"אתה אומר שמסרים תת־הכרתיים הם שקר?" שאלה. צל החיוך שריחף על שפתיה הטריד את אדם.אדם פנה לקהל. "אני אומר משהו […]
1
אדם קירב את פניו אל פני הגבר הישן בכיסא. שמו של הגבר הוא ארל, או אולי דריל, ואולי שם אחר. רק לפני דקה אמר לו את שמו ועתה כבר פוצל השם לכמה אפשרויות, כולל האפשרות שייתכן שאף אחת מהן אינה נכונה. אני רע בשמות, חשב אדם, מתנצל ללא קול מול זר השקוע בתרדמה על עלבון שטרם התרחש וגם לא יתרחש. “זה מעיד על חוסר עניין בבני אדם,” נזף בו פעם אהרון, המנחה שלו בעבודת הדוקטורט וחברו הטוב. אדם מחה: “תואר ראשון בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה, תואר שני בנוירופסיכולוגיה ודוקטורט תקוע בשלושתם, אני האחרון שאפשר להגיד עליו שאין לו עניין בבני אדם.” על הנייר זאת הייתה האמת, אבל אהרון לא היה מעוניין בניירת שלו. “אתה מאמין לשטויות של עצמך?” שאל אותו. באותו יום אדם לא האמין, אבל אולי פשוט נפל על יום רע.
הגבר שישן מולו עבר את שנתו הארבעים, אם כי אדם התקשה לקבוע את גילו. גופו סבל ממטבוליזם גרוע בשילוב אהבה עיוורת למדע מדויק כלשהו, אדם הימר על פיזיקה תיאורטית. הוא היה מכבדי המשקל שהלוך נפשם מנוקד תמיד לעיני כול באגלי זיעה על ראש שכולו מצח. אדם הביט בו מקרוב כל כך שנדמה היה לו כי פניו שלו משתקפות בכל אחד מעשרות אגלי הזיעה כמו על רשת של עיני זבוב. אתה לא באמת ישן, חשב אדם. אתה רק מאמין שאתה ישן. אינספור פעמים נתקל בתופעה הזאת ועדיין הוקסם ממנה כבפעם הראשונה. איך אפשר להגיד שאני לא מתעניין בבני אדם, מחה אדם שוב לשווא, כמו אסיר שמשפר את תשובתו לשאלת הקטגור זמן רב לאחר שהמשפט נגמר ופסק הדין נחלט.
על כתפו השמאלית של המדען השמן, בשלב הזה אדם כבר כמעט בטוח שהשם הוא ארל, נמה בחורה צעירה בשם לורי. שערה המובהר, גבותיה הסגירו זאת, גולש על חזהו של כמעט־בטוח־ארל. את שמה אדם זוכר רק מתוך הישרדות מינית, כפי ששומרים כרטיס ביקור של מומחה אזוטרי שלשירותיו אולי תזדקק יום אחד. היא לבושה שמלה סינתטית שחורה בעלת מחשוף אופקי נמוך עד סחרור; אם פרויד טען שהלא מודע הוא כמו קרחון שרק שביעית ממנו צפה מעל פני המים, המחשוף הזה טען בדיוק ההפך, חשב אדם בעודו מרסן את מבטו שלא להשתהות באזור הארקטי יתר על המידה. כהסחת דעת הוא מחליט שלורי היא סטודנטית ליחסים בינלאומיים ותרבות סין. זה כבר ניחוש גמור מצידו, הוא לא יודע עליה דבר למעט שמה שנתנה לו כאשר עלתה לבמה לפני מספר רגעים. ארל התנשם בעדינות, מודע היטב ליפהפייה בהירת השיער שבחיקו, חזהו עלה וירד כמו מפוח זהיר בחדר בוער, יותר מדי או פחות מדי, והיא תקיץ. כך לא נראה אדם ישן, חושב אדם. כך נראה אדם שמאמין שהוא ישן. לפתע הבחין בנעלי הספורט הלבנות שלרגליו שהעידו, אם לא על טעם אופנתי, אז על ניסיון לרכוש אחד, ועתה השם דריל עובר להובלה. כמה מגוחך לנחש שם על פי מראה, נמוך אפילו מנומרולוגיה, הוא נוזף בעצמו, אבל מוחו רץ לפניו כמו ילד ועושה שטויות, והוא לא עוצר בעדו.
אדם הזדקף והביט אל החשיכה שמולו. קרוב לאלף אנשי צללים הביטו בו בריכוז, מהופנטים למתרחש לא פחות מהזוג הישן במרכז הבמה. ליבו של אדם פעם מהר מכפי שהיה מוכן להודות. הוא מתרגש. “אדם בן ארי מתרגש? מי היה מאמין…” נשמע קול לגלגני בראשו, בטח קולה של אחת מהבחורות שהצליחו לשרוד איתו מעבר לשבוע הסקס וגילו את טונדרת מישורי הקרח של ליבו. אבל לא עכשיו. עכשיו אדם התרגש כמו שלא התרגש מאז היה ילד. מוזר. הרי את ההרצאה הזאת העביר מילה במילה כבר יותר מחמישים פעמים, בשבע־עשרה מדינות, אבל מי סופר, אף שהוא בהחלט ספר. מבטו של אדם נדד לעבר השלט האורב מאחוריו, שלוש האותיות TED בהקו באדום פאם־פאטאלי. כמה שנים חיכה לו, כמה חלם ודמיין את הרגע שבו האור האדמדם ישזוף את פניו מהצד, והנה, הרגע הוא עכשיו. אדם דמיין את ריצוד האור של האותיות כמשק כנפי פרפר חמקני. בסוף נלכדת, חשב בסיפוק, אבל לא הצליח לחוש בסיפוק. אי אפשר הכול, ניחם את עצמו.
