החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אל המערב

מאת:
מאנגלית: דליה סופר-שייבר | הוצאה: | 2017 | 300 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"אל המערב" הוא מקבץ של סיפורי המזרח הרחוק, ומה שקורה להם כאשר הם נתקלים לפתע בתרבות המערב. הסיפורים שנאספו אל קובץ זה נכתבו כולם על ידי מהגרים מהמזרח, סינים ברובם ויפני אחד, ששייכים ולא שייכים לשתי התרבויות גם יחד. מהסיפורים שלהם ניבט המאבק המתחולל בתוכם כמהגרים, ולעתים גם משאלות לבם והדרך בה הם היו רוצים לראות את המערב, שהיא לא בהכרח הדרך בה המערב נגלה בפניהם.
הספר מציג בצורה מעניינת ומשעשעת את הניגוד בין התרבויות ואת ההשפעה שלו על המהגרים הסיניים אל המערב. המפגש בין שני הצדדים יוצר דרמות מרתקות כמו גם סיטואציות שהקורא הישראלי ימצא מושכות במוזרותן. אנו שנמצאים על קו התפר בין מזרח למערב, איננו רגילים לא למנהגים הסיניים ולא לרעיונות המערב, לפחות באופן שבו הם באים לידי ביטוי בארצות הברית של אמריקה. "אל המערב" מביא אלינו את כל אלה בצורה קלה ונגישה. ואלה שכן מחוברים לתרבות המזרח הרחוק, הם פשוט ירגישו בבית.
בכל מקרה, אם אתם מחפשים הרפתקה במקומות רחוקים, הספר הזה מומלץ עבורכם.

מקט: 001-3000-007

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


העז של הקיסר

(1979)

מאת צ’יו שיאולונג

זה הגיליון האחרון לשנת 1979 של לוח החדשות מסמטת האבק האדום בשנחאי, שנה חשובה ורבת אירועים בארצנו. בינואר כוננה סין יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. קומרד דנג שיאופינג ביקר בארצות הברית ונפגש שם לשיחות עם הנשיא קארטר. בפברואר פתחו כוחות סיניים במתקפת נגד בחזית גואנגזי ויונאן נגד התוקפן הוויטנאמי ונחלו נצחונות מרשימים. באפריל, כהכנה ליישום ארבע המודרניזציות בארצנו, הציג דנג שיאופינג בפני האומה את ארבעת עקרונות היסוד: הליכה בתלם המדיניות הסוציאליסטית, דגילה בדיקטטורה של הפרולטריון, קבלת מרותה של מנהיגות המפלגה הקומוניסטית, ואימוץ החשיבה המרקסיסטית לנינסטית ודרך מחשבתו של מאו צה טונג. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית ומועצת המדינה אישרו להקים ארבעה אזורים כלכליים מיוחדים במחוז גואנדונג ופוג’יאן. בטקס החגיגות לציון שלושים שנה לייסוד הרפובליקה העממית, העלה קומרד יה ג’יאנינג על נס את הישגי המפלגה הקומוניסטית והעם מאז השחרור ב-1949, והשמיע דברי ביקורת עצמית על טעויות המפלגה בשנות מהפכת התרבות.

ג’יאנג שאומינג שוחרר פתאום, בבוקר אחד ביולי, לאחר עשרים ואחת שנות מאסר. מזכיר תא המפלגה של בית הכלא מספר 1 בשנחאי, מכופתר כמנהגו בחליפת מאו מצוחצחת מצמר אפור, הסביר את ההחלטה שהתקבלה בדרג הגבוה.

“ההחלטה לשחרר אותך עכשיו, ב-1979, מוצדקת בהחלט, קומרד ג’יאנג”, אמר מזכיר המפלגה כשטון דיבורו הרשמי רווי כנות מעושה. “הייתה זו טעות לאסור אותך ב-1957, בזמן המערכה נגד הבורגנות הימנית, אבל עליך להיות אסיר תודה למפלגה הקומוניסטית עבור מדיניותה הנאורה. כשאנחנו מכירים בטעותנו אנחנו ממהרים לתקנה. אחרת היית נשאר בתא החשוך הזה עד סוף ימיך. וכך אתה מתחיל חיים חדשים היום. לך בחזרה אל דירתך בסמטת האבק האדום. התקשרנו עם ועד השכונה, והחדר על שמך עדיין שם, ממתין לשובך”.

