל בקוצר רוח למראה הראשון של טרנטור. הוא סבב ככפוי שד בחדר המצפור. מפעם לפעם, במועדים שהוכרזו, גולגלו תריסי הפלדה והוא, שחזר ובא אליהם, יכול היה להתבונן בבוהק הקשה של הכוכבים, ליהנות מהנחיל העמום והלא ייאמן של קבוצותיהם, כמצבור ענק של גחליליות שקפאו תוך כדי מעופן. פעם אחת נתגלה לו, במרחק של חמש שנות אור מן הספינה, עשנה הכחלחל חיוור של ערפילית כוכבים גזית, שהתפרש על פני החלון כְּחָלָב מרוחק ומילא את החדר בצביטה קרחונית. שעתיים לאחר מכן, לאחר קפיצה נוספת, נעלמה העננה מן העין.
קודם כול הופיעה שמשו של טרנטור כנקודה קשה ולבנה שכמעט ואבדה בין אלפי דומות לה; רק משום שהמדריך הצביע עליה, ידע גאל שאכן זוהי השמש שאליה מועדות פניו. כאן, במרכז הגלקסיה, היו הכוכבים צפופים ודחוסים. אולם עם כל קפיצה גבר בוהקה של השמש, עד שהטביעה באורה את כל השמשות האחרות, החווירה ורידדה אותן.
קצין שעבר אמר, "חדר המצפור נסגר עד לתום המסע. היכון לנחיתה."
גאל מיהר בעקבותיו, כשהוא אוחז בשרוול המדים הלבנים שעליהם בלט סמל החללית והשמש — סמל האימפריה.
"האם אפשר להישאר?" שאל. "הייתי רוצה לראות את טרנטור."
הקצין חייך וגאל הסמיק מעט. עלה בדעתו שהמבטא שלו נשמע באוזני הקצין פרובינציאלי לאין תקנה.
"ננחת על טרנטור בבוקר," אמר הקצין.
"אני מתכוון לומר שאני רוצה לראות אותו מן החלל."
"אה. מצטער, בחור. אילו היינו ביאכטה של חלל, אולי אפשר היה לארגן את זה. אבל אנחנו מסתחררים כלפי מטה, אל השמש. לא היית רוצה להתעוור, להיכוות ולחטוף צלקות קרינה — הכול ביחד, נכון?"
גאל פנה ללכת.
הקצין קרא אחריו. "חוץ מזה, מטרנטור לא היית רואה שום דבר חוץ מכתם אפור מטושטש, בחור. למה שלא תיקח מטרנטור טיול חלל, ברגע שתגיע. הם זולים, הטיולים האלה."
גאל הסתובב לאחור, "תודה רבה," אמר.
האכזבה הייתה ילדותית — אך אכזבה בכל זאת. משהו חנק את גרונו של גאל. מעולם לא ראה את טרנטור פרוש בכל תפארתו הלא תיאמן, גדול כיקום עצמו — וצר היה לו שלא יראה אותו עכשיו.
2
הספינה נחתה בערב רב של רעשים. הלחישה המרוחקת של האטמוספירה חתכה את פני המתכת הלוהטת של הספינה והחליקה עליה. מזגי האוויר זמזמו ונאבקו בחום החיכוך, ועליהם גבר רעמם האיטי של המנועים, שאילצו את הספינה להאט. בחדרי הנחיתה נשמעו קולותיהם של גברים ונשים שנאספו כדי לרדת, והמנופים חרקו בהרימם מטען, דואר ומשאות אל צירה הארוך של הספינה, שממנו יועברו לאחר מכן אל משטח הפריקה.
גאל חש חבטה קלה שהעידה ששוב אין הספינה נעה בחופשיות. כוח המשיכה של הספינה הומר אט אט בזה של כוכב הלכת. אלפי נוסעים היו ישובים מזה שעות אחדות בחדרי הנחיתה, שנעו בקלות בהשפעת שדות הכוח אשר סיגלו אותם בהדרגה לכיוונים המשתנים של כוחות המשיכה. עתה החלו הנוסעים להתקדם כצבים במורד המדרונות העקלקלים אל תאי האוויר הגדולים ופעורי הפה.
מטענו של גאל היה מועט. הוא ניצב ליד השולחן שעה שפורקו חפציו במהירות ובמומחיות ושבו ונארזו. אשרתו נבדקה והוחתמה. הוא עצמו לא התעניין בתהליך כולו.
טרנטור! נדמה היה שהאוויר דחוס יותר וכוח המשיכה רב יותר מזה שבכוכב מולדתו סינאקס, אולם ודאי יתרגל לכך במהרה. הוא תהה אם יתרגל אי פעם למידות הענק.
בניין הנחיתה היה עצום בגודלו. גגו כמעט שאבד בגבהים. גאל כמעט ודמיין לעצמו שהנה מתחשרים עננים אי שם מתחת לכיפה. הקיר שממול לא נראה, בני אדם ושולחנות ורצפה שצרה והלכה עד שאבדה בערפל.
האדם ליד השולחן שב ודיבר. הוא נשמע כעוס. "זוז, דורניק," אמר. הוא היה צריך לפתוח את האשרה ולהתבונן בה שנית כדי להיזכר בשם.
גאל אמר, "איפה— איפה–"
האדם שליד השולחן החווה באגודלו. "מוניות ימינה והשלישית שמאלה."
גאל נע קדימה, וראה את פיתולי האור התלויים על בלימה, שאמרו, "מוניות לכל מקום".
דמות ניתקה עצמה מן האנונימיות וניגשה אל השולחן ברגע שהתרחק גאל מן המקום. האדם שליד השולחן הרים את מבטו והניד ראשו בקצרה. הדמות השיבה בניד ראש והחלה לעקוב אחרי המהגר הצעיר.
בתחנת המוניות, עוד הספיקה לשמוע את יעד הנסיעה של גאל.
גאל מצא את עצמו נדחק אל מעקה.
בשלט הקטן היה כתוב, "מפקח". האדם שאליו התייחס השלט לא הרים את עיניו. "לאן?" שאל.
גאל לא היה בטוח מה ישיב, אך אפילו היסוס של שניות אחדות גרם להיווצרות תור ארוך מאחוריו.
המפקח הרים את עיניו, "לאן?"
כספו היה מועט, אולם לא היה לו אלא לילה אחד, שלאחריו יתחיל לעבוד. הוא ניסה להישמע אדיש. "מלון טוב, בבקשה."
המפקח לא התרשם. "כולם טובים. לאיזה?"
"לקרוב ביותר, בבקשה," אמר גאל בייאוש מה.
המפקח נגע בכפתור. פס אור צר נתהווה על הרצפה, התפתל בינות לקווים האחרים שבהקו ועממו בצבעים ובגוונים שונים. כרטיס נדחף לידיו של גאל. הוא בהק באור עמום.
המפקח אמר, "אחד נקודה שנים־עשר."
גאל מישש במטבעותיו. "לאן ללכת?" שאל.
"לך אחרי האור. הכרטיס ימשיך לבהוק כל זמן שאתה הולך בכיוון הנכון."
גאל הרים את מבטו והחל לפסוע. מאות השתרכו על הרצפה רחבת הידיים כשהם עוקבים איש אחרי נתיבו האישי, פונים אנה ואנה בהצטלבויות, עד הגיעם ליעדיהם.
נתיבו שלו הסתיים. גבר במדים בוהקים בגוני כחול וצהוב, עשויים טקסטיל פלסטי מבהיק וחדש שאינו מוכתם לעולם הושיט יד לשתי מזוודותיו.
"קו ישיר ללוּקסוֹר," אמר האיש.
הגבר שעקב אחרי גאל שמע את הדברים. הוא אף שמע את גאל אומר, "בסדר, בסדר," והתבונן בו בזמן שנכנס לכלי הרכב קטום החרטום.
המונית התרוממה היישר למעלה. גאל התבונן מבעד לחלון הכדורי השקוף, נפעם מתחושת הטיסה בבניין סגור ולפת אינסטינקטיבית את גב מושבו של הנהג. החלל הצטמצם והלך, ובני האדם שלמטה נהפכו לנמלים בהתפלגות אקראית. המראה הצטמצם עוד ועוד והחל נסוג לאחור.
קיר נסתמן לפניהם, קיר שהחל בחלל האוויר והמריא לשמיים. הוא היה מנוקב בחורים שלא היו אלא פיות של מנהרות. מוניתו של גאל התקדמה אל אחד מהם וצללה לתוכו. לרגע תהה גאל בעצלתיים כיצד יודע הנהג לבחוֹר בחוֹר הנכון בין רבים.
אפלה שלטה בכול, פרט לרמזורים צבעוניים שהבהבו מפעם לפעם. האוויר התמלא ברעשים של תנועה.
גאל מתח את גופו אל מול התאוטה והמונית נחלצה מן המנהרה ושבה וירדה אל פני הקרקע.
"מלון לוקסור," אמר הנהג, ללא צורך. הוא סייע לגאל לפרוק את מטענו, קיבל טיפ של עשירית אשראיון באווירה עסקית, לקח נוסע ממתין והתרומם מייד.
בכל הרגעים האלה, מרגע הנחיתה, לא ראה גאל את הרקיע אפילו פעם אחת.
טרַנטוֹר — …בתחילת האלף השלישי, הגיעה מגמה זו לשיאה. הוא שימש כמרכז הממשל האימפריאלי זה מאות דורות ללא הפסקה. בהיותו ממוקם באזורים המרכזיים של הגלקסיה ובינות לעולמות הצפופים והמפותחים ביותר מבחינה תעשייתית, הפך, באורח בלתי נמנע, למצבור האנושות הצפוף והעשיר ביותר שידע הגזע מעולם.
עיוּרו, שהתפתח ללא הרף, הגיע בסופו של דבר לשיאו. כל שטח הקרקע של טרנטור, קרוב ל־200,000,000 קמ"ר, הפך לעיר אחת ויחידה. האוכלוסייה, בשיאה, עלתה על 40 מיליארד. אוכלוסייה עצומה זו עסקה כמעט אך ורק בצרכיה המנהליים של האימפריה — ולא היה די בה למילוי המשימה המורכבת. (יש לזכור כי חוסר האפשרות למנהל תקין של האימפריה הגלקטית תחת שלטונם חסר ההשראה של הקיסרים האחרונים היווה את אחד הגורמים החשובים לנפילתה.) מדי יום ביומו הביאו ציים של ספינות חלל, ברבבות, את יבולם של עשרים עולמות חקלאיים לשולחנות הסעודה של טרנטור…
תלותו בעולמות החיצוניים בתחום המזון, ולמען האמת בתחום כל צורכי החיים, הפכה את טרנטור לפגיע למצור ולכיבוש. באלף האחרון לאימפריה, החדירו המרידות הרבות עובדה זו לתודעת כל הקיסרים, והמדיניות האימפריאלית התמקדה בהגנה על עורק החיים העדין של טרנטור…
אנציקלופדיה גלקטיקה
3
גאל לא ידע לבטח אם זורחת השמש. למען האמת, לא ידע אם שעת יום היא, או שעת לילה — והתבייש לשאול. דומה כי כוכב הלכת כולו חי מתחת לכיסוי של מתכת. הארוחה שזה עתה סיים כונתה סעודת צהריים, אולם בכוכבי לכת רבים לא התחשב לוח הזמנים התקני בשינויים הלא כל כך נוחים שבין יום ולילה. קצב הסיבוב ה"יומי" שונה היה בין כוכב לכת למשנהו, וגאל לא ידע מה אורכו של ה"יום" בטרנטור.
תחילה, עקב בשקיקה אחרי השלטים שהובילו אל "חדר השמש" אך גילה כי אין זה אלא חדר שיזוף בקרינה מלאכותית. הוא השתהה שם רגע או שניים, ואחר כך חזר לאולם הכניסה הראשי של הלוקסור.
לפקיד הקבלה אמר, "איפה אפשר לקנות כרטיס לסיור מעל הכוכב?"
"בדיוק כאן."
"מתי הוא מתחיל?"
"בדיוק החמצת אותו. מחר יוצא עוד אחד. קנה כרטיס עכשיו, ואנחנו נשמור לך מקום."
מחר יהיה מאוחר מדי. אז כבר יהיה באוניברסיטה. "אין כאן מגדל תצפית, או משהו כזה?" שאל. "אני מתכוון, משהו באוויר החופשי?"
"ודאי. אני יכול למכור לך כרטיס גם לזה, אם אתה רוצה. תן לי רק לבדוק אם בחוץ יורד גשם." הוא השתמש במרפקו כדי ללחוץ על מנגנון ההפעלה וקרא את שטף האותיות שזרמו על המסך הכהוי. גאל קרא אחריו.
"מזג אוויר יפה," אמר הפקיד. "בעצם, נדמה לי שעכשיו העונה היבשה," הוסיף על דרך השיחה. "בעצמי, איני טורח כלל לצאת החוצה. אתה יוצא לשם פעם אחת, אתה יודע, וכבר ראית הכול — הנה הכרטיס שלך. מעלית מיוחדת מאחור. כתוב עליה 'אל המגדל'. עלה עליה, ותגיע."
המעלית נמנתה על הסוג החדש שנע בכוח רתיעת המשיכה. גאל נכנס לתוכה ואחרים זרמו בעקבותיו. המפעיל הריץ את המעלית. לרגע, כשקטן כוח המשיכה עד לאפס, חש עצמו תלוי בחלל, ואז שב אליו שמץ ממשקלו תוך שהמעלית מאיצה כלפי מעלה. לאחר מכן הגיעה התאוטה, ורגליו ניתקו מן הרצפה. נגד רצונו, נפלטה מפיו צווחה.
"תקע את הרגליים מתחת למוט," קרא המפעיל. "אתה לא יכול לקרוא את השלט?"
כל האחרים אכן עשו כך. כולם חייכו בזמן שניסה, בכעס וללא הצלחה, לדחוף עצמו כלפי מטה. נעליהם נלחצו מתחת לכרום הבוהק של המעקות הנמוכים שנמתחו לאורך הרצפה במרחקים של כחצי מטר זה מזה. כשנכנס אכן הבחין באותם מעקות, אך התעלם מהם.
יד הושטה לעברו ומשכה אותו כלפי מטה.
הוא התנשף בתודה כשהגיעה המעלית לכלל עצירה.
הוא יצא אל המרפסת הפתוחה, השטופה בבוהק לבן שהכאיב לעיניו. האדם שרגע קודם לכן סייע לו בידו המושטת, ושיצא מייד אחריו, אמר, באדיבות, "יש הרבה ספסלים."
גאל נזכר לסגור את פיו הפעור, ואמר, "ככה זה נראה." הוא פנה אליהם בלי לחשוב, ואז נעצר.
"אם לא אכפת לך," אמר, "אני רוצה לעמוד קצת ליד המעקה — אני רוצה להסתכל."
האיש נפנף ידו לשלום, וגאל מתח את גופו מעל המעקה שבגובה הכתפיים ושטף עצמו במראות הנוף.
את הקרקע לא היה יכול לראות. זו אבדה בסבך הגדל והולך של המבנים מעשי ידי אדם. אופק לא היה, פרט לכיפה המתכתית שנסתמנה אל מול הרקיע, נתמשכה באפרוריותה אחידת הגוון על פני כוכב הלכת כולו. תנועה לא הייתה — פרט לספינת טיול אחת או שתיים שפיזזה ברקיע — אך תנועתם של מיליארדי בני אדם עסוקים, ידע גאל, נעשית כולה מתחת לקליפת המתכת המכסה עולם זה.
לא ירק, לא אדמה חשופה, לא חיים פרט לאלה של בני האדם. אי שם על פני העולם הזה, ידע גאל במעומעם, נמצא ארמונו של הקיסר, שנבנה בתוך 250 קמ"ר של אדמה טבעית, ירוקת עצים, צבועת פרחים. אי קטן בתוך אוקיינוס של פלדה, שלא נראה מן המקום שבו עמד גאל באותו רגע. אפשר והוא נמצא במרחק אלפי קילומטרים. גאל לא ידע.
כדאי אפוא, שיֵצא לסיור המובטח בעתיד הקרוב.
הוא השמיע אנחה קולנית, וידע שאכן נמצא הוא על טרנטור, לבסוף; על הכוכב שהיה מרכז הגלקסיה וגלעין הגזע האנושי. הוא לא ראה את חולשותיו. לא ראה ספינות של מזון נוחתות עליו באלפיהן. לא הכיר עדיין את עורק החיים שקישר בעדינות בין ארבעים המיליארד של טרנטור ובין שאר הגלקסיה. הוא חש אך ורק בגדול שבמעשי האדם, הכיבוש השלם והמוחלט של עולם.
גאל הרחיק מן המעקה בעיניים בוהות. ידידו מן המעלית הצביע על המושב הפנוי שלידו, וגאל נענה להזמנתו.
האיש חייך. "שמי ג'ריל. פעם ראשונה שאתה על טרנטור?"
"כן, מר ג'ריל."
"חשבתי כך. ג'ריל הוא שמי הפרטי. טרנטור תופס אותך אם יש לך מזג פיוטי. אבל הטרנטורים לא עולים לכאן אף פעם. הם לא אוהבים את זה. המקום מעצבן אותם."
"מעצבן?! שמי גאל, דרך אגב. מדוע הוא מעצבן אותם? נהדר כאן."
"עניין סובייקטיבי של השקפה, גאל. אם נולדת בקיטון וגדלת במסדרון, ואתה עובד בתא קטן ומבלה את חופשותיך בחדרי שמש צפופים, אז לצאת אל החוץ, עם שמיים בלבד מעליך — דבר כזה עלול לגרום לך התמוטטות עצבים. הם מאלצים את הילדים לעלות לכאן פעם בשנה, אחרי שעברו את גיל חמש. אינני יודע אם הדבר מועיל. בעצם, זה לא מספיק, ובפעמים הראשונות פורצים הילדים בצווחות היסטריות. צריך היה להתחיל להוציא אותם מרגע שהם נגמלים, ולהוציאם לפחות פעם בשבוע."
הוא הוסיף ואמר, "כמובן, לכל העניין אין בכלל חשיבות. מה יקרה אם לא יֵצאו לכאן בכלל? טוב להם שם למטה והם מנהלים את האימפריה. באיזה גובה אתה חושב שאנחנו נמצאים?"
"קילומטר?" אמר גאל, ותהה אם הוא נשמע תמים.
נדמה שכן, כיוון שג'ריל צחקק מעט. "לא," אמר. "רק מאה וחמישים מטר."
"מה? אבל הנסיעה במעלית נמשכה בערך–"
"אני יודע. אבל רוב הזמן טיפסנו עד לפני הקרקע. טרנטור שקוע באדמה קרוב לשני קילומטר. הוא דומה לקרחון. תשע עשיריות ממנו טמונות מתחת לאדמה. יש מקומות שבהם חפרו עמוק עוד יותר, מתחת לפני האוקיינוסים, ליד החופים. למעשה, אנחנו טמונים כל כך עמוק באדמה עד שאנחנו יכולים לנצל את הפרש הטמפרטורות שבין פני הקרקע לבין עומק של כמה קילומטרים כדי לספק לנו את כל האנרגיה הדרושה לנו. האם ידעת את זה?"
"לא. חשבתי שאתם משתמשים במחוללים אטומיים."
"פעם השתמשנו. אבל השיטה הזאת זולה יותר."
"אני מניח."
אין עדיין תגובות