ברכה נורדית עתיקה היא ‘מי ייתן ולעולם לא תגשים את משאלותיך’. כבר לפני אלף שנה ידעו הסקנדינבים שאין מסוכן מאדם ללא תכלית, ולראיה היו מצביעים על לוחם ויקינגי ממוצע שהפיג את שיעמומו באמצעות אונס או כפר שרוף עד היסוד, חוצה ימים רבים רק כדי לרקוד לקול צרחות הנשים. ומה יהיה איתו, אדם תוהה. מה יקרה לאחר שירד מהבמה המרכזית בעולם, לפחות בקרב אנשי המדע הפופולארי? הוא סימן וי אדום על המשאלה הנוכחית, רק כדי לגלות ששכח להכין מראש את הבאה בתור. מה הבעיה שלך לעזאזל? הוא נוזף בעצמו. פעם אחת, רק פעם אחת תחיה בהווה, ברגע עצמו, ולא תתרכז בזה שעבר או בזה שיבוא. על מסך ההקרנה שמעל ראשו נכתב באותיות ענק בפונט ניו יורק טיימס “ד”ר אדם בן ארי”, ומתחת הכותרת “שקר ההיפנוזה”. המילה “שקר” השיבה אותו מזרם המחשבות המיותרות אל הרגע הקריטי, ואולי להפך; עצרה את המחשבות הקריטיות לטובת עוד רגע מיותר. אדם חייך אל הקהל את החיוך הלא אמיתי הכי אמיתי שלו, יודע שהם יאמינו. באחד ממסעות הרצאותיו פגש מאחורי הקלעים סטנדאפיסט מאפיר שהיה אמור לעלות על הבמה אחריו עם שלל בדיחות של שורה אחת. הם חלקו ג’וינט זריז שהמצחיקן גלגל ביד אחת, פעולה שהרשימה את אדם פי כמה מההופעה של הבחור לאחר מכן, ואז הוא גילה לאדם סוד ונתן לו עצה, העצה הכי טובה שאדם קיבל אי פעם. “כשאתה רואה סטנדאפיסט צוחק, תדע שהוא משקר. תמיד. שום דבר לא מצחיק אותנו כשאנחנו על הבמה, בטח לא הבדיחות של עצמנו. אנחנו צוחקים כי הקהל אוהב לראות חולשה, שאנחנו לא מצליחים להחזיק דמות, שגם הוא יכול לדגדג אותנו בחזרה. כשאתה צוחק על הבמה זה סקס עם הקהל שלך ואתה בתפקיד האישה. כי אין דבר שהקהל אוהב יותר מלזיין אותך.” הסיום היה קצת וולגרי לטעמו של אדם, אבל מצד שני אולי בשל כך זכר את העצה. עתה, על הבמה של TED, אדם הרחיב את חיוכו ותיבל בצחקוק קטן.
“אתם מבינים שלפני שלוש מאות שנה היו שורפים אותי על זה?” שאל אדם והצביע על הזוג המהופנט, “למזלי התקדמנו קצת מאז.” הקהל מגחך לשמע הקביעה, אך לא בלב שלם. העיניים נודדות לגבר ולאישה שישנים שעונים זה על זה במרכז הבמה. אם כבר להעלות מישהו על המוקד בגלל משהו אז זאת סיבה לא רעה, חלקם חושבים.
אדם רוכן אל אוזנו של כמעט־בטוח־דריל ולוחש: “כשאני אגיד מנצ’וריה אתה תחוש רגשות רומנטיים בלתי נשלטים כלפי זאת שיושבת משמאלך.” המיקרופון המודבק ללחיו באגד מידבק בצבע עור מעביר את הלחישה דרך מערכת רמקולים המקיפה את האולם כולו היישר לתוך אוזניהם של הצופים, והשפה האנגלית המעוקרת ממגדר הופכת את המשפט לרלוונטי עבור כל אחד מהם. “האם גם אני הושפעתי?” הם שואלים את עצמם, ומגניבים מבט שמאלה אל היושב לצידם. כולם עושים זאת באותו הרגע ממש, וכך ניתן להם להימנע ממפגש מבטים נבוכים ולרגע אחד קצרצר לבחון את האפשרות. אדם מתענג על שבריר הזמן הזה, עיניו תרות דווקא אחר הצירופים המאתגרים; הצעירה היושבת ליד פרופסור בגמלאות וברגע הראשון נגעלת עד כדי בליעת רוק, אך לאחר מחשבה קצרה נוספת לא פוסלת זאת. הגבר הנאה בחליפה האפורה־שחורה היושב ליד צעיר בטי־שירט עם הדפס מתפורר של “מכסחי השדים” ונזכר בפעימת התרגשות בהתנסות חד־פעמית רווית אלכוהול לפני שבע־עשרה שנה בקולג’, אך האהוב על אדם מכול: אישה עם גוף למוד לידות היושבת ליד בעלה השמנמן, זקן התיש שלו זרוע אניצים אפורים ומשלים מראה נפוץ של לקוח חוזר בקומיקון, מאלה שצוחקים הכי חזק בלי קשר לטיב הבדיחה של המרצה כיוון שבאו ליהנות ויהי מה. הוא יכול היה לעורר אהדה אצל אדם, שבליבו תמיד שמורה פינה חמה לכל הבתולים המאוחרים באשר הם, אלא שאוזניית אייפון לבנה ומתחצפת התקועה באוזנו האחת מחרבת את הסיכוי לזכות באמפתיה מהמרצה. לשמאלו יושבת אישה צעירה וממושקפת ממוצא אסייתי, ואדם מהמר במה שבהחלט יכול להיחשב כתאווה גזענית, שהיא בעלת תואר שני במתמטיקה אוקלידית, אם יש דבר כזה בכלל. עור גופה המושלם מהבהב בחשכת הטריבונות כמו פנס רוח, הגיק המזוקן מסתכל עליה ונרעד מאדוות של כמיהה לחיים אחרים, ואשתו מסתכלת עליו מסתכל עליה ולשבריר שנייה, לב הילדה שלה נסדק. אדם מלקט את הרגע הזה כעורב חמדן.
