כל הדרכים מובילות אליו

1

עיניי צרבו. כשחושבים על זה, הן כאבו ללא הפסקה מאז שהחשיך לפני כמה שעות, אבל בכל זאת אימצתי אותן כדי לראות טוב יותר. באופק, ממש בקצה אלומת האור של פנסי המכונית שלי, ראיתי שלט.
נשמתי עמוק, עמוק, ואז שחררתי את האוויר.

ברוכים הבאים אל פגוסה ספרינגס
המעיינות החמים העמוקים ביותר בעולם

קראתי שוב את המילים כדי לוודא שלא דמיינתי אותן.
הגעתי. סוף־סוף.
בסך הכול לקח לי נצח להגיע.
טוב, נצח בן חודשיים, אבל בכל זאת. במשך שמונה שבועות לערך, נהגתי באיטיות ועצרתי כמעט בכל אטרקציה תיירותית בדרך, בכל מלון עם שני כוכבים או בית הארחה שנקרו בדרכי מפלורידה, דרך אלבמה, מיסיסיפי ולואיזיאנה. ביליתי מעט זמן בטקסס, קפצתי לאריזונה וביקרתי בעיירות וערים שלא היה לי זמן לבקר בהן כשעברתי לידן בעבר. אפילו התארחתי אצל חבר ותיק ומשפחתו. ביקרתי בלאס וגאס על הדרך, עוד מקום שהייתי בו לפחות עשר פעמים בעבר, אך לא יצא לי לבלות בו כמו שצריך, ושהיתי כמעט שלושה שבועות ביוטה. ואחרונה, אחרונה ובהחלט חביבה, ביקרתי בניו מקסיקו ושהיתי שם שבוע לפני ששמתי פעמיי בחזרה לכיוון ההרים, אל קולורדו. היעד הסופי שלי, כך קיוויתי.
ועכשיו הגעתי.
או, לפחות, אגיע בעוד זמן קצר.
שמטתי את כתפיי לאחור, נתתי להן לנוח על המשענת ונרגעתי מעט. על־פי אפליקציית הניווט, נותרו לי עוד כשלושים דקות עד שאגיע לדירה ששכרתי בצידה המרוחק של העיר, בחלקה הדרום־מערבי של המדינה, מקום שמרבית האנשים לא שמעו עליו מעודם.
כאן יהיה ביתי לחודש הקרוב או לתקופה ארוכה יותר, אם הכול יסתדר. עליי להכות שורשים במקום כלשהו, בסופו של דבר.
לפי התמונות שראיתי באתר האינטרנט, הדירה ששכרתי היא בדיוק מה שחיפשתי. היא לא גדולה במיוחד ונמצאת מחוץ לעיר. המקום מצא חן בעיניי בעיקר מפני שהוא הזכיר לי את הבית האחרון שבו אימא ואני גרנו.
היה לי מזל גדול, בהתחשב בכך שמצאתי אותו בהתראה קצרה במיוחד, ועוד בתחילת הקיץ ובשיא עונת התיירות. המבחר שעמד לרשותי היה מצומצם מאוד. זאת אומרת, כמעט לא היו דירות להשכרה, בכלל. הרעיון לחזור לפגוסה ספרינגס עלה במוחי לפני שבועיים, באמצע הלילה, כשמשקלן של כל ההחלטות שהחלטתי בארבע־עשרה השנים האחרונות הכביד על נשמתי — ולא בפעם הראשונה, אלא אולי בפעם האלף — ונאבקתי בדחף לבכות. הרצון לבכות לא התעורר מפני ששהיתי בחדר במואב, יוטה, לגמרי לבדי, בלי שאף אדם שאכפת לו ממני כהוא זה נמצא ברדיוס של אלף וחמש מאות קילומטרים ממני. הדמעות פרצו מאליהן מפני שמחשבות על אימא עלו בראשי, ועל כך שבפעם האחרונה שהייתי באזור הזה, הייתי איתה.
אולי גם קצת מפני שלא היה לי מושג מה לעשות עם החיים שלי יותר, והמחשבה הזאת הפחידה אותי יותר מכול.
אבל אז צץ בראשי הרעיון ההוא.
אני אחזור לפגוסה.
בעצם, למה לא?
חשבתי רבות על מה אני רוצה באמת, למה אני זקוקה באמת. הייתי בדרכים לבדי כמעט ללא הפסקה במשך חודשיים שלמים, כך שמטבע הדברים נותר לי זמן רב להגות בנושא. תחילה חשבתי לערוך רשימה, אבל מאסתי ברשימות ובלוחות זמנים. במשך כל העשור האחרון נאלצתי להקשיב לאנשים שהטיפו לי ללא הרף מה אני יכולה לעשות, ומה לא. נמאס לי מתכנון תוכניות. נמאס לי מהרבה דברים ומהרבה אנשים, אם להודות על האמת.
כשהבית שבו גרנו פעם צץ במחשבותיי, ידעתי מייד מה אני רוצה לעשות. הרגשתי שזהו הצעד הנכון עבורי. הנסיעות הבלתי פוסקות נמאסו עליי וגם החיפוש אחר משהו חדש שיהפוך למרכז חיי ויקנה לי חיים מסודרים למראית עין, לכל הפחות.
הבנתי מה עליי לעשות.
שנה חדשה, אורורה חדשה.
אז מה אם היה חודש יוני? מי החליט שהשנה החדשה צריכה להתחיל באחד בינואר, בכלל? השנה החדשה שלי התחילה באופן רשמי במבול של דמעות ביום רביעי אחר הצהריים לפני שנה בערך והגיע הזמן להמציא את עצמי מחדש לגרסה משופרת של מי שהייתי אז.
זו הסיבה שחזרתי הנה אחרי עשרים שנה.
אל העיירה שבה גדלתי ונמצאת אלפי קילומטרים מקייפ־קורל ומכל האנשים בנאשוויל, ומכל מה שקרה שם. חופשייה לעשות ככל העולה על רוחי בפעם הראשונה מזה זמן רב מאוד.
אני אוכל להיות כל מי שרק ארצה. וכמו שאומרים: מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
נאנחתי ארוכות ונענעתי את כתפיי כדי להעיר את עצמי מעט. עצמתי את עיניי לרגע קל כשכתפיי הגיבו לנענוע בכאב. המתח כנראה עוד נשאר בהן, מהתקופה שבה הקרקע נשמטה תחת רגליי. אולי לא היה לי מושג מה התוכניות שלי לטווח הארוך, אבל בהחלט היו לי כוונות לגבש תוכניות לעתיד. לא היו בי כל חרטות על שהחלטתי להגיע לכאן.
לא חסרו לי חרטות על דברים שעשיתי בחיי, אך לא אתן להחלטה לבוא לכאן להיות אחת מהן. אפילו אם לא אישאר לתקופה ארוכה, החודש שתכננתי לבלות בפגוסה ספרינגס יהיה כאין וכאפס לעומת שארית חיי. קיוויתי שהתקופה הזאת תהיה קרש קפיצה לעתיד, אולי המרפא למכאובי העבר או דרך לרומם את רוחי בהווה.
לעולם לא מאוחר מדי לשנות כיוון בחיים, כמו השורה ההיא בשיר ששרה חברתי, יוקי. הייתה סיבה שנסעתי עד קולורדו, והדרך הנה לא נעשתה לחינם — לא פלחי העכוז הדואבים, לא הכתפיים התפוסות, לא עצב הירך שהציק לי ואפילו לא עיניי ששיוועו למעט תאורה או לכל הפחות למנוחה הגונה.