כמו כן נתן מזכיר המפלגה לג’יאנג חמש מאות יואן, מעין פיצוי עבור שנותיו האבודות בכלא.

כיוון שהיה כבר מורגל להאשמתו בחתרנות ימנית, כמו חילזון הנושא את ביתו על גבו, הוכה ג’יאנג בתדהמה. ב-1957 יצא מאו בקריאה לאינטלקטואלים להביע איש איש את דעתו בפומבי כמו “מאה פרחים הפורחים יחד”, וג’יאנג, פרופסור צעיר שבדיוק פרסם אז ספר, דיבר על המקריות בהיסטוריה בפני עמיתיו בישיבת החוג. ואז, לפתע פתאום, הושלך לכלא כאינטלקטואל ימני שפשעו היה הכחשת תפקידו המכונן של הפרולטריון בעיצוב התהליך ההיסטורי. מאז איבד את יכולתו להבדיל בין יום ללילה, לא כל שכן לנתח שינויים היסטוריים וחברתיים, היות והיה עצור בתא חשוך כעטלף מבודד.

מחוץ לחומות הגבוהות היה הבוקר חם ובהיר. הוא מצמץ בעיניו מול אור השמש. הרחוב נראה כל כך שונה. בבלוק הבא הייתה חנות מהודרת עם תצוגה מרהיבה של בגדי קיץ בחלונות הראווה שלה – שורת בובות לבושות בכתפיות דקיקות ומחשוף פוש אפ ובמכנסונים וחולצות קולר. הן נראו כאילו נלקחו מסצנה של סרט הוליוודי. הוא שפשף את עיניו.

פתגם סיני ישן אומר: “שבעה ימים במערה במרומי ההר, הם כאלף שנים בעולם היומיום שלמרגלותיו”. ג’יאנג נד בראשו. מכונית אדומה עם גג פתוח חלפה ביעף על פניו, ובתוכה נערה בשמלת קיץ צהובה ששלחה לעברו מבט סקרני כשבחיקה מצטנף כלב שעשועים – עוד דבר חדש שאותו לא ראה מימיו.

הוא שוטט שעתיים במבוכי התנועה, וניסה למצוא את דרכו לאורך הכבישים החדשים, וכן גם לאורכם של אלה הישנים שבקושי הכיר, אך לא פעם התבלבל ואיבד את הכיוון הנכון. סוף-סוף מצא את עצמו בקרבת חנות ספרים משומשים, לא רחוק מסימטת האבק האדום.

הוא לא רצה לחזור לסמטה. ייתכן שהחדר בעליית הגג עדיין שם, אולם כל כך הרבה השתנה מאז. 'כמה רב הוא צערך? / כמימי האביב של נהר ארוך, ארוך, הזורם מזרחה!'

שורותיו של שיר ישן ונשכח שבו ועלו בזכרונו. המחשבה שהוא, הימני לשעבר, יצטרך להתייצב בפני ועד השכונה, בהחלט לא שימחה את לבו.

לכן נכנס לתוך חנות הספרים, שהייתה אמנם קטנטונת, אך למרות זאת מלאה בספרים עד להתפקע. ניכר היה כי בעבר שימש המקום כדירת חדר, אך כיוון שזכרונו נשחק עם חלוף השנים, לא הצליח להעלות בראשו מי גר שם פעם.

הוא הופתע לראות פוסטר של נערה בביקיני סמוך לכניסה ועליו שלט “למכירה”. עד כמה שזכור לו, פוסטר מסוג זה היה נחשב בזמנו לסממן של ניוון בורגני. “למכירה” היה גם הוא ביטוי חדש בשבילו. מחירים קבועים היו אמורים להיות אחד היתרונות של הכלכלה הסוציאליסטית. אפילו חנות הספרים הזו הייתה משונה בעיניו.

היו שם כל כך הרבה ספרים. שמות כמה מהם היו נשגבים מבינתו – בתוכם אפילו כאלה מתחום התמחותו. הוא חיטט במדפים זמן-מה מבלי שיימצא ולו דבר אחד לקרוא. צלילי קטע מוזיקלי מוכר התפשטו בחלל החנות – רביעיית מיתרים מס’ 1 של צ’ייקובסקי. מאחורי וילון חרוזי במבוק בירכתי החנות עלה באוזניו קול פטפוט של תינוק.

להפתעתו, מצא מתחת לפוסטר הנערה בביקיני שלושה עותקים של ספר המחקר שלו על אודות המקריות בהיסטוריה. הוא לקח נשימה עמוקה והביא אותם אל הקופה. איש צעיר עם שפם עבות, שהתגלה כבעל החנות, פנה אליו בטון למדני, “רואים שיש לך טעם טוב בספרים, אדוני. הם יעלו לך שש מאות ושלושים יואן”.

“מה?” חרחר ג’יאנג. “המחיר המקורי הוא פחות משני יואן”.

“הספר ספג ביקורת חריפה ונחשב להתקפה אנטי מהפכנית נגד המפלגה בשנות החמישים”, השיב בעל החנות. “הוא אזל מהשוק כבר לפני שנים רבות. זהו פריט אספנות. השגנו את העותקים האלה באמצעות קשרים מיוחדים”.

“איך?”

כשג’יאנג נלקח מביתו באזיקים, נשארו שם כמה עותקים של ספרו. אשתו הבטיחה להמתין לשחרורו ולשמור על הספרים, אף כי באשמתם הושלך לכלא.

“אי-אפשר למצוא אותם באף חנות ספרים אחרת בשנחאי”. בעל החנות לא ענה לו ישירות. “יש לנו קשרים מיוחדים מאוד”.

ג’יאנג לפת בידיו את הספרים. “תראה, בחור צעיר, אני כתבתי את הספר הזה, ורק עכשיו יצאתי לחופשי…”

“באמת?” בעל החנות בחן אותו ארוכות בעיניו. “או, אתה בטח פרופסור – בסדר, שלושים, זה מה שאנחנו שילמנו. ברוך הבא לסימטת האבק האדום. קח גם את הפוסטר במתנה”.

ג’יאנג לקח את הספרים אבל דחה את ההצעה החינמית. הצלקת הקטנה על כתפה החשופה של הנערה בביקיני הזכירה לו את אשתו. היא נפטרה בזמן ששהה בבית הסוהר באשמת השקפותיו “הימניות”.

הוא החל לדפדף בספר, בעודו ממשיך בדרכו לסמטת האבק האדום, קורא תוך כדי הליכה כמנהגו בשנים שלפני תקופת הימניות שלו.

“הקיסר יין משתעמם לנוכח הווילונות שמאחוריהם ממתינות לו נשים בעירום. בשנת 266 הוא מייסד את שושלת ג’ינג,ובדומה לקיסרים של קודמתה, שושלת ויי, שולט גם הוד מעלתו שליטה אבסולוטית בכל נתיניו, גברים כנשים. בחצר ארמונו יש כל כך הרבה פילגשים, עד כי הצורך לבחור מתוכן משול בעיניו לסיוט כמעט. יש לו עז האהובה עליו מאוד. הוא מניח לעז לשוטט בחופשיות בין אינסוף חדרי השינה. בכל פעם שהעז נעצרת ליד חדר כלשהו, הוא מקבל על עצמו כי משמיים נגזר עליו לבלות שם את הלילה.

רוב הפעמים עוצרת העז לפני דלת וילון הפנינים של פילגש מספר 311. את מערומיה היא עוטפת בענן לבן, בציפייה לבואו של הגשם. היא איננה יפת מראה במיוחד, אך כשהנר כבה, גופה אינו שונה כלל מגופותיהן של אחרות. היא יולדת לו בן, שלימים נעשה הקיסר שינג. הקיסר שינג מובס בידי שבטים ברבריים תוקפניים, ומאבד את ממלכתו בקרב על מפרץ ימי שאליו יצאה נפשו. והסיפור הינו ארוך ומסובך, אולם סודה של פילגש מספר 311 פשוט למדי. על פי עדותו של היסטוריון שהושלך לכלא, טפטפה אותה פילגש מי מלח על מפתנה. העז שפוטמה במעדנים כנהוג בארמון הקיסר, עצרה כדי ללחך שם את המלח. הלקח מכאן ברור ומובן: עז תמיד נשארת עז.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אל המערב”