אדם הולך לעברו השני של הזוג המוזר ורוכן אל אוזנה של הבלונדינית. אד מבושם העולה מצווארה מקשיח את איברו קלות, מזכיר לו שעברו ימים רבים מאז הפעם האחרונה, אם כי בקרב הקהל שמולו תלונה על תשעה ימים ללא מין תישמע כבכיינות פריווילגית. “כשאני אגיד מנצ’וריה את תחושי משיכה בלתי נשלטת לגבר שמימינך. הוא יהיה אליל סקס בעינייך,” אדם לוחש באוזנה. אלף איש מצחקקים בציפייה מהולה באי־אמון. “No way!” הם חושבים במקהלה, “Nooo wwwwaaaayyyyy!”.
“כשאני אגע בכם בכתף תתעוררו,” הוא מסיים את האינדוקציה ההיפנוטית.
דממה מוחלטת משתררת באולם. אדם ממתין בלי נוע. הוקצו לו בדיוק חמש־עשרה דקות מתחילת ההרצאה ועד לסופה וההשהיה הדרמטית, עשר שניות אורכה, הובאה בחשבון. “תיגע בהם!” הקהל חושב במקהלה של צרחות קולוסאום. אדם מחייך. אתם רוצים את זה? אתם באמת רוצים את זה? נו, טוב. ביקשתם. הוא נוגע בדריל בכתפו ועיניו נפקחות מייד, כמו רק חיכה לרגע. אבל אדם לא מחכה, הוא נוגע בכתפה של לורי שמתעוררת לאיטה, כמו לאחר שנת צהריים נעימה. לפתע היא מבינה שראשה שעון על כתפו של זר, והיא מתיישרת מייד כמי שאין לה מושג איך הגיעה למצב הזה. הקהל שואג בצחוק שמוכיח שבתוך כל אחד מסתתר בריון שמחכה להזדמנות.
“הכול בסדר?” אדם מיתמם לעברם.
השניים מהנהנים. למה שלא יהיה בסדר? עיניהם שואלות.
אדם מושך בכתפיו. הוא פונה לקהל. “אתם יודעים,” הוא אומר, “לא מזמן חזרתי מסיבוב הרצאות בסין. בחבל מנצ’וריה היפהפה.” המילה שבחר טעונה באנרגיה מאגית כמו אברה־קדברה, והקהל כולו דוחה את הנשימה הבאה, מתאפק עם העפעוף, נדרך לראות את הקסם מתרחש לנגד עיניו. והוא מתרחש מייד. דריל מסתכל על לורי ופניו מאדימות באחת. צלם הווידיאו בעל חוש ציד מחודד והוא מקרב את עדשת מצלמתו לקלוז־אפ פנים מלא, ופניו הסמוקות של דריל ממלאות את שני מסכי ההקרנה הגדולים שבצידי האולם. לורי מסתכלת על הגבר שלצידה ומחייכת אליו חיוך זימתי, לשונה מחליקה באיטיות מופרזת על שפתיה הלכאורה יבשות, אצבעותיה נשלחות לחלקת צווארה, מרפרפות כמו מחפשות שובל של בושם, ואז בלי להתבלבל פותחות כפתור בחולצתה הלבנה. הקהל לא יודע את נפשו מרוב אושר. אדם מעריך שמרביתם כנראה איבדו את בתוליהם רק לאחרונה כך שנפלאות המיניות עדיין נפלאות בעיניהם. יש במחשבה הזאת מן הבריונות, ידע, ועוד ידע שאם יחטט עוד קצת יצטרך להשיב לשאלה מדוע הוא נהנה ללעוג לקהל שמרעיף עליו הערצה. התשובה הנדושה “שנאה עצמית” רק החריפה את הבוז שרחש להם.
“אתה מגיע לכאן הרבה?” לורי שואלת את אהובה החדש. אדם לא מת על הניסוח שבחרה, זה נשמע לו קצת לא אמין. זאת הבעיה עם היפנוזה. אנשים משחקים דמות באופן לא מודע, אבל הם לא הדמות עצמה. ורוב האנשים הם שחקנים מחורבנים.
מסתבר שרף הביקורת של הקהל על הביצוע התיאטרלי כנראה נמוך משל אדם, שכן הם קונים את ההצגה ללא היסוס ומשמיעים שאגת צחוק אדירה. משם זה מידרדר מהר מאוד; כאילו מישהו לחץ על כפתור המהירות הכפולה במהלך קומדיה רומנטית זולה, תוך חצי דקה השניים כבר מתמזמזים בכיסאותיהם כאילו הם אלה שבחשכת אולם הקולנוע ולא להפך. אדם ניגש אליהם רגע לפני שהסצנה הופכת פורנוגרפית ומכה על מצחם. “לישון!” הוא קורא, והשניים שוב קורסים זו על כתפו של זה, כל אחד צונח לשנתו שלו כמו אחרי סטוץ קצר אך מתיש. “מסתבר שלכל סיר יש מכסה,” אדם מכריז, והקהל צוחק. הבדיחה הזאת תמיד עובדת. בכל מקום, רק משום מה לא ביפן, אדם נזכר.