ואם כאב ראש החל להלום ממש מעל לגבות שלי, אז הוא היה חלק בלתי נפרד מהמסע הזה, עמוד תווך לעתיד. אם קשה עכשיו, יהיה קל יותר אחר כך.
ואם לא אצטרך לשהות במכונית שלי אפילו דקה אחת בחודש הקרוב, גם זה יהיה נפלא. רק המחשבה על עוד רגע אחד נוסף מאחורי ההגה גרמה לי בחילה. אולי אקנה מכונית חדשה, אם כבר חושבים על זה. דמי השתיקה שקיבלתי יכסו את ההוצאה. מן הראוי שאשתמש בכסף למשהו שבאמת נחוץ לי כי המכונית שלי עירונית ולא מיועדת לנסיעה בשטח.
אתמקד בליצור לי הווה חדש.
העבר יכול להישאר בעבר. אומנם הייתי רוצה להעלות אותו באש ולצפות בו הופך לאפר, אבל אין לי אפשרות כזאת.
בעיקר מפני שאז הייתי נכנסת לכלא בגין רצח כפול, וזאת תוצאה שהייתי, בעיקרון, מעדיפה להימנע ממנה.
במקום זאת, בחרתי לחיות את חיי ללא עבר פלילי. פניתי לדרך חדשה. להתראות נאשוויל, וכל מה שהשארתי שם. ולהתראות גם לך, פלורידה. שלום קולורדו וההרים שלה, בתקווה לעתיד ורוד. אני אגרום לכל המחשבות המטופשות האלה לקרום עור וגידים בעזרת המחשבה שלי. כמו עוד שורה משיר שיוקי הייתה שרה, אם תשלחי בקשה אל היקום, אולי מישהו יקשיב.
החלק הקשה נגמר. העתיד פרוש לפניי. עוד נדבך בשלושים ושלוש השנים הבאות בחיי.
היה עליי להודות על כך למשפחת ג’ונס. אולי לא על כך שהם ניצלו אותי, אבל לפחות בזכותם היה לי ברור מהו מקומי — ומי האנשים סביבי. תודה לאל שיצאתי משם.
הייתי חופשייה.
חופשייה לחזור למקום בו ביליתי את ילדותי, למקום בו ראיתי את אימי בפעם האחרונה. המקום אותו היא אהבה ושהכיל שלל זיכרונות טובים, אבל גם כמה מהזיכרונות הגרועים ביותר.
התכוונתי לעשות כל שיידרש על מנת להמשיך הלאה בחיי.
השלב הראשון כלל פנייה שמאלה אל שביל עפר הנקרא גם דרך צדדית.
לפתִּי את ההגה בכל כוחי בזמן שצמיגי המכונית שלי עברו מעל כל בור וכל מהמורה בדרך. העליתי בעיני רוחי את הזיכרון המעורפל האחרון שהיה לי מאימי, את עיניה החומות־ירוקות — אותן עיניים שראיתי במראה. השיער החום שלה שלא היה כהה, אך גם לא בהיר, היה עוד דבר שחלקנו — לפחות עד שהתחלתי לצבוע את שלי, אבל הפסקתי כבר לעשות את זה. התחלתי לצבוע אותו רק בגלל גברת ג’ונס.
אבל יותר מכול, נזכרתי כמה חזק חיבקה אותי אימי לפני שהרשתה לי ללכת לישון אצל חברה ביום ההוא, במקום לצאת איתה לטיול שתכננה עבור שתינו. נזכרתי בנשיקה שהיא הצמידה ללחיי לפני שהורידה אותי שם ואמרה, “נתראה מחר, אורורה, בייבי!”
אשמה, מרירה וחדה, דקה וקטלנית כמו פגיון שעשוי מנטיף קרח, ננעצה בבטני בפעם המיליון בערך. שאלתי את עצמי, כמו שעשיתי תמיד כשהתחושה המוכרת הייתה אופפת אותי, מה היה קורה אילו…? מה היה קורה אילו הייתי מצטרפת אליה? כמו בכל פעם כשעלו בי המחשבות האלה, אמרתי לעצמי שזה לא משנה כי לעולם לא אדע.
מיקדתי את מבטי בהמשך הדרך. עברתי שוב מעל בור גדול וקיללתי את העובדה שבאף אחת מהדרכים הצדדיות האלה אין פנסי רחוב.
במבט לאחור, הייתי צריכה להקדיש יום נוסף לחלק האחרון של הנסיעה, להאריך את המסע כדי שלא אצטרך לנווט את דרכי בין ההרים בחשכה.
לא רק העליות והירידות הקשו עליי את הדרך. היו גם צבאים, סנאים וארנבים. ראיתי ארמדיל ובואש. כולם החליטו לחצות את הכביש ברגע האחרון והפחידו אותי עד מוות. כל אלה גרמו לי ללחוץ על הבלמים, להודות בליבי על כך שלא חורף עכשיו, ושלא היו כל־כך הרבה מכוניות על הכביש. כבר השתוקקתי להגיע לביתי הזמני.
למצוא את האיש ששמו טוביאס רודס, שמשכיר דירה מעל הגרז’ שלו, במחיר סביר. אני אהיה האורחת הראשונה שלו. לא היו ביקורות קודמות על הדירה, אבל היו בה כל הדברים שחיפשתי בדירה שכורה, לכן הסכמתי לקחת אותה.
נוסף על כך, לא בדיוק היה היצע של דירות להשכרה לבחור ממנו, והאפשרויות האחרות היו חדר להשכרה בבית של מישהו או חדר במלון.
“היעד המבוקש נמצא משמאל,” הודיעה אפליקציית הניווט.
סחטתי את ההגה וכיווצתי את עיניי פעם נוספת, בקושי הצלחתי למצוא את הכניסה לחנייה. בחסות החשכה, היה קשה להבחין אם יש בתים נוספים בסביבה. הבית הזה באמת נמצא באמצע שום מקום.
וזה בדיוק מה שרציתי: שקט ופרטיות.
הכול יהיה בסדר, אמרתי לעצמי כשנכנסתי אל מה שנראה כמו חנייה, שהייתה מסומנת בעמוד מחזיר אור.
אמצא עבודה כלשהי… אעבור על היומן של אימא ואנסה לצאת לכמה מהטיולים שהיא כתבה עליהם. לפחות לאלה שהיו חביבים עליה ביותר. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות שרציתי לבוא לכאן.
יש אנשים שבוכים על סיומם של דברים בחייהם, ויש מי שבוכה על התחלות חדשות. לא יכולתי לשכוח את מה שהשארתי מאחור. אבל רציתי להתרגש — עד כמה שניתן, לפחות — מההתחלה הזאת ומהדרך שבה תסתיים.
אבל כל דבר בעיתו, נכון?
מרחוק נראה בית. לפי מספר החלונות והאורות הדולקים, הבית נראה קטן, אך לי זה לא שינה. מצידו האחד של הבית, במרחק של בערך עשרה או חמישה־עשר מטרים — הנהיגה בלילה לא היטיבה במיוחד עם לקות הראייה שלי — עמד מבנה נוסף שנראה דומה מאוד לגרז’. מכונית בודדת חנתה ליד הבית הראשי, רכב שטח ישן מסוג פורד ברונקו. זיהיתי את הדגם כי הדוד שלי עסק בשיפוץ מכונית כזו במשך שנים.
