רומן שנון קורע מצחוק ומלא מחשבה על החיפוש של בחורה מעורערת אחת אחר אושר ומשמעות, בעקבות פרידה לא צפויה. מגי […]
הנישואים שלי נגמרו כי הייתי רעה. או כי אכלתי במיטה. או כי הוא אהב מוזיקה אלקטרונית וסרטים קשים על גברים בטבע. או כי אני לא. או כי הייתי חרדתית, ולכן שתלטנית. או כי יין אדום הופך אותי לביקורתית. או כי גם רעב, לחץ ויין לבן הופכים אותי לביקורתית. או כי נצמדתי אליו במסיבות. או כי הוא עישן גראס כל יום, ואני חשבתי שזה לא ‘בדיוק’ כמו שאני שותה שתי כוסות קפה כל בוקר. או כי התאהבנו בגיל צעיר מדי, ואיך אפשר היה להשוות את החיים האמיתיים לְמה שחשבנו שיהיו החיים שלנו כשהיינו בקושי בני עשרים, וחטובים במידה כמעט בלתי אפשרית? או כי במשך שלושה חודשים ב־2011 ניסינו לפתוח את הקשר, וזה היה בסדר אבל לא מדהים. או כי הוא הוסיף רוטב חריף לכל דבר, בלי לטעום אפילו, גם כשהקדשתי שעות לאיזון טעמים במתכון שעד שהגעתי אליו נאלצתי לגלול סיפור ארוך ומפורט על חופשה של מישהי. או כי פעם הוא שכח את יום הנישואים שלנו. או כי לא כיבסתי אף פעם. או כי המשפחה היוונית הגדולה שלו לא ממש קיבלה אותי, גם אחרי שלמדתי את השיר האהוב על היאיא שלו לכבוד יום ההולדת שלה. או כי פעם הוא תפס אותי מחרבנת. או כי ב־2015 השתתפנו בתשע חתונות ונסחפנו, וחשבנו שזה רעיון מצוין לקיים מסיבה גדולה שבה כולם יגידו לנו שאנחנו גאונים כי אנחנו אוהבים זה את זה וייתנו לנו 3,000 דולר. או כי טסנו לפריז ורבנו במקום להתאהב עוד יותר או לפחות לעשות סקס אנאלי. או כי הפסקתי לדמיין איך ייראו הילדים שלנו. או כי הוא לא התחיל אפילו. או כי הייתי חסרת ביטחון ולפעמים קטנונית. או כי הוא כל הזמן התעקש שנעבור לטבעונות, ואז הגניב פיצות לדירה שלנו כשישנתי. או כי סיימנו לצפות בסופרנוס ולא התחלנו את הסמויה. או כי כשהתחלנו לצאת, נישקתי מישהי, ועדיין חשבתי עליה לפעמים. או כי הוא היה לוחמני שלא לצורך, עם נטייה לשחצנות. או כי הייתי פחדנית, והעבודה שלי לא ‘ניסתה לפרק את מוסד המדינה באופן פעיל’. או כי עשיתי פרצוף כשהוא אמר את זה והתעניינתי בהשפעות הסוציאליסטיות של הפרסומת האחרונה שהוא עשה לברגר קינג. או כי הוא קרא לי כלבה. או כי לפעמים באמת התנהגתי ככה. בכל אופן, זה נגמר.
בערך. הוא עזב את הבית, לקח את החתולה (זמנית) ואת מערכת הגיימינג ושלוש גיטרות אקוסטיות. המחשבה שג’ון יכתוב שירי פרידה בדירת סאבלט אפלולית מילאה אותי ייאוש והקלה במידה שווה — ייאוש, כי גרמתי לו כאב כזה, שהוא הידרדר לכתיבת שירים ניסיוניים; הקלה, כי לא אצטרך להקשיב להם.
אבל הזדהיתי עם הדחף. הבוקר, אחרי שהוא עזב, צילמתי את עצמי כמעט מיד, כי רציתי ‘להנציח את הרגע’, והשתעשעתי במחשבות גרנדיוזיות על האובדן הנורא כנקודת פתיחה לתקופת יצירה פורייה מאין כמותה. אולי מעתה ואילך אצלם את הפנים שלי בכל יום משמעותי, ואספיק להרכיב אוסף ראוי לתצוגה עד יום הולדתי השמונים: ראש התפּוּד הגדול והמחייך שלי בטקס קבלת הדוקטורט, בוכה בהלוויה של אמא, לועסת בכובד ראש את הטעימות הראשונות שבישלתי לילד שלי, כמה קלוז־אפים פורצי דרך שלי בזמן אורגזמה כדי לייצר בּאז, וכו’. אבל בסוף פשוט הצטלמתי, ראיתי את השקיות מתחת לעיניים, והורדתי ‘פֵייסטיוּן’. במציאות, העיגולים השחורים נראו לי הולמים. כשראיתי אותם במראה חשבתי, הנה בחורה בת עשרים ושמונה שעברה כמה דברים בחיים. אבל בתמונה התחשק לי להיראות טוב.
