שנת 1948 — 400 חרדים מקבלים פטור משירות צבאי. שנת 2015 — יותר מ־60 אלף חרדים מקבלים פטור משירות צבאי. […]
1. מחפשים אקשן
יום שישי בצהריים, תל אביב, שנת 1998. כחלק מ”משמרות השלום”, התיישבנו בכיכר רבין — מסורת שהחלה עם הירצחו של ראש הממשלה ב־4 בנובמבר 1995. הרצח זיעזע אותי, נער בן 17, ואחריו נהגתי במשך שבוע כמנהג אבלים והסתובבתי עם חולצה קרועה ובלי להתגלח. ניצחון נתניהו בבחירות, שנערכו חצי שנה לאחר מכן, הכה אותי בתדהמה, אבל לא פגע במוטיבציה שלי להתגייס בנובמבר 1996 — בדיוק שנה לאחר הרצח — לצנחנים.
כמו כן הקפדתי להגיע לכיכר בכל יום שישי שהזדמן לי. כמו תמיד, גם באותו יום שישי דיברנו על שלום, על שינוי ועל המערכת הפוליטית שמאז אותו רצח חסרה מנהיג אמיתי, כזה שרואה לנגד עיניו את כל העם, מוכן לעשות מהלכים גדולים, ואינו משועבד לקבוצות אינטרסים. כשהתחלנו להתפזר, נתקלתי לראשונה בשלט לא מוכר ודי מכוער, שעליו התנוססה תמונתו של הרמטכ”ל לשעבר אהוד ברק, ולצדה סיסמה חד־משמעית וברורה: “לגייס את החרדים”.
הופתעתי. עד לאותו הרגע, כמו רוב הציבור בישראל, הערכתי מאוד את דמותו הצבאית של אהוד ברק — אדם שעשה למען ביטחון ישראל כל כך הרבה — אבל בחיים האזרחיים, כך חשבתי, הוא עדיין לא עשה דבר כדי להפוך למנהיג שלי, שלנו. בעיני, הוא היה עוד פוליטיקאי בתחילת דרכו, שניסה להשתלט על המשבצת היוקרתית המיותמת — “יורשו של רבין”.
את ברק הכרתי קצת בעבר. בפריימריז לקראת הבחירות ב־1996, שבהם הוא הציג את עצמו תחת הכותרת “לוחם של שלום”, תיפקדתי בתור ראש מטה הצעירים שלו בהרצליה, ואפילו זכיתי לפגישה די אינטימית איתו — כלומר, בסטנדרטים של ברק. זו היתה פגישה מרגשת במיוחד לנער שפתאום יושב מולו הרמטכ”ל לשעבר ושר החוץ בהווה, אוכל ופלים כאחד האדם ומתעניין בעיסוקי ובמחשבותי על הפוליטיקה והמדינה.
השלטים האלה היוו שינוי מרענן, ובן רגע הם שינו גם את הדרך שבה ראיתי את ברק המנהיג. סוף־סוף, חשבתי, מנהיג חילוני מרכזי אומר בגלוי את מה שרוב החילונים והדתיים הלאומיים חושבים, ועוד עושה זאת בשלטי חוצות זמן רב לפני הבחירות, כשיש לו בעיקר מה להפסיד. האחרון שעשה זאת והתייחס לנושא גיוס תלמידי הישיבות בקמפיין הבחירות היה רפאל (רפול) איתן, כיו”ר מפלגת צומת בשנת 1992 — אותה מערכת בחירות שהכתירה את רבין כראש ממשלה.
רפול אמנם נהנה אז מפופולריות רבה, אבל בשורה התחתונה הסתכם ההישג שלו בשמונה מנדטים למפלגת לוויין קטנה ולא מאוד משמעותית. הפעם היה מדובר במנהיג מפלגת העבודה, אז עוד מפלגה גדולה עם שאיפות ברורות לחזור לשלטון. אני מודה, מאוד הלהיבה אותי העובדה שברק בחר לנקוט צעד כה אגרסיבי וברור כלפי החרדים ובעד שוויון וחברה נורמלית, שבה כל אחד תורם את חלקו. במיוחד בתקופה שבה תפסה ש”ס, בחסות הרב עובדיה יוסף, מקום גדל והולך בציבוריות הישראלית וצברה עוצמה חסרת תקדים. אמרתי לעצמי שיש כאן מנהיג שמוכן ללכת עד הסוף, כמו שבעבר נהגו בן גוריון, בגין ורבין, כל אחד בתחומו.
