החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המחסום האחרון

מאת:
מאנגלית: אריה בובר | הוצאה: | 2009 | 184 עמ'
קטגוריות: עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

סיפור מסע קסום של איש אנגלי, הנוסע בעקבות מורה סוּפי לאיסטנבול ללמוד את סודות הדרווישים המחוללים. הספר חושף מעט מעולם הסופים ונדבך מתורת הנסתר המוסלמית. רצף ההרפתקאות אליו נקלע המחבר בחיפושו, דורש ממנו לפרוק מעליו ציפיות והתניות, ולפתח התבוננות מעמיקה, חדשה ומזככת. נסיעה, אהבה, חיפוש, טעות, לימוד כואב. וגם מתכון מצוין לזיתים תמצאו בספרו הנפלא של רשאד פילד, העובר מלונדון לטורקיה ונשבה בקסמי איסטנבול והדרווישים.

מקט: 4-415-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אחת

כל מי ששמע עלי, יתבונן נא לבוא ולראותני; בל מי שמשתוקק אלי, יבקש נא אחרי.

הוא ימצאני – או-אז אל לו לבחור באף אחד זולתי.

שאמס-אי טאבריז

 

מי שאינו יודע, ואינו יודע שאינו יודע, הוא טיפש – התרחק ממנו.

מי שאינו יודע, ויודע שאינו יודע,

הוא ילד – למד אותו.

מי שיודע, ואינו יודע שהוא יודע,

הוא ישן – הער אותו.

אבל מי שיודע, ויודע שהוא יודע,

הוא חכם – לך אחריו.

פתגם

 

באחד מימי הסתיו, כשהסתובבתי כהרגלי בחנויות לעתיקות של לונדון, הגעתי לחנות שלא היתה מוכרת לי. כסוחר עתיקות, נהגתי לבקר כמעט בכל יום בשורה של חנויות לעתיקות, מחפש פריטים מיוחדים שניתן לקנותם בזול ולמכרם לאחר מכן במחיר גבוה יותר. באותו יום הרגשתי שאני נמשך לחנות קטנה שהסתתרה לה ברחוב

אחורי, אשר הציעה למכירה מגוון של חפצי עתיקות, בעיקר מן המזרח התיכון. בחנות, שהיתה חשוכה למדי, בערה קטורת, ומיד עם היכנסי פנימה נעשיתי ער לנוכחותו רבת־העוצמה של הגבר שבא לקראתי לברכני. הרושם הראשון היה של גודל. האיש היה גבוה, הרבה מעל למטר ושמונים, מבנה גופו כבד, והוא לבש, כזכור לי, חליפה כחולה. היה לו שפם, הוא הרכיב משקפיים, ונראה בשנות החמישים המוקדמות שלו.

‘אפשר לעזור לך?’ הוא שאל.

‘ברשותך, הייתי רוצה רק להסתכל קצת מסביב,’ אמרתי, מודע בחדות לנוכחותו, או לעוצמתו האדירה, שמילאה את כל החנות.

האיש אמר בחיוך, ‘אני מנחש שאתה בעצמך סוחר עתיקות, לכן אל תתייחס כלל למחירים הנקובים על החפצים. ואינך צריך להיחפז.’ לקולו היה מבטא זר קל, והסיגריה התורכית שעישן היתה נתונה בפומית ארוכה.

באשר לרצף האירועים המדויק שהתרחש אז, זכרוני מעורפל. כל הידוע לי בוודאות הוא, שאיזה אינסטינקט עמוק ביותר שיכנע אותי שהאיש יודע משהו על נושא שמשך את לבי שנים רבות. בנוסף על היותי סוחר עתיקות עסקתי הרבה מאוד בריפוי, כיוון שזמן-מה קודם לכן נרפאתי ממחלה רצינית בעזרת מרפא, ואז גיליתי שגם אני ניחנתי בכישרון הריפוי. כל זמני הפנוי הוקדש לטיפול באנשים שהרפואה השמרנית התייאשה מהם, באומרה שמחלתם היא פשוט פסיכוסומטית, או סופנית, ולפיכך לא ניתן היה עוד לעשות למענם מאומה באורח מדעי. בעודי מיישם שיטות ריפוי מסוימות, חיפשתי ללא הרף ידע נוסף בנושא. במהלך מחקרי קראתי הרבה על הדרווישים של המזרח התיכון, אותם אנשים יוצאי-דופן שהקדישו את כל חייהם לאלוהים, ובתור שכאלה היו ידועים כבעלי כוחות מופלאים רבים. ככל שהירבתי לקרוא עליהם, כן הלכה והעמיקה התעניינותי בהם. לימודה של הדרך שהלכו בה הדרווישים והצופים,[1] הפכה כמעט לדיבוק של חיי.