סובבתי את המכונית לכיוון המבנה הקטן שהיה מואר פחות, וראיתי דלת גרז’ גדולה. קול אבני החצץ, החורקות תחת גלגלי המכונית שלי, היה רם. אבנים אחדות הוטחו בחלקה התחתון של המכונית והזכרתי לעצמי, שוב, את הסיבות בגללן הגעתי לכאן. הרגעתי את עצמי שהכול יהיה בסדר והחניתי את המכונית בצידו של המבנה. מצמצתי, שפשפתי את עיניי ולבסוף הוצאתי את הטלפון שלי כדי לקרוא את ההוראות שעל פיהן יש לפעול כדי להיכנס אל הבית. אולי מחר אציג את עצמי בפני בעל הבית או שאולי אניח לו לנפשו אם הוא יניח לי לנפשי.
יצאתי מהמכונית.
אל ההתחלה החדשה בחיי.
אתנהג כמו שאימא תמיד לימדה אותי, כמו שהיא ציפתה ממני לנהוג, ואתאמץ להיות כל מה שאני יכולה להיות.
במשך דקה ארוכה חיפשתי את ידית הדלת בעזרת הפנס בטלפון — התברר שחניתי ממש לצידה — ואת הקופסה הקטנה עם הקוד שהייתה תלויה על הידית. הקוד ששלח לי בעל הבית עבד בניסיון הראשון ובתוך הקופסה הקטנה נח מפתח בודד. הדלת חרקה מעט כשנפתחה אל גרם מדרגות מצד שמאל ואל דלת נוספת. לחצתי על מתג האור ופתחתי את הדלת הנוספת. ציפיתי שזו תהיה הכניסה אל הגרז’ ולא התאכזבתי.
אולם, הופתעתי כשראיתי את תוכן הגרז’.
חלק מהקירות היו מכוסים בריפוד אקוסטי שכמותו ראיתי בכל אולפן הקלטות שנכחתי בו בעבר, וחלקם היו מכוסים בשטיחים שהוצמדו לקיר בעזרת מסמרים. היו גם כמה מזרנים ישנים שנתלו על הקיר. במרכז ניצב רמקול גדול ומגבר ישן וחבוט, שני כיסאות ומעמד עליו היו תלויות שלוש גיטרות. היו שם גם קלידים וערכת תופים בסיסית למתחילים.
בלעתי רוק.
ואז שמתי לב לשני פוסטרים שהוצמדו אל הקיר ונשפתי באיטיות. אחד הפוסטרים היה של זמר פוֹלְק צעיר, והשני היה פוסטר מסיבוב הופעות של שתי להקות רוק. לא קאנטרי. לא פופ.
והכי חשוב, אין שום צורך להקדיש לכך מחשבה יתרה. סבתי על עקביי, יצאתי מהדלת דרכה נכנסתי וסגרתי אותה אחריי.
גרם המדרגות התעקל פעם אחת והוביל אותי למעלה, שם נדרשתי להדליק אורות נוספים. כשהאורות נדלקו, פלטתי אנחת רווחה. החדר נראה בדיוק כמו בתמונות שפורסמו באתר: חדר סטודיו. אל הקיר מצד ימין הייתה צמודה מיטה זוגית, תנור שעוצב כמו אח עם גחלים עמד בפינה, לא רחוק משם ניצב שולחן קטן עם שני כיסאות, מקרר שנראה משנות התשעים, אבל למי אכפת, כיריים שבטח היו כאן מאותו העשור, כיור מטבח, שתי דלתות שנראו כמו דלתות של ארון, ודלת סגורה שקיוויתי שתוביל לחדר אמבטיה כמו שצוין במודעה. לא צוינו במודעה מכונת כביסה או מייבש, וגם לא טרחתי לשאול אם ישנם מכשירי חשמל מסוג זה בדירה. במרכז העיר הייתה מכבסה אוטומטית, כבר בדקתי באינטרנט מבעוד מועד. לא יחסר לי דבר.
רצפת העץ כנראה ראתה ימים יפים יותר בעבר, וחייכתי למראה הצנצנת שנחה על השולחן בה הונחו פרחי בר.
משפחת ג’ונס הייתה מתלוננת על כך שהמקום רחוק מלהיות מלון יוקרתי, אבל מבחינתי, המקום הזה היה מושלם. היה בו כל מה שדרוש לי, והוא הזכיר לי את הבית שבו גרתי עם אימי, את חיפויי הקירות עשויי העץ ואת החמימות.
הדירה הזו באמת הייתה מושלמת.
לראשונה הרשיתי לעצמי להתרגש מקבלת ההחלטה הזו. באותו הרגע, הרגשה טובה מילאה אותי. תקווה התפשטה בתוכי כמו ניצוצות של זיקוקי דינור. נדרשו לי רק שלוש חזרות למכונית כדי לסחוב את כל התיקים, ארבע הקופסאות והצידנית במעלה המדרגות.
אפשר היה לחשוב שאריזת כל חפציך בעולם תארך ימים רבים, אולי אפילו שבועות. אם צברת הרבה רכוש, האריזה עשויה לארוך אפילו חודשים.
אבל לא היו לי הרבה חפצים. השארתי את מרביתם אצל קיידן כשעורך הדין שלו — אדם שקיבל ממני כרטיסי ברכה לחג המולד מדי שנה במשך עשור — שלח לי הודעת פינוי, יום אחרי שקיידן נפרד ממני. נדרשתי לעזוב תוך חודש את הבית שבו גרנו יחד. בחרתי לצאת משם תוך כמה שעות עם שתי מזוודות וארבע קופסאות.
טוב. טוב שזה קרה, ידעתי זאת היטב. הפרידה כאבה לי בזמנו, כאבה בטירוף, גם אז וגם אחר כך, אבל עכשיו כבר לא.
אבל… לפעמים אני עדיין חושבת שהייתי צריכה לשלוח לבוגדים האלה עוגת שוקולד עם חרא בפנים, בדיוק כמו בסרט ‘העזרה’. כנראה אני לא אדם טוב כמו שחשבתי.
פתחתי את המקרר כדי להכניס לתוכו נקניק, גבינה, מיונז, שלוש פחיות של משקה מוגז בטעם תות ובקבוק בירה אחד כששמעתי קול בקומה התחתונה.
הדלת.
שמעתי את הדלת.
קפאתי על מקומי.
לאחר רגע, לקחתי את תרסיס הפלפל מהתיק ושוב עצרתי לשנייה — כי לא יכול להיות שבעל הבית פשוט ייכנס פנימה בלי רשות, לא? זאת אומרת, הנכס שייך לו, אבל אני שוכרת אותו ממנו. חתמתי על חוזה ושלחתי עותק של רישיון הנהיגה שלי, בתקווה שהוא לא יחפש את שמי באינטרנט, וגם אם כן, לא נורא. בחלק מהמקומות ששהיתי בהם לאחרונה הבעלים הגיעו כדי לבדוק אם חסר לי משהו, אבל אף אחד לא הרשה לעצמו להיכנס פנימה על דעת עצמו וללא אישור. רק אחד מהם ערך חיפוש ושאל כל מיני שאלות לא נעימות.
“יש שם מישהו?” קראתי, אצבע מוכנה לפעולה על התרסיס.
התגובה היחידה שקיבלתי הייתה קולות של רגליים עולות במדרגות, מהסוג הרועש והכבד.
“יש שם מישהו?” קראתי בקול רם יותר הפעם והתאמצתי לשמוע את הצעדים שהמשיכו לעלות במדרגות וגרמו לי להדק את אחיזתי סביב התרסיס שבידי.
עצרתי את נשימתי כדי להיטיב לשמוע את הקולות ופתאום ראיתי שיער ואז פנים. רגע אחד הם דילגו מעל שתיים או שלוש המדרגות האחרונות, וברגע שלאחריו הם היו כבר כאן.