הנחתי, באופן כמעט מובן מאליו, שאם ברק יתמיד בעמדות האלה גם בהמשך, אם ייבחר, יש לנו הזדמנות אמיתית לחולל שינוי בסוגיה שקורעת את החברה הישראלית כמעט מיום היווסדה.
ככל שהקמפיין התקדם — הפך נושא גיוס תלמידי הישיבות למשני. ברק בחר — אולי בצדק מבחינתו — כסוגיות ראשיות בהחלפתו של בנימין נתניהו ובהבטחה לנסיגה מלבנון. אך עם זאת, עמותה שפעלה מטעמו “עם אחד — גיוס אחד” שימרה את הנושא. בו־בזמן מפלגת שינוי, שבדיוק התאוששה, אימצה את הנושא בחום רב, ומנהיגהּ החדש, העיתונאי טומי לפיד, מיהר להשתלט עליו.
שינוי, כך גם הראו תוצאות הבחירות, היתה הביטוי הנוקב ביותר לכעס החילוני על עוצמתם הפוליטית של החרדים, עוצמה שבאה לידי ביטוי בתקציבים לא פרופורציונליים למערכות החינוך והרווחה שלהם, בהשפעה דרמתית על כל ממשלה ב־20 השנים שעברו, ובעיקר — ביכולתם להמשיך להשתמט באופן גורף ממעגל השירות הצבאי או האזרחי הישראלי.
סימנים של חולשה
למרבה הצער, התחזקותה של “המפלגה החילונית” שינוי היתה כאין וכאפס לעומת התחזקותן המבהילה של המפלגות מהצד החרדי באותה מערכת בחירות. כמו שני מתאגרפים, אשר כל אגרוף בפרצופו של היריב מחזק אותו ואת אתוס הקרב בין השניים, כך גדלו שינוי וש”ס בבחירות 1999. ברגע האמת, כשהקולות נספרו מכל הקלפיות, התברר ששינוי הפתיעה וזכתה ב־6 מנדטים, אבל ש”ס, הסוס השחור, חגגה עם 17 מנדטים — רק שניים פחות ממפלגת השלטון היוצאת הליכוד.
ב־17 במאי 1999 נמלאה כיכר רבין בעשרות אלפי ישראלים תומכי ברק, המנצח הסוחף, וצעקות “רק לא ש”ס” קרעו את תוף האוזן. ברק, בנאום מפורסם ומצוטט, הקפיד בעיקר שלא להתחייב על דבר. הוא חזר ואמר שהוא יהיה “ראש הממשלה של כ־ו־ו־ו־ו־ו־ו־ל־ל־ל־ל־ל־ם”. לא הייתי שם בכיכר. כמה שעות קודם לכן חזרתי לצוות שלי במגלן, שישב בגבול הלבנון לקראת פעילות מבצעית מסווגת.
זמן קצר לפני שידור המדגם נפצעתי באצבע כמו ג’ובניק, תוך כדי אימון, ונסעתי לקריית שמונה לחבישה. ניצלתי את ההזדמנות וחמקתי אל בית החייל בקריית שמונה כדי לראות אם אכן תקוותי התגשמה וברק גבר על נתניהו. ברגע הניצחון חשתי אושר צרוף — חזרתה של ישראל שאני אוהב לאחר שנים קשות בשלטון נתניהו. חזרתי לגבול עם בקבוק שמפניה “יוקרתי” — 10 שקלים עלותו — והצעתי לחברים לחגוג.
בישראל כמו בישראל, בתוך שעה קלה קיבל הערב שלנו ושל המדינה כולה תפנית: לאחר יום של ירי מרגמות מלבנון, טיל שירינו הרג שני מחבלים וגרם לכך שגם בערב הבחירות ספגה קריית שמונה מטח קטיושות. ילדה קטנה נפצעה. כותרות העיתונים ביום שאחרי דיווחו על כך שבתל אביב חוגגים, ובקריית שמונה במקלטים. היתה זו פתיחה “מרשימה” לקדנציה הסוערת של ברק.