ועם זאת, עד לאותו רגע לא פגשתי מישהו שידע דבר-מה באופן אישי על השיטות שבהן השתמשו לריפוי, או על התרגילים הרוחניים השונים שבהם עסקו. אבל שם, באותה חנות עתיקות קטנה, הייתי בטוח שנתקלתי במפתח שיפתח לי דלת לאחדים מסודותיהם. נשמתי עמוקות ופניתי לעבר בעל החנות.

‘אתה עלול לחשוב שאני מטורף,’ פתחתי, ‘ואנא, סלח לי אם אני שואל שאלה לא נאותה, אבל האם ידוע לך משהו על הדרווישים של המזרח התיכון?’

האווירה בחנות השתנתה באופן פתאומי. האיש נראה מופתע, אך בהשיבו לעצמו בקפידה את שלוותו, כיבה את הסיגריה במאפרה על השולחן שלפניו, ואז, לאחר שהות שנמשכה כאילו ללא סוף, הרים אלי את מבטו.

‘איזו שאלה יוצאת־ דופן,’ הוא אמר, ‘למה אתה שואל?’ ‘אני רק יכול לומר שאיזה אינסטינקט הניע אותי לשאול’, עניתי. ״זה זמן רב שאני לומד מתוך ספרים על שיטות הדרווישים ודרכי חייהם, וחיפשתי מישהו שיש לו ידע כלשהו מכלי ראשון. מסיבה כלשהי עלה בדעתי זה עתה שייתכן כי אתה עצמך באת מן המזרח התיכון ולכן אתה עשוי לדעת עליהם דבר-מה.’

‘ואני שואל את עצמי, מדוע שתחשוב כך?’ שאל אותי בחשדנות מרובה.

עתה, כשהשאלה נפלטה מפי, התחלתי להרגיש אי נוחות רבה מאוד והצטערתי על שהעלתי את הנושא. היה זה מצב כל-כך בלתי-רגיל. הנה אני שם, סוחר עתיקות אנגלי בן שלושים וארבע, מתייצב בפני איש ענק זה ושואל אותו על נושא אזוטרי, אם נאמר זאת בלשון המעטה, שעה ששנינו מעולם לא נפגשנו קודם לכן.

‘אנא סלח לי,’ גמגמתי. ‘אתה ודאי סבור שאני מאוד לא מנומס.’ ‘כלל וכלל לא,’ הוא ענה. עכשיו חייך אלי. ‘הרי שום דבר איננו

מתרחש לעולם במקרה, לא כן? באופן די מוזר, גם אני מאוד מתעניין בדרווישים.’ הוא נעץ בי מבט נוקב מעל למסגרת משקפיו. ‘הגיעה גם שעת הסגירה, ויש לי מעט פנאי. מדוע שלא תבוא לשתות איתי קפה ונוכל לשוחח קצת על העניינים האלה’.

אינני זוכר את יציאתנו מן החנות וגם לא את הליכתנו במעלה הרחוב כדי למצוא מקום לשתות קפה. כל המצב השפיע עלי באורח מוזר ביותר. חוויתי פחד עמוק מאוד, ללא כל סיבה שהייתי מסוגל להבינה באותה עת, כאילו זה עתה נכנסתי לעולם שהיה חדש לגמרי בשבילי; ולמרות שחלק ממני השתוקק שאהיה באיזשהו מקום אחר, היה בי חלק אחר שריתק אותי למצב, אשר בסופו של דבר עתיד לשנות את כל מהלך חיי.

לאחר שהתיישבנו והזמנו קפה הוא הציג את עצמו ואמר כי שמו חאמיד, שמוצאו מתורכיה, וכי הוא חי באנגליה זה שנתיים וחצי לערך. הוא עקף את הנושא שכל־כך שבה את לבי, אבל מסר לי מעט מידע על הדרווישים בתורכיה. הוא סיפר לי שאתא-תורק, נשיאה הראשון של תורכיה, אסר על פעולת הדרווישים משום שעוצמתם, אפילו בתחום הפוליטיקה, נעשתה גדולה מדי. חאמיד גם רמז שיש עדיין אנשים בתורכיה המכירים את דרכיהם. לאמיתו של דבר, השיחה, למרות היותה קלילה מאוד, הפכה להיות חקירת שתי וערב יותר מכל דבר אחר. חשתי כאילו מנתחים אותי בקפידה רבה. התחלתי להרגיש אי-נוחות, שהלכה וגברה.