כשהוא סוף־סוף יצא מהבית הוקל לי, לא כי הרגשתי טוב יותר או כי הייתי רגועה יותר בלעדיו, אלא כי השבועיים שחלפו בין ‘אני עוזב את הבית’ לבין ‘שכרתי רכב הובלות’ היו הארוכים והאיטיים ביותר בחיי. הם היו כל כך לא עקביים: יום אחד הלכנו על קליפות ביצים, דיברנו בטון מהוסה כמו עמיתים חדשים ביום כיף של העבודה, ולמחרת חזרנו להרגלים הישנים, נפרדנו לשלום בנשיקה, אכלנו זה מהצלחת של זה, הזדיינו. בכל פעם שחזרנו לאורח החיים הישן שלנו — כל כך קל, כל כך מוכר — תהיתי אם עוד נתייחס לכל העסק הזה כאל כמה חודשים רעים, אבל לילה אחד הוא חזר הביתה עם ארגזים, ונאלצנו להחליט למי שייך כל אלבום, ומה לעשות עם הספה המחורבנת שקנינו לפני שנה בקושי. האחריות על הספה הגרועה בהיסטוריה עוד הייתה בתוקף כשנפרדנו.
נשבענו שאף אחד מאיתנו לא ‘ציפה לזה’. אחרי הכול, לא היו לנו בעיות חמורות מהסוג שבדרך כלל מוביל לגירושים. היו לנו כמה בעיות, כמובן: חוץ מהעובדה שאכלתי במיטה, גם דיברתי בקול רם בבית ולא כיבדתי את השיטה שלו לארגון המקרר; הוא היה חמום מוח ורצה שנתחיל לרוץ. אבל לא היינו אומללים, רק לא מסופקים… עד שפתאום כן היינו אומללים, נורא, ולא יכולנו לצחוק, ולא יכולנו לשכב, ולא יכולנו להזמין אוכל תאילנדי בלי להסתכל זה על זה ולחשוב מי זה?, בלי לבהות באדם הזר שבחרנו בגיל תשע־עשרה ותשע־עשרה וחצי, בהתאמה, ולא בדיוק לשנוא אותו, אבל לתהות מה היה קורה אילו הוא מת פתאום בלי התראה — מסיבות טבעיות או בתאונת דרכים נוראית, לא שזה היה טוב, ברור שלא, זאת הייתה טרגדיה… אבל אם זה היה קורה — אולי החיים היו קלים יותר. המילים נפלטו לי מהפה ערב אחד, כשאכלנו: ‘זה עובד?’ לא הייתה לנו תשובה, וזאת הייתה תשובה בפני עצמה.
זה עבד, או נראה שזה עובד, כמעט עשור. ג’ון ואני התאהבנו באוניברסיטה, כשלמרבה ההפתעה הניהיליזם העליז שלו השלים את חשיבת־היתר הכרונית שלי. קודם היינו ידידים (זה חשוב, כולם אומרים!) ואפילו הספקנו לעבור הרפתקאות מסעירות ומופקרות בשנה א’, לפני שהבנו, בסמסטר הראשון של שנה ב’, שאנחנו לא רק מסתדרים נהדר, אלא גם נמשכים קשות זה לזה. הצמדנו פה ואיברי מין, ולא התנתקנו עד סוף התואר. אהבנו מספיק דברים דומים והצחקנו זה את זה, והוויכוחים שלנו לא היו דרמטיים יותר מהוויכוחים של חברינו בני העשרים ומשהו. יצאנו לחופשות צנועות והכרנו את ההורים. בסוף עברנו לגור ביחד — יצאנו פרק זמן הולם, ושנינו לא יכולנו להרשות לעצמנו לגור לבד. צבענו חלק מהקיר בצבע לוח־גיר. היו כמה מתנות יום הולדת כושלות וקנאות קטנוניות ובגידה קטנה או שתיים, אבל רוב הזמן שררו בינינו הבנה פשוטה ונחמה. אחרי שש שנים של דייטים וגידול חיות מחמד והכנת פסטה קרבונרה, פשוט לא נשאר לנו מה לעשות. ג’ון אמר, ‘מה דעתך, מגי?’ ואני אמרתי, ‘כן, או־קיי’; וככה התחתנו, כי כולם התחתנו, וכי שום דבר לא היה רע במיוחד אז חשבנו, בזמנו, שהכול בסדר.