המשא ומתן הקואליציוני של ברק עם החרדים היה קשוח. למרות הניצחון הגדול של ש”ס, אילץ ברק את המפלגה החרדית־ספרדית להדיח מראשותה את אריה דרעי, שהורשע חודשיים לפני הבחירות בעברות שוחד חמורות. ש”ס איבדה גם את התפקיד ה”מסורתי” שהיה לה בעשור ההוא — שר הפנים.
עם זאת, בחר ברק, שהיה כבול למתמטיקת המנדטים, להיכנס לקואליציה עם החרדים — ש”ס ואגודת ישראל, על פני האופציה של הליכוד ו”שינוי”. למעשה, בחר ברק במודע להקים ממשלה במתווה של רבין — מפלגת העבודה־ש”ס־מרצ, שאליהן חברו מפלגת המרכז וישראל בעלייה. היה רק הבדל אחד בין רבין לברק, אם מתעלמים לרגע מהאישיות ומיכולות המנהיגות: בשנת 1992 היו לעבודה ולמרצ יחדיו 56 מנדטים. ב־1999 היו להן יחדיו רק 36 מנדטים. מיום הקמת הממשלה ועד שהגיעה לקִצהּ ברעש גדול, היווה המתח בין ש”ס למרצ קו השבר המרכזי של הממשלה.
כמו חיילים נאמנים, נתַנּו אז לברק תקופה יפה של חסד. היינו תמימים. בשיחות עם חברים הבעתי את אמונתי הכנה שברק ינצל את ההזדמנות ויכפה על החרדים הסדר שיביא לגיוסם לצה”ל. על הנייר ההתחלה נראתה מבטיחה. חודשים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד הודיע ברק על הקמת ועדת טל, אשר תבחן את הסדרת גיוס החרדים או מתן הפטור להם, כמתחייב מהחלטת בג”ץ רובינשטיין, שעליו נפרט בהמשך.
חשבנו כולנו שהנה זה קורה, אבל כשלמדתי את החומר לעומק, הבנתי שבפועל לוועדה היה בסך הכול מנדט להסדיר את הפטור באופן חוקי. זה אפילו היה כתב המינוי של הוועדה, אשר בראשה הוצב השופט העליון לשעבר צבי טל, אדם דתי ואב שכול ממלחמת יום הכיפורים, ואליו צורפו שמונה חברים, ובהם מזכיר הממשלה יצחק (בוז’י) הרצוג, עורך הדין הבכיר והמקורב לחרדים יעקב וינרוט, מפקד מג”ב לשעבר ישראל סדן ונציגת משרד הביטחון, עורכת הדין רחל סטוביצקי ז”ל.
הוועדה עבדה בדרך כלל בשקט, הרחק מעיני הציבור, שהיה טרוד בעיקר בהתנהלותו הגחמנית והתזזיתית של ברק כראש ממשלה. במה שהפך לאחד ממאפייניו הבולטים ניסה ברק לשנות סדרי עולם בזמן קצר במיוחד, כאילו הוא יודע שלא יהיה לו זמן רב לבצע את שהוא חפץ. מדינת ישראל התכוננה אז לנסיגה החד־צדדית ההיסטורית מלבנון, דנה בהסכם שלום עם סוריה ועם הפלסטינים, נקרעה בשל פרשות השחיתות הרבות, ובקושי שמה לב לכותרות הקטנות על ביקור ועדת טל בכולל חרדי, או לנתונים הקשים שצה”ל פירסם באשר למגמת הירידה בשיעורי הגיוס.
בגלל הייאוש
לקראת חודש מרס שנת 2000 התחילו ההדלפות מהוועדה, והעיתונות — בעיקר שחר אילן בעיתון “הארץ” — החלה לדווח על מסקנותיה הצפויות של הוועדה, שאותן התכוונה להסדיר בחקיקה, שבמרכזה פטור מוחלט לחרדים מכל סוג של שירות.
עבורנו זאת היתה חתיכת קריאת השכמה.
את בועז נול הכרתי מנוער העבודה בהרצליה, שם הייתי פעיל עד הצבא. בועז היה בחור די פעיל, עם קוצים בתחת, תמיד יוזם ופועל ומחפש אתגרים. בדיוק באותם ימים הוא חזר מטיול אחרי הצבא באוסטרליה, ובמהלכו הוא גילה עד כמה בני גילו, בני גילנו, מיואשים מהמדינה. כבר אז ברלין וסידני לא היו מילים גסות. תוך כדי המסע הבשיל במוחו הרעיון להקים תנועה של צעירים, שתנסה להחזיר את התקווה לדור העתיד של המדינה. דרך חבר משותף, ברוך לוי, הוא יצר איתי קשר, והיוזמה החלה לתפוס תאוצה.