לא הם. הוא. גבר.
הבעלים?
אלוהים, אני מקווה שכן.
הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע חאקי, שהייתה תחובה בתוך מכנסיים בצבע כהה, ייתכן שהם היו בצבע כחול, שחור או משהו אחר, לא יכולתי לראות בגלל התאורה הקלושה.
מצמצתי והסתרתי את התרסיס מאחורי גבי על כל צרה שלא תבוא.
היה לו נשק חגור על המותן!
הרמתי את ידיי וצווחתי, “אימאל’ה, קח מה שאתה רוצה, רק אל תפגע בי!”
הזר הטה את ראשו מעט ובקול מחוספס אמר, “מה?”
הרמתי את ידיי גבוה יותר מעל ראשי כך שכתפיי נצמדו לאוזניי והצבעתי עם סנטרי לעבר התיק שלי שעמד על השולחן. “הארנק שלי שם. קח אותו. גם המפתחות בפנים.” היה לי ביטוח. היו לי עותקים של תעודת הזהות בטלפון, שנמצא בכיס האחורי של המכנסיים שלי. לא יהיה מסובך להוציא כרטיס אשראי חדש ולהודיע על גניבת התעודה. לא היה לי אכפת מהכסף המזומן שבארנק. כלום לא היה שווה לאבד את החיים שלי בעבורו. שום דבר.
האיש הטה את ראשו שוב. “על מה את מדברת, לעזאזל? אני לא מנסה לשדוד אותך. מה את עושה בבית שלי?” הוא הטיח בי את המילים כאילו היו פצצות.
רק רגע אחד.
מצמצתי אך השארתי את הידיים שלי במקומן. מה בדיוק קורה פה? “אתה טוביאס רודס?” זכרתי בוודאות את שמו של האיש ממנו שכרתי את החדר. תמונה שלו צורפה למודעה, אך לא טרחתי להגדיל אותה כראוי.
“למה?” שאל האיש הזר.
“אה, כי ממנו שכרתי את הדירה הזו? לפי פרטי ההזמנה, השהות שלי מתחילה היום.”
“הזמנה?” חזר האיש על דבריי בקול נמוך. היה נדמה לי שהוא מקמט את מצחו, אך המנורות בחדר לא האירו היטב את פניו וצל כיסה את הבעתו. “נראה לך שהגעת לבית מלון?”
המממ, סרקזם.
בדיוק כשעמדתי לומר שלא חשבתי שהגעתי למלון, אבל בכל זאת ביצעתי הזמנה חוקית ושילמתי על השהות מראש, נשמעה חריקה רועשת בקומה התחתונה וקול צעיר וגבוה צעק, “אבא! חכה רגע!”
מיקדתי את מבטי באיש שהפנה את ראשו אל עבר המדרגות, גופו נמתח בתנועה מגוננת, או אולי מתגוננת.
ניצלתי את חוסר תשומת הלב הזמנית שלו ובחנתי אותו. הוא היה איש גדול ממדים. גבוה ורחב. סמלים היו תפורים על החולצה שלו. האם הוא שוטר או חייל או משהו?
ליבי החל לפעום במהירות, מבטי נשלח אל הנשק שנח על מותניו וקולי נשמע גבוה מהרגיל כשגמגמתי לעברו, “אה… אני יכולה להראות לך את אישור ההזמנה שלי.”
מה קורה פה? האם מישהו רימה אותי?
למשמע דבריי הוא הסב את תשומת הלב שלו בחזרה אליי ובדיוק אז נכנסה דמות נוספת שדילגה גם היא על כמה מדרגות בדרך. הדמות הייתה נמוכה ממנו בהרבה ודקיקה יותר, אך לא יכולתי לאסוף עליה מידע נוסף. אולי היה זה בנו של האיש? או בתו?
האיש הגדול לא טרח להביט אל הדמות שנכנסה ואמר כששפת הגוף שלו וטון הדיבור שלו משדרים כעס, “פריצה למקום מגורים היא עבירה פלילית.”
“פריצה למקום מגורים?” שאלתי בבלבול וקולי נשבר, ליבי האומלל עדיין פעם בפראות. מה קורה פה? מה, לכל הרוחות, קורה פה? “השתמשתי במפתח שהיה בקופסה עם הקוד. מישהו נתן לי את הקוד לקופסה הזו.” איך יכול להיות שהוא לא ידע על כך? מי עמד מאחורי המודעה שעליה עניתי? האם נפלתי קורבן לתרמית או הונאה?
התרכזתי בגבר, לכן רק בזווית העין הבחנתי שהדמות הקטנה יותר, שבקושי הפניתי אליה את תשומת ליבי מלמלה משהו בשקט ואז סיננה בין שיניה, “אבא.”
האיש סובב את ראשו לאחור אל בנו או בתו. “איימוס,” רטן האיש וטון דיבורו היה זועף ומאיים.
הרגשה רעה התמקמה לי בבטן.
“אני צריך לדבר איתך,” הוא סינן אליו בשקט ואז פנה אליי. דמותו הקטנה קפאה לרגע, מצמצה, ואז הוא התעשת, ואמר בקול חלש כל־כך, שבקושי שמעתי, “היי, גברת דה לה טורה, אה… סליחה על הבלבול. רק רגע, בבקשה.”
מי הוא ואיך הוא קשור?
איך הוא ידע את שמי?
היה בלבול? אז עכשיו יהיה בסדר, לא?
תחושת האופטימיות נגדעה באיבה, כי באור הקלוש של דירת הסטודיו ראיתי את האיש נד בראשו לשלילה באיטיות. ואז דבריו הוציאו את שארית האוויר מהמפרשים שלי. “אני נשבע לך, איימוס, כדאי מאוד שזה לא יהיה מה שאני חושב שזה.”
לא בדיוק מה שרציתי לשמוע.
“פרסמת את הדירה להשכרה אחרי שאמרתי לך מפורשות לא לפרסם אותה כבר חמישים פעם?” שאל האיש בטון נוקשה ולא הרים את הקול בכלל. הייתי מרגישה פחות נורא אם הוא היה צועק. אני בעצמי רציתי להסתתר מפניו, והוא בכלל לא דיבר אליי.
רגע, אבל מה הוא אמר, בעצם?
“אבא,” הצעיר התקדם מעט ונעמד מתחת למאוורר התקרה. האור האיר סוף־סוף את פניו, ואישר שהוא אכן נער מתבגר, להערכתי, בן שתיים־עשרה עד שש־עשרה שנים לפי גוון קולו.
שלא כמו הגבר רחב הכתפיים שכנראה היה אביו, פניו היו רזות וזוויתיות, וזרועותיו הדקיקות היו מכוסות עד אחרי המרפקים בחולצה קצרה שהייתה גדולה עליו בשתי מידות לפחות.
ההרגשה הרעה התחזקה בליבי.
תזכורות לכך שאין מקום אחר ללון בו ברדיוס של מאות קילומטרים מכאן צפו ועלו בראשי.
לא רציתי לשהות בבית מלון. מאסתי בסוג הלינה הזה, והייתי שמחה לוותר עליו עד סוף חיי. המחשבה על חדר במלון עוררה בי בחילה.
גם האפשרות לשכור חדר בביתו של אדם זר דחתה אותי מכול וכול אחרי מה שקרה בפעם האחרונה.
“אבל שילמתי מראש והתשלום כבר ירד,” הרמתי את קולי. פתאום חששתי מהאפשרויות שעמדו בפניי. רציתי להיות כאן. הגעתי הנה ולא רציתי לנהוג יותר, והרצון להשתקע מילא את כל כולי עד אחרון הנימים בגופי.