‘אבל אני מאוד סקרן לדעת מה מביא אותך להתעניין כל-כך בדברים הללו,’ אמר לבסוף חאמיד כשקמנו לצאת מבית-הקפה. ‘אולי היית רוצה לבוא מחר לארוחת ערב בדירתי ואז נוכל להמשיך בשיחתנו. האם משנה לך מה שאתה אוכלי’

בנימה מתנצלת למדי הסברתי שכבר שנים אחדות אני צמחוני, אבל שאינני רוצה לגרום לו טירחה. ‘יפה,’ הוא אמר. ‘למעשה יש לנו כאן עוד צירוף מקרים. סיימתי זה עתה לכתוב ספר על המטבח הצמחוני של המזרח התיכון, כך שאבשל בשבילך משהו מיוחד. בוא אלי מחר בערב בשבע ושלושים.’

באומרו זאת הסתובב ונעלם בהמון. לרגע עמדתי שם, מחפש את דמותו במורד הרחוב, ולאחר מכן חזרתי לדירתי, שם התגוררתי לבדי, שכן אשתי ואני נפרדנו זמן מה קודם לכן. אינני חושב שבאותו לילה ישנתי יותר משעות אחדות. מחשבות התרוצצו במוחי, בנסותן להתאים יחדיו את כל שהתרחש במשך היום.

במשך השנה הבאה ביליתי זמן רב ככל האפשר עם חאמיד. היינו יושבים שעות בחנותו, ואט־אט, ובאורח כה דק ועדין, הוא הציג בפני את דרך הצופים, האנשים ההולכים במשעול המיסטי של האסלאם. הפכתי להיות תלמידו, כשאני אוסף בלהיטות מידע רב ככל שהיה ביכולתי; אולם בשל סיבה כלשהי, שאותה לא הבנתי, לא היה חאמיד מוכן לדבר איתי על הנושא המיוחד שמשך את לבי ביותר, כלומר על אומנויות הריפוי. לכשנשאל על כך, היה פשוט עוקף את הנושא באומרו כי הוא משוכנע שיש לי רגישות על-חושית, ולפיכך אדע מה לעשות ברגע הנכון, ודי בכך לעת עתה. ‘הישאר בדרך הישר,’ נהג לומר לי. ‘אל תיתן לעצמך לסטות ממנה. בחן תמיד את המניע שלך לעיסוקך בנושאים אלו. זהו משחק מסוכן, ומן ההכרח שיהיה לך יסוד טוב של ידע אמיתי; אחרת, אתה עלול לעבור מן העולם.’

אחת לשבוע לערך הייתי מגיע לדירתו לארוחת ערב. כשהגעתי, אם היה עדיין עסוק בהכנת הארוחה, עמד על כך שאשב בשתיקה עד שיסיים. הוא תמיד עבד בריכוז כה רב, וסידר את המזון בצורה יפה כל-כך, עד שדומה היה שכל ארוחה היא הארוחה החשובה ביותר שהכין מעודו. מעולם לא חקר אותי מדוע אני צמחוני, עד שיום אחד הרים את עיניו מן הסלט שהכין ושאל, ‘למה אתה צמחוני?’ פתחתי בהרצאה ארוכה על מעלות הצמחונות והקשר שלה לחיים רוחניים, עד שלבסוף הפסיק את דברי. ‘טוב,’ הוא אמר. ‘אבל אני לא צמחוני. אתה יודע למה?’

הנדתי ראשי לשלילה.

הוא חייך. ‘אינני צמחוני משום שאני יודע שאלוהים הוא מושלם, ועל-כן לכל דבר יש מקום משלו ביקום. אינני מבקר אותך,’ הוסיף, ‘אך ככל שאתה מרחיק ללכת בדרך, כן עליך להיות מסוגל יותר להמיר כל דבר הנקרה על דרכך. יום אחד נוסיף ונשוחח על כך.’

