החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הקורא ברכבת של 6:27

מאת:
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי | הוצאה: | 2016-03 | 134 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אילו היו הוריו של לוקיון מץ מואילים לחשוב עוד קצת לפני שהעניקו לו את שמו הנורא, אולי הכול היה נראה אחרת. כבר שלושים ושש שנים שלוקיון מבקש להימנע מהדי הצחוקים ששמו, המתחרז עם המילים "מוקיון ולץ", מעורר. בזמן הזה הוא לומד שמוטב לו להצניע את נוכחותו ולא לאחל לעצמו דבר ממה שיש לעולם להציע; לנהל את חייו מתוך שגרה קבועה ואפרורית של עבודה מתסכלת תחת רגלו הגסה של בוס מתעמר, ולאכול ארוחות ערב דוממות בחברת דג הזהב שלו.
רק פעם אחת ביום, ברכבת הבוקר של השעה 6:27, הוא מרשה לעצמו להזדקף אל מול העולם, לצאת להגנתן של מילים ולהקריא בקול
עמודים אקראיים מתוך ספרים, שהצליח להציל יום קודם לכן מפיה של מכונת הגריסה הרעבתנית שהוא מאכיל במקום עבודתו. הנוסעים הקבועים כבר הסכינו עם המופע המאולתר הזה, והם נוהגים בו בכבוד מהול ברחמים ששמור למשוגעים לא מזיקים.
אלא שהכול משתנה כשיום אחד הוא מוצא ברכבת דיסק און קי ובו
כתב יד שמעורר את סקרנותו, ולא רק את סקרנותו שלו!

הקורא ברכבת של 6:27 הוא ספר רב קסם שגיבוריו הם ה"אנשים השקופים" שאנו עוברים על פניהם יום יום, אך לא באמת רואים אותם. הוא עוסק בחברות, אמפתיה ותקווה, ומזכיר לכולנו שהאהבה
יכולה לחכות גם במקומות הכי פחות צפויים… וכשהיא מתגלה תמיד
טוב לצאת בעקבותיה.

סיפורו שובה הלב של לוקיון, שהיה לרב–מכר בצרפת, עורר התלהבות גדולה בקרב הוצאות הספרים בעולם וזכויות התרגום שלו נחטפו ביותר מ-20 מדינות.

מקט: 4-20-53128
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

יש אנשים שנולדים חירשים, אילמים או עיוורים. אחרים באים לאוויר העולם עם פזילה מכוערת, שפה שסועה או כתם לידה מרגיז באמצע הפרצוף. יש גם כאלה שיוצאים עם רגליים עקומות, שלא לדבר על גפיים שמתו עוד לפני שהתחילו לחיות. לוּקיוֹן מֶץ סחב על כתפי התינוק שלו נטל אחר לגמרי: את הנטייה של השם הפרטי ושם המשפחה שלו להתערבב, ולהפוך למוּקיוֹן לֵץ. משחק מילים טיפשי ואכזרי, שהידהד באוזניו מרגע שעשה את צעדיו הראשונים בחיים, ומאז לא עזב אותו.

הוריו התעלמו מכל השמות היפים שברשימת השמות הפרטיים המומלצים לשנת 1976, ובחרו משום מה ב"לוּקיוֹן" הזה שבא השד יודע מאיפה, בלי לחשוב אפילו לרגע על התוצאות ההרסניות של החלטתם. למרבה הפליאה, מעולם לא העז לשאול אותם – למרות הסקרנות, שהיתה לפעמים חזקה – מה פתאום בחרו דווקא בשם הזה. אולי חשש להביך או לצער אותם. ודאי חשש גם שהתשובה תהיה סתמית, ולא תספק אותו. לפעמים השתעשע במחשבה איך חייו היו נראים אילו קראו לו בשם רגיל: פּוֹל, פּיֶיר או הוּגוֹ. למה לוּקיוֹן ולא סתם לוּק? גם זה היה משמח אותו. לוּק מֶץ: הנה שם אמיתי, שתי הברות פשוטות ובטוחות שמאחוריהן אפשר לחיות חיים שלווים. במקום זה נאלץ לעבור את ילדותו כשהמוקיון הולך אחריו לכל מקום כמו לץ. זאת אומרת כמו צל. בשלושים ושש שנותיו למד לצלול, להיעלם מהעין, למנוע מראש את הצחוקים והבדיחות שהתעוררו מרגע שהבחינו בו. הוא למד להיות לא יפה, לא מכוער, לא שמן, לא רזה; רק צללית בשולי שדה הראייה, כזו שלא שמים אליה לב. להיטמע בנוף עד כדי התכחשות עצמית, ולהישאר תמיד בחוץ. לוקיון מץ בילה את כל זמנו, פשוט מאוד, בלהפסיק להתקיים. חוץ מאשר כאן, על רציף תחנת הרכבת המדכאת הזאת, שם עמד מדי בוקר, בכל ימי השבוע. כל יום, באותה שעה, חיכה לרכבת הפרברים שלו, ושתי רגליו עומדות על הקו הלבן שמסמן את הגבול שאותו אסור לחצות, כדי לא להסתכן בנפילה לפסים. הקו הסתמי הזה, ששורטט על רציף הבטון, הרגיע אותו משום מה. כאן, צחנת הפגרים שריחפה כל הזמן בתוך ראשו התפוגגה כבמטה קסם. ובדקות הספורות שהפרידו בינו ובין הגעת הרכבת, היה פוסע על הקו הלבן כמנסה להיטמע בו, אף שידע היטב שאין זו אלא אשליה רגעית, דחייה זמנית של גזר הדין, ושהדרך היחידה להימלט מהבּרבריוּת שמחכה לו שם, מעבר לאופק, היא להתנתק מהקו הזה שעליו הוא מדשדש בטמטום, ולחזור הביתה. כן, מה שהיה צריך לעשות זה פשוט לוותר, להסתלק, לחזור למיטה ולהתכרבל בשקע החמים עדיין, שגופו השאיר שם במשך הלילה. לישון כדי לברוח. אבל בסופו של דבר, האיש הצעיר תמיד אזר כוח להישאר על הקו הלבן, ועמד שם כשהוא מקשיב לקהל הקטן של הנוסעים הקבועים שהתקבץ מאחוריו, מרגיש את מבטיהם על עורפו כמו כווייה קלה, שהזכירה לו שהוא עדיין חי. בחלוף השנים, שאר הנוסעים התרגלו אליו ונהגו בו בכבוד מהול ברחמים, כזה ששמור למשוגעים לא מזיקים. לוקיון היה משב רוח שחילץ אותם, למשך עשרים הדקות שארכה הנסיעה, משיממון השגרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקורא ברכבת של 6:27”