העובדה שמיסדנו את הקשר באופן חוקי תמיד נראתה לי סוריאליסטית. כשאמרתי ‘בעלי’, הגבות של אנשים התרוממו, והייתי חושבת, כן, הזוי. ג’ון לא חשב שזה הזוי. הוא לא היה בלתי רומנטי ממהותו, אבל ההורים שלו היו הזוג הנשוי האחרון שנשאר מאוהב, והאמונה שלו במוסד הזה הייתה מעל הממוצע. בעיניו, נישואים היו תגובה טבעית להתאהבות ממושכת. כשנכנסנו לסוויטת ירח הדבש במלון האיטלקי דל התקציב, השוערת האמריקאית הפטפטנית צווחה, ‘אלוהים, את ממש ילדונת!’ וג’ון צחק, ואני התביישתי משום־מה. היה בזה משהו נאיבי. האם טעיתי בחישוב? האם באמת חשבתי שהנישואים שלנו ישרדו, כשרבים כל כך לא שורדים? אולי הייתי נבוכה, כי למען האמת חשבתי ככה. התחשק לי לטפוח לעצמי הצעירה על השכם ולהגיד: מותק, אם את נבוכה עכשיו…
בבוקר הראשון בלעדיו, נשבעת שהתעוררתי בבכי. או לפחות הכרית שלי הייתה רטובה, ובמקום להפוך אותה או להחליף ציפית, התגלגלתי מהמיטה והנחתי לעצמי לנחות בכבדות על הרצפה. גם אם נעשה את זה הכי יפה שאפשר, חשבתי, זה בכל זאת יהיה נורא. התכוונו להתנהג כמו אקסים טובים, כאלה שלא מרכלים, או שוכבים דווקא עם החבר לעבודה שהשני תמיד קינא בו, או מעלים פוסטים נקמניים, סקסיים ופלרטטניים ברשתות החברתיות, או מצייצים בהרחבה על החיים החדשים והמסעירים שלנו כרווקים, אבל ידעתי שנרגיש נורא לאורך שנים, אולי אפילו לנצח. אני, לפחות, הרגשתי ככה.
היה לי חשוב שיהיו לנו גירושים טובים. כשארזנו את הבגדים שלו, סיכמנו שננהג באדיבות לכל אורך התהליך, מתוך כבוד לחשיבות של כל אחד מאיתנו בחיים של השני (לפחות עד אז). ניסחנו נאום קטן בשביל החברים — ‘פשוט פנינו בכיוונים שונים’ — וזה היה נכון, אבל גם חסר משמעות, והבטחנו לשמור על קשר — בהתחלה לפחות. ביממה הראשונה להיעדרותו התעניינו זה בזה בהודעות טקסט, וריאציות על מה שלומך ועל סליחה שזה צריך להיות ככה ועל סיפרת להורים. דמיינתי שעם הזמן נבוא זה למסיבת יום ההולדת של זה, נשתה כמה משקאות, נתחבק עם בני הזוג החדשים שלנו ונצא לפני שהעניינים יסתבכו. אבל בינתיים לא ראיתי כלום מלבד הכישלון העצום הזה, השקט בדירה בלעדיו, והתוכניות המעטות שהיו לי לסוף השבוע.
נשארתי על הרצפה עד אמצע אחר הצהריים. ההרגשה לא הייתה נעימה במיוחד, אבל זה מסוג הדברים שאמורים לעשות כשנישואים מתפרקים. בסרטים, כשאת מתגרשת, את נשכבת על הרצפה, משתכרת, ובסוף מצליחה איכשהו לאסוף את עצמך ולקום, ואז לומדת לאהוב את עצמך מחדש בבית חוף ששכרת מגבר מבוגר יותר ונאה, שאשתו הראשונה מתה, ואף שהוא בבירור עדיין מאוהב בה ומכבד את זכרה, הוא מרגיש שהוא מוכן להמשיך הלאה ולעזור לך להחלים כמו שאת תעזרי לו. בסרטים, כשמתגרשים, נקלעים לריב נוראי עם עורכי דין, וזה כואב נורא כי הילדים נוטרים לכם טינה, ואתם לא מצליחים להחליט מי יקבל את הבית — הבית הגדול והיפה שעיצבתם יחד במשך שנים, ושפכתם עליו את כל החסכונות שלכם, וגידלתם בו כמה ילדים או לפחות כלב בגודל סביר. בסרטים, אַת דיאן ליין, או קיטון, או אולי קרוגר, דיאן כלשהי, יפהפייה בגיל העמידה, שהיא הבוסית של עצמה ומבינה ביינות לבנים. בדרך כלל לא ממשיכים לגור עם האקס במשך שבועות כי לא יכולים לממן לבד דירת שני חדרים מאובקת. בדרך כלל את לא עוזרת מחקר מהוללת והוא לא קופירייטר, והנכס המשותף הכי יקר שלכם הוא לא חבר אחד שקיבל טלפון בחינם מהעבודה. ואת בטח לא אמורה להיות בת עשרים ושמונה ולתכנן באופן פעיל מסיבת יום הולדת, שקוד הלבוש שלה הוא ‘הזונות של ג’ימי באפט’.