“כשאגע בכם תתעוררו שוב ותשכחו מכל מה שקרה כאן,” הוא אומר להם ופונה לקהל, שכבר מעריץ וירא אותו במידה שווה. “ועכשיו ברצינות, מה קרה כאן עכשיו? מה מתרחש במוח שלנו בזמן היפנוזה?” הוא שואל, ובוחן שוב את הזוג המהופנט כאילו התשובה מסתתרת שם. לאחר רגע קצר שבו הוא מניח לקהל לנחש בלא הצלחה, מתפשט על פניו חיוך של קוסם שזה עתה הצליח להפיל בפח את צופיו. “התשובה היא כלום. כלום לא קורה,” הוא אומר להם, חיוכו מתרחב עוד יותר לנוכח המבטים המבולבלים. “כי היפנוזה היא משחק שבו הפציינט בוחר להאמין במשהו, ומשחק את המאמין עד הסוף, כמו שחקן מקצועי. למה הוא עושה את זה, אתם שואלים? כי בא לו. כי הוא יכול להשתחרר. כי הוא רוצה לרצות את המהפנט, או לבדר את הקהל. כל אחת מהסיבות האלה ולרוב כולן ביחד. אתם מבינים?” אדם מעביר את מבטו על הקהל כמו מחפש אחר אדם נבון אחד, אך זה לא בנמצא. “הם משחקים!” הוא לוחש בצעקה כמעט, “ומה את אומרת על הגבר שלידך?” הוא שואל את לורי ונוגע בעדינות בכתפה. היא מקיצה בן רגע ומביטה בשכנה הישן.
היא מביטה בשכנה הישן. “מה אני צריכה להגיד עליו?” היא שואלת.
“הוא הטעם שלך, היית אומרת?”
מבוכה מתפשטת על פניה של לורי. “פחות,” היא מודה.
“ומה אם הייתי אומר לך שלפני דקה התנשקתם?”
“הייתי אומרת שאתה משקר,” וכנגד רצונה פורח מפיה צחקוק. היא אינה משקרת ואינה דוברת אמת. היא לכודה אי שם בדמדומים שבין הידיעה לרצון; זוכרת ורוצה לשכוח באותה העוצמה.
“לישון!” פוקד אדם, והיא צונחת חזרה לשינה עמוקה, הפעם ראשה שמוט לפנים.
אדם מתקרב ורוכן אליה כדי שתוכל לחוש בהבל מילותיו. “ואני אומר שאת משקרת. לעצמך. את משקרת כשאת מספרת לעצמך שאת לא זוכרת שהתנשקת איתו. את משקרת כשאת מספרת לעצמך שאת ישנה עכשיו. והשקר הכי גדול שאת מספרת לעצמך הוא שאת מהופנטת, שאת תחת השליטה שלי. ואת מעדיפה להאמין לשקר הזה מאשר להודות שהאמת, הקצת עלובה, בואי נודה, היא שאת מוכנה להשתטות בשביל להצחיק אלף איש.”
זה אכזרי מדי, אפילו בשביל הקהל צמא הדם שלו. לורי לא מגיבה, אבל אדם שומע אותה בולעת רוק חרש. אדם מרים את מבטו לקהל. “זה שקר ההיפנוזה. כי אין דבר כזה היפנוזה. יש רק אנשים שמשחקים ובוחרים להיכנס לתפקיד שהוטל עליהם, אבל הם כל הזמן מודעים למה שקורה סביבם, מודעים לזה שבכל רגע שהם רוצים הם יכולים להפסיק את זה, כי הם רק משחקים. הם לא מהופנטים, הם רק מדמיינים שהם מהופנטים. היפנוזה היא שקר שהופך לאמיתי רק אם אתה בוחר להאמין בו.” אדם משתתק ובוחן את הקהל שלו. כמו תמיד, הוא חש בשלב זה את האנרגיה הספקנית של המאמינים. אני מפריע להם להאמין שמה שקרה כאן זה לא רק משחק של סדנת חובבים, חושב אדם. הם כל כך רוצים להאמין בכישוף הסקסי הזה, והנה בא דוקטור ממדינה זעירה דוברת ח’ וע’ והורס להם את כל הכיף.
“הוכחה. אתם רוצים הוכחה,” אדם כמו מבין בקול את הדממה שמושלכת עליו מכל עבר. “ברור, אתם אנשי מדע, ההוכחה היא האלוהים.” הוא מושך בכתפיו ומחייך. “אתם תקבלו הוכחה.”
אדם שולף סכין קפיצית לבנת קת. הוא מרים אותה אל מול עיניו ובלחיצת כפתור, הלהב היפהפה (עובדה מצערת היא שלהבים הם תמיד יפהפיים) נשלף בצליל ובנצנוץ שגורמים לקהל להשתנק כמו לא היו במרכז הכנסים של ונקובר אלא בסמטה בשכונת גילפורד הסמוכה באישון לילה מסוכן. אדם תופס בידה של לורי הנמה ושם בה את הקת, סוגר את אצבעותיה סביבה. “תרגישי את המשקל שלה בידך. הסכין היא סכין אמיתית לגמרי, תיזהרי שלא לחתוך את עצמך.” הוא כה קרוב לפניה עד שהוא מבחין בגלגלי עיניה זעים בחשש תחת עפעפיה הסגורים. “כשאני אגיד מנצ’וריה את תתעוררי ותחושי צורך בלתי נשלט לרצוח אותי. את תיגשי אליי ותדקרי אותי בגב. שוב ושוב, עד שאמות.” בזה הרגע אדם חש את הרוח של נבואת הקליקבייט נושבת בגופו ומבשרת לו על עתיד של מיליוני שיתופים וצפיות, על ויראליות אלוהית, על סופות של פוסטים עם הכותרת “חובה לצפות! מטורף”. כי סיפור טוב הוא סיפור הניתן לזיקוק לכדי שורה אחת, ואדם שומע את השורה נשאלת שוב ושוב בין אנשים שלעולם לא יכיר: “ראית את ההוא בטד טוק שמהפנט מישהי לרצוח אותו?” “לא, מה קרה?” — “עזוב, אחי, אתה חייב לראות, אני לא אהרוס לך.”