אותה שנה חלפה במהירות. יחסינו הלכו והעמיקו; לא עבר זמן רב עד שחאמיד נוכח בכל ההרצאות שערכתי באותה עת. על־פי-רוב הייתי מרצה על ריפוי ועל מה שמכונה הגוף ‘הדק’ של האדם, שאותו יכולים לראות או להרגיש אלה שפיתחו די הצורך את רגישותם. באותה תקופה היה העולם הולך ומתעורר לאפשרות של דרך חיים חדשה, ודיונים בנושאים הקשורים לכך משכו קהל רב, ובמיוחד אנשים צעירים. פרט להרצאות והנחיית סדנאות בסופי שבוע, הייתי קשור לקבוצה שלמדה צורות שונות של מדיטציה, מן המזרח והמערב, שניתן היה ליישמן בפסיכותרפיה, והקבוצה גדלה והתרחבה מאוד. חאמיד היה בא לפגישות, ותמיד באותו אופן. הוא היה מגיע ממש לפני שפתחתי בדברי, והיה עוזב ממש לפני הסיום, כך שאיש לא יוכל להבחין בו. הוא ביקש שאשמור את דבר יחסינו בסוד לעת עתה. למחרת היום היה עובר איתי על אירועי הערב הקודם לפרטי פרטיהם. אף־על־פי שאמר שאין הוא יודע דבר על ריפוי, הנה מתוך הערותיו התברר לי שהוא יודע על הנושא הרבה יותר מאשר הוא מוכן לגלות.

ואז התרחש מאורע ששינה את מהלך יחסינו. יום אחד קיבלתי מכתב ממכר ותיק מתקופת לימודי, ששאל אותי האם אוכל לעזור לאחד מידידיו הקרובים. איש זה ורעייתו סבלו במשך שנים אחדות מבעיות חמורות. האישה אושפזה בבית־חולים לתקופה מסוימת, ובסופו של דבר עזבה אותו. מאז סבל האיש מהתקפי דכאון מחרידים, שהביאוהו אל סף התאבדות, ותכופות היה מסתגר בחדרו למשך ימים רבים. גם רופאיו וגם מרפאים מסוגים אחרים שעימם נועץ, לא היו מסוגלים לעזור לו.

מעולם לא נתקלתי קודם לכן במקרה שכזה, ומאחר שבאותו ערב סעדתי עם חאמיד, סיפרתי לו על כך והראיתי לו את המכתב. להפתעתי, גילה חאמיד התעניינות רבה מאוד, ואמר שהיה רוצה לפגוש את האיש החולה.

‘אני יכול להתלוות אליך?’ שאל אותי.

‘כמובן,’ אמרתי, ‘אבל אינני יודע מה, לכל הרוחות, אני עומד לעשות.’

‘אם אתה רוצה, אעזור לך,’ הוא הכריז, במוזגו את הקפה. ‘מה תעשה?’ אמרתי מופתע.

הוא פנה לעברי וחייך. ‘אמרתי שאם אתה רוצה, אעזור לך. אני יודע משהו על העניינים הללו, אבל עד עכשיו לא היה זה הזמן המתאים לדבר איתך על כך.’

‘ולמה לא אמרת לי, במשך כל הזמן הזה, שאתה יודע משהו על ריפויי’ שאלתי במבוכה.

‘הסתדרת יפה מאוד ללא עזרתי. לא היה צורך בכך, ואני, מכל מקום, הייתי מעוניין לצפות כיצד פועל שכלך. עכשיו, אם רצונך בכך, ניפגש כאן מחרתיים באחת-עשרה בבוקר. אני אסגור את החנות למשך היום, ואולי גם אתה תוכל לקחת יום חופש. הערב אתה צריך להתקשר לאיש הזה ולהודיע לו כי שנינו נבוא, ושעליו לקנות ביצה לבנה טרייה.’

‘חאמיד, אני ממש לא מבין. מה אתה רוצה שהוא יעשה?’ ‘הוא חייב לקנות ביצה לבנה טרייה, ולשאת אותה עמו ברציפות

במשך עשרים וארבע שעות לפני שנפגוש אותו. הוא צריך להחזיקה בידו זמן רב ככל האפשר, ובלילה עליו להניחה ליד מיטתו על שולחן קטן, קרוב ככל האפשר לראשו, ללא סכנה שתישבר. האם זה ברור לגמרי? אל תדאג, לא נזיק לו! עכשיו לך להתקשר אליו. אם אתה רוצה, אתה יכול לטלפן מכאן.’

תהיתי מה תהיה תגובתו של האיש מצידו השני של קו הטלפון, אך להפתעתי הוא לא הגיב כלל להוראותי. הוא אמר שיקנה את הביצה למחרת בבוקר, וכי הוא מצפה לפגישתנו. הוא גם הזכיר שכרגע מצבו טוב הרבה יותר ממה שהיה זה תקופה ארוכה.

יומיים לאחר מכן, כשהגעתי לדירתו של חאמיד, מצאתיו לבוש בחליפתו הטובה ביותר, שיערו רטוב עדיין מן המקלחת, ובידו שקית נייר ריקה, שאותה הושיט לי באומרו כי עלי לשמור אותה למענו.

‘בשביל מה השקית?’ שאלתי.

‘בשביל הביצה,’ הוא השיב. ‘אנחנו ניקח אותה איתנו כשנלך משם.’

