תהילתו הספרותית של פלובר מיוסדת בעיקרה על שני הרומאנים הגדולים שכתב בנוסח הריאליסטי, 'מאדאם בובארי' (1856) ו'החינוך הסנטימנטלי' (1869). המוּכָּר […]
1
ב־15 בספטמבר 1840, לקראת השעה שש בבוקר, עמדה ה”וִיל־דֶה־מוֹנְטֶרוֹ” מוכנה להפליג והעלתה מערבולות עשן גדולות ליד רציף סֶן־בֶּרְנָר.
אנשים המשיכו להגיע קצרי נשימה; חביות, כבלים, סלים של כלֵי לָבָן הפריעו את המעבר; המלחים לא ענו לאיש; הבאים נתקלו זה בזה; חבילות הועלו בין שני גלגלי המשוטות, וההמולה נבלעה באִוושת הקיטור, שאפף הכל בעננה לבנבנה בהיפלטו מבעד ליריעות הפח בעוד הפעמון שבחרטום מצלצל בלי הפוגה.
לבסוף יצאה הספינה לדרך; ושתי הגדות, הגדושות מחסנים, קרפיפים ובתי־חרושת, חלפו על־פניה כשני סרטים רחבים הנפרשים והולכים.
צעיר בן שמונה־עשרה, בעל שיער ארוך ותחת בית־שחיו אלבום, ניצב בלי־ניע סמוך להגה. מבעד לערפל התבונן במגדלי הכנסיות, בבנייני ציבור שאת שמם לא ידע; אחר־כך הקיף במבט אחרון את אי סן־לואי, את הסִיטֶה, את נוֹטְר־דָאם; ובמהרה, עת הלכה פאריז ונעלמה, נאנח אנחה עמוקה.
מר פְרֶדֶריק מוֹרוֹ, שזה מקרוב זכה בתואר “בוגר”, נסע עכשיו בחזרה לנוֹז’אן־סוּר־סֵן,[1] שם נגזר עליו להִמֵק חודשיים בטרם ילך ללמוד משפטים. זאת לאחר שאמו שלחה אותו ללה־האבר, ובידו הסכום הנחוץ, לבקר אצל דוד אחד שקיוותה ממנו לירושה בשבילו; הוא שב משם רק בליל אמש; ופיצה את עצמו על שנבצר ממנו לשהות בעיר הבירה בכך שחזר לביתו שבפרובינציה בדרך הארוכה ביותר.
המהומה שככה בהדרגה; הכל כבר תפסו את מקומם; אחדים עמדו והתחממו סביב המנוע, והארובה ירקה פלומת עשן שחורה באנקה איטית קצובה; רסיסי טל נזלו על אביזרי הנחושת; רטט פנימי קל הרעיד את הסיפון ושני גלגלי המשוטות הסתובבו במהירות והיכו במים.
משני צדי הנהר נמתחו רצועות חול. לפעמים נראו צרורות צפים של בולי עץ, שהחלו להתנודד עם תנועת הגלים, או שבתוך סירה ללא מפרש ישב איש ודג; אחר־כך התפוגגו הערפילים הנודדים, השמש יצאה, הגבעה שנמשכה לאורך הסֵן מימין השתפלה מעט־מעט, וגבעה אחרת, קרובה יותר, התגבהה על הגדה הנגדית.
עצים עיטרו אותה בין בתים נמוכים מכוסים גגות בסגנון האיטלקי. לבתים היו גינות משופעות, וחצצו ביניהן חומות חדשות, סבכות ברזל, מדשאות, חממות, ואגרטלי גרניום ניצבו ברווחים שווים על המרפסות שזימנו משען למרפקים. למראה המעונות המצודדים הללו, השלווים כל־כך, היה יותר מאדם אחד מתאווה להיות בעליו של אחד מהם, על־מנת לחיות כאן עד סוף ימיו, עם שולחן הביליארד שלו, ועם דוגית, אשה או חלום אחר כלשהו. ההנאה החדשה בתכלית שבמסע על־פני המים שִׁחררה חרצובות לשון. הליצנים כבר הפריחו הלצות. רבים נשאו קולם בשיר. שררה עליצות. נמזגו כוסיות.