באותם ימים עבדתי בג’י־סי־אס, משרד הייעוץ האסטרטגי־תקשורתי של טל זילברשטיין ומשה גאון. הגעתי לשם מיד לאחר השירות הצבאי שלי, כאשר פרופיל המשרד, ששילב פוליטיקה ותקשורת ברמה הגבוהה ביותר, קסם לי. הקשר הראשון שלי עם טל נוצר עוד במהלך הבחירות, כשתוך כדי תרגיל צבאי שלחתי לזילברשטיין מכתב ראשון עם רעיונות לקמפיין. אף אחד מהם לא אומץ, אבל זילברשטיין כנראה זכר אותי לטובה, וכשלקראת השחרור שלחתי מכתב נוסף, שבו הפצרתי בו לקבל אותי לכל תפקיד, כולל שליח — היה לי זיכרון לא רע מהעבודה כשליח פיצה לפני הצבא — הוא ניאות והציב אותי כעובד בחדר התקשוב. השתחררתי בנובמבר 1999, וכבר בחופשת השחרור שלי התחלתי לעבוד.
בזמן שכל החברים הטובים מיהרו לטוס למזרח או לדרום אמריקה, אני הייתי בחדר התקשוב, שהפך לביתי השני. עקבתי במשך 11 שעות ביממה אחר כל מה שקורה בתקשורת הישראלית, כאשר אני עוקב בו־זמנית אחר שני מכשירי טלוויזיה, שני מקלטי רדיו, האינטרנט, וכמובן כל העיתונים, כולל כל מקומון שהיה בישראל באותה תקופה. בזכות בעלי המשרד נחשפתי במעט לנעשה בממשלת ברק. השניים, זילברשטיין וגאון, הובילו את הקמפיין שלו לבחירות ונשארו לעבוד איתו באופן לא רשמי לאורך כל הקדנציה.
לאט־לאט התחלתי להיחשף לעולם התקשורת, דרך לקוחות כבדים במיוחד — התאחדות הקבלנים, חברות הכבלים, חברות הסלולר ועוד. השעות הארוכות בחדר התקשוב הפכו אותי לחולה אקטואליה הרבה יותר מכפי שכבר הייתי, ידעתי כמעט ראשון כל מה שקורה במדינה. וכך כשהתלהבותו של בועז נול פגשה את הידע שלי, נוצר שילוב רב־עוצמה, בוודאי יחסית לילדים בני 21. אני רציתי לקחת את התנועה הצעירה לכיוון של עידוד הנסיגה מלבנון, בועז רצה לדבר על תהליך השלום.
כאמור, התחברנו דרך חבר משותף, ברוך לוי, והתחלנו לקיים שיחות טראנס־אטלנטיות על מצב הדור שלנו. לא היה לנו מושג לאן תוביל ההרפתקה, אבל היינו נחושים לחולל שינוי. החשיבה שלנו נבעה משילוב של אחריות לדור שלנו עם משיכה עזה לפוליטיקה, שאפיינה את שנינו מגיל צעיר, והרצון למצות את יכולותינו בזירה של הגדולים.
דווקא במרחק של אלפי קילומטרים מישראל התגברה התשוקה הזאת אצל בועז. הוא רצה לחזור ולשנות את העולם. בהתחלה הוא התמקד בנושאים המדיניים ובמחשבות על קידום השלום, אבל ממש רגע לאחר נחיתתו בנתב”ג התחילו ההדלפות מוועדת טל, ומיד החלטנו להתמקד בנושא הזה כאמצעי ראשון להוביל לישראל אחרת — ישראל שבה לכל אחד יש אחריות. חשבנו שאם נצליח להביא להישגים בתחום זה, נצבור מספיק קרדיט כדי להוביל מהלכים חשובים בתחומים נוספים. זה באמת היה נושא אידיאלי להתחיל איתו בדרך לשינוי משמעותי אמיתי. חשבנו אז שזה נושא שיאחד את רוב הציבור הלא חרדי בישראל ויצאנו לדרך.
אין עדיין תגובות