‘אתה מוכן לספר לי מה אתה עומד לעשות בה?’ שאלתי. ‘חכה ותראה,’ אמר ונכנס למכונית. נסענו בשתיקה וחצינו את

הייד-פארק לעבר האמפסטד, שם התגורר האיש. בשעה שעברנו דרך מרכז לונדון, חולפים על פני גני קנסינגטון, נראה לי לפתע הרעיון בדבר האיש הזה היושב וממתין לנו בהחזיקו בידו ביצה לבנה, כל-כך בלתי מתקבל על הדעת עד שהתחלתי לגחך.

‘מה כל-כך מצחיק אותך?’ שאל חאמיד. ‘אתה לא רוצה שמצבו של האיש ישתפר?’ ‘כמובן שכן,’ עניתי.

‘אם כן, היה רציני, למען השם. זהו עניין קשה מאוד.’

את שארית הדרך עשינו בשתיקה. התברר כי יעדנו הוא בית קטן אך יפהפה בסגנון ריג׳נסי, שניצב על מידרג שקט וגבוה בגבעת האמפסטד. מצב רוחו של האמיד היה מוזר, מעולם לא ראיתיו כך קודם לכן. עיניו היו עצומות למחצה, שפתיו נעו בדממה כאילו דיבר אל עצמו, או אולי התפלל.

ברגע שעצרתי את המכונית פתח חאמיד את הדלת ויצא החוצה.

עד שהספקתי לנעול את המכונית ולהיחפז אחריו, חאמיד כבר נכנס לתוך הבית. אדם בעל מבנה גוף צנום, שהציג את עצמו כמלקולם, קיבל את פנינו. בעזרת הרבה תנועות ידיים עצבניות הוביל אותנו לחדר המגורים והציע לנו תה. חאמיד נענה להצעה. כשמלקולם יצא מן החדר, חאמיד פנה אלי ואמר, ‘נו, איפה זה?’

בעל כורחי העפתי מבט מסביב. ‘איפה מה, חאמיד?’

חאמיד נראה לפתע מרוגז. ‘אתה בעל הרגישות, אתה זה שצריך לדעת. משהו בבית הזה מאוד לא בסדר. לך ותגלה מה זה.’

‘אבל חאמיד,’ מחיתי, ‘אינני יכול פשוט להסתובב לי בבית ולחפש משהו ללא רשותו.’

‘עשה מה שאני אומר לך. עלה לקומה השנייה וגלה מה לא בסדר כאן.’

בשלב זה, הרעיון שאסתובב בבית ללא הזמנה גרם לי אי־נוחות קטנה בהרבה מאשר המחשבה לא לציית לחאמיד. לא היה לי כל מושג מה אני מחפש, אבל מאחורי פקודתו של חאמיד היתה עוצמה כה גדולה, שהגעתי לקומה השנייה בטרם היתה לי שהות לשאול את עצמי מה בעצם אני עושה. בקומה השנייה גיליתי ארבע דלתות סגורות. שתי הראשונות הוליכו לחדרי שינה, השלישית לאמבטיה. החדר הרביעי היה שונה. זה היה סטודיו. באפלולית ששררה בו, ניתן היה להבחין בקושי רב בציור גדול הניצב באמצע החדר. כשהסתובבתי לעברו, לאחר שהסטתי את וילונות החלון, חשתי זעזוע אדיר.

גובהו של הציור על הכן היה למעלה משני מטרים, אולם צרותו העניקה אשליה שהוא גבוה עוד יותר. תוארו בו גולגולת סוס ענקית ועמוד שדרתו המגיחים ממשטח רחב ידיים של מים שקטים. שדרת הסוס נראתה זוהרת, כאילו אוכלה בידי אש חיוורת, בעוד הגולגולת נשטפה מבפנים באור אדום מחריד. בעודי בוחן את התמונה, נעשיתי מודע לשלהבות זעירות המלחכות ומדלגות פנימה והחוצה מעמוד השדרה ולסת הסוס. תחושת הרוע המבעית שאפפה את התמונה היתה קשה מנשוא. סגרתי את הדלת בשקט וירדתי במהירות במדרגות. התה הוגש לשולחן, והשניים היו שקועים בשיחה.

‘נו, הצלחת למצוא את השירותים?’ שאל אותי חאמיד. ‘כן,’ אמרתי, כי לא ידעתי כיצד לענות בצורה אחרת על שאלתו.

חאמיד פנה אל מלקולם ושאל האם הוא יכול לקבל קצת סוכר חום לתה שלו. בשעה שהאיש שב ונעלם מן החדר בדרכו למטבח, שאל אותי חאמיד, ‘נו, מה זה?’