פרדריק הירהר בחדר שבו יתגורר שם, בעלילת מחזה, בנושאים לציור, בתשוקות עתידיות. האושר הראוי לו בזכות נפשו המצוינה בושש לבוא לדעתו. הוא דקלם לעצמו טורי שיר נוגים; התהלך על הסיפון בצעדים מהירים; הרחיק עד לפעמון שבירכתיים; ושם, בתוך מעגל של נוסעים ושל מלחים, ראה אדון שדיבר חלקות אל איכרה אחת, ואגב כך מישש את צלב הזהב שענדה על חזהּ. זה היה גבר שופע חיות כבן ארבעים, בעל שיער מקורזל. גווֹ החסון מילא מקטורן קטיפה שחור, שני אזמרגדים נצצו על כותונת הבָּטיסט שלו, ומכנסיו הלבנים הרחבים צנחו על מגפיים אדומים משונים, עשויים עור רוסי ומקושטים בציורים כחולים.
נוכחותו של פרדריק לא הפריעה לו. הוא פנה לעברו כמה וכמה פעמים ושיגר אליו קריצות עין; אחר־כך הציע סיגרים לכל סובביו. ואולם, מאחר שחברתם שעממה אותו מן־הסתם, פרש מהם והלך והתיישב במרחק־מה. פרדריק הצטרף אליו.
השיחה נסבה תחילה על סוגים שונים של טבק, ואחר־כך, מטבע הדברים, על נשים. האדון במגפיים האדומים השיא עצות לאיש הצעיר; הוא הציג תיאוריות, סיפר פרשיות, הביא את עצמו כדוגמה, הרצה את כל אלה בנימה אבהית, בתום לב של שחיתות מבודחת.
הוא היה רפובליקני בדעותיו; הוא כבר נסע בעולם, הכיר מבפנים תיאטראות, מסעדות, עיתונים ואת כל האמנים המפורסמים, שכינה דרך קרבה בשמותיהם הפרטיים; פרדריק חשף בפניו עד מהרה את תוכניותיו; והוא תמך בהן.
אלא שכאן קטע את דבריו כדי להתבונן בצינור הארובה, אחר־כך מילמל במהירות חישוב ארוך כלשהו, כדי לברר “כמה כל תנועת בוכנה, כך וכך פעמים בדקה, צריכה וכולי” – ומשהגיע לתוצאה התפעל מאוד מהנוף. אמר שהוא שמח להתפנות מן העסקים.
מתוך רחש כבוד מסוים כלפיו לא התאפק פרדריק ושאל אותו לשמו. הזר השיב בנשימה אחת: “ז’אק אַרנוּ, בעל ‘האמנות התעשייתית’, בולוואר מונמארטר”.
משרת שמצחיית כובעו מעוטרת בסרט זהב בא ואמר לו: “אם יואיל אדוני לרדת? העלמה בוכה”.
הוא נעלם.
‘האמנות התעשייתית’ היתה עסק מעורב, שכלל כתב־עת לציור וחנות תמונות. פרדריק ראה כותרת זו לא אחת בחלון־הראווה של חנות הספרים במחוז הולדתו, בעלוני פרסום עצומים, ששמו של ז’אק ארנוּּ התנוסס עליהן באותיות מאירות עיניים.
השמש קפחה מֵרוּם הרקיע, הבהיקה על חישוקי הברזל סביב התרנים, על יריעות הסוכך ועל־פני המים; אלה התפלגו בחרטום לשני תלמים, שהתפרשו והלכו עד פאתי המישורים. עם כל עיקול של הנהר שב ונראה אותו פרגוד של צפצפות חיוורות. השדות היו ריקים לגמרי. בשמיים עמדו על מקומם עננים לבנים קטנים, והשיממון המתפשט סביב כמו הכביד על מהלך הספינה ושיווה לפניהם של הנוסעים מראה סתמי אף יותר.
