החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תיק איה

מאת:
הוצאה: | 2019-02 | 272 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

אַיָּה בת השש־עשרה יוצאת בבוקר מביתה שבצפון

תל אביב – ולא חוזרת.

בריחה? חטיפה? אַיֵּה אַת, אַיָּה?

תיק החקירה נוחת על שולחנה של ליאורה דגני, בלשית משטרה שמכורה לעבודה ולסיגריות, חובבת מגפיים שחורים ומתגעגעת קשות לסבתא שלה.

ליאורה כבר פיצחה בחייה כמה תיקים מסובכים. שיטות החקירה שלה – שילוב של אינטואיציות מעולות וחיבה עיקשת לפרטים – ניצחו לא פעם. עכשיו יש לה שורה של חשודים לחקור; סודות של מתבגרים לפענח; ארוחת ערב אצל הוריה שאין דרך להבריז ממנה; וקצין חקירות ששרירי הגב הבולטים שלו עושים לה דברים. ובתוך כל אלה היום הגורלי של אַיָּה משתלט עליה ושואב אותה למערבולת שהאישי והמקצועי מסתחררים בה בלי יכולת לעצור.

תיק אַיָּה הוא רומן בלשי קצבי וסוחף שגיבוריו מנסים להתעלות מעל הנסיבות ונחשפים שוב ושוב במלוא פגיעותם האנושית.

 

נילי אסיא היא סמנכ"ל שיווק בחברת הייטק ואם לארבעה ילדים. היא חובבת אמנות והופעות חיות ומכורה לספרי בלש.

תיק אַיָּה הוא ספר הפרוזה הראשון שלה, וגם הראשון בסדרת החקירות של ליאורה דגני.

מקט: 15101000
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

יום ראשון, 21:00

נורית מתיישבת על הספה. היא מנסה להרפות לרגע מהדאגה, להתרכז. צלצול הטלפון מקפיץ אותה.

‘הלו?’

שתיקה.

‘הלו???’

שתיקה.

‘מי זה???’

‘נורית קריניצקי?’

‘כן.’

‘איה אצלנו.’

‘מה? מי זה? איה? איה??!’

השיחה ניתקת.

2

יום ראשון, 23:10

ביתם של טלי ואיתן שקט וחשוך. הבנות ישנות מזמן. רק הטלוויזיה של השכנה בבניין ממול, הפנסיונרית שאף פעם לא מצליחה להירדם, מהמהמת אי־שם ברקע. טלי, באורות כבויים, יושבת ליד שולחן האוכל — רהיט וינטג’ מעץ מלא שאיתן והיא קנו יחד בדרום העיר לפני שנתיים — ומהרהרת איך עם השנים התרגלה לטלוויזיה הזאת מעבר לרחוב, שלילות רבים הפיגה גם את בדידותה שלה. היא מתבוננת החוצה מבעד לחלון המטבח. דממה שׁוֹרָה בכול, כולם ישנים, אפילו המכוניות שתמיד מחפשות חניה בעיר הזאת פרשו לשנתן. היא כל כך אוהבת את שעות הלילה הקטנות. סוף־סוף קצת מנוחה. קצת זמן לעצמה. עם עצמה. במהלך היום תמיד מכרסמת בה איזו טרדה, מועקה, שמתפוגגת רק בשעות האלה.

היא עייפה ורוצה ללכת לישון, ובכל זאת יושבת ומחכה לאיתן. כבר הרבה זמן הם לא מדברים. מרוחקים. היא יודעת שגם הוא מרגיש ככה, אבל לאף אחד מהם אין אומץ להגיד את זה. בטח לא לה. אולי מתישהו איתן בכל זאת יעלה את הנושא. אולי באחד הבקרים, ממש לפני שיצא למשרד, הוא יזרוק לה איזה משפט — וישאיר אותה לבד עם המילים כל היום. או בלילה, כשכבר יהיו במיטה, רגע אחרי כיבוי האורות. ואז באמת יהיה לה ליל שימורים. הם לא יצליחו להירדם, ולמחרת בבוקר יתפקדו בקושי, יעשו הצגה לפני הבנות. אבל יותר מכול היא חוששת שיגיד את זה בשעות הערב, כשהם על הספה, בוהים יחד באיזה ריאליטי בטלוויזיה. כי אז יצופה ממנה לדבר איתו על זה.