רציתי דף חלק. רציתי לבנות משהו חדש. ורציתי לעשות זאת כאן, בפגוסה.
האיש הביט בי. היה נדמה לי שראשו נע מעט לאחור לפני שהוא נעץ שוב מבט בנער המתבגר וידו הונפה אל על. רימון של כעס שוחרר בחדר.
התברר שאני בלתי נראית ושלתשלום שביצעתי אין כל משמעות.
“זו מעין בדיחה, עבורך, איימוס? אמרתי לך שאני לא מסכים. לא פעם ולא פעמיים, אלא בכל פעם שהעלית את הרעיון הזה,” הטיח בו האיש בזעם. “אני לא מוכן שיגורו זרים בבית שלנו. אני לא מאמין שעשית את זה בכל זאת.” הוא דיבר כמעט לעצמו, אבל כל מילה נשמעה כמו נהמה שקטה, תקיפה ורצינית.
“טכנית, זה לא הבית שלנו.” לחש איימוס והביט בי מעבר לכתפו. הוא נופף בידו לעברי, וזו רעדה מעט.
לא ידעתי איך להגיב, לכן נופפתי בחזרה. מבוכה ובלבול הציפו אותי, ואליהם נוספה גם דאגה.
האיש הכועס התעצבן עוד יותר. “המבנה הזה הוא חלק מהבית שלנו! אז אל תגיד לי ‘טכנית’.” אמר בזעם והחווה בידו לאות ביטול.
זרוע גדולה מאוד הייתה מחוברת לכף היד שלו, עכשיו יכולתי להבחין בכך בבירור. אני חושבת שראיתי כמה ורידים שעמדו להתפוצץ לאורך זרועו. מה היה כתוב על הסמלים שעל חולצתו? ניסיתי למקד את עיניי.
“כשאמרתי ‘לא’, התכוונתי לזה,” המשיך הזר בשלו כשהילד פצה את פיו כדי להתווכח. “אני לא מאמין שעשית את זה. איך העזת לפרסם את המודעה מאחורי הגב שלי? ועוד באינטרנט?” הוא נד בראשו מצד לצד כאילו המעשה זעזע אותו עמוקות. “תכננת להכניס לכאן כל מיני מוזרים בזמן שאני לא אהיה פה?”
כל מיני מוזרים?
אני?
ידעתי היטב שלא כדאי לי לתחוב את האף, אבל פשוט לא הצלחתי לסתום את הפה שלי. “אמממ, סתם שתדע, אני לא מוזרה. אני יכולה להראות לך את ההזמנה שלי. שילמתי על כל החודש מראש -“
שיט.
הילד התכווץ למשמע דבריי, והאיש צעד קדימה אל אלומת האור ולראשונה מאז נכנס פנימה יכולתי להביט טוב יותר בפניו. להביט בכולו.
ואילו פנים היו לו.
גם אם הייתי עכשיו עם קיידן, הייתי מסובבת את הראש ברחוב אחרי פנים כמו שלו. מה? אני לא עשויה מאבן. והיו לו פנים כאלו. ראיתי פנים רבות בחיי, והפנים שלו היו משהו מיוחד.
אני חושבת שכל מאפר מקצועי היה מגדיר את תווי הפנים שלו כמפוסלים, לא עדינים בשום אופן, אלא גבריים, חדים. הם הודגשו על ידי הבעתו הזועפת, גבותיו העבות מוקמו מעל עצמות גבה מרשימות והלסת שלו הייתה חזקה ומסיבית. היה נדמה לי שראיתי חריץ קטן במרכז הסנטר שלו. הוא נראה כבן ארבעים.
‘יופי מחוספס’ יהיה התיאור המדויק ביותר עבורו.
אולי אפילו ‘נאה באופן יוצא דופן’ אם הוא לא היה נראה כאילו הוא עומד להרוג מישהו כל רגע.
הוא לא היה דומה בשום צורה לאֵקְס שלי בעל חיוך מיליון הדולר והיופי של השכן בדלת ממול שגרם לאלפי נשים לבקש את קרבתו.
ולהרוס את מערכת היחסים שלנו.
אולי כדאי שאשלח את עוגת החרא ההיא בכל זאת. אני צריכה לשקול את זה.
הגבר הזה, שהתווכח עם בנו המתבגר, חגר אקדח על מותנו וכנראה לבש מדים של איש חוק מסוג כלשהו, היה גבר נאה באופן לא רגיל בעליל.
הוא עמד תחת אלומת האור ויכולתי לראות בבירור שאת שערו הכהה עיטרו גם שערות בצבע בהיר יותר, מרשים יותר, שהעידו על גילו ושיוו לו מראה יפה אף יותר.
אבל כל מה שאמרתי לא הזיז לו בכלל. מילותיו נאמרו בטון הדיבור הרגוע והשקול ביותר ששמעתי בחיי. ייתכן שאופן דיבורו היה מרשים אותי יותר אם לא הייתי מודאגת כל־כך לגבי המגורים שלי.
“אבא…” ניסה לומר שוב הילד. שערו של המתבגר היה חלק וצבעו היה כהה, תווי פניו היו צעירים בהרבה מכפי גילו, וצבע עורו היה חום בהיר מאוד. זרועותיו הארוכות התחבאו תחת חולצה שחורה של להקה כלשהי והוא מיקם כעת את עצמו בין אביו וביני כחוצץ.
“חודש שלם?”
אה, מתברר שהוא שמע אותי.
הילד לא מצמץ כשענה לו הפעם בקול שקט מאוד. “אתה לא מרשה לי למצוא עבודה. אילו עוד אפשרויות יש לי להרוויח כסף?”
הווריד במצחו של האיש התנפח שוב, סומק עלה בלחייו והתפשט לאוזניו. “אני יודע בשביל מה אתה רוצה את הכסף, איים, ואתה יודע טוב מאוד מה אמרתי לך בהקשר הזה. אימא שלך, בילי ואני הסכמנו בעניין הזה. אתה לא צריך גיטרה בשלושת אלפים דולר כשיש לך גיטרה במצב מצוין.”
“אני יודע שהיא במצב טוב, אבל אני עדיין -“
“אתה לא צריך גיטרה חדשה. היא לא -“
“אבא, בבקשה,” התחנן הבן בפני אביו, והחווה באגודלו לכיווני בלי לסובב אליי את גופו. “תסתכל עליה. היא לא מוזרה. קוראים לה אורורה דה לה טורה. בדקתי את הפרופיל שלה ברשתות החברתיות. היא מעלה רק תמונות של אוכל ושל חיות.” המתבגר העיף אליי מבט לאחור, מצמץ פעם אחת וניסה להתעשת. הבעת פניו התקדרה פתאום כאילו גם הוא הבין שהשיחה מתקדמת לכיוונים לא רצויים. “כולם יודעים שפסיכופתים לא אוהבים חיות, ככה אתה אמרת, זוכר? תסתכל עליה.” הוא הטה את ראשו לעברי.
התעלמתי מההערה האחרונה שלו והתמקדתי בחלק החשוב יותר של דבריו. הוא חיפש עליי מידע באינטרנט… אבל מה, בדיוק, הוא גילה?