אבל זה בדיוק מה שקרה לי. רבצתי שם בחצי שכיבה, והתכתבתי בצ’אט הקבוצתי על סוגיות כמו כמה יעלה שלט עם הכתובת זונת הקריביים, והאם קלייב מסוגל לאפות עוגה בטעם מרגריטה. הדעה הכללית הייתה שהוא מסוגל, ולא רק זה, אלא שהיריב שלו, שף טלוויזיוני חתיך שלימד לאחרונה את הצופים איך ‘מכינים’ תירס על מקל, לא מסוגל להגיע להישג כזה. יתרה מזאת, אמירה מצאה אוטובוס־מסיבות שהמושבים בו ניתנים לניקוי: זה כנראה משמש לאורגיות ולא למסיבות יום הולדת, אבל זה עולה 100 דולר פחות… לורן, כלת יום ההולדת, ענתה: אולי לא נחשוב יותר מדי ופשוט נשפוך את שארית הכסף על אלכוהול? היתר הסכימו.
הקבוצה כללה את ארבעת החברים הכי טובים שלי מהאוניברסיטה: אמירה, אחות שחוקה ולא יציבה שהכרתי במעונות; קלייב, הומו מגודל ואלגנטי שחשב שהוא ‘כאוטי’, כי הוא עשה כל מיני דברים נורמליים כמו לשלם במזומן לנהגי מוניות; וּשתֵי לורן — אחת שבכתה מכל שטות, ואחת שטענה שבכתה רק פעם אחת בחיים, כשמקדונלד’ס הפסיקו לייצר פיצות. בשביל הנוחות קראנו לראשונה ‘לורן הרגשנית’.
לא סיפרתי בצ’אט הקבוצתי שג’ון עזב. הם ידעו שאנחנו שוקלים להיפרד — שהמצב לא משהו — אבל לא הצלחתי להקיש את המילים הוא עזב. אני חושבת שבתוך תוכי הנחתי שנחזור, גם אחרי שסיכמנו שהוא יעזוב, גם אחרי הכול. לא שיערתי שזה יחזיק מעמד, הפרידה. באוזני מי אתלונן על המהירות של הוויי־פיי? איך הוא יזכור את יום ההולדת של אמא שלו? עם מי אני אבדוק כל החלטה שאקבל מדי יום ביומו? ומה עם ימי ראשון? מה נעשה אז? הנחתי שבסוף הוא יחזור ושנינו נגיד, זה היה מתיש, חחח, ואז נתמסטל ונצפה בבֵּייקאוֹף בריטניה, פעילות שלמיטב ידיעתי מהווה שישים אחוז מהחיים של כל זוג נשוי.
לא סיפרתי להם כי זה נראה לי מטופש להחריד. קשה להסביר כמה משפיל להיפרד רגע אחרי שהתחתנתם. מערכת היחסים הייתה ארוכה יותר מהנישואים — הרבה יותר ארוכה — אז מה? אחרי כל ההכנות והריבים עם המשפחות והעניינים עם רשימות המוזמנים, אחרי שעמדתם באור הזרקורים, וכולם בירכו אתכם לרגל האירוע, והתחייבתם להישאר ביחד עד שהמוות יפריד ביניכם, ושפכתם אלפי דולרים — כל זה בשביל סשן צילומים שישמש את החברים שלכם בטינדר, זה פשוט… טוב, זה לא אידיאלי. מה גם שאת עצמך לא תוכלי להשתמש בתמונות האלה בטינדר, ראשית, כי את לא יודעת איך טינדר עובד, ושנית, כי את לובשת בכולן שמלת כלה.
אז במקום להתוודות, שיעשעתי: סיפרתי סיפורים על כלבים מצחיקים שראיתי, או על הביקור אצל הרופאה, ואיך ניסיתי למרוח אותה עם סיפורים על אורח החיים הבריא והפעיל שלי, והיא מיצמצה בבלבול והקישה באצבע על החלק הכתום־אדום בטבלת ה־BMI. רק אל תתחילי עם הנאומים שלך על BMI, כתבה לורן. אחרת נישאר פה כל הלילה. קלייב אמר שאלה בעצם ראשי תיבות של Beautiful Man Index, וההוכחה שלו הייתה שיש לו BMI נורא גבוה. לורן הרגשנית אמרה שהיא שמעה פודקאסט משנֵה חיים. אמירה שלחה קישור לסרטון של שחף גונב מחנות, ואז הסכר נפרץ והתחלנו לדבר על כנופיות של עופות ים, ריכלנו על מכרים, והתלוננו באותה מידה של להט על עוולות עולמיות אמיתיות ועל הנוכחות הנדושה והדוחה של מיני־סלבריטאים מטורונטו ברשתות החברתיות.