לא שיש לה ספק איך תגיב. בחוסר פליאה. בהסכמה מוחלטת. מה שבטח יפתיע אותו. או שלא?

פעם הם היו החברים הכי טובים, בזה היא בטוחה. היא לא ממש זוכרת איך קרה שזנחו את המנהג של חמישי בערב. היא היתה מחכה לזה כל השבוע, קודם סרט או מסעדה, ואז טיול רגלי בנמל עם עצירה לגלידה בפיצוצייה שבפינה. או לבירה. היא העדיפה בירה. עם בירה היתה קצת יותר משוחררת, חשבה פחות על כל מילה, לפעמים הצליחה ממש ליהנות מהרגע. ואחר כך, כשהיו חוזרים הביתה ונכנסים למיטה, איתן היה מתחיל לגשש עם הידיים שלו מתחת לחולצה שלה וגולש למטה. אמנם גם אז היא היתה פאסיבית, אבל היא לא היתה נוקשה. אף פעם לא נוקשה. מתי זה נגמר? מתי הפכו ימי חמישי לסתם עוד יום? כשגילי נולדה כבר נעשה מורכב מדי לבקש מאימא שלה לבוא מדי שבוע מנתניה לתל אביב כדי לשמור על הבנות. אם כי הם בהחלט יכלו לקחת בייביסיטר בתשלום לשלוש שעות. זאת לא כזאת בעיה. אז הם ויתרו לעצמם? ויתרו על עצמם? זה הסיפור?

לאחרונה, היא מרגישה, הוא לגמרי איבד בה עניין. כבר לא מסתכל עליה בכלל. בזמן המועט שהם נמצאים יחד באותו חלל הוא מוצא לעצמו עיסוקים שיתרצו את חוסר הרצון שלו לתקשר איתה, וכשהיא מתעניינת בשלומו התשובות שלו תמיד לקוניות. ‘הכול בסדר.’ ‘רגיל.’ ‘סתם עייפות, את יודעת.’

השנים עברו ושניהם התבגרו, אם כי לדעתה היא עדיין נראית טוב לגילה. השיער שלה, שעם השנים הפך בלונדיני באדיבות יוסי הספר, עדיין בוהק ומלא. העיניים הכחולות עדיין בורקות. בשנתיים האחרונות הופיעו סביבן עוד אי אלה קמטוטים, וגם כמה קמטים עמוקים יותר במצח, אבל היא רוצה להאמין שהיא גאה בהם. ואולי הכול בראש שלה? אולי באמת הכול ביניהם בסדר. אלא שהיא מכירה אותו כל כך טוב. לא ייתכן שהם התרחקו ככה ושאין מאחורי זה כלום. באמת, אין לה מושג מה עובר עליו בזמן האחרון. היא מרגישה שהוא מסתיר משהו, אבל מה? ואיך תשאל אותו? איך שואלים דבר כזה בלי למוטט הכול?

אולי הוא פגש מישהי והתאהב? כל כך הרבה פעמים שמעה על זוגות שיום אחד מצאו את עצמם יושבים אחרי ארוחת הערב רק שניהם ושותקים. יכול להיות שאיתן והיא כבר שם? שזה קרה בלי ששמו לב? ואולי הם שמו לב ובחרו להתעלם, להפנות את המבט הצידה, לטמון את הראש בחול? מה עובר עליה? ולמה היא כל הזמן חושבת על בעיות? החרדתיות הזאת מעייפת כל כך.

