החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סקראב בן אנוש

מאת:
הוצאה: | 2019-05 | 532 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

45.00

רכשו ספר זה:

 

מונע ממראה צפור מתווה, שעפה גבוה בשחקים, נוטש סְקְרַבִּינוּש הצעיר, המכונה "הפֶּדָל", את דרום איללנד, אימולדתו, במטרה להגיע אל הגבעות המיתיות שבצפון האי.  נטישתו הופכת למנוסה נואשת, ללא תקווה לשוב על עקבותיו.

התשישות, הפחד, הרעב והצמא, הייאוש והזוועה אך גם הידידות, התבונה והאהבה יהיו מנת חלקו.

נמלט מכוחות אפלים, הוא מוצא את עצמו על חוף קורקלינד, האי האפור, שם הוא חושף את הארגון המדהים של הוורולים וגם את מטרתם המוצהרת והחסויה. הוא נמלט על גבי ספינה על מי הסְקְרַבְּ הגדול, שתוביל אותו לדרום אַלְבִָּויס הלבנה, ולבסוף, לאחר מסע ארוך, להילדמונט המסתורית.

הגורל יביא אותו להצטרף לשורות הלוחמים, מטיסי העופידלים, במטרה להילחם עד חורמה ביצורים שמתנגדים לקיום בני מינו – בני האנושים.

מתוך פענוח קורותיו של סקרבינוש, החרוטים על לוחות אבן, תחשף אמת מדהימה שתחתום את הטרילוגיה.

מקט: 4-1272-365
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק א’

בעצם, סְקְרַבִּינוּש הצעיר לא היה בדיוק מה שאתם ואני היינו מכנים יצור נאה, למרות שבקהילת הסְקְרַבִּינוּשים, פניו החצופות, מבטו המעורפל, האובד לעתים באופקים הרחוקים, היוו דמות מושכת עבור אחדים, ומשעשעת עבור אחרים: קומתו בינונית, זרועותיו ארוכות, רגליו יציבות ומקושתות קלות, כְּשִירוֹת למהירות מדהימה בשעת הצורך, גם אם לא הזדקק לכך לעתים מזומנות באותו אזור שָׁלֵו שבדרום אִילָלַנְד, שם נולד וגדל.

ערב אחד, בהיותו עדיין צעיר לימים, מסתכן בגילוי הסביבה הקרובה למקום מגוריו והיכרותה, נדמה היה לו שהבחין בצורה מאיימת מגיחה מתוך מי הנהר, מבין סבך הסוף. המראה הפיח בו תחושת פחד עזה, והוא החל לנוס במורד הנהר, כשרגליו נעות במהירות עצומה בתנועה שנראתה מעגלית.

מראה זה היה מן הסתם פרי הדמיון, אך התמונה המשעשעת העלתה צחוק חסר מעצורים על פניו הקמוטות של ישיש שהיה עד למנוסה המטורפת, לכאורה נטולת מטרה, של הצעיר.

מאותו יום הוסיף לו הקשיש את הכינוי ‘הפֶּדָל’, וזאת על שם כלי או רכב שמוזכר באגדות של בני אִילָלַנְד אשר, כך נהגו לספר, היה נע במהירות גדולה בעודו מפעיל זרועות מכניות.

לאף אחד מיושבי אזור זה של האי לא היה ולו שמץ מושג מהי צורתו, אפילו המשוערת, של אותו כלי. איך שלא יהיה, אותו ישיש חנוק מצחוק, וכנראה מבוסם ממנת יתר של מיץ מותסס, תיאר את המחזה בפני כמה תושבים מהכפר, וכולם, פה אחד וללא עוררין, הצמידו מיד את התוספת ‘הפֶּדָל’ לסְקְרַבִּינוּש הצעיר. מעתה ועד יומו האחרון הוא יישא את השם ‘סְקְרַבִּינוּש הפֶּדָל’.

דרך אגב, בל יעלה על דעתכם כי מדובר כאן בשם יוצא דופן. באזור זה שבדרום אִילָלַנְד נהוג היה לכנות את בני המקום בשמות ארוכים במיוחד, מתוך כוונה לדייק במתן תיאור בעל השם, וגם פשוט, מתוך בילוי והעברת הזמן בניחותא. וכך לא היה זה נדיר לפגוש ולברך בשמו המלא פלוני בשם ‘דון סְקְרַבִּינוּשון, המְדָדֶה באלכסון’ או אפילו ‘סְקְרַבִּינוּשָה, ראשה בעננים, נתקלת בעצים’, שמות שעבור קצרי רוח הצטמקו ל’סְקְרַבִּינוּש המְדָדֶה’ ו’סְקְרַבִּינוּשָה, בעננים ראשהּ’.