אדם ניגש לקדמת הבמה, מפנה את גבו אל האישה החמושה בסכין. “היכולת להפנט בני אדם לעשות מעשים כנגד רצונם היא אגדה,” הוא מכריז. “היכולת לגרום לבני אדם להתנתק מהמציאות בכוח המילה ההיפנוטית היא אגדה. היפנוזה היא אגדה.” עתה הוא נושם נשימה עמוקה לא רק בשביל הדרמה. “מנצ’וריה,” הוא הוגה בקול אולי את מילתו האחרונה.
לורי מתעוררת בבת אחת. היא מבחינה בסכין שבידה ואז באדם שעומד לפניה. לרגע ארוך, ארוך באופן בלתי נסבל, שום דבר לא קורה. היא מסתכלת שוב על הסכין, חוככת בדעתה, וכשההחלטה מתקבלת לבסוף, היא מפציעה מהאצבעות שמלבינות סביב הקת, ומטפסת משם למוחה, ואז כאילו מפעיל מריונטות בלתי נראה מושך אותה בחוטיו, זהו ראשה המושך אותה מעלה והיא נעמדת באחת. מרגע שהיא במצב מאונך הכול קורה בהילוך איטי, אך ללא שנייה אחת מתה: לורי מתקרבת לאדם צעד אחר צעד, בהססנות ונחישות של רוצחת סדרתית ביומה הראשון.
אדם מיישיר את מבטו קדימה, מאמין עד כלות בצדקתו. לורי מביטה בגבו הפגיע, המזמין, ובוחנת שוב את הסכין שבידה, הופכת בה, עינה הימנית משתקפת בלהב. אדם ממצמץ, חשש מתגנב לליבו. מה אם הפעם היחידה שבה זה לא יעבוד תהיה דווקא כאן, על הבמה הזאת? מה אם בניגוד לאינטואיציה שלו, כישוריו הפסיכולוגיים, הניסיון העשיר שרכש באינספור הדגמות דומות, חמקה תחת הרדאר שלו אישיות פסיכוטית? התשובה לכך היא כנראה “מיליארד צפיות”. win-win.
לורי מרימה את הסכין לפניה ואדם שומע את הקהל משתנק, חונק את אימתו, רוצה ומפחד להפריע בו־זמנית. אדוות קור עוברת בגבו של אדם אך הוא לא מסב את פניו לאחור, מי שמאמין לא מפחד, הוא מצטט כדי להרגיע את עצמו, ואז נזכר שזאת שורה שחוקה משיר חתונות והצמרמורת גולשת עד ברכיו.
לורי צועדת את שני הצעדים האחרונים המפרידים בינה ובין קורבנה, ואדם, בבת אחת, מרגיש את חוד הסכין בגבו, דוקר, עדיין לא חודר. זה עוד לא קרה לו, מעולם לא חש את דקירת הלהב, תמיד הם נשברו הרבה לפני. אולי המעמד של הרצאת טד התגבר על השכל הישר, כמו בניסוי של מילגרם? זה הרגע בו אדם שואל את עצמו, מה לעזאזל אתה עושה? למה אתה עושה את זה? מה אתה מנסה להוכיח ולמי? ומה אם תיכשל? ואז מגיעה המחשבה הלא נעימה על מותו שלו, ואחריה הרגשה מעורפלת שמגיעה בעקבותיה, פחד או הקלה, ואולי פחד מהקלה, קשה ממש לקבוע בשל הערפל העוטף אותו, מוחשי ומאגי. הוא לא רוצה למות, את זה הוא יודע, אבל אי־הידיעה מדוע בדיוק אינו רוצה למות הופכת את המוות לנורא פחות, אך את החיים לנוראים יותר. התובנה הזאת היא מחשבה אחרונה טובה, אדם מחליט, לכן אם למות אז ממש עכשיו, באבחה. אך האבחה לא מגיעה.
אצבעותיה של הרוצחת נפתחות, והסכין נופלת, וכמו על פי הוראת בימוי הלהב נתקע ברצפת העץ והסכין נותרת זקורה במרכז הבמה, אנדרטה לשקר ההיפנוזה.
הוא נושם. “שום דבר הוא לא אמיתי. הכול משחק,” אומר אדם באקורד סיום עוצמתי ומשתחווה.
מחיאות כפיים מחרישות אוזניים ממלאות את האולם. קהל הצופים מריע בפורקן אדיר. אדם בוחן את היושבים ומחפש בעיניו את התריסר שיעמדו. אהרון לימד אותו מזמן שיעור חשוב בתכונת הקופים שמאפיינת את בני האדם: די בתריסר אנשים שיעמדו בשביל להעמיד קהל של אלף איש על רגליו לסטנדינג אוביישן — הגביע הקדוש של אמני הבמה. ושלא יהיה כאן בלבול, הוא מזכיר לעצמו, אתה אמן במה עכשיו, לא איש מדע. מדענים עבודתם נעשית במחשכים וללא מחיאות כפיים שיסמלו את סופה. אבל עבור אלף האנשים שמולו היה מדען, ולא סתם מדען, אינדיאנה ג’ונס של המדענים, ובדמוקרטיית האולם דעתם של אלף אנשים מנצחת את דעתו של היחיד, ולהב הסכין מסנוור יותר ממאמר פותח ב־״Annual Review of Psychology״. הקהל כולו כאיש אחד נעמד על רגליו, כולם מעניקים כבוד למדען שסיכן את חייו על הבמה בשם המדע ולמען בידורם. הם הרעיפו אהבה והערצה על הגלדיאטור שלהם, אך אדם כבר לא רצה להיות שם. התשואות דחו אותו, כמו הצהרת אהבה נרגשת בתום דייט ראשון. תמיד סלד מגילויי הערצה נחפזים; ואם פעם עוד האמין שהדבר נבע מבוז למעריציו קלי הדעת, בשנים האחרונות הבין שהוא בעיקר בז לנערץ, ואם רק היו נשארים לדייט שני כבר היו מבינים כי טעו. “תודה לכם על זמנכם ותודה ללורי ולדריל.” אדם מחבק את לורי העומדת מבולבלת, אינה יודעת מה נדרש ממנה לעשות ואם פעלה נכון, אך אחרי רגע היא מחייכת ונראה שהתשואות מעודדות אותה לחשוב שעשתה טוב ובעצם נתנה את הופעת חייה. אדם מעיר בחופזה את דריל משנתו המזויפת ומשחררו מכבלי ההיפנוזה בכמה מילים ריקות, מודה שוב לשניהם בלחיצת יד, מספיק עוד לשמוע את דריל מתקן אותו, “ארל,” והם יורדים מהבמה, הקהל משלח בהם עוד ועוד מחיאות כפיים על תפקידי המשנה הנהדרים שגילמו, ומייד אחריהם גם אדם קד קלות, מסתלק ונבלע מאחורי הקלעים, ברד מחיאות הכפיים הנמשך מזכיר לו את קולותיהם של אלה נטולי השפה, כמו צרצרים המחככים את רגליהם או גורילות המכות על חזן. המחשבה על אנשים מחוד החנית האבולוציונית המתנהגים כניאנדרטלים גמורים תמיד הצחיקה אותו, והוא נזכר שוב באהרון שאמר לו שכאשר יהודי רואה קוף עליו לברך את ברכת משנה הבריות, ברכה ייחודית השמורה ליצורים שמראם החריג עלול להכניס בלב מחשבות כפירה, ואפשר להגיד שזאת המחשבה האחרונה שלו בטרם הוא סוגר אחריו את דלת החדר שהקצו לו מאחורי הקלעים, ומחיאות הכפיים נגדעות באבחה.