בזהירות רבה ביותר סיפרתי לו על תגליתי. הוא נראה מרוצה, או שמא הוקל לו. ‘תודה,’ אמר. ‘עכשיו נוכל להתקדם.’

כשמלקולם חזר עם הסוכר, החל חאמיד מיד. ‘האם הביצה שידידי ביקש ממך לקנות, נמצאת אצלך? תן לי אותה, בבקשה.’

מלקולם הוציא בזהירות רבה את הביצה מכיס מקטורנו והושיטה לחאמיד. חאמיד החזיקה לרגע בידיו, בוחן בקפידה את משקלה. לאחר מכן ביקש ממלקולם עט, והחל לכתוב בערבית על-גבי קליפת הביצה. כל אותה עת לא נאמרה אף מלה אחת. כאשר כוסתה קליפת הביצה כולה בכתב זעיר, פנה חאמיד לעבר מלקולם והביט בו בחומרה.

‘עשית שגיאה רצינית מאוד,’ הוא פתח. ‘כתוצאה משימוש לרעה באנרגיה מינית חשפת את עצמך לרוע גדול. נאמר לי שזו הפעם השלישית שאתה מבקש עזרה. האם זה נכון?’

‘למה אתה מתכוון?’

‘אני מתכוון שפעמיים קודם לכן פנית לאנשים המתמצאים בעניינים כאלה, אבל לא נשמעת להוראותיהם ולכן לא השתפר מצבך. האין זה כך?’

מלקולם, שנראה מאוד מבויש, הסביר שזה באמת נכון, שכבר פעמיים היה אצל מרפאים, אבל הם דרשו ממנו לעשות דברים מסוימים,

שהוא הרגיש כי איננו יכול לבצע.

‘מה הם עשו כדי לעזור לך?’ שאל האמיד.

‘הם נתנו לי בעיקר עשבי מרפא וצמחים מיוחדים לחליטת תה,’ הוא ענה.

‘אבל האם לא אסרו עליך לאכול בשר אדום במשך ארבעים יום, והאם לא אמרו לך לא לגעת באלכוהול במשך כל אותה תקופה?’

מלקולם נראה עתה עיקש ומבוהל. ‘איך אתה יודע על זה?’ הוא שאל.

‘זה בתוך הביצה,’ השיב חאמיד. ‘כל המידע טמון בביצה, האין זאת? כעת, מאחר שביקשת עזרה, האם תקבל ללא תנאים את הטיפול שלי?’

מלקולם הנהן בראשו. ‘אז קח מגבת ועטוף בה את הצוואר,’ אמר חאמיד. ‘אני עומד לנפץ את הביצה הזאת על המצח שלך.’

בחדר נפלה דממה של תדהמה. רגעים אחדים ישבנו שם מלקולם ואני ללא ניע, ואז חאמיד שב וציווה עליו להביא מגבת. כשחזר לחדר, נראה מלקולם אומלל ובאופן כלשהו קטן יותר משהיה כשעזב את החדר. האווירה היתה כה מתוחה, שאפילו חאמיד רעד קלות, ועל מצחו הופיעו טיפות זיעה זעירות. ‘לפני שאני עושה את זה,’ הוא אמר, ‘אתה חייב להבטיח לשרוף את התמונה למעלה, ועליך גם להבטיח שלא תאכל בשר במשך ארבעים יום וארבעים לילה, ותימנע משתיית אלכוהול במשך כל אותה תקופה. אם תיכשל הפעם, לא יהיה לך כל סיכוי אחר. האם זה לגמרי ברור?’

מלקולם הנהן בעצב. ‘אבל למה לשרוף את התמונה?’ הוא שאל.

‘זה הציור הכי טוב שעשיתי בחיי.’

‘זה אולי ציור טוב, אבל אין הוא נובע מן הטוב. ידידי כבר סיפר לי עליו. עליך לסלוח לנו. שלחתי אותו לקומה השנייה כדי לגלות את המקור למה שיכולתי להרגיש בבית הזה.’

חאמיד קם על רגליו. ממש מתחת למרפקו השמאלי יכולתי להבחין במלקולם כשראשו כפוף מעט ועיניו עצומות. לרגע קט עלתה בי משאלה, שהלוואי ולא הייתי מסתבך כלל עם חאמיד. ואז פסע חאמיד שני צעדים קדימה, הרים את ידו האוחזת בביצה והטיחה בכוח רב על מצחו של מלקולם, כשהביצה מתנפצת בדיוק מעל לגבותיו. דומה היה שהביצה ממש מתפוצצת. החלמון והחלבון ניתזו מעל לאפו ונחתו בגוש צהוב מזוהם בחיקו.

‘תן לי, בבקשה, את שקית הנייר,’ פקד האמיד.

הוא לקח את השקית בידו השמאלית וקירצף לתוכה בזהירות את

העיסה הנוזלית. אחר-כך בדק את מלקולם כדי לראות אם נותרו עוד קליפות ביצה שדבקו בו ומסר לי את שקית הנייר. לבסוף לקח האמיד את המגבת מידי מלקולם וניקה בעדינות רבה ובקפידה את פניו.

‘בסדר,’ הוא אמר, ‘הדבר נעשה. אני מצטער על שלכלכתי את החליפה שלך, אבל ניקוי יבש יפתור את זה. ועכשיו קדימה, פקח את עיניך.’

חאמיד חייך עתה, וכל ההרגשה בחדר השתנתה. באוויר עמדה קלילות חדשה, והבחנתי בקרני השמש החודרות מבעד לחלון ומאירות את הספה שעליה ישבנו קודם.

‘עכשיו זכור, עשה כפי שנאמר לך, משום שלא תינתן לך עוד הזדמנות. בוא,’ הוא אמר, בפנותו אלי. ‘קח איתך את השקית. אנחנו צריכים ללכת.’

הוא אמר לי לנסוע לחלקה הדרומי של לונדון, למקום בו נהר התמזה חוצה את העיר. מצב רוחו היה עליז מאוד, והוא סיפר בדיחות על ימיו הראשונים בתורכיה, כאילו שום דבר לא קרה. לבסוף ביקשתי ממנו שיסביר.

‘אין מה להסביר,’ הוא אמר. ‘עדיין מוקדם מדי בשבילך ללמוד על העניינים הללו. אולם יום אחד, אם תרצה, נוכל לשוחח על כך קצת יותר.’

‘אבל נראה היה כאילו הביצה פשוט התפוצצה,’ אמרתי, ‘ואז כל החלמון והחלבון נחתו במקום אחד. זה לא הגיוני.’

חאמיד פרץ בצחוק רועם. ‘אמרתי לך,’ הוא אמר, ‘שהביצה הכילה את כל הסודות שביקשנו לדעת.’

תשובתו עדיין לא סיפקה אותי. הייתי עד למעמד בעל עוצמה שלא תאומן, אבל איכשהו המצב לא הובא לידי פתרון. למעלה מחמש שנים עסקתי בריפוי מקצועי, אך מעולם לא ראיתי שום דבר בעל עומק ועוצמה כדבר שחאמיד עשה היום. היה זה לא רק הבדל בדרגה, אלא בסוג. לבסוף שאלתי אותו, ‘האיש הזה באמת נרפא? הוא יבריא עכשיו?’

חאמיד שלח לעברי מבט רציני. ‘זה תלוי אך ורק בו,’ הוא אמר. ‘הענקנו לו את כל מה שהוא צריך כדי להחלים לגמרי, אבל אין בידנו להכריח אותו לקבל את זה. כל מה שנוכל לעשות עכשיו, זה להציע את תפילותינו.’

החנינו את המכונית על רציף הנהר. חאמיד חצה במהירות רבה את המדרכה, ואני נחפזתי אחריו מהר ככל שהיה ביכולתי. שקית הנייר היתה בידו, ושעה שהשליך אותה למים, כל מי שהיה עובר שם היה סבור שהוא מאכיל את השחפים. הוא התבונן בשתיקה בשקית השוקעת במים המזוהמים, ולאחר מכן הסתובב לעבר המכונית.

‘בוא נחזור אלי לדירה,’ אמר לי. ‘עדיין לא אכלנו ארוחת צהריים ואני רעב!’

בשעת הארוחה הוא מסר לי הוראות מסוימות שהיה עלי למלא, והסביר לי בדיוק כיצד עלי לטפל במלקולם במשך ארבעים הימים הבאים. הוא סירב להרחיב את הדיבור על השיטה בה נקט, ולא היה מוכן לספר לי מדוע מצא לנחוץ לנפץ ביצה על ראשו של מלקולם. זה היה כל-כך לא סביר שחאמיד יעשה דבר שכזה, מאחר שכל דבר הקשור באופן כלשהו למאגיה וכישופים לא היה לרוחו. ואז הוא גרם לי זעזוע נוסף.

‘מחר אני נוסע לאיסתנבול. בתחילת ינואר תוכל למצוא אותי בחלקה הדרומי של אנטוליה. אם תבוא בצורה נאותה, ובמועד הנכון, אקבל אותך. אבל אתה חייב לבוא לבד, ולהשאיר מאחור את כל הדברים שבעברך. אם רצונך ללכת בדרך, עליך להשאיר הכול מאחוריך. אסור שיהיו עניינים בלתי-גמורים, שום כביסה מלוכלכת בארון, שום חשבונות שלא נפרעו. אסור שיהיה דבר אשר ימנע ממך לבוא עם שתי ידיים פתוחות. עד עכשיו כל עבודתנו ביחד לא היונה אלא הכנה לרגע הזה. הצעד הבא תלוי כעת בך, וזהו בהחלט צעד ,אל תוך הלא-נודע.’

אחר כך חייך אלי והניח את ידו על זרועי. ‘זה נכון שאני יודע משהו על הדרווישים. אתה חייב לסלוח לי, אבל הדברים שאנו עשויים יום אחד להיכנס אליהם ביחד לא נועדו לכל אחד, והייתי חייב להיות בטוח לחלוטין שאתה באמת רוצה לדעת, בלבך ולא רק בראשך. אבל מצד שני אני משער שהתחלת כבר לקלוט משהו בנוגע לעניינים הללו, נכון?’

הוא הושיט לי גלויה. ‘התבונן בקפידה בתמונה זו. יום אחד, אם ירצה השם, תבקר במקום הזה; אם אכן תבקר שם, או־אז תדע שמסעך האמיתי החל.’

הגלויה היתה תמונה של חללו הפנימי של מה שנראה כקבר גדול. בקדמת התמונה נראה אריג זהב מפואר, שכיסה את מה שדימיתי לארון מתים, ובראשו היה מונח תרבוש כחול ענקי. החלל היה מואר כולו, והאור השתקף בקירות הצבעוניים של הקבר, שהיו מכוסים בכתב ערבי באותיות זהב שנחרט באריחי החרסינה הירוקים, השחורים והאדומים. מצידה האחורי של הגלויה כתב חאמיד את כתובתו. ‘אצל ת.ד.18, סידה, אנטוליה, תורכיה.’

את שעות אחר הצהריים הנותרות בילינו יחדיו. לא תפסתי עד כמה נעשיתי קשור אליו ולשעות הלימוד שלנו. המחשבה על נסיעתו מילאה אותי בתחושת אובדן, אבל גם ידעתי שאם אסע בעקבותיו יהיו לכך מבחינתי השלכות עמוקות למשך שנים רבות בעתיד. לפני שעזבתי את דירתו התחבקנו; בהתרגשות עמוקה יצאתי מבית הדירות והלכתי לתחנת האוטובוס. היה זה יום קריר בחודש נובמבר 1969. האוויר היה לח, עם ערפילים קלים. יכולתי להריח את עשן העלים הבוערים במדורה בכיכר.

בשעה שהגעתי לדירתי קיבלתי את מה שהיתה, אולי, ההחלטה החשובה ביותר בחיי. החלטתי למכור איכשהו את העסק שלי, לחסל את כל ענייני ולעזוב את אנגליה כדי להצטרף לחאמיד בתורכיה. ניגשתי לשולחן הכתיבה וכתבתי אליו. לאחר מכן כתבתי לשותפי לעסקים, שהיה בחופשה ממושכת באמריקה, והודעתי לו שאני מוכן עכשיו למכור את חלקי, שזה זמן מה רצה לרכוש אותו ממני. טלפנתי למשרד תיווך כדי להציע את דירתי למכירה, כתבתי מכתבים לידידים ולבני משפחתי, בנסותי להסביר את הסיבות להחלטתי לעזוב את אנגליה לתקופה בלתי מוגבלת, והודעתי לקבוצת המדיטציה שלי מה אני עומד לעשות. אחר-כך, בקשיים גדולים, כתבתי לכל האנשים שהיו באים אלי לריפוי ומסרתי להם את שמו של אדם אחר העשוי לעזור להם. הצעדים הראשונים ננקטו, ועתה עמדו לרשותי שישה שבועות להכין כראוי את כל הדברים לפני נסיעתי לתורכיה.

שישה שבועות לאחר מכן נמצאתי במטוס לאיסתנבול. קיבלתי רק מכתב אחד מחאמיד, ובו כתב שהוא מצפה לפגישתנו, אבל גם צירף רשימה של אנשים שעלי לבקר לפני שאפגוש אותו בדרום. הייתי מלא שמחה וחסר סבלנות לראותו, אך נראה שמסעי היה אמור להתנהל כעלייה לרגל בטרם יהיה ביכולתי להגיע ליעדי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המחסום האחרון”