מבלי להיות עול ימים, רחוק היה סְקְרַבִּינוּש מלהיות בוגר, גיל הגורר עמו מחויבויות רבות כלפי הקהילה. באותם ימים נתן סְקְרַבִּינוּש חופש לדמיונו לנדוד מעבר לרכס הגבעות הרמות, הרחוקות, שהגנו, כך נאמר, על אי הסקרבינושים ובפרט על הכפר הגדול שבדרום.

יתר היישובים הזעירים והעיירות הקטנות היו פזורים פה ושם ברחבי אִילָלַנְד, בעיקר בצפון, לרגלי הגבעות, ויש שטענו גם על מדרונותיהן.

ודאי, הוא ידע שמעבר לאותן גבעות נמצאים מרחבי חוף שוממים שאותם לחכו נחשולי הסְקְרַבְּ הגדול (יש שכינו את הסְקְרַבּ הגדול בשם ‘הגּוֹרְפָן’).

האגדות, כפי שסופרו על ידי זקני הסְקְרַבִּינוּשים, המתייחסות לעולם שמחוץ לאִילָלַנְד, היו עגומות ומחרידות עד להבהיל.

לעתים, בנפול הלילה, היה סקרבינוש מתיישב בפתח מעונו, מבטו פונה אל הזוהר הכהה והסגלגל של הפסגות הרחוקות של גבעות הצפון, ומנסה לדמיין לְמָה התכוונו הזקנים בְּסַפְּרָם על שואגוני המחשכים או על הטְרָקְרָסִים הקודרים ותושבים מסתוריים אחרים. יתר על כן, הוא גם לא ידע אם מדובר היה ביצורים אגדיים או במפלצות ממשיות.

לאמיתו של דבר, האי לא היה מבודד לחלוטין מן העולם החיצון. זקנים אחדים נהגו לספר בהסתייגות ובקול רפה, שבזמנם התנהלו יחסי מסחר עם בני איים מגזע שונה מזה של הסקרבינושים ועם ישויות שאותן הגדירו כ’מוזרות’.

מסחר זה שמעבר לגלי הסקרבּ הגדול, נמשך לסירוגין בהווה, אם להאמין לדברי אחד הקשישים, תושב קבוע מימים ימימה על הספסל שמול האגם המכונה ‘האגם הוורוד’. האחרים, אלה שמעולם לא עזבו את כפרם, היו מטים אוזן קשבת כשהם נדים בראשם באיטיות, עיניהם בוהות במי האגם. באשר לסקרבינוש, הוא אכן ראה במעונו של אחד הקשישים שבפאתי היישוב, חפץ מוארך, מבריק, הנע בתנועה איטית, אחידה ושקטה. הוא לא העז מעולם לשאול מה המקור ומה השימוש של אותו חפץ, שהיה שייך לבעל הבית הזועף, מסיבה פשוטה – הוא לא אמור היה להיכנס למעונו. אך ללא ספק, חפץ כזה היה זר במחוזות איללנד.

במועד אחר הוא הבחין בדמות קטנה, מעין צללית כהה, נעה וזעה, מתעתעת, מפזזת ומרצדת סביב הולך רגל שתקן שסקרבינוש ידע בוודאות שהלה הוא תושב צפון האי.

אותה צללית מוזרה לא יכלה להיות ילידת אי הסְקְרַבִּינוּשים, לפחות לעניות דעתו. גם כאן, סְקְרַבִּינוּש היה משוכנע שחיה זריזה זו, אם מדובר בכלל בחיה, הוכנסה לאי על ידי אחד מאותם סוחרים אמיצי לב, כפי שכונו ברחבי אִילָלַנְד אלה שהסתובבו על פני מרחבי הסְקְרַבְּ המצמררים.

היו עובדות מטרידות נוספות, אך יפה להן השתיקה. נו טוב, אם להאמין לדברי זקני הכפר…

פעמים אחדות ניסה סְקְרַבִּינוּש לשוחח על תופעות מוזרות אלה עם הוריו ובחלוף השנים עם חונכו האישי הראשון. או-אז, הוא היה נתקל בקיר של שתיקה שלא הפתיעה מצד הבוגרים שחשבו שמדובר כאן בסטיות נפשיות שמשתלטות על נפשם של הצעירים בדרך להתבגרות.