ידעתי שבסופו של דבר אצטרך לספר להם, אבל חיכיתי לרגע הנכון. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם השאלות שלהם לפני שיהיו לי תשובות. האם אני מוכנה לחזור לחיי הרווקות? איפה אגור? איך אסתדר עם כסף? היה לי קצת כסף, בהחלט, אבל לג’ון היה הרבה — בזכות העבודה שלו, המשפחה שלו וההרגלים הכלכליים הנבונים שלו. הוא ידע איך לחסוך ואיך להשקיע ואיך לא לבזבז צ’קים שעצמאים מחכים להם בכיליון עיניים, על גופיות בטן מסוכנות ועל אוכל חדש ומפונפן לחתולים. הוא סיבסד את שכר הדירה שלי ושילם על הקניות, וכשיצאנו לחופשות הוא שילם על הכול חוץ מכרטיס הטיסה שלי, שאותו ‘הרשה’ לי לקנות, כמו שילדים שמפַנים את הכלים מהשולחן אחרי הארוחה של חג ההודיה ‘עוזרים’ להורים לעשות כלים. כמה שבועות לפני החתונה התבדחתי ואמרתי שהוא מנסה להתחמק מחתימה על הסכם טרום־נישואים; מה יהיה אם ניפרד, והוא ידרוש את כל הכסף שלי? הוא אמר שאני יכולה לשמור לעצמי את שמונים הדולר. (פעם זה היה מצחיק.)
הימים עברו, והסתובבתי כרוח רפאים בבית כמו מיס האווישם, אבל ענייה. עברתי מחדר לחדר, בחנתי את הבית הדומם והריק — או חצי ריק — שלנו, וקלטתי שבעלי (‘בעלי לשעבר’) קנה את הטלוויזיה ואת הציורים על הקירות ואת כיסאות המטבח ואת הדבר הזה שהנחנו עליו את הרגליים כשישבנו על הספה הדוחה. רוב החפצים בדירה שלנו היו שלו מעצם הגדרתם. אמנם עודדתי אותו לקחת את כל מה שהוא קנה, אבל הוא השאיר כמה דברים, כך שהדירה נשארה שימושית אבל השתבשה לגמרי: ארון בגדים מרווח מדי בחדר השינה בלי מדפי נעליים, מגירת סכו’ם בלי סכינים גדולים, שולחן אוכל בלי כיסאות. צנחתי על הספה הקשה שלנו, הנחתי את כוס המשקה על הרצפה, היכן שפעם עמדה עגלת המשקאות שלנו, ומיררתי בבכי עד שהעיניים שלי יצאו מהמקום.
לא ידעתי לאן להסתכל, על מה לחשוב, איך להעביר את הזמן. כל פריט בבית נטף משמעות. את הטוסטר קיבלנו לחתונה, אז אכלתי לחם בטמפרטורת החדר. השטויות על דלת המקרר — קבלות, רשימות מכולת, פתקים על בננות וביצים ותוכניות לקנות מנעול לאופניים — כאב לי לראות אותן, אז שתיתי קפה בלי חלב. הדבקתי פיסת נייר על תמונה ממוסגרת באמבטיה, כי לא הייתי בשלה להוריד אותה, אבל גם לא הייתי מסוגלת להתעמת איתה. קישוט שנשאר ממסיבת האירוסים שלנו ניצנץ על הקיר מעל החלל הריק שהשאירו כמה ציורים של ג’ון. מז טוב מבריק בקליגרפיה זהובה. ה־ל’ נפלה מתישהו אבל השארנו את זה שם, אהבנו את זה ככה, חשבנו שזה מגניב. עכשיו זה דיכא אותי במידה בלתי נתפסת.
אבל היו גם תגליות חיוביות: ללא הלחץ למזג בין הסגנונות השונים שלנו, הבנתי שאני שונאת את רוב חפצי הנוי שבעלי הכניס הביתה. כל דבר שאי־פעם ראיתי וחשבתי, נצטרך להחליף את זה מתישהו, היה שלו — או משהו שהתפשרנו עליו על פי העיקרון — ‘משהו ששנינו שונאים באותה המידה’. עכשיו, רוב הדברים האלה נעלמו. הדלילות של הרכוש שלי שיוותה לבית מראה מרופט משהו, ולא נשארה לי מגבת גדולה, אבל לא היו פוסטרים של להקות על הקירות, לא היו כוסות שוט מתחכמות במטבח, לא מחצלת אמבטיה עבשה מעץ, שהוא הזמין מאִיבֵּיי כשהיה מסטול. עכשיו היה מקום להציג את כל השטויות שלי, להדליק את הנר שג’ון חשב שיש לו ‘ריח מוזר’, להשמיע מוזיקת פופ משנות התשעים, שהייתה בעיניו נדושה ומשעממת. כמובן שנר בניחוח טבק וערער ושירים של ה’בקסטריט בויז’ לא היו נעימים יותר מהאהבה שלו.