למעט בורגנים אחדים במחלקה הראשונה, הם היו פועלים, חנוונים על נשיהם וטפם. כיוון שהמנהג אז היה לצאת לנסיעה בבגדים מרופטים, חבשו כולם כיפות יווניות או כובעים דהויים, ולבשו בגדים שחורים מהוהים, שחוקים מרוב התחככות בדלפקים, או מעילים שכפתוריהם פרצו את לולאותיהם מרוב שימוש בחנות; פה־ושם חשפה מותנייה בעלת צווארון גבוה חולצת קָליקו מוכתמת בקפה; סיכות נוי עשויות ארד זהוב היו נעוצות בעניבות קרועות; רצועות סוליה מתופרות הידקו אנפילאות עשויות משולי אריג. שניים או שלושה פרחחים, שהחזיקו מקלות חזרן אחוזים בלולאות עור, לִכסנו מבטים, ואבות משפחה פערו עיניים גדולות ושאלו שאלות. הם דיברו בעמידה או שפופים על צרורותיהם; אחרים ישנו בפינות; רבים אכלו. הסיפון התלכלך בקליפות אגוזים, בדלי סיגרים, קליפות אגסים, שאריות נקניקים שהובאו עטופים בנייר; שלושה נגרים בבגדי עבודה השתהו ליד המזנון; נבלאי עטוי סחבות נח שעון על כלי הנגינה שלו; לפרקים נשמע רחש הפחם הבוער בתנור, פֶּרץ של קול אנושי, צחוק; והקברניט, על גשר הפיקוד, התהלך אנה ואנה בין שני בתי המשוטות בלי להיעצר. כדי לחזור למקומו הדף פרדריק את שער המחלקה הראשונה והפריע את מנוחתם של שני ציידים עם כלביהם.
זה היה כמו התגלות:
היא ישבה באמצע הספסל, לגמרי לבדה; מכל מקום, באור המסנוור ששילחו בו עיניה לא הבחין באיש זולתה. בדיוק ברגע שעבר זקפה את ראשה; הוא כפף את כתפיו לא מדעת; וכשנעמד במרחק־מה, באותו צד של הספינה, הסתכל בה.
היא חבשה כובע קש רחב, בעל סרטים ורודים שהתבדרו ברוח מאחוריה. קווצות שערה השחור הסתלסלו משני צדי גבותיה הארוכות, צנחו הרחק מטה וכמו חבקו באהבה את קלסתר פניה האובָלי. שמלת המוסלין הבהירה שלה, המנוקדת אפונים, התפרשָׂה בשפעת קפלים. היא עסקה במלאכת רקמה כלשהי; ואפה הישר, סנטרה, כל דמותה, השתרטטו על רקע האוויר הכחול.
כיוון שהיא לא שינתה את תנוחתה, שוטט הוא פעמים מספר לימין ולשמאל כדי להסוות את פשר התנהגותו; אחר־כך התייצב קרוב לשמשייתה השעונה אל הספסל והעמיד פנים שהוא צופה בדוגית ששטה בנהר.
מעולם לא ראה תפארת כְּזו של עורה השחום, של גזרתה המצודדת, אף לא עדינות כְּזו של אצבעותיה השקופות באור. הוא התבונן בסלסילת הרקמה שלה בתדהמה, כאילו היא דבר מופלא. מה שמה, היכן היא גרה, מהם חייה, עברהּ? הוא רצה להכיר את רהיטי חדרה, את כל השמלות שלבשה, את האנשים שהיא מתרועעת איתם; ואפילו התשוקה לכיבוש גופני נבלעה בתוך כמיהה עמוקה יותר, בתוך סקרנות כאובה שאין לה גבולות.
כושית שמטפחת קשורה לראשה הופיעה, והחזיקה בידה ילדה קטנה, גבוהה ביחס לגילה. זו הקיצה משנתה זה מקרוב ודמעות זלגו מעיניה. היא הושיבה אותה על ברכיה. “העלמה התנהגה לא יפה, אפילו שהיא כמעט בת שבע; אִמהּ לא תאהב אותה יותר; סולחים לה יותר מדי על הגחמות שלה”. ופרדריק התענג בשומעו את הדברים, כאילו גילה איזו תגלית, השיג הישג.
הוא שיער שמוצאה אנדלוּסי ואולי קְרֵיאוֹלי; האִם הביאה עמה את הכושית הזאת מן האיים?
כל אותו זמן היה מונח מאחורי גבה, על מעקה הנחושת, רדיד ארוך מפוספס בסגול. קרוב לוודאי שפעמים רבות, בלב ים, בערבים לחים, עטפה בו את גזרתה, כיסתה בו את רגליה, ישנה בתוכו! ואולם הרדיד נסחב אחר גדיליו, החליק אט־אט, עמד ליפול המַימה – ופרדריק זינק ממקומו ותפס אותו. היא אמרה לו:
“אני מודה לך, אדוני”.
עיניהם נפגשו.