סְקְרַבִּינוּש, בהיעדר מענה לתהיותיו, היה פונה בחוסר ברירה לידידיו בני גילו, ומשהזדמן, בעיקר בערוב היום, מתחת לענפי הערבה בגן הדרום, היה זורק שאלה בקול סתמי ואדיש:

‘ראיתם אתמול בערב את היצור המשונה והאדום, בעל ראש ירוק, משוטט מסביב לכפר?’

למעשה, הוא מעולם לא ראה דבר דומה לזה, אולם קיווה לקבל תגובה מעין זו:

‘לא, אבל ראיתי…’ או ‘אה כן! נדמה לי שראיתי…’

מענה כזה היה יכול לעורר סִדרה של שאלות-תשובות, שהיה בה כדי להאיר את עיניו ואולי אף לאשר את קיומם של אותם יצורים.

אך גם כאן, בין אם שאלתו נשמעה או לא עוררה כל זיכרון ועניין משמעותיים, או שלא משכה תשומת לב, אף אחד מבין ידידיו לא גילה התעניינות כלשהי בתהיותיו מלבד, אולי, אחד מביניהם, מבוגר מעט ממנו, ששימש לעתים כבן זוגו למשחקים. בשל אופיו הנוח, או כפי שאחרים דימוהו כקל דעת, ובגלל הקלות שבה היה פורץ בצחוק בכל הזדמנות, הוצמד לשמו הכינוי ‘הצוהל’, ושמו אכן היה ‘סְקְרַבִּינוּש הצוהל’. יחסית, שם קצר למדי.

באחד מימי הסתיו בשעת בין הערביים, לאחר ריצה מהירה לאורך נהר הרִיבְיֶיר המשתרע לאורך הקצה הדרומי של הכפר, ישבו שני הסְקְרַבִּינוּשים הצעירים שפופים ונחו על שפת הנהר, משיבים את רוחם וממלאים ריאותיהם באוויר חדש.

‘ניצחת אותי, אמנם במעט הפעם,’ אמר הצוהל כשהוא נושם ונושף בכבדות.

‘אל תהיה כל כך בטוח,’ השיב בן זוגו. ‘כנראה לא הפחדת אותי מספיק, אחרת כבר היית רואה אותי נס וטס ומתרחק ממך כמו… כמו…’ הוא חיפש אחר המילה.

‘כמו הפֶּדָל שכמותך…’ קטע את דבריו הצוהל ופרץ בצחוק פרוע כשהוא נשנק.

‘הצוהל, האם אתה בכלל יודע מה פירוש ‘הפֶּדָל’?’

‘לא… אני חושב… בעצם… לא ממש… המממ, האם מדובר במין ציפור…? אני מתכוון, מהאגדות העתיקות.’

‘ודאי שלא,’ השיב סקרבינוש. ‘כנראה הכוונה למין מכונה שמניעה את זרועותיה המֶכניות ואבות אבותינו לבשו אותה על גופם, וכך היו נעים במהירות… זאת אומרת, יותר מהר מאשר ברגל.’

‘באוויר?’ התעקש הצוהל לקַשר בין הפֶּדָל לציפור פחות או יותר קמאית.

‘מה פתאום באוויר? בטח שלא, מאיפה לקחת את זה? ברור שעל הקרקע,’ ולאחר הרהור קצר הוסיף: ‘כנראה זה גם יכול היה לקפוץ…’

‘כמו ארבה?’

‘אולי…’

הצוהל התפקע מצחוק בעודו מעלה בדמיונו את המחזה.

‘לא!’ ובפעם המי יודע כמה, חשב הפֶּדָל שבעצם, דעתו לא הייתה ברורה בהקשר למהות המכונה האגדתית ששמו שויך אליה, והוא הכריז בביטחון: ‘הארבה עצמאי, בעוד שהפדל מהאגדות, כנראה לא.’

‘קצת כמו הרגליים שלך.’ השיב מיד הצוהל.

שני הידידים השתרעו על גבם, ידיהם שלובות מאחורי עורפם, דוממים, מתבוננים ברשת העננים מפלסת דרכה בשמיים שהחלו להתקדר.

שמיעתם התחדדה. הדומייה התמלאה לפתע באוושושי דשא, ברחשי עלים וחרקים, ובמשב רוח חרישי המלטף את צמחי הגומא שבנהר.