כל כתבה ופורום מדכא שמצאתי בגוגל (טיפים לגירושים; נישואים מתפרקים בגיל צעיר; לבד בפעם הראשונה) אמרו לי להתכונן ללילות ללא שינה, אבל לא העליתי בדעתי כמה ארוכים יהיו הלילות האלה. הפתעה נוספת הייתה שהמשכתי לעכל מזון. גרמו לי להאמין שלב שבור הורס את התיאבון. כנערה, ציפיתי בקוצר רוח לפרידה — זה היה בלתי נמנע, כפי שלמדתי מאופרות סבון לבני הנעורים על ערפדים חתיכים והאהובות הקטינות שלהם — שתהרוס לי את התיאבון, תגרום לי לקמול להפליא, ותעשה אותי רזה ופגומה ומאושרת עד הגג. גם יהיה לי חבר, וגם, כשאאבד אותו, הקילוגרמים פשוט ינשרו ממני, עד שאצליח להידחס לתוך חולצות הפולו המקוללות ש’אברקומבי’ מוכרים בחנויות הטחובות והמבושמות שלהם? לא יכולתי לדמיין משהו טוב מזה.
אבל למרבה הטרגדיה, הייתי קורבן לחיי משפחה תומכים, שהולידו דימוי עצמי איתן עד להבהיל, ולמדתי בתיכון לאמנויות, שתיעל את רוב האנרגיה המינית החבויה שלי למחזות מורכבים מדי על נשים בגיל העמידה שסובלות מקיבעון אוראלי. לכן לא יצאתי לדייטים, ונשארתי שמנמנה ומאושרת עד כיתה י’ב פחות או יותר, כשהבתולים שברו לי את הלב, והצלחתי להשיל עשרים וחמישה קילו במהירות וללא מאמץ מיוחד, למעֵט הימנעות ממוצקים והקפדה על תיעוד בלתי פוסק של צריכת הקלוריות. כולם נורא שמחו בשבילי, עד שהתעלפתי בשיעור מתמטיקה אחרי שאכלתי קרטיב לארוחת צהריים.
האמת היא שאם מפתחים בעיית אכילה כשסובלים מעודף משקל, ולו מזערי, איש לא שם לב עד שמגיעים לשלב ה’עדיף ששתי הארוחות היומיות יהיו מרק’. אז היו צקצוקים ודיונים על תזונה ואיזון, ונשלחתי למהפנט שאמר לי לדמיין שאני יפה בבגד ים, ונרפאתי. סתם. מה שקרה היה שהתאהבתי ושכחתי מזה. בימים אלה הגוף שלי היה רך ונעים, והייתי מסוג הנשים המכונות בהתנשאות ‘מקומרות’ או ‘עסיסיות’, או לעיתים קרובות יותר ‘בטוחות בעצמן’, מושג שממש כורע תחת כובד הלשון הנקייה. לפעמים בתקופות של לחץ או אחרי שאני קוראת יותר מדי מגזינים או מקשיבה לחברה רזה יותר מתלוננת על עובי הרגליים שלה, אני מרגישה שאני נשאבת בחזרה אל ספירת הקלוריות, אוכלת ביצה וחושבת: שִבעים. אבל, הצטדקתי, לאף אחת אין מערכת יחסים בריאה לגמרי עם אוכל ועם התעמלות, ודאי לא למי שהגיעה לפרקה בתקופה שבה הכתבה הראשית בכל צהובון בסופרמרקט הייתה וריאציה על ‘רואים לה את הצלוליטיס’. החלטתי שכל עוד אני לא מתעדת כל קלוריה שאני צורכת, כמו בנעוריי, אני בריאה פחות או יותר.
אבל באותו רגע, הפיתוי לנגב את האבק מעל הפרעת האכילה הישנה — להפוך לגיבורת רומן שהעצמות המזדקרות שלה מבהילות את החברים שלה, להיות פשוט הורסת מרוב כאב — היה עז. ‘מגי הייתה עצובה מכדי לאכול, כי גברים רבים מדי רצו לשכב איתה, עד שהעיגולים השחורים מתחת לעיניה הגדולות העמיקו את צבען הכחול’, או משהו כזה. לא רציתי להיות האישה הראשונה שמתמוטטת רגשית, ועצמות הבריח שלה לא מזדקרות בדרמטיות.
אבל הבראתי יותר מדי בתחום הזה, הייתי מסורה עד זרא להזנה עצמית, ולכן הטוסיק הרך שלי ואני המשכנו לאכול. ארוחות היו הדבר היחיד ששבר את השעות הארוכות, האיטיות של השבוע הראשון בלי ג’ון. עברתי מארון לארון, גיליתי ממרחי קארי נשכחים ונודלס להכנה מהירה שאגרנו ‘למקרה חירום’. בכל פעם שנעצתי מזלג במנה מנחמת של מוקפץ, או פתחתי קסאדייה נוזלית תוצרת בית, דמיינתי את הקריינות השלווה של דיוויד אטנבורו: גם בשעות הקשות ביותר, החיים… נמשכים. ידעתי שהאוכל ייגמר בסופו של דבר, וזה הלחיץ אותי, כי לא יכולתי לדמיין את עצמי יוצאת מהבית וקונה עוד.
העובדה שלא ישנתי הטרידה אותי פחות; אנשים כבר ממילא לא ישנים טוב. העולם מתפרק, והטלפונים פשוט יושבים שם, מרצדים מול הפרצוף שלנו, מלאים בחדשות כמו מה אמר הנשיא או מי מהאקסים שלנו הסתפר לאחרונה. כשרציתי לנוח באמת, תמיד יכולתי לשתות משהו או לקחת כדור שינה. לפני שג’ון עזב הוא אמר לי שהוא משתמש בהם, אבל חשבתי שאולי זה בגלל הספה הלא נוחה. הוא הציע לי כדור כשעזב. רציתי לקחת אותו, אבל הרגשתי שאם אסרב זאת תהיה מין הצהרה על מצבי הנפשי, אז נשארתי ערה רוב הלילות וצפיתי בסדרות מתח בריטיות בנטפליקס.
פעם הסדרות האלה הפחידו אותי — גרנו (גרתי) בקומת קרקע, עם וילונות מפוקפקים ביותר, השינה שלנו (שלי) הייתה קלה ונבהלנו (נבהלתי) בקלות. עכשיו הן דווקא הרגיעו אותי. הייתה להן תבנית מסוימת, היררכיה ברורה של טוב ורע. אולי הבלש המוטרד שתה יותר מדי ובגד באשתו, אבל הוא לא היה פדופיל רצחני שחי בבונקר של סוטים בסווֹנסי. הפדופיל הרצחני תמיד נתפס בסופו של דבר, והשותף העצבני תמיד הודה שהבלש עושה עבודה מדהימה. היה נחמד להרגיש שההבדל בין אשמה לחפות ברור כל כך. היה נחמד לשמוע את דיוויד טננט מקלל. חוץ מזה, חלק ניכר מהמתח התפוגג כשקלטתי שהרוצח הוא תמיד זה שמדבר הכי לאט.
כשבכל זאת הצלחתי להירדם, התעוררתי באמצע הלילה, מטושטשת ומבולבלת. שלחתי יד לצד השני של המיטה, שגדלה לממדי ענק, חיפשתי את הגוש החמים והמוכר של ג’ון… ולא הרגשתי כלום. פחד התפשט בתוכי, והעיניים נפקחו בן רגע ונאבקו להסתגל לחשכה. התכסיתי זיעה קרה, נתקפתי בלבול ובהלה ואפילו קצת כעס. אולי פיספסתי הודעה? אמורים לדבר על דברים כאלה! אחת מאבני היסוד של הנישואים היא להודיע שנחזור מאוחר! ואז, כמובן, נזכרתי.
כשזה קרה הרגשתי, לפי הסדר: מטופשת; עצובה; מאוכזבת; מנוחמת, כשנזכרתי שדבר דומה קרה לג’ואן דידיון בשנה של מחשבות מופלאות; נבוכה, כי שוב נאחזתי בדמיון לג’ואן דידיון; גאה בסתר, כי אולי בכל זאת יש דמיון; עצובה עוד יותר; ולבסוף עייפה. אבל לא הייתי קול־של־דור, בחורה מלאת שיק שאיבדה את אהבת חייה. לא היה לי מושג איזה מכנסיים לובשים כיום, והיצירה הגדולה ביותר שלי הייתה עבודת דוקטורט לא גמורה על ‘שחזור היסטורי של חפצים’ בתיאטרון המודרני המוקדם. וגם אילו גמרתי אותה, אף אחד לא היה קורא אותה. לא איבדתי את בעלי, אלא עזבתי אותו. או ליתר דיוק, הצעתי שהוא יעזוב, והוא קיבל את ההצעה במהירות בלתי נתפסת. במובנים רבים, זה היה הדבר האחרון שהסכמנו עליו.