פתאום — מבעד לחלון — תזוזה ברחוב. מוזר. היא רואה אדם צועד בשביל הבניין שלהם, בכיוון הכביש, ועל כתפו תיק. לא תיק, משהו גדול יותר, אולי שק? מה הוא סוחב? נראה שכבד לו, כי הוא כמעט מועד תחת המשקל. כל כך חשוך, היא בקושי מצליחה לראות משהו, ועכשיו גם העץ שמול החלון מסתיר לה. אבל איך לא שמעה כל רחש מתוך הבניין? איתן והיא תמיד התלוננו שהקירות בבית הזה עשויים מנייר. ששומעים כל צעד בחדר המדרגות. שלא לדבר על השכנים מקומה שלישית, שבכל פעם שהם מדיחים מים באסלה טלי ואיתן מקבלים על זה הודעה דרך הקירות. וגם בכל פעם שהם שוטפים ידיים. לפעמים אחד מהם מדיח את המים באסלה בלי לפתוח אחר כך את הברז בכיור, ואז הם מתבדחים שאיזה מזל שהם לא צריכים ללחוץ לו את היד. אולי היתה שקועה כל כך במחשבות שלא שמעה שמישהו הזמין את המעלית או ירד במדרגות? האיש חוצה את הכביש וניגש למכונית שחונה ממול. הוא מכניס את השק לתא המטען ונועל אותו, ואז פונה שוב בכיוון הבניין, ולרגע נדמה לטלי שהיא מכירה אותו. משהו בתנועות הגוף, בהליכה. אלומת האור של פנס הרחוב מאירה אותו רגע לפני שהוא נעלם מטווח הראייה שלה, ופתאום נדמה לה שזיהתה אותו. אבל לא, לא ייתכן. זה יכול להיות? איתן??? מה הוא עושה כאן??? לא, היא בטוח מתבלבלת. היא מביטה בשעון שעל קיר המטבח. אחת־עשרה ורבע. רק עכשיו הוא נוחת בטיסה חזרה ממלטה. בעוד חמש דקות, אם לדייק. כלומר, לפי הפעם האחרונה שבדקה באתר של נמל התעופה. אבל התנועה הזאת של מתיחת השכמות לאחור ויישור הגב — היא מכירה את התנועה הזאת טוב מאוד. לא, זה לא אפשרי. והוא עדיין לא התקשר, הוא תמיד מתקשר כשהוא יוצא מהנמל כדי להגיד שתפס מונית והוא בדרך הביתה. טוב, הרי הוא עוד לא נחת בכלל. אז מה לעזאזל הוא עושה עכשיו למטה? ושל מי המכונית שלתוכה הכניס את מה שהכניס? היא בטוח טועה. היא לא ראתה טוב. בחוץ חשוך נורא והיא עייפה ובודדה ואלה רק המחשבות שלה שמתעתעות בה כדי להפיג את הבדידות ולייצר עניין. אם כי היא בטוחה שראתה אותו, כשחלף מתחת לפנס הרחוב היא ראתה את פניו ו… זה היה הוא??? איתן??? היא תחכה עד שיגיע הביתה ואז פשוט תשאל אותו. ממילא לא תצליח להירדם עכשיו, לא אחרי מה שראתה. היא תכין לעצמה עוד כוס תה. או שלא. מספיק לדחות דברים לאחר כך. כל הזמן היא דוחה ודוחה — אז די. היא חייבת לברר את זה עכשיו. גופה נדרך, היא נמלאת אדרנלין. אם תחכה לו שיחזור כדי לשאול אם זה היה הוא שם למטה, אם תחכה כדי לשאול מה לכל הרוחות הוא עשה כאן במקום להיות במטוס בדרך חזרה ממלטה ושל מי המכונית הזאת בכלל — אם תחכה כדי לשאול אותו את כל אלה היא לעולם לא תדע את האמת. היא חייבת לצאת לחדר המדרגות ברגע זה ולבדוק בעצמה. רק ככה תדע. היא חייבת לבדוק את זה עכשיו, ממש עכשיו, לפני שהאיש ייכנס לאחת הדירות בבניין ויסגור אחריו את הדלת והאמת תינעל שם איתו. עכשיו או לעולם לא.

היא רצה לדלת הכניסה, פותחת אותה ויוצאת לחלל הבניין החשוך. איש לא הדליק את האור בחדר המדרגות והיא גם לא שומעת כל קול צעדים או תזוזה אחרת. אולי התמהמהה יותר מדי ופיספסה אותו? אולי כבר נכנס לאחת הדירות? אבל לאיזו? הרי הוא גר בדירה שלהם. איתה. ואולי לא נכנס לבניין בכלל? אבל היא גם לא ראתה אותו חוזר למכונית. הוא חייב להיות פה קרוב. היא שומעת צעדים, מישהו נכנס לבניין מהכניסה האחורית, מכיוון החניה. הצעדים ממהרים במעלה חדר המדרגות, שנותר חשוך. קולה משתלט עליה פתאום וצעקה בוקעת מגרונה: ‘איתן?! זה אתה?!’ עצירה. שקט. ‘איתן?’ דממה. למה איש לא עונה לה? היא שוב שומעת צעדים ואז נקישת ידית ומפתח מסתובב בחור מנעול. יהא אשר יהא האדם הצועד במדרגות, הוא נבלע מאחורי דלת עלומה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תיק איה”