גבוה ברקיע, דמות בעלת כנפיים, גמישה ובודדה, ריחפה לעבר הצפון. שני הרעים ליוו אותה בעיניהם עד שנעלמה בתוך הגוונים המעורפלים שכיסו את הגבעות הרחוקות.

‘הצוהל, שאלת את עצמך לפעמים מה יש שם, מעבר לגבעות? זאת אומרת… אני יודע שיש שם חופים… הגלים של הסְקְרַבְּ הגדול… אהה, אני לא יודע בדיוק…’

הוא פנה אל הצוהל, מצפה לתגובה.

הלה לא הגיב מיד. מבטו מקובע על פסגות גבעות הצפון. ואז, עצם את עיניו וענה:

‘לפני החופים יש גבעות, ולא רק בצפון, גם במערב ובמזרח וגם מאחורינו, בדרום. בעצם, אנו מוקפים ב…’ הוא היסס. ‘בחומות. אתה מדבר על חופים שמעבר לגבעות, ואתה לא מתייחס לגלי הסְקְרַבְּ הגדול. אנו לא יודעים אפילו מה יש בגבעות האלה, מעולם לא היינו שם…’

ובלבו חשב ‘ולעולם לא נהיה.’

הפֶּדָל התרומם באחת על מרפקו.

‘הצוהל,’ הוא דחק בחברו, ‘מה אתה אומר על הליכה אל הגבעות?… לא על הגבעות, זאת אומרת… זאת אומרת… רק להגיע אליהן, לרגליהן.’

‘ואז?’

‘ואז… ואז נחזור… זהו.’

הצוהל התרומם בתורו, נשען על מרפקו, נעץ עיניו בידידו, ושלא כמנהגו, אמר בכובד ראש:

‘ואולי לא תוכל לחזור.’

‘למה אתה אומר את זה?’ שאל הפֶּדָל, ולאחר הרהור קצר הוסיף: ‘ולמה אתה אומר שאני לא אוכל לחזור? הצעתי ששנינו נלך יחד, אתה ואני. נראה לי שזה יהיה… פשוט יותר…’

הוא לא ידע כיצד להביע את הדחף העז שהשתלט עליו לגלות את המקומות שמחוץ לתחום כפרו, אותו לא נטש מעולם וזאת מבלי לחשוף את פחדיו שלו לבצע זאת בגפו.

הצוהל הניד ראשו באיטיות וחייך.

‘לא, זה לא בשבילי. חוץ מזה, בעוד מספר ימים אני אמור לפגוש את החונך השלישי שלי, ואז יהיה לי מעט מאוד זמן פנוי. ובנוסף… איך להגיד לך את זה… אני לא ממש נמשך להרפתקה שכזאת.’

ובכך הוא הביע רתיעה טבעית, אפילו חרדה שהייתה אופיינית לאנשי הכפר – להתרחק ממקום מגוריהם.

וכדי לתרץ את עמדתו השלילית הוא הדגיש:

‘כמה זמן כבר יישאר לי לאחר שעות הלימוד עם החונך, העזרה בשדות ובבית המלאכה של הכפר, המחויבויות שלנו כלפי הקהילה וכלפי ההורים. נוסיף לזה את האספות עם העמיתים ו… ו… וכל החגים… אה, אתה שוכח את כל החגים שלנו, ההכנות שלהם… ו… והתחרויות בשדות ו… והמשחקים בנהר.’

והצוהל המשיך בטיעוניו: ‘אתה יודע, אומרים שאפילו התושבים של היישובים מסביבנו, הם לא ממש ידידים שלנו, בלשון המעטה. ותגיד, ראית פעם את הזרים האלה בכפר שלנו?’

הפֶּדָל שתק לנוכח מבול המילים של ידידו, אך מחשבותיו המשיכו לנדוד.

‘אולי הסְקְרַבִּינוּשים הזרים לא מתקרבים לכפר שלנו מפני שאנו מרתיעים אותם.’

ובקול רם אמר:

‘אולי הם לא מוצאים שאנו חברותיים והם חוששים מאיתנו.’

‘אנו?… אנו… אנו לא חברותיים?’ התפרץ הצוהל, ‘תגיד לי מי אצלנו עוין או דוחה ומבריח את הזרים מהכפר, ובנוסף, כן, אני נזכר, איזו תועלת נפיק אם הם יפלשו לרחובות ולשבילים בכפר שלנו? תענה לי!’