הוא צדק, כמובן. חוץ מכמה תמונות סלפי ותמונות עם חברים — או יותר נכון, אנשים שחשבתי שהם חברים שלי עד שהתברר אחרת — באמת העליתי רק תמונות של אוכל ושל חיות שנקרו בדרכי. המציאות הזו, של התיקים והקופסאות שהיו מאוגדים על הרצפה לא רחוק מאיתנו, הייתה תזכורת נוספת לכך שרציתי להיות כאן, שהיו דברים שרציתי לעשות באזור הזה.
והילד הזה ידע יותר ממה שהוא חשף שהוא יודע או שהוא האמין לחזות שהצגתי בפני העולם. לכל השקרים שנאלצתי לפזר סביבי ולאחיזות העיניים שעזרו לי לקיים קשרים עם אנשים שאהבתי. זו הייתה תזכורת לכך שלא היה צורך למחוק תמונות מהעבר, מהחיים שהיו לי. גם ככה תמיד נזהרתי לא להעלות לאף רשת חברתית תמונות בעלות אופי רומנטי בשל הפחד מנחת זרועה של גברת ג’ונס.
כשחושבים על זה, אולי עליי לשנות את הגדרות הפרטיות של החשבון שלי כדי לחמוק מעינה הפקוחה ומהמקלדת של אשת השטן החטטנית. בשנה האחרונה העליתי רק מספר זעום של פוסטים ולא ציינתי היכן אני ולא תייגתי אף מיקום. קשה להיפטר מהרגלים ישנים.
האיש העיף לעברי מבט חטוף ואז חזר להביט בנער ואמר, “נראה לך שאכפת לי? היא יכולה להיות אימא תרזה, מצידי, זה לא ישנה את העובדה שאני לא מעוניין שאף אחד יגור פה. זה לא בטוח לשכן אדם זר שיסתובב בבית שלנו.”
טכנית, לא התכוונתי ‘להסתובב’ לו בבית. אישאר כאן, בדירה הזו, ולא אטריד אותם כלל.
הבנתי שהסיכויים שלי להישאר כאן מתמעטים עם כל מילה שיצאה מפיו של האיש שלפניי, לכן החלטתי לפעול במהירות. למזלי, אהבתי לשכנע אנשים והצטיינתי בזה. “אני נשבעת שאני לא רוצחת סדרתית. קיבלתי רק דוח תנועה אחד בחיים שלי כי נסעתי חמישה־עשר קמ”ש מעל למותר, ולהגנתי ייאמר, שממש הייתי צריכה להשתין. אתה יכול להתקשר לדודים שלי אם אתה צריך המלצה עבורי, או מליץ יושר, הם יגידו לך שאני בן אדם טוב בסך הכול. אתה יכול גם לשלוח הודעה לילדים שלהם אם אתה רוצה כי אין סיכוי שהם יענו לך לטלפון.”
הנער הביט שוב מעבר לכתפו, עיניו פעורות לרווחה ועדיין מלאות פחד, אבל האיש… טוב, הוא לא חייך בכלל. הוא רק נעץ בי מבטים, מוסתר למחצה על ידי בנו. פניו לא הסגירו את מחשבותיו, אך לפני שהוא הספיק לומר דבר מה, הנער יצא שוב להגנתי.
קולו עדיין היה חלש, אך מלא רגש. הוא כנראה זקוק מאוד לכסף בשביל הגיטרה שלו. “אני יודע שלא הייתי אמור לפרסם את הדירה, אבל היית אמור להיעדר מהבית למשך חודש שלם והיא רק אישה -“
לא חסרות נשים שהן רוצחות סדרתיות, אבל עכשיו לא היה הזמן לציין זאת.
“אז חשבתי שלא תדאג יותר מדי. קניתי מערכת אזעקה לבית שרציתי להתקין בכל מקרה, ואף אחד לא יכול לפרוץ את המנעולים שלנו.”
האיש נד בראשו, והיה נדמה לי שעיניו נפערו אפילו יותר. “לא, איימוס. לא. ההתחכמויות שלך לא עובדות עליי. אם כבר, רק מרגיז אותי יותר ששיקרת לי. מה, לעזאזל, חשבת לעצמך? מה תכננת להגיד לדוד ג’וני כשהוא יבוא לבדוק מה שלומך בהיעדרי? הא? אני לא מאמין שהלכת ופרסמת את המודעה מאחורי הגב שלי אחרי שאמרתי לך כל־כך הרבה פעמים שאני לא מסכים. אני מנסה להגן עליך, בן. למה זה נורא כל־כך?”
הוא הרכין את ראשו והניד את פניו חמורות הסבר מצד לצד, כתפיו שמוטות. האכזבה העמוקה שהוא חש כלפי בנו, זעקה מכל תנועה בגופו של האב כשעמד שם, וניסה לעכל את ממדי הבגידה באמונו.
חשתי אי נוחות רבה על היותי עדה לכך.
הוא נשף אוויר, הרים את מבטו, התמקד בי הפעם, ואמר בקול מחוספס, “הוא יחזיר לך את הכסף בשנייה שנגיע הביתה. את לא יכולה להישאר כאן. האפשרות לבצע את ההזמנה שלך לא הייתה צריכה להיות קיימת מלכתחילה.”
הרגשתי חנוקה. לפחות כלפי פנים.
לא יכול להיות. פשוט לא.
לא שמתי לב בכלל שהורדתי את ידיי מאז שהרמתי אותן כשהאיש נכנס. הן היו שמוטות לצידי גופי, כפות ידיי ליטפו את בטני ותרסיס הפלפל עדיין היה חבוק בין אצבעותיי. גופי היה שרוי בתערובת של דאגה, חרדה ואכזבה.
הייתי בת שלושים ושלוש, וכמו עץ בשלכת השלתי את עליי — את כל מה שהגדיר אותי עד אותה העת. אבל בדומה לעץ, הענפים והשורשים שלי עוד היו קיימים. נולדתי מחדש וצימחתי עלים חדשים, ירוקים וטריים ומלאי חיים, לכן הייתי חייבת לנסות. לא הייתה ברירה אחרת. לא היו דירות אחרות שהוצעו להשכרה בכל האזור.
“בבקשה,” אמרתי, אפילו לא היה לי אכפת עד כמה הקול שיצא מפי נשמע מוזר. זה היה עכשיו או לעולם לא. “אני מבינה למה אתה כועס. אני מסכימה בהחלט שיש לך סיבה לכעוס. אני לא מאשימה אותך לרגע על שאתה דואג לשלומו של הבן שלך ולא רוצה לסכן אותו, אבל…”
קולי נשבר, ושנאתי שהוא בגד בי באותו הרגע, אבל ידעתי שעליי להמשיך, הייתה לי הרגשה שתהיה לי הזדמנות אחת בלבד לפני שהוא יגרש אותי משם. “בבקשה, אני מבטיחה שאני לא ארעיש ולא אטריח אף אחד. כשהייתי בת עשרים, אכלתי בראוני עם מריחואנה בפנים, התמסטלתי בטירוף והיה לי התקף חרדה נוראי, כמעט הזעקתי אמבולנס. לקחתי ויקודין פעם אחרי שעקרו לי שן בינה, וזה גרם לי להקיא בכזאת עוצמה, שהחלטתי לא לקחת ויקודין יותר בחיים. המשקאות האלכוהוליים היחידים שאני אוהבת לשתות הם יין מוסקטו מתוק ובירה מדי פעם. אני אפילו לא אסתכל על הבן שלך אם תבקש, אבל בבקשה, בבקשה, תן לי להישאר כאן. אני אפילו אשלם כפול משכר הדירה שצוין במודעה. אשלח לך את היתרה עכשיו, אם אתה רוצה.” נשמתי עמוק וקיוויתי שהבעת הפנים שלי משדרת את התחינה שרציתי שהיא תשדר. “בבקשה ממך.”
האיש הביט בי באדישות, ולא שינה את הבעת פניו למשמע דבריי, על אף המרחק יכולתי לראות שהוא מהדק את לסתותיו בחוזקה. פניו לא בישרו טובות. כלל וכלל לא.
המילים שאמר לאחר מכן הוציאו לי את כל האוויר מהמפרשים. הוא היישיר מבט לעיניי, גבותיו העבות היו קפואות מעל הפנים הנאות עד כדי כאב. רק לפסל יווני יכול היה להיות מבנה עצמות מושלם שכזה. פניו היו מלכותיות ותווי פניו היו מודגשים מאוד. אף לא אחד מהם לקה בחסר.
שפתיו המלאות ומעוררות ההשראה, עבור נשים שהיו הולכות למנתחים פלסטיים יקרים במיוחד כדי לנסות לשחזר את צורתן, נמתחו לכדי פס דקיק. “אני מצטער שטיפחת ציפיות, אבל זה לא יקרה.” מבטו הנוקשה הופנה לכיוון הילד או אולי המתבגר, והוא נהם בקול נמוך כל־כך, שבקושי יכולתי לשמוע אותו, אך השמיעה שלי הייתה טובה במיוחד והוא לא ידע זאת. “זה לא בגלל הכסף.”
חרדה כיווצה את בית החזה שלי יותר ויותר, ויכולתי לראות את ההזדמנות נעלמת לי מול העיניים. “בבקשה,” חזרתי על עצמי. “אתה לא תדע שאני כאן. אני אהיה שקטה. לא יהיו לי מבקרים בכלל.” היססתי מעט, ואז אמרתי, “אשלש את המחיר.”
האיש הזר לא היסס לרגע. “לא.” הוא אמר מייד.
“אבא,” ניסה הבן להתערב בשיחה, אך הגבר נד בראשו.
“אתה לא צד בעניין. אין לך שום זכות להחליט החלטות בנושא הזה, ברור?”
הילד נאנח וליבי החל לפעום מהר יותר.
“הלכת מאחורי הגב שלי, איימוס. אם הם לא היו מוצאים שומר אחר ברגע האחרון, הייתי בדנוור עכשיו ולא היה לי מושג מכל העניין זה!” הסביר האיש בטון הרצחני שלא היה רועש ולא היה שקט. אם להודות על האמת, לא יכולתי להאשים אותו.
לא היו לי ילדים. רציתי ילדים, אבל קיידן רצה לחכות. יכולתי רק לדמיין איך הייתי מרגישה אם הבן שלי היה עושה דבר כזה ללא ידיעתי… גם אם יכולתי להבין את הסיבות למעשה. הוא רצה גיטרה יקרה, וכנראה היה צעיר מדי בשביל לעבוד או שההורים שלו לא הרשו לו להשיג עבודה.
הילד השמיע קול קטן וחלש של תסכול ומרמור, וידעתי שהזמן שלי הולך ואוזל.
שפשפתי את אצבעותיי כי הן התכסו בזיעה לפתע. ניסיתי להשתלט על האימה שעלתה בתוכי כי היא החלה לגבור על המוח ועל ההיגיון. “אני מצטערת על הבלגן. אני מצטערת שהעסקה נעשתה ללא ידיעתך. אם מישהו זר היה עובר לגור… טוב, אין לי גרז’ להשכרה, אבל אם היה לי, לא הייתי משתגעת על הרעיון. הפרטיות שלי חשובה לי מאוד. אבל אין לי מקום אחר ללכת אליו כרגע. אין שום חדר אחר להשכרה באזור בהתראה כזו. זאת לא הבעיה שלך, זה ברור לי. אבל בבקשה ממך, תן לי להישאר פה.” שאפתי אוויר והיישרתי מבט לעיניו. לא יכולתי לראות את צבען באור הזה. “אני לא איזה מסוממת. אני לא אלכוהוליסטית ואין לי מוזרויות אחרות. אני מבטיחה. אני מחזיקה באותה העבודה כבר שנים. אני עוזרת אישית. התגרשתי ועכשיו אני מתחילה את חיי מחדש.”
טינה מרירה וסבוכה העיקה על כתפיי ועל עורפי כפי שקרה בכל יום מאז שהכול התקלקל. וכמו בכל פעם אחרת, לא גירשתי אותה מעליי, קירבתי אותה לגופי, הצמדתי אותה לחזי וערסלתי אותה כתינוק. לא רציתי לשכוח את הטינה. רציתי ללמוד ממנה לקח לעתיד, גם אם היא גרמה לי אי נוחות.
צריך לזכור את החלקים המחורבנים של החיים כדי להעריך את החלקים הטובים.
“בבקשה, מר רודס, אני מניחה שככה קוראים לך,” אמרתי בטון הכי רגוע שיכולתי. “תוכל לצלם את תעודת הזהות שלי, אפילו שכבר שלחתי עותק. אני יכולה להביא לך המלצות. אני אפילו לא הורגת עכבישים. אני אשמור על הבן שלך אם הוא יצטרך. יש לי אחיינים שהם נערים מתבגרים שאוהבים אותי מאוד. גם הם יגידו לך שאני לא מוזרה.” צעדתי צעד אחד קדימה, ועוד צעד, ולא הסטתי את מבטי ממבטו. “התכוונתי לשכור את החדר ליותר מחודש, אבל אני אעבור למקום אחר אחרי חודש אם תסכים לתת לי לגור כאן בינתיים. אולי מקום אחר יתפנה עד אז. אני אשכור חדר בעיר, אבל כרגע אין היצע בכלל לתקופה מוגבלת, ואני לא מעוניינת להתחייב לתקופה ארוכה.” אני יכולה לקנות בית, אבל הוא לא צריך לדעת את זה. אם הייתי מספרת לו, הייתי צריכה לענות על שאלות נוספות שאין לי עניין לענות עליהן כרגע. “אני אשלם לך פי שלושה מהמחיר ליום ולא אטריד אותך בכלל. אני גם אתן לך דירוג של חמישה כוכבים.”
אולי לא הייתי צריכה לומר את המשפט האחרון. הוא לא בדיוק חיפש עוד שוכרים לחדר הזה.
האיש לכסן את מבטו מעט לפי מה שהצלחתי להבחין כי הגבות שלו לא זזו הרבה, אבל חשבתי ששמתי לב לשינוי. קמט הופיע בין גבותיו וההרגשה הרעה שהייתה לי התעצמה.
הוא עמד לסרב לי. ידעתי זאת היטב. הוא עמד להעיף אותי משם ואני איאלץ לגור במלון. שוב.
אבל אז הילד הצטרף לשיחה ואמר בקול פחות חלש הפעם ובהתרגשות אמיתית, “כפול שלוש מהמחיר! אתה יודע כמה כסף זה יהיה?”
האיש ששמו אולי טוביאס רודס ואולי לא, נעץ מבט כועס ונוקשה בבנו. הוא רתח מזעם.
אז הכנתי את עצמי לגרוע מכול. לסירוב. סירוב לא יהיה סוף העולם, אבל לוותר על המקום הזה יהיה מאוד לא נעים. בלשון המעטה.
במקום זאת, הוא כיוון את דבריו אל המתבגר. “אני לא מאמין שהעזת לשקר לי.”
גופו של הנער התרכך פתאום וקולו נחלש עד מאוד. “אני מצטער. אני יודע שהגיטרה יקרה.” הוא היסס מעט וקולו נחלש עוד יותר. “סליחה.”
האיש העביר יד בשערו והיה נדמה שגם הוא התרכך. “אמרתי לך שאני לא מסכים. אמרתי לך שאנחנו נשיג את הכסף.”
הילד לא אמר דבר, אבל הנהן ונראה היה שהוא נבוך מאוד.
“אנחנו לא סיימנו. נדבר על זה אחר כך.” האופן בו הנער התכווץ מדבריו לא נעלם מעיניי, אך הייתי עסוקה יותר בגבר שהסיט אליי את מבטו. הוא הרים יד אחת וגירד בראשו באצבעות ארוכות ועבות. האיש, שהחלטתי בליבי שהוא בוודאי שומר יערות לפי המדים שלו, נעץ בי את מבטו.
חשבתי לנופף לו, אך לא עשיתי זאת. במקום זאת אמרתי, “בבקשה, בבקשה, אני יכולה להישאר אם אשלם פי שלושה מהמחיר?”
לומר שלא הושטתי את ידיי כלפיו בכוונה כדי שיראה שאין לי סימנים של מחטים, יהיה שקר גס. לא רציתי שהוא יחשוב שאני מסתירה משהו. כן הסתרתי ממנו פרטים מסוימים מחיי, אך הם באמת לא היו העסק שלו או של אף אחד אחר. הפרטים האלה לא יפגעו בו, בבן שלו או בכל אחד אחר חוץ ממני. לכן זקפתי סנטר ולא ניסיתי להסתיר עד כמה נואשת הייתי. הייאוש היה הדבר היחיד שפעל לטובתי.
ולא הייתי גאה מכדי להשתמש בו.
“הגעת לכאן לחופשה?” שאל האיש באיטיות, עדיין בטון נוקשה אך שקול יותר.
“לא ממש. אני חושבת לגור פה לצמיתות. אני פשוט רוצה לוודא לפני שאני משתקעת, וישנם דברים נוספים שאני רוצה לעשות כל עוד אני כאן.” יש המון דברים, אבל כל דבר בעיתו.
“כמו מה?”
משכתי בכתפיי וסיפרתי לו את האמת. “לטייל.”
גבה עבה התרוממה אל על, אבל המבט הכועס נותר במקומו. הלכתי על חבל דק. “לטייל?” הוא שאל כאילו סיפרתי לו שאני מתכוונת להשתתף באורגיות רבות משתתפים.
“כן. אני יכולה לתת לך רשימה של המסלולים שאני רוצה לעשות.” למדתי בעל פה את שמות המסלולים שצוינו ביומנה של אימי ויכולתי לרשום אותם עבורו אם הוא היה רוצה בכך. “עדיין אין לי עבודה, אבל אני מתכוונת למצוא עבודה בהקדם, ויש לי כסף… מהסכם הגירושין.” אולי כדאי שאספק לו מידע כדי שהוא לא ישאל אותי שאלות או יחשוב שאני משקרת שיש לי מספיק כסף כדי לשלם.
הוא המשיך להביט בי במבט קר. כף ידו הפנויה נפתחה ונסגרה לאגרוף. נחיריו התרחבו. הוא לא אמר דבר במשך זמן כה רב עד שאפילו הבן שלו הביט אליי לאחור שוב בעיניים פעורות.
הילד היה זקוק לכסף שלי, וזה היה בסדר מצידי. אפילו חשבתי שהמצב היה קצת מצחיק ושהיה נבון מצידו לנסות להשיג כסף בדרך הזו. זכרתי את עצמי בגילו. עוד לא הייתה לי עבודה, אבל היה לי רצון לרכוש דברים משלי.
לבסוף האיש זקף מעט את סנטרו ונחיריו התרחבו שוב. “תשלמי פי שלושה?” הוא שאל בקול שרמז לי שעדיין לא גמלה בליבו החלטה.
“צ’ק, כרטיס אשראי, ארנק אלקטרוני או העברה בנקאית מיידית.” בלעתי רוק ולפני שהצלחתי לעצור את עצמי, הוספתי בחיוך שסייע לי לרכך מצבים קשים בעבר, “אם יש הנחת מזומן, אשמח להוציא עבורך כסף.” הצלחתי לעצור את עצמי שנייה לפני שקרצתי לו. הוא בוודאי נשוי, והוא עדיין כועס, ובצדק, יש לומר.
“העברה בנקאית מהירה יותר,” נידב המתבגר את דעתו בקול חלש מאוד.
לא הצלחתי להתאפק. נחרתי, וכיסיתי את פי בידי כשנחרתי שוב.
האיש הביט בבנו באופן שהבהיר שהוא עדיין כועס עליו, ושהוא לא חשב שההערה שלו הייתה מצחיקה, אך לזכותו ייאמר שהוא השיב את תשומת הלב שלו אליי ואולי אף גלגל מעט את עיניו כאילו הוא לא האמין שהוא עומד לומר את המילים הבאות. “מזומן. מחר. או שאת בחוץ.”
יכול להיות ש…?
“אני לא רוצה לראות אותך. אני לא רוצה לזכור שאת כאן, אלא אם כן אני רואה את המכונית שלך,” הוא הכריז, כעסו עדיין גלוי וברור אבל…
אבל הוא הסכים! הוא מסכים! אולי!
“תקבלי חודש, אבל לא יותר.” הוא הבהיר, מבטו לא מש מעיניי כל אותו זמן, מנסה לא להשאיר פתח למשא ומתן על הארכת תקופת השכירות, ולהדגיש ששפר עליי מזלי שהוא מניח לי להישאר בכלל.
הנהנתי. אם הוא מוכן להשכיר לי את החדר לחודש ולא יותר, אני אסכים ולא אתלונן. התקופה הזו תוכל לקנות לי מספיק זמן כדי למצוא מקום אחר לגור בו לאחר מכן. אולי אפילו אמצא לי משהו קבוע, הכול תלוי בהרגשה שלי בשבועות הבאים.
כבר לא הייתי צעירה כל־כך, ולפעמים פשוט צריך לבחור מסלול בחיים ולדבוק בו. וזו הדרך בה בחרתי. להמשיך ללכת.
לכן… יכולתי להרשות לעצמי לדחות את הדאגות למחר.
חיכיתי לראות אם הוא יאמר משהו נוסף, אך הוא רק פנה אל המתבגר והצביע בידו אל עבר המדרגות. הם החלו לרדת למטה בשתיקה והשאירו אותי בדירת הסטודיו לבדי.
ייתכן שלא הייתי צריכה למשוך תשומת לב, אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי. כשיכולתי לראות רק את עורפו של האיש, קראתי אחריו, “תודה רבה! לא תשמע ממני ציוץ!”
הוא קפא על מקומו.
עדיין יכולתי לראות את החלק העליון של ראשו. הוא לא הסתובב לעברי, אבל הוא עמד שם, ולשנייה הייתי בטוחה שהוא לא יאמר דבר, אך הוא פלט אנחה רועשת — אולי זו בעצם הייתה נהמה — לאחר מכן הוא נד בראשו ואמר בטון שזיהיתי היטב כי חמותי השתמשה בו למכביר, “אני מקווה מאוד.”
איזו גסות רוח. אבל לפחות הוא לא שינה את דעתו. לרגע כבר חששתי, אך לבסוף הרשיתי לעצמי לנשום לרווחה. שרירים בגופי, שלא שמתי לב שכיווצתי, השתחררו.
קיבלתי חודש. אולי אישאר לזמן ארוך יותר בסופו של דבר, ואולי לא. אבל הייתה לי כל כוונה לנצל את הזמן על הצד הטוב ביותר.
אימא, חזרתי.