וכך נגמרו הנישואים שלנו, שש מאות ושמונה יום אחרי שהחלו. יום אחד היינו מאוהבים, ולמחרת הכול החמיץ. פתאום היו לנו רק שני מצבים: שקטים, ומיואשים. כשלא ניהלנו שיחת חולין קלילה ומביכה, ניהלנו מאות ואלפי ויכוחים, גילגלנו עיניים והשתלחנו זה בזה לגבי:
— חוסר סיפוק בעבודה;
— עבודה רגשית — הגדרה;
— מי גמר את הקפה;
— מי שילם את שלושת חשבונות המים האחרונים;
— מי התנשא על מי בעצם;
— האם מקובל, ואולי אפילו נורמלי, לשחק משחקי מחשב עד ארבע לפנות בוקר עם בני נוער כעוסים מאירופה;
— ההורים שלנו, ההורים של חברים שלנו;
— צל הרפאים שלנו כהורים;
— פורנוגרפיה כפרויקט פמיניסטי;
— הרלוונטיות של הוויכוח על פורנו פמיניסטי לחשבון הפרימיום של סטרייט מסוים ב’פּוֹרנהאבּ’;
— ציפורני רגליים — אורך ואתר השלכה;
— האם לעזוב את טורונטו פירושו ‘לוותר’;
— איך הוגים את המילה ‘ברצלונה’;
— למה חדר השינה עדיין סגול, הרי עברנו לפני שנים ואמרנו שנצבע;
— איך הוא קרא לי פעם, בתום לב ‘מרצה פורחת’, כי זה ממש דומה ל’אורחת’, אבל כיוון שמלכתחילה הייתי פגועה, זה נשמע לי כמו עקיצה לגבי העובדה שאין לי קביעות, וכיוון שהייתי רעבה ומותשת ולפני מחזור, בכיתי בפרהסיה, וכיוון שנמאס לנו זה מזה, אמרנו דברים מגעילים שלא התכוונו אליהם ופגענו בדברים שכן התכוונו אליהם, וכל העסק נמשך יום שלם, בעוד שאם הייתי פשוט מתקנת אותו וממשיכה הלאה זה היה נמשך ארבע או חמש שניות, ולא הודיתי שזאת אשמתי, גם כשהוא התנצל אחר כך.
פרידה מאכזבת. בלי רומן; בלי פיצוץ ענקי. סתם סדרה של שריפות קטנות שהנחנו להן לבעור סביבנו והמשכנו לשתות קפה, כמו הכלב המצויר מהאינטרנט: הכול בסדר.
ועכשיו הייתי לבדי בערב חם של חודש יוני, אכלתי לחם עם חמאה בלִבנֵי התחרה שקניתי לחתונה, כי שאר הלבנים שלי היו מלוכלכים. המלחתי חתיכת בגט ואמרתי ‘גירושים’ בקול כדי לבדוק את ההרגשה, או סתם בשביל הדרמה. שלפתי פס תחרה דק מהתחת ותהיתי, כפי שתהיתי כמעט מדי שעה בשבוע האחרון, אם זאת לא הייתה טעות נוראית. קל כל כך לנוע בעולם בזוג — להתחלק בעלויות ולחלוק סוודרים גדולים ולעמוד ליד מישהו בתור בבנק.
ג’ון ואני התחלנו לא מזמן להתחבר עם זוגות אחרים, לצאת לארוחות ערב בקבוצות של ארבעה או שישה כדי להקניט בעדינות זה את זה מעל צלחות קטנות, ואז לחזור הביתה ולעשות סקס בכוונה תחילה, כי החלטנו שבן ואסתר לא עושים את זה. כל הזוגות היו מעט מבוגרים מאיתנו, וג’ון הכיר אותם במסגרת העבודה; הם ילכו איתו כמו מגבות המטבח, ואותי לעולם לא יזמינו עוד לארוחת ערב ביום חול. ודווקא כשכרוב ניצנים זכה סוף־סוף לתהילה הראויה לו! צחקתי כשחשבתי על זה, והצטערתי שאני לא יכולה לשלוח הודעה לג’ון ולצחוק איתו. מיציתי את מכסת ההודעות היומית, אבל להצחיק אותו היה הכי מספק בעולם.
המצב כולו נראה כמו בדיחה אחת גדולה, כאילו בכל רגע אחד מאיתנו, או שנינו, נתקשר ונגיד בדמעות: אלוהים, ההבעה שלך… שנאתי מתיחוֹת, אבל ג’ון אהב אותן. אחרי שהתארסנו הוא היה מעמיד פני מת כשיצאתי מהחדר. הייתי חוזרת ומוצאת אותו מרוח על הספה או רכון מעל שולחן המטבח בעיניים ריקות. אמרתי לו שזה מקריפּ. הוא אמר שבמקרה הטוב, נישואים נגמרים בכך שאחד מוצא את הגופה של השני. ומאחר שנשים בדרך כלל חיות יותר מגברים, והוא מזניח את הגוף שלו קצת יותר ממני (מילים שלו), אני ללא ספק אמצא אותו ולא להפך. ככה, הסביר, המוות שלו — שכביכול יהיה אחד הרגעים הנוראים בחיי — יהיה אירוע מצחיק ומשותף, מעין בדיחה פנימית. אף אחד מהאנשים שסיפרתי להם על זה לא הסכים איתי, אבל אני חשבתי שזה חמוד.
כמה נורא להיות עצובים בקיץ.
אין עדיין תגובות