החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האיש שרצה להיות מלך

מאת:
מאנגלית: רעיה ג'קסון | הוצאה: | 2016-12 | 89 עמ'
זמינות:

19.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

האיש שרצה להיות מלך, נובלת הרפתקאות מרתקת ומשעשעת-עצובה, נכתבה והתפרסמה לראשונה בהודו, ארץ הולדתו של רודיארד קיפלינג. דומה שלא קשה לזהות בה את כישרונו של הסופר הגדול והמורכב הזה, שלימים יהיה הבריטי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות (1907). זו אחת מיצירותיו הראשונות של רודיארד קיפלינג, שנכתבה בהיותו בן עשרים ושלוש.

בנובלה בא לידי ביטוי היחס האמביוולנטי של קיפלינג – עיתונאי צעיר החי בהודו, מכיר ומוקיר את אנשיה, תרבותה ומנהגיה – כלפי אבירי האימפריאליזם הבריטי, אותם פקידים קולוניאליים מגוחכים היושבים בלונדון ומנותקים מהמציאות במקום, מציאות הזויה המעבירה אנשים על דעתם עד כדי שיגעון גדלות אל מול תום ליבם ותמימותם של בני המקום.

רודיארד קיפלינג נולד בבומביי ב-30 בדצמבר 1865, ומת בלונדון ב-18 בינואר 1936. אפרו נטמן בכנסיית וסטמינסטר בפינת המשוררים לצד קבריהם של צ'רלס דיקנס ותומאס הרדי.

מקט: 4-644-1045
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1.

החוק הכתוב,[1] כלשונו, מתווה לנו דרך חיים הוגנת, אך כזאת שלא קל ללכת בה. לא אחת הייתי רֵעַ לקבצן בנסיבות שמנעו משנינו לגלות מי מאיתנו אכן ראוי לכך. אינני עדיין אח לנסיך, אם כי הייתי פעם קרוב למי שיכול היה להיות מלך אמיתי, והובטחה לי זכות ירושה לממלכה — צבא, בתי משפט, הכנסות וסמכות — הכול. אבל כיום, חוששני, אותו מלך שלי מת, ואם חפץ אני בכתר מלכות, עלי ללכת ולחפש אותו בעצמי.

הכול התחיל בקרון רכבת בדרך ממוֹ לאַגְ'מֶר. גירעון בתקציב אילץ אותי לנסוע לא במחלקה שנייה — שעלותה הגיעה רק למחצית מעלות המחלקה הראשונה — אלא במחלקת הביניים, שהיא בהחלט איומה. במחלקת הביניים אין כריות, והנוסעים הם אנשי ביניים, כלומר בני תערובת אירופים־אסייתים או ילידים, חוויה שבנסיעת לילה ארוכה אינה מלבבת במיוחד; או נוודים הולכי בטל ומשעשעים למרות היותם שיכורים. אנשי הביניים אינם פוקדים קרונות מזנון. הם נושאים את מזונם בצרורות ובסירים, קונים ממתקים מהילידים מוכרי הממתקים ושותים את המים מהברזים שבצדי הדרך. בשל כך, במזג אוויר חם, קורה שמוציאים אנשי ביניים מתים מן הקרונות, ובכל מזג אוויר אחר מתייחסים אליהם, בהחלט כיאות, בזלזול.

קרון הביניים שלי היה ריק עד שהגעתי לנָסִירָאבַּאד, ושם נכנס לקרון ג'נטלמן ענק ללא מקטורן, וכמנהג אנשי הביניים פתח איתי בשיחת חולין. הוא היה נווד, ארחי פרחי כמוני, אבל בעל טעם מעודן בוויסקי. הוא סיפר מעשיות על דברים שראה ועשה, על פינות נידחות של האימפריה שאליהן חדר, ועל הרפתקאות שסיכן את חייו בהן עבור מזון לימים מספר. "אילו הייתה הודו מלאה אנשים כמוך וכמוני שאינם יודעים, כמו העורבים, מנַיִן תבוא פת לחמם ליום שלמחרת, הייתה המדינה מצליחה לגבות מס לא שִבעים מיליון אלא שבע מאות מיליון," כך אמר; וכשהתבוננתי בפיו ובסנטרו נטיתי להסכים לדעתו.

שוחחנו על תפיסת העולם של הנוודוּת, הרואה את הדברים מלמטה, כמו שהם, מהמקומות שלא החליקו בהם את הטיח וקורות העץ אינן מהוקצעות. ודיברנו על סידורי הדואר, כיוון שידידי רצה לשלוח מברק לאג'מר מהתחנה הבאה, שהייתה תחנת מעבר אל הרכבת הנוסעת מערבה בקו בומביי־מוֹ. לא היה לו גרוש חוץ משמונה אָנָה[2] שבהם רצה לקנות את ארוחת הערב, ולי לא הייתה פרוטה בשל אותה בעיית תקציב שהזכרתי קודם לכן. מעֵבר לכך, אני הרי נסעתי אל המדבר השומם, ולמרות ששם הייתי אמור לחדש מגע עם קופת המדינה, אין שם משרדי טלגרף. לא יכולתי, אם כן, לסייע לו בכל דרך שהיא.

"אולי נוכל לאיים על מנהל התחנה ולהכריח אותו לשלוח מברק בגוביינא," אמר ידידי, "אבל זה אומר שיעמידו את שנינו לחקירה, ויש לי מספיק בעיות בימים אלה. רגע, אמרת שאחרי כמה ימים אתה חוזר בקו הרכבת הזה?"

"תוך עשרה ימים," עניתי.

"אתה לא יכול לקצר את זה לשמונה ימים?" הוא שאל, "העניין שלי די דחוף."

"אני יכול לשלוח את המברק שלך תוך עשרה ימים, אם זה יעזור לך," אמרתי.

"עכשיו, במחשבה שנייה, לא נראה לי שאני יכול להיות בטוח שהמברק יגרום לו לבוא. העניין הוא כזה: הוא עוזב את דלהי ונוסע לבומביי ב־23 בחודש. פירוש הדבר שהוא יעבור באג'מר בערך בלילה של ה־23."

"אבל אני נוסע למדבר ההוֹדי,"[3] הסברתי.

"טוב ויפה," אמר, "אתה תחליף רכבות בצומת מַרוואר[4] כדי להגיע לתחום ג'וֹדפּוּר — ממילא אתה חייב לעשות את זה — והוא יעבור דרך צומת מרוואר השכם בבוקר ב־24 לחודש ברכבת הדואר מבומביי. תוכל להיות בצומת מרוואר באותו זמן? זה לא יגרום לך שום אי־נוחות, כי אני יודע שאין הרבה חדשות שתוכל לאסוף במדינות האלה של הודו המרכזית — אפילו אם אתה מעמיד פנים שאתה הכתב של הבֶּקווּדסמֶן.[5]

"כבר ניסית את התרגיל הזה פעם?" שאלתי.

"הרבה פעמים," השיב, "אבל הסוכנים[6] חושפים אותך, ואז הם מלווים אותך אל הגבול לפני שאתה מספיק לתקוע בהם את הסכין שלך. אבל בוא נחזור לחבר הזה שלי. אני ממש חייב להודיע לו מה קורה לי, אחרת הוא לא יֵדע לאן לפנות. זה יהיה יפה מאוד מצדך אם תוכל לצאת ממרכז הודו בזמן כדי לתפוס אותו בצומת מארוואר ולהגיד לו: 'הוא נסע לשבוע לדרום'. הוא כבר יבין למה הכוונה. הוא איש גדול, יש לו זקן אדום, גבר לעניין. אתה תמצא אותו ישן כמו ג'נטלמן כשכל מזוודותיו סביבו בקרון המחלקה השנייה. אבל אל תפחד. פשוט תפתח את החלון ותגיד: 'הוא נסע לשבוע לדרום'. והוא יבין מיד. בסך הכול זה יקצר לך שם את הזמן ביומיים. אני מבקש ממך כאדם זר — שנוסע למערב," הדגיש.

"ומהיכן באת אתה?" שאלתי.

"מהמזרח," השיב הוא, "ואני מקווה שבאמת תעביר לו את המסר ביושר, למען אִמי כמו למען אמא שלך."[7]

אנגלים אינם מתרככים בדרך כלל כשמזכירים להם את אמא שלהם, אבל מסיבות כלשהן אשר יתבהרו במלואן בהמשך — מצאתי לנכון להסכים.

"זה לא משהו קטן," הוא אמר, "ובגלל זה אני מבקש ממך לעשות את זה — ועכשיו אני יודע שאני יכול לסמוך עליך שתעשה את זה: קרון המחלקה השנייה בצומת מארוואר ואיש בעל זקן אדום ישֵן בתוכו — אני בטוח שתזכור את זה. אני יורד בתחנה הבאה ואני חייב להישאר שם עד שהוא יבוא, או ישלח לי את מה שאני רוצה."

"אמסור לו את ההודעה אם אתפוס אותו," אמרתי. "ולמען אמא שלך ואמא שלי, אשיא לך עצה: אל תנסה להתרוצץ בארצות מרכז הודו כשליח של הבֶּקווּדסמֶן, כי הכַּתב האמיתי שלהם מסייר עכשיו בסביבה וזה עלול לגרום בעיות."

"תודה לך," הוא אמר בפשטות, "ומתי החזיר הזה יסתלק משם? אני לא יכול למות מרעב בגלל שהוא הורס לי את העבודה. רציתי לתפוס כאן בגרון את הראג'ה של דֶגוּמבֶּר בעניין אלמנת אביו ולתקוע לו."

"מה הוא באמת עשה לאלמנת אביו?"

"הוא מילא אותה בפלפל אדום וחבט בה למוות כשהיא תלויה על קורָה. גיליתי את זה בעצמי, ואני האדם היחיד שיש לו אומץ ללכת למדינה לקבל דמי שתיקה על זה. הם ינסו להרעיל אותי כמו שעשו בצ'וֹרטוּמנָה כשחיפשתי שם שלל. אבל אתה תעביר לאיש בצומת מארוואר את המסר שלי?"[8]

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    ספר מצוין

הוסיפו תגובה