“אשתי, את מוכנה?” צעק האדון ארנוּּ והופיע תחת הגגון שבמעלה המדרגות. העלמה הקטנה מארְת רצה לעברו, לפתה את צווארו ומרטה בשפמותיו. צלילי נבל נשמעו, היא רצתה לראות את המוזיקה; ועד מהרה נכנס המנגן בכלי, מובל בידי הכושית, לתחום המחלקה הראשונה. ארנוּּ זיהה אותו כמי ששימש פעם דוגמן לציור; הוא פנה אליו בגוף שני יחיד, דבר שהפתיע את הנוכחים. לבסוף הטיל הנבלאי את שערותיו הארוכות אחורנית על כתפיו, פשט את זרועותיו והחל לנגן.
זו היתה רומנסה מזרחית, ודוּבּר בה על פגיונות, על פרחים ועל כוכבים. האיש בסחבות שר כל זאת בקול נוקב; פעימות המנוע פיסקו את המנגינה בקצב שגוי; הוא פרט במשנה כוח; המיתרים רטטו; והיה דומה היה כי צליליהם המתכתיים מתייפחים וכמו מקוננים על אהבה גאה. משני עברי הנהר השתפעו יערות עד שפת המים; משב של אוויר צונן חלף; גברת ארנוּּ השקיפה למרחוק ודוק כיסה את מבטה. כשחדלה הנגינה הניעה את עפעפיה פעמים מספר, כמי שיוצאת מתוך חלום.
הנבלאי קרב אליהם בענווה. בעוד ארנוּּ מפשפש אחר מעות קטנות הושיט פרדריק אל הכובע את ידו הקפוצה, פתח אותה בביישנות והניח בו לואי של זהב. לא רהב הוא שהניע אותו להעניק נדבה זו לנגד עיניה, כי אם רצון להעתיר ברכה שגם היא תהיה שותפה לה, רחש לב כמעט דתי.
ארנוּּ הורה לו את הדרך והזמין אותו בלבביות לרדת. פרדריק אמר שזה עתה סעד; למען האמת גווע ברעב; ולא נותרה לו אף פרוטה בארנקו.
אחר־כך עלה בדעתו שיש לו זכות, כלכל אדם אחר, לשהות באולם האוכל.
סביב שולחנות עגולים ישבו בורגנים ואכלו, מלצר עבר ביניהם; מר ארנוּּ ורעייתו היו בקצה, מימין; הוא התיישב על ספסל קטיפה ארוך, לאחר שהרים עיתון שמצא שם.
ממוֹנטֶרוֹ יהיה עליהם לנסוע בדיליזַ’נס לשָׁלוֹן. מסעם בשווייץ עתיד להימשך חודש ימים. גברת ארנוּּ טענה כלפי בעלה שהוא מפנק את ילדתו. הוא לחש משהו באוזנה, ליבוב מן־הסתם, שכן היא חייכה. אחר־כך הטריח את עצמו להגיף את הווילון בחלון שמאחורי ראשה.
התקרה הנמוכה, הצחה והלבנה, הפיצה אור בוטה. פרדריק, שישב מולה, הבחין בצֵל ריסיה. היא טבלה את שפתיה בכוסה, בצעה פיסת לחם באצבעותיה; התכשיט המשובץ לַפִּיס־לָזוּלי שהוצמד בשרשרת זהב דקה לפרק ידה נקש מדי פעם בפעם בצלחתה. ואולם מי שהיו שם, דומה שלא הבחינו בכך כלל.
לעתים, מבעד לאשנבים, ראו דופן של סירה מחליקה ונצמדת אל הספינה כדי לאסוף או להעלות נוסעים. היושבים לשולחנות רכנו בפתחים ונקבו בשמות הכפרים שלאורך הנהר.
ארנוּּ התלונן על המטבח; הוא הזדעק בקול גדול למראה החשבון, ועמד על כך שיופחת. אחר־כך הוליך את האיש הצעיר אל קדמת הספינה כדי לשתות גְרוֹג. אבל מקץ שעה קלה שב פרדריק אל הסוכך, שבינתיים חזרה אליו גברת ארנוּּ. היא קראה בספר דק בעל כריכה אפורה. לרגעים התרוממו שתי זוויות פיה, וזיק של הנאה האיר את מצחה. הוא קינא במי שהמציא את הדברים הללו שכה מעסיקים אותה כמדומה. ככל שהִרבה להתבונן בה, כן חש שתהומות נפערות בינה לבינו. הוא הבין שבקