החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המנבאים – ספר ראשון

מאת:
מאנגלית: רוני בק | הוצאה: | 2014-09 | 569 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

איווי אוניל בת השבע–עשרה נזרקת מעיירת הולדתה המשעממת באוהיו אל רחובותיה ההומים של העיר ניו–יורק – והיא מתרגשת במיל–יון א–חוז! השנה היא 1926, וניו–יורק מלאה בברים אפלוליים, במופעי ג'אז זוהרים ובכייסים חצופים ונאים שמסחררים את ראשה. הבעיה היחידה היא שעליה להתגורר עם דוֹד ויל, שמתעניין בתורת הנסתר ובשאר דברים מפחידים. איווי חוששת שהוא יגלה את הסוד האפל שלה: כוח על–טבעי שעד כה רק סיבך אותה בצרות צרורות. אבל כאשר מתחילות להתגלות גופות ועליהן סימנים מסתוריים, איווי מבינה שבעזרת הכישרון שלה הם עשויים לתפוס רוצח סדרתי שטני. איווי עוד לא יודעת שהיא אינה היחידה. בעיר יש עוד אנשים כמוה, עם יכולות מפליאות וסודות נוראים – ממפיס המשורר, שיודע לרפא במגע; הנרי המוזיקאי המחונן, שמהלך בחלומות; ותיטה נערת המקהלה היפהפייה, שבורחת מעברה ומעוצמה שאסור אפילו לבטא במילים. הספרים הישנים של דוד ויל מספרים על כוח מבעית שעומד להתעורר ועל המנבאים שיקומו כדי להביסו. כעת עליהם להשתמש בכוחות העל־טבעיים שלהם על מנת להציל את העולם ואת החיים שהם כה אוהבים. זהו הספר הראשון בסדרת המנבאים, המספקת הצצה אל התעלומות האפלות השוכנות מתחת לפני השטח הנוצצים של ניו–יורק. "הספר הזה גדול ומשתוקק להיות אחד מאותם ספרים שבהם הקוראים שוקעים בו ומאבדים תחושה של זמן. האם הוא מצליח? במיל–יון א–חוז." בוקליסט

מקט: 4-20-52981
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מסיבת הקיץ האחרונה

בבית דירות, בכתובת אופנתית באפר איסט סייד במנהטן, כל מנורה דולקת. נערכת בו מסיבה – האחרונה לקיץ זה. בחוץ, במרפסת המשקיפה על קו הרקיע הזוהר של מנהטן, הלהקה יוצאת להפסקה שדרושה לה מאוד. השעה עשר וחצי. המסיבה החלה בשמונה בערב, וכבר האורחים משועממים. הנערות בשמלות פסטליות משיפון כומשות על כורסאות עור כמו פטיפורים מזוגגים תחת שמש יולי. תלמיד פרינסטון גנדרן מנסה לשכנע את חבריו לנסוע איתו דרומה לגריניץ’ וילג’, לספיק־איזי – בר מחתרתי – שהוא שמע עליו מחבר של חבר.

המארחת, צעירה ויפה ומפונקת, מבחינה בבהלת־מה בחוסר השקט הפושה בקרב אורחיה. זהו יום הולדתה השמונה־עשר, ואם היא לא תעשה משהו שיקים לתחייה את המסיבה, לא יפסיקו לרכל במשך ימים רבים שהחגיגה שלה היתה משעממת כמו פגישה בכנסייה.

להקים לתחייה.

בסוף השבוע האחרון אילצו אותה לצאת לציד עתיקות בצפון המדינה עם אמה – מטלה מחרידה לחלוטין, עד שהן הגיעו ללוח סיאנס ישן. לוחות סיאנס הם הצעקה האחרונה. מדיומים טענו שקיבלו הודעות ואזהרות מהצד האחר דרך ״הלוח המדבר״ של מר פאלד. סוחר העתיקות פיטם את אמה בסיפור על הנסיבות המסתוריות שבהן הלוח הגיע אליו.

״הם אומרים שהוא עדיין רדוף רוחות חסרות מנוחה. אבל אולי את ואחותך תצליחו לאלף אותן?״ הוא אמר בחנופה מופרזת. אמה, כמובן, בלעה מייד את הפיתיון, וכתוצאה מכך שילמה יותר מדי תמורתו. טוב, כעת הטעות של אמה תשתלם לה.

המארחת רצה אל הארון בחדר הכניסה ומסמנת למשרתת. ״עשי לי טובה ועזרי לי להוריד את הדבר הזה.״

המשרתת מושיטה יד אל הלוח ומנידה את ראשה. ״את לא צ’כה להתעסק עם הלוח הזה, מיס.״

״אל תהיי שוטה. זה פרימיטיבי.״

בסיבוב נמרץ כשל קלרה בּוֹאו, המארחת מתפרצת אל חדר המגורים הרשמי כשהיא אוחזת בלוח הסיאנס. ״מי רוצה לתקשר עם הרוחות?״ היא מצחקקת כדי להראות שאינה מתייחסת לזה ברצינות. אחרי הכול, היא נערה מודרנית לפני ולפנים – פלאפרית מכף רגל ועד ראש.

הנערות הכמושות מזנקות מכורסאות העור שלהן. ״מה את מחזיקה שם? לוח רוחות?״ שואלת אחת.

״נפלא, לא? אמא קנתה לי אותו. הוא אמור להיות רדוף רוחות רפאים,״ אומרת המארחת וצוחקת. ״טוב, אני כמובן לא מאמינה בדברים האלה.״ המארחת מניחה את הסמן שצורתו לב במרכז הלוח. ״בואו נכניס קצת רוח חיים, מה דעתכם?״

כולם נאספים סביב. ג’ורג’ נדחק ונעמד לידה. הוא איש ייל, תלמיד השנה הלפני האחרונה. לילות רבים היא שכבה ערה בחדרה, מדמיינת את עתידה איתו. ״מי רוצה להתחיל?״ היא שואלת, מניחה את אצבעותיה קרוב לשלו.

״אני אתחיל,״ מכריז נער שחובש תרבוש מגוחך. היא לא מצליחה להיזכר בשמו, אבל שמעה שעשה לו למנהג להזמין נערות למושב המתקפל באוטומוביל שלו למסיבת גיפופים. הוא עוצם עיניים ומניח את אצבעותיו על החץ. ״שאלה אל חוכמת הדורות: האם הגברת לימיני מאוהבת בי עד כלות?״

הנערות מצייצות והנערים צוחקים כשהחץ מאיית לאט כ־ן.

״שקרן!״ הגברת הנדונה נוזפת בסמן דמוי־הלב עם עיגול הזכוכית השקופה.

״אל תילחמי בזה, יקירתי. אני יכול להיות שלך בזיל הזול,״ אומר הנער.

מצב הרוח בחדר מרומם כעת. השאלות הופכות נועזות. הם מסוחררים מג’ין ומשעשועים ומהסחת הדעת המטופשת של ראיית הנולד. בכל בוקר, בכל ערב, האין אנו מבלים?

״בוא נזמן רוח אמיתית,״ מאתגר אותם ג’ורג’.

קשר של התרגשות ואי נוחות מתפתל בבטנה של המארחת. סוחר העתיקות הזהיר אותן לא לעשות זאת. הוא אמר שחובה לנתק את הקשר עם הרוחות שנקראו, להיפרד מהן לשלום. אבל הוא ניסה להרוויח עוד פרוטה עם הסיפור שלו, ומלבד זאת, השנה היא 1926 – מי מאמין ברוחות ובשדים כשיש אוטומובילים ואווירונים ומועדון הכותנה ואנשים כמו ג’ייק מארלו שהופכים את אמריקה לראשונה במעלה בתיעוש?

״אל תגידי לי שאת פוחדת,״ ג’ורג’ מגחך. יש לו פה אכזרי. זה הופך אותו לנחשק יותר.

״פוחדת ממה?״

״שייגמר לנו הג’ין!״ הנער בתרבוש מתלוצץ, וכולם צוחקים.

ג’ורג’ לוחש באוזנה, ״אני אשמור עלייך.״ ידו מונחת על גבה.

הו, אין ספק שזהו הלילה הנפלא ביותר אי פעם!

״אנו מזמנים את רוחו של הלוח לשמוע את קריאתנו ולספר לנו בהן צדק על גורלנו!״ אומרת המארחת בקול מתנגן הנקטע בצחקוקים. ״עליך לציית, רוח!״

דממה משתררת לרגע, ואז הסמן מתחיל את מסעו האיטי על פני האותיות הגותיות השחורות בלוח המצולק, מאיית מילה.

ש־ל־ו־ם

״זה רק הרוח,״ מתחכם מישהו.

״מהו שמך, הגדול ברוחות?״ שואלת המארחת.

הסמן נע מהר.

ג’־ו־ן־ה־ש־ו־ב־ב

ג’ורג’ זוקף גבה קונדסית. ״אני אוהב את הצליל. מה הופך אותך כה שובב, בחור?״

ע־ו־ד־ת־ר־א־ו

״נראה מה? מה אתה זומם, שובב אחד?״

אין תזוזה.

״אני רוצה לרקוד! בואו ניסע צפונה למוּנגְלוֹ,״ ממלמלת אחת הנערות, משרבבת שפתיים שתויות. ״מתי הלהקה חוזרת בכלל?״

״בעוד דקה. אל תצאי מהכלים,״ אומרת המארחת בחיוך וצחוק, אבל יש אזהרה בשניהם. ״בואו ננסה שאלה נוספת. יש לךָ נבואה בשבילנו, ג’ון השובב? אתה יכול לומר לנו את העתיד?״ היא שולחת מבט ערמומי לעבר ג’ורג’.

הסמן לא זז.

״תאמר לנו עוד משהו, טוב?״

לבסוף יש תנועה על הלוח. ״אני… אלמד… אתכם… פחד,״ קוראת המארחת בקול.

״הוא נשמע כמו המנהל בפנימיית צ’ואט,״ מקנטר הנער בתרבוש. ״ואיך תעשה את זה, בחור?״

א־נ־י־ע־ו־מ־ד־ב־ד־ל־ת־ו־נ־ו־ק־ש

א־נ־י־ה־ח־י־ה

א־נ־י־ד־ר־ק־ו־ן־ה־ע־ב־ר

״מה זה אומר?״ לוחשת הנערה השתויה. היא נסוגה קלות.

״זה לא אומר כלום. קשקוש.״ המארחת נוזפת באורחת שלה, אבל היא עצמה פוחדת. היא פונה אל הנער עם מוניטין הצרות. ״אתה גרמת לו לומר את הדברים האלה!״

״אני לא. אני נשבע!״ הוא אומר, ומצטלב על ליבו עם אצבעו.

״למה אתה כאן, בחור?״ שואל ג’ורג’ את הלוח.

הסמן נע כה מהר שהם בקושי מצליחים לעקוב.

א־נ־י־מ־ח־ז־י־ק־ב־מ־פ־ת־ח־ו־ת־ה־ג־י־ה־י־נ־ו־ם

־ו־ה־מ־ו־ו־ת־ח־ר־ו־ן־א־ף־מ־ג־י־ע־י־ו־ם־ה־ד־י־ן־ב־ב־ל־ז־ו־נ־ה

״תפסיק עם זה מייד!״ צועקת המארחת.

ז־ו־נ־ה־ז־ו־נ־ה־ז־ו־נ־ה חוזר שוב הסמן. הנערות הצעירות הנוצצות מסירות את אצבעותיהן מהלוח, אבל הסמן ממשיך לזוז.

״תעצרו אותו, תעצרו אותו!״ צווחת נערה אחת, ואפילו הנערים הקשוחים מחווירים ונסוגים.

״מספיק, רוח! אמרתי מספיק!״ צועקת המארחת.

הסמן עוצר מלכת. אורחי המסיבה מביטים זה בזה בעיניים פעורות. בחדר הסמוך, חברי הלהקה חוזרים לכליהם ופוצחים בנעימת ריקודים סוערת.

״הו, הללויה! בוא, מותק. אני אלמד אותך לרקוד את הבלאק־בוטום.״ הנערה השתויה קמה אך בקושי על רגליה ומושכת אחריה את הנער בתרבוש.

״חכו! אנחנו חייבים לאיית שלום על הלוח! כך מתנהל הטקס!״ המארחת מתחננת כשאורחיה נוטשים אותה.

ג’ורג’ מחליק את זרועו סביב מותנה. ״אל תגידי לי שאת פוחדת מג’ון השובב.״

״טוב, אני…״

״את יודעת שזה היה הבחור ההוא,״ הוא אומר ונשימתו מדגדגת במתיקות את אוזנה. ״יש לו שיטות משלו. את יודעת איך זה.״

היא בהחלט יודעת איך זה. זו בוודאי אשמת הנער הארור שהיתל בהם לאורך כל הדרך. טוב, לא ניתן להתל בה. היא בת שמונה־עשרה עכשיו. החיים עומדים להפוך לסחרחרה אינסופית של מסיבות ונשפים. לילה או יום, זהו זמן למשחקים. האין אנו מבלים? חששותיה הקודמים נעלמו. נראה שהמסיבה שלה תשתולל כל הלילה. השטיחים גולגלו, ואורחיה רוקדים בכל המרץ. מחרוזות פנינים ארוכות מקפצות על שמלות עם קווי מותניים שמוטים. נעלי ריקוד מכות בהתרסה על רצפות העץ. זרועות נשלחות לכל עבר, נעות באוויר – הכול נראה כמו ציור דאדאיסטי קדחתני שקם לתחייה.

המארחת מאחסנת את הלוח בארון, שם הוא יישכח עד מהרה, רצה אל חדר המגורים על אורות החשמל הבוהקים שלו – הפלא המודרני של מר אדיסון – ומצטרפת למסיבת הקיץ האחרונה ללא שמץ דאגה בליבה.

בחוץ, הרוח מתמהמהת לרגע על החלונות המוארים. ואז, בפרץ חיוניות סוער, נפרדת ונחפזת לאורך המדרכות. היא מסובבת את עצמה קצרות סביב כובעי קלוש של שתי גברות צעירות ואופנתיות שמרכלות על מותו הטראגי של רודולף ולנטינו כשהן מוליכות פודל על גדת נהר האיסט. היא נעה הלאה, במורד עמקים שטופי ניאון, מעבר לרכבת המשקשקת מעל השדרה השנייה, מרעידה את חלונותיהם של המסכנים המנסים לישון לפני בוא הבוקר – הבוקר עם צופרי המוניות, החשמליות והרכבות שלו. מצחצחי הנעליים המבריקים את קצות נעלי העור של אנשי עסקים ביוניון סקוור. מוכרי העיתונים הצועקים את כותרות היום בטיימס סקוור. המרכזניות הבוהות בערגה במעילים עם צווארוני הפרווה המפתים אותן מחלונות הראווה. גורדי השחקים הנשגבים הנישאים מעל לכול כמו אלים מבריקים מזכוכית, לבנים ומתכת.

הרוח מתבטלת קצרות מול מועדון ג’אז, מקשיבה למוזיקה החדשה שמנקבת את הלילה. היא רוטטת לפעיית החצוצרות, לצעדי הפסנתר הנוקשים שנולדו מבלוז ומרגטיים, לקצבים המשתנים שמהדהדים את ההתרגשות המשוננת של קו האופק בעיר.

בבאוורי, בשלד בניין מעוטר שהיה פעם תיאטרון וודוויל גדול, נע לו בכבדות מרתון ריקודים. המתחרים, נשים צעירות והבחורים שלהן, אוחזים זה בזה, נחושים להותיר את חותמם, לנגוס חזק בחלומות הנמכרים להם במודעות בעיתונים וברדיו. יבלות ברגליהם, אך כוכבים בעיניהם. צפונה יותר, הדרך הלבנה הגדולה, הקרויה כך על שם הלהט המסמא של אורות אולמות התיאטרון שבה, ריקה כעת מקהל. כמה מעריצים מחכים בסמטאות, ליד הדלתות האחוריות, מקווים להציץ בנערות המקהלה הזוהרות ואולי אף לקבל חתימה מאחת מכוכבות ברודווי. זוהי עת הידוענים, התהילה, העושר והלהט, והצעירים בוערים משאיפות כמוסות.

הרוח לא מגלה בזה עניין. היא רק הרוח. היא לא תהפוך לכוכבת רדיו או לאיל תעשייה. היא לא תתמודד בבחירות או תתאהב בדאגלס פיירבנקס או תשיר משירי סמטת טין פאן, שירי געגועים וחרטה ובילויים (האין אנו מבלים?). וכך היא ממשיכה לשוטט הלאה, חולפת על פני בתי המטבחיים ברחוב 14, על פני האומללות המוֹכְרות עצמן בסמטות אפלות. בסמוך, גברת החירות מניפה את הלפיד בנמל, משואה לכל הממלטים עצמם לחופים אלה מפני רדיפות או רעב או חוסר תקווה. עבורם זוהי ארץ החלומות.

הרוח נושבת על בתי הדירות ברחוב אורצ’רד, שם מתו אותם חלומות נוצצי עיניים וחלומות אחרים נולדו אל זוהמה ועוני, טיפוס תלול עוד לפניהם. היא חובטת בכבסים הנמתחים על חבלים בין בתי הדירות, מעל רחובות מלוכלכים ושבורים שבהם, גם בשעה זו, ילדים רעבים מחטטים באשפה בחיפוש אחר מזון. הרוח קיימת מנֶצַח. היא ראתה די והותר מארץ החלומות ופרסומות הסבון, הזוועות העתיקות ושפיכות הדמים. היא היתה עדת ראייה דוממת למכשפותיה הנשרפות ופסעה לאורך נתיב הדמעות. היא ראתה את ספינות העבדים פורקות את מטענן האנושי אל הנמלים, כולו עיניים ממצמצות מפוחדות, רכושם היחידי עלי אדמות הוא היגון שלעולם לא יאבד להם. הרוח היתה שם כשהנשיא לינקולן מת מקליע מתנקש. היא הדיפה ריח אבק שריפה בקרב אנטיאטם. היא רצה עם הבופאלו ושלחה אצבעות מהססות למגבעות הפוריטנים השחורות הגבוהות. היא נשאה קריאות אהבה, והיא ייבשה דמעות לנתיבי מלח על פנים רבות מספור.

הרוח מרפרפת לאורך באוורי ומסתערת על הצד המערבי, ביתן של כנופיות איריות כמו נערי דאמי, הרוכבים על גבי סוסים לאורך השדרה התשיעית להזהיר את מבריחי המשקאות. היא סוחפת את נהר ההדסון האדיר, חולפת על חיי הלילה הנמרצים של הארלם עם ההוגים, הסופרים והמוזיקאים הגדולים שלה, עד שהיא נעצרת לנוח מול הריסות אחוזה ישנה. קרשים מרקיבים מכסים את החלונות השבורים. אשפה סותמת את המרזבים בקדמת הבניין. פעם, לפני שנים רבות, היתה האחוזה בית לרוע שאין להעלותו על דל שפתיים. כעת היא שריד לזמנים עברו, נשכחת בצללי השפע והשגשוג של העיר.

הדלת חורקת על ציריה. הרוח נכנסת בזהירות. היא זוחלת לאורך מסדרונות צרים שמתפתלים ומסתובבים עד סחרחורת. חדרים מזוהמים, מעופשים משכחה, מסתעפים שמאלה וימינה. דלתות נפתחות על קירות לבנים. דלת נסתרת מובילה לפיר המתרוקן אל חלל זוועות רחב ותת קרקעי, ואל חדר מזוויע עוד יותר. הוא עדיין מסריח: מדם, משתן, מרוע ומפחד כה אפל עד שהפך חלק בלתי נפרד מהבית, כמו העץ והמסמרים והריקבון.

משהו נע בצללים הכהים, משהו נורא, והרוח, שיודעת רוע מהו, נרתעת מן המקום הזה. היא ממהרת לעבר ההגנה שבאותם בניינים מרהיבים וגבוהים המבטיחים את השמיים הכחולים, דבר לבד מן השמיים הכחולים, של העתיד, של תעשייה וצמיחה. העתיד, שאינו מאמין ברוע העבר. לו היתה הרוח שומרת־סף, ודאי היתה מפעילה את האזעקה. היא היתה מזהירה בקול מפני הזוועות שעוד יגיעו. אבל היא רק הרוח, והיא יודעת שאיש אינו מאזין לקריאותיה.

עמוק במרתף הבית הרעוע, כבשן קם לתחייה בקרקוש־מוות כמו השיעול האחרון והמר של אדם גוסס הצוחק בבוז לגורלו. בוהק קלוש נובע מאותה חשכה, מקבר העפר המצחין. כן, משהו נע שוב בצללים. מבשרו של רוע גדול יותר שעוד יגיע. ג’ון השובב הגיע הביתה. ויש לו עבודה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המנבאים – ספר ראשון”