***
דפיקה נשמעת על דלת חדר ההלבשה. הוא ידע שתגיע. הרי הוא היה בתוך ראשה, פרט על רצונותיה, נגע במאווייה, בדקות ספורות ייצר אינטימיות שלא נקנית גם בעשרה דייטים מושלמים. לורי באה רק להודות לו, אבל בעצם הייתה שמחה לדבר איתו עוד, אולי על קפה אם הוא לא עסוק, או להזדיין, אם כי בזה היא לא מודה גם בפני עצמה. אדם שנא אותה על הופעתה בפתח חדרו, כמו מכור המעדיף לשנוא את הדילר מאשר לשנוא את עצמו. ובכל זאת, בתוך פחות משבע דקות הם מגיעים הרחק מכוס הקפה היישר לעירום מלא. לא חוכמה, אחת מכל שלוש נשים שעוברות היפנוזה רוצה לשכב עם המהפנט, לפחות לפי הסטטיסטיקה שלו. בפעמים הראשונות עוד דחה אותן מעליו, מצפונו לא התיר לו להשתמש במרות ההיפנוזה שהטיל עליהן, אלא שאז גילה שהדבר רק קומם אותן, כאילו מנע מהן בכך את הטוויסט בסוף הסיפור אותו ביקשו לספר, הסיפור על ניצחון המהופנטת על המהפנט; הסיפור על המושך בחוטים והמריונטה שלפתע התחלפו בתפקידים.
הם הזדיינו בעמידה, התנוחה המועדפת עליו, אקט נחפז כמו עצירה לקפה בסטארבקס, משועמם כמו בתור לרכבת הרים, חסר שקט כמו נווד. כפות ידיה השאירו חותם מפליל על המראה, והוא מאחוריה, חודר אליה, ידיו נאחזות בשדיה. מבטה במראה חיפש את עיניו, אבל הוא הצליח לברוח ממנו במשך כל המעשה. היא גמרה פעמיים, ואז הגיע תורו, בגניחה שהושתקה כמעט לגמרי דרך שיניים חשוקות, הוא כמו מעבר אותה והיא כמו מתעברת, כי זה מה שקורה כאן ביסוד הדברים. קצת כמו בהיפנוזה, הם משחקים כאילו היה זה ריקוד מרהיב של גוף ונפש ולא רבייה קדחתנית וחסרת תוחלת, ובשעה שחשב זאת גילה כי שוב החמיץ את הרגע עצמו, צופה בעצמו גומר מהצד כמו חוקר פרימטים מנוסה או כמו ילד סקרן מול ערוץ הטבע.
הרגעים שאחרי תמיד היו מוזרים בעיניו. כמו שניים העמלים ארוכות על אפיית עוגה אך כשפותחים את התנור מגלים שעוגה אין, אז מה בעצם עשו כאן לעזאזל ולשם מה. לורי התלבשה בזריזות ורגע לפני שעזבה הביטה בו שוב, עיניה טובות אך נעדרות את הברק המעריץ שזיגג אותן כאשר נכנסה לחדר, אחרי שבעזרת כמה תנועות אגן הורידה אותו אל הקרקע, אל האדמה. הוא ניחש שמשפט הסיום שלה יהיה, “תתקשר אליי,” בנימה של “טוב אם כן וממש לא נורא אם לא”, אך המשפט האחרון שהיא אומרת בטרם תיעלם מחייו לנצח תופס אותו לא מוכן.
“משהו בך לא בסדר,” אמרה.
“מה?” שאל, מוודא ששמע נכון, אם כי ידע ששמע נכון.
“אמרתי שמשהו בך לא בסדר,” חזרה על דבריה.
“אני מצטער, פגעתי בך?” הוא ניסה לקנות זמן או להסיח את דעתה, מה שיעבוד.
“לא. לא. בכלל לא.”
“אני מצטער אם כן. זה היה נהדר, מבחינתי בכל אופן.”
היא הנהנה והתכוונה שוב לעזוב, אך ברגע האחרון התגברה על הבלבול שהטיל עליה. “אתה נראה עצוב מאוד, רק שאתה כאילו לא יודע מזה. אתה מבין?”