הפֶּדָל נאנח, הסתכל בידידו, ושקל אם לעצור מיד את הדו-שיח. הוא חשש שזה יגרום לעימות ביניהם.

אך הצוהל לא הרפה ושב לנושא המקורי:

‘טוב, נניח שאתה רוצה להגיע אל הגבעות, ודרך אגב גם לחזור. לאיזה גבעות אתה מתכוון? לאלה מהדרום, שמאחורינו? הן באמת קרובות ונמצאות במרחק יום וחצי הליכה, יומיים לכל היותר. אבל אתה יודע, הן גבוהות, בלתי מושגות והביצות שלידן פולטות אדים קטלניים, כך טוענים, קטלניים! אתה מקשיב? אומרים שרק יצורים כמו שואגוני המחשכים ומפלצות אחרות יכולים לשרוד ולהתפתח שם.’

‘מניין לך?’ התפרץ הפֶּדָל, שלמעשה הכיר גם הוא את אותם יצורים ופחד מהם.

הצוהל התעלם מדבריו.

‘ואני לא מדבר על הגבעות שבמזרח ובמערב, שעליהן נאמר שאף אחד לא שב משם… מלבד מסכנים אחדים. הם התקשו לתאר את הייסורים האיומים שחוו מישויות שלא יכלו לראות אותם, ואחר שקעו בטירוף עמוק.’

הפדל מצִדו, חשב שאותם סְקְרַבִּינוּשים אומללים שהתרחקו מהכפר היו מלכתחילה מופרעים, או שסבלו מכאבים שהביאו לאובדן שִכלם. בכפר הדעות היו חלוקות. איך שלא יהיה, מופרעים או לא, רובם אכן נעלמו אי-שם בגבעות המזרח והמערב מבלי להותיר עקבות.

‘אם כך,’ הצהיר הצוהל, ‘נותרו לנו עכשיו גבעות הצפון. מצִדם השמאלי הן רחוקות מאיתנו, נניח מרחק של שבעה ימי הליכה, לזה יש להוסיף יומיים נוספים כדי להגיע לקצה המזרחי, אתה מבין את זה? אתה מתאר לעצמך את גודל המשימה? וחוץ מזה, תגיד, מה יצא לך מהרפתקה כזאת, מה תרוויח ממנה?… ואולי זה בכלל רק כדי להתרברב? ואל תשכח שתיעדר לפחות חמישה-עשר ימים, אם בכלל תשוב. אף אחד, אתה שומע, אף אחד לא יניח לך לצאת, לא החונך שלך, לא העמיתים שלך, לא שאר הבוגרים ושלא לדבר, ההורים שלך…’

הצוהל קם, התרחק קמעה וסקר את ידידו הצעיר. תהום נפערה ביניהם.

‘ואתה?’ שאל בלחש הפֶּדָל וקם אף הוא, ‘אם הייתי מבקש ממך לא לספר, תהיה מוכן להכחיש שידעת מה הכוונות שלי?’

באומרו זאת שאל את עצמו סְקְרַבִּינוּש הצעיר, אם הוא באמת משתוקק לצאת לבדו למסע הארוך, ואולי מסוכן לגבעות הצפון.

הערב התפשט במהירות מעל מישור אִילָלַנְד. הרוח התחזקה. צריחת ציפור לילה ראשונה הדהדה. שני הידידים, דוממים זה מול זה בחנו האחד את רעהו, מופתעים מהמִפנה שחל בשיחתם באותו אחר הצהריים. ואז, מבלי להוסיף מילה, סב הצוהל על עקביו ופנה בצעדים גדולים לעבר הכפר. סְקְרַבִּינוּש נותר מאובן. הוא לא הבין את התנהגותו של הצוהל, אך חש בתוצאה המיידית: ללא ספק הוא איבד ידיד.

זמן מה הוא נותר ללא תנועה, תועה במחשבותיו, בעוד חשכת הלילה הגוברת פולשת לתוך נפשו ומעלימה את הנוף שמסביב.

שוב נשמע המהום של ציפור הליל. גופו רעד, אולי מקור. אט-אט הוא החל לפסוע לכיוון הכפר.

במקום מגוריו מצא סְקְרַבִּינוּש את אביו רוכן מעל האח, מלבה בול עץ בעזרת ענף נוקשה. אימו ישובה הייתה על ספסל, קולעת את צמותיה של סְקְרַבִּינוּשֶט, אחותו הקטנה.

‘ערב טוב, הוריי, ערב טוב, דובשנית מתוקונת,’ אמר סְקְרַבִּינוּש בקול נמוך, וזאת על פי המסורת האופיינית לאנשי דרום אִילָלַנְד.

הוא התיישב על שרפרף, ליד השולחן, מבטו נודד על פני הלהבות שהפיחו חיים בצלליות שהצטיירו על התקרה הנמוכה ועל קירות החדר.

‘נעשית שתקן, סְקְרַבִּינוּשי, ידידי,’ הפטיר האב מבלי להסב את ראשו.

‘עד כמה שידוע לי לא יום-חג היום, שאתה חוזר הביתה כל כך מאוחר,’ אמרה האם והוסיפה: ‘תרצה לאכול?’

אך לפני שהספיק להשיב הזדקף אביו, הענף האדמדם בידו, ופנה לעברו:

‘אנו תכננו להפגיש אותך מחר עם המורה העתידי שלך. אתה מכיר אותו, מדובר בעמיתנו: סְקְרַבִּינוּש עין הנץ החודרנית.’

‘מישהו איכותי,’ הדגישה האם.

גופו של סְקְרַבִּינוּש התקשה. הוא אכן הכירו, לפחות על פי מראהו. הוא מעולם לא שמע אותו צוחק, ולעתים רחוקות חייך. לפעמים ראו אותו בחגיגות בערבים, שתקן, יושב רחוק מזירת האירועים, אך עם זאת, בעל נוכחות. אף אחד לא זכר שראה אותו אי-פעם שתוי או עליז משתיית עשבים תוססים, מה שכן היה קורה, לעתים רחוקות אמנם, לאביו ואפילו לחונכו הנוכחי.

‘האם אתה רעב, ילדי?’ התעקשה האם כשהיא מחליקה את הצמות של סְקְרַבִּינוּשֶט.

אך הוא קם על רגליו וביקש לסלוח לו על תשישותו שנבעה… מריצה ממושכת ומאתגרת במיוחד, וחמק מהחדר.

ההורים נעצו עיניים זה בזה, אך מיד חייכו מתוך הבנה הדדית: סערת גיל ההתבגרות… כנראה!

בפינה שבה היה ישן, הסיר סְקְרַבִּינוּש את בגדיו, החליק מתחת לשמיכת הפשתן הדקה ועצם את עיניו.

‘הגבעות הרחוקות… הדמות בעלת הכנפיים שעפה צפונה… האופק הסגלגל… הדמות בעלת הכנפיים… אולי נץ… בעל מבט חודר… חודר! נץ! אאאה… החונך החדש!’

בחשכה לחששו ההורים. האם שוחחו על תכונותיו של החונך החדש? אבל הוא, סְקְרַבִּינוּש, לא חפץ עדיין לכפות על עצמו שעות לימוד ארוכות כל כך.

‘עוד לא… עוד לא… תנו לי עוד קצת זמן… חמישה-עשר ימים… אולי פחות… אם ארוץ…’

ותשוש, הוא נרדם.

לפתע, פקח את עיניו לרווחה, מתוח, קשוב. לא מדובר היה בהשכמה רגילה של בוקר נוסף בטלני, שבו קורי העיניים לכודים בחלומות הלילה.

‘לא!’

ההכרעה נעשתה. הוא הזדקף באחת, קם, השתחל לתוך בגדיו, נעל פוזמקאות ובהיחבא התגנב לאולם הגדול, שם נמצא המזנון אותו פתח, חטף מתוכו לחם שיפון, שני תפוחי עץ, חופן שקדים, אחסן הכול בכיסיו. הוא תלש מהמתלה מימייה מלאה במים, שאביו נהג לקחת עמו בצאתו לשדות או לבית המלאכה. לבו הלם בחוזקה, עד כי חשש שמא אימו, ששמיעתה הייתה חדה מאוד, תתעורר. הוא כיוון עצמו לדלת, פתח אותה בזהירות אל הלילה, ופנה לאחור לפני שיצא. ליד קרן זווית, ששימשה מקום שינה להוריו, מתוך העריסה הקטנה שהייתה מונחת על הרצפה, נדמה היה לו שעיניה הגדולות והפעורות לרווחה של סקבינושט מציצות אליו בדממה.

רגע קט הוא היסס, אך כהרף עין דילג מעל מפתן המגורים המשפחתי, סגר את הדלת, פלט אנחה עמוקה וחדר לעלטה הצוננת של השחר המפציע.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סקראב בן אנוש”