“אוקיי.” הוא הביט בה כמו במשוגעת, אלא שהגזים בגלגול העיניים ואיבד את האמינות.
“אני עוסקת בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים בעזרת בעלי חיים,” אמרה פתאום.
“את אומרת שאני ילד עם צורך מיוחד?” שאל בהתרסה.
“לא. אני אומרת שאתה לא בעל חיים.” כשמבטו לא התבהר בהבנה, הוסיפה, “נראה לי שאתה עצוב כי אתה חושב שאתה בעל חיים.”
“בני אדם הם לא בעלי חיים?”
לורי מנידה את ראשה לשלילה. “לא. אפילו בעלי חיים הם לא בעלי חיים. כולם בני אדם.” היא רואה שאדם לא מבין וזה מצחיק אותה משום מה. “אני יודעת שזה נשמע מטורלל, אבל זה נכון. גם בעלי חיים הם לא רק בעלי חיים. הם גם בעלי רגשות ורצונות. החיים זה הדבר הכי קטן בהם יחסית לכל שאר הדברים האחרים שהם. ואם הם כאלה, אנחנו בטח כאלה.”
דבריה נדושים ומפתיעים בה בעת. “בסדר,” הוא אומר, מקווה שזאת הייתה שורת הסיום.
“אתה נתת לי על הבמה חוויה שאני אזכור לתמיד, ואני רוצה לתת לך משהו בתמורה.”
“כבר נתת,” אדם אומר בחיוך.
לורי לא מחייכת, אך גם לא נעלבת מהגסות. “את זה נתתי לעצמי,” היא אומרת ברצינות.
“אוקיי. מה את רוצה לתת לי?”
“בעלי הוא כומר, יש לו קהילה קטנה במאונט פלזנט,” היא אומרת. לזה אדם לא ציפה. כל כך הרבה שאלות עולות בו שהוא אפילו לא מספיק לנסחן בראשו בטרם היא ממשיכה, “ובכל יום ראשון, בדרשה, הוא אוהב לקחת מילה בעברית מהברית הישנה ולהסביר אותה. אני לא זוכרת את רוב הדרשות שלו, הוא לא יודע לדבר מעניין כמוך, אבל אני זוכרת דרשה אחת, מהתקופה שגרנו ביחד. הוא סיפר על אדם, האדם הראשון. הוא אמר שאלוהים קרא לו אדם כי הוא עשה אותו מאדמה. בעברית אדמה נשמע כמו אדם, נכון?” אדם מהנהן. “אבל יש עוד סיבה שהוא קרא לו אדם. כי הוא דומה לו. בעברית זה אותן אותיות, נכון? אדם ודומה.”
“כמעט.”
לורי לא מבינה, אבל לא מתעכבת. “והתפקיד שלנו כאן הוא להחליט אם באנו משם,” היא אומרת ומצביעה על הרצפה, “או משם,” ואצבעה מזדקרת לתקרה. “אני מאמינה שאנשים עצובים כשהם שוכחים את האפשרות השנייה.”
“את דתייה?” אדם שואל. היא לא עונה, כאילו עצם השאלה לא לרמתם. “בכל אופן, אני מצטערת אם פגעתי בך,” היא אומרת בכוונה מלאה. “זה באמת היה ממש כיף,” היא מוסיפה ויוצאת מהחדר.
אדם מסתובב חזרה אל הראי שמאחוריו, טביעות כפות ידיה עדיין על הזכוכית. הוא שומע את צעדיה מתרחקים במסדרון, הולכים ונחלשים עד שכמעט אינם נשמעים, ואז שוב מתחזקים ומתקרבים. היא חוזרת. לא מתחשק לו לשמוע עוד תובנות על עצמו, והוא כבר מנסח משפט סילוק אגרסיבי כאשר בפתח החדר מופיע גבר חרדי שמן לבוש שחורים, מגבעתו מרמזת על השתייכות לחסידות חב”ד, כרסו בולטת מתחת לחולצה לבנה בוהקת.
“אני מפריע?” הוא שואל באנגלית, “ראיתי את הגברת נכנסת וחיכיתי שתסיימו.” הוא מחייך בתום, כמו לא שמע אפילו גניחה אחת.
“אתה מחפש משהו?” אדם שואל. הדבר האחרון שיש לו כוח אליו עכשיו הוא לשאלות מהקהל.
“מצאתי. אותך,” הוא אומר בעברית ישראלית ונכנס לחדר מבלי שהוזמן, גופו הכבד נע בחלקות קטיפתית מפתיעה. “רציתי להגיד לך שנתת הרצאה מצוינת. באמת מצוינת. השם יתברך ברא מכונה שלעולם לא נוכל להבין,” הוא אומר ונוקש באצבע על רקתו, אך בחוזק מפתיע, כמו בודק אבטיח.
“תודה. אני קצת עייף,” אדם פוסע חצי צעד לעברו במטרה לדחקו חזרה אל מחוץ לחדר. אך האורח בשחורים מסרב להבין את הרמז. עיניו שופעות חיוניות.
“קוראים לי אפרים. אני הרב של הקהילה האורתודוקסית כאן.” אפרים מושיט את ידו ואדם בעל כורחו לוחץ אותה. הוא לא מעוניין כרגע בחברה, כל שכן חברה מהסוג הזה. כל כך הרבה פעמים פגש אנשי דת והשיחה תמיד התגלגלה אל החבר הדמיוני שלהם, והוא הרגיש ששבע דברי תורה לערב זה. “באמת יופי של הרצאה. גורמת לך לחשוב,” הוסיף אפרים.
“תודה. כיף לשמוע.” אדם מנסה להישמע לקוני ככל יכולתו, נזהר מלהשאיר פרצה לשיחה.
“רציתי להציע לך משהו, ברשותך.”
הו, הנה זה בא. “האמת, אני גמור מהג’ט לג. אולי תשאיר לי את מספר הטלפון שלך ונדבר יותר מאוחר?”
“או! זה לגבי יותר מאוחר,” שוב אותו חיוך חמים, “רציתי להציע לך לעשות משהו הערב.”
“באמת תודה, אבל אני בעיקר רוצה להיכנס למיטה.”
“אתה יודע, אומרים ששינה בשבת היא עונג. בכל יום אחר, בטלה.”
“תודה על העצה. אני אשמח לפרטיות —”
“לא איתי,” קוטע אותו אפרים.
“מה?” אדם מתבלבל.
“רציתי להציע לך לעשות משהו הערב, אבל לא איתי. אתה יודע מי זה ג’יימס ויקארי?”
אדם משתתק. החיים מלאים הפתעות. מה לרב אורתודוקסי קנדי ולאיש שהמציא את המסר התת־הכרתי? “אין נוירופסיכולוג שלא יודע מי זה,” הוא עונה, בורר את מילותיו כמו מריח מלכודת.
“הוא שכן שלי,” אומר הרב ומחייך אליו כמושיט שי יקר ערך.
“הוא עדיין בחיים?” שואל אדם בפליאה. על פי חישוביו ויקארי היה צריך להיות בן תשעים בערך, שכן ב-1957, עם פרסום מחקרו המפורסם, היה כבר קרוב לארבעים, כך העריך לפחות אדם מהתמונות שראה. אבל הוא למד כבר להטיל ספק בכל הקשור ליכולת שלו להסיק מסקנות ממראה בלבד.
“כן. אם כי הוא עבר כברת דרך בחייו.”
“מה לך ולו?”
“אלינור אשתו היא יהודייה, ומגיעה בחגים לבית הכנסת שלנו. אנחנו גרים מחוץ לוונקובר, בברנבי, בסיימון פרייזר הילס.” הרב מתקרב ומנמיך את קולו, “אתה מכיר את הסיפור שלו?” הוא שואל.
“אתה מתכוון לעובדה שהוא נוכל?” שואל אדם.
אפרים נסוג לאחור ברתיעה. “לא, לא. לא הייתי אומר נוכל… כל זה היה מזמן.”
“זה בסדר,” מרגיעו אדם, “ההיסטוריה נוצרה על ידי נוכלים. מי כמוך צריך לדעת זאת.” הרב מהנהן מוכנית, לא יורד לסוף עלבונו של אדם.
“תדע לך שהוא לא זוכה למבקרים רבים. אנשים לא שוכחים לו את מה שקרה גם חמישים שנה אחרי.”
דווקא זה מצית אצלו את העניין. באותו רגע אדם מחליט לבקר את האיש. לא עכשיו, לא בעתיד הקרוב, כנראה אף פעם, אבל בכל זאת מחליט. אפרים כמו קורא את מחשבותיו: “חשבתי שתתעניין לפגוש אותו. מה אתה אומר?”
“אולי בפעם אחרת. העיניים שלי נעצמות.”
“בטח, בטח. שמעתי שמלטונין עוזר. פה קונים את זה אוף דה קאונטר.”
“תודה. באמת אין צורך. מחר אני כבר חוזר.”
“לישראל?” שואל אפרים, ניכר שהוא מתענג על המילה.
“לישראל,” אדם משתף עימו פעולה, אולי זה מה שיסיים את השיחה.
“ועט, יש לך?” שואל אפרים.
“לא,” אדם משקר. יש לו עט בתיקו, אבל גדול עליו כל זה עכשיו. אפרים נתקף תזזית ויוצא במחול חיפוש בכיסי מעילו השחור. לבסוף הוא שולה מכיס פנימי טוש שחור מחיק. “תראה,” הוא צוחק, “נשאר לי מהשיעור של הבוקר. סייעתא דשמיא.” אדם צופה בו בעודו מתלבט היכן לכתוב את מחשבתו, החדר חף מכל נייר ואת השולחן לא ישחית, ואז רעיון נשקף אליו מן המראה שממול. הוא חולף על פני אדם חדור מטרה, וכותב על הראי “סטורנה דרייב 5131”. רציפות הכתב נקטעת בשל שומניות מטביעות אצבעותיה של לורי, אך הוא אינו מבחין בהן, ורק חוזר שוב על הקו השחור, מנצח את שמנוניות המאורע שקדם לו. “אם תראה שהעיניים לא נעצמות, כאן הוא גר. הוא לא אוהב אורחים, אבל אני מאמין שהוא יאהב אותך. אתה בחור נחמד.”
“תודה, אבל —”
“לא. תודה לך. אף פעם לא האמנתי בהיפנוזה הזאת, אבל עכשיו אני מתחיל להאמין.” מסתבר שאפרים לא הבין דבר, אבל אדם בוחר לא לטלטל את הספינה הזאת פן יצאו שניהם לשחייה זוגית ארוכה, ורק מהנהן. אפרים לוחץ שוב את ידו ומסתלק מהחדר באותה פתאומיות שבה נכנס.
אדם ממתין כמה רגעים ללא נוע, מחכה לראות מי יגיע עכשיו. אבל נדמה שזרם המבקרים נעצר לעת עתה. הוא סב לאחור ומביט במראה. בין טביעות אצבעותיה של לורי שזורה כתובת מגוריו של ג’יימס ויקארי.
“שינה זאת בטלה,” אדם מוצא את עצמו אומר בקול. באותו רגע הוא מחליט לבקר את המדען המקולל עכשיו, מוצא בכך אצילות נפש זעירה מצידו, מתובלת בחילול קודש מדעי. מתכון בטוח לתבשיל שאת טעמו יזכור שנים רבות אחרי.
אדם מחייך חיוך רפה, אך דווקא חיוכו זה יפה לאין שיעור מחיוכיו האחרים, שכן הוא כמעט אמיתי.
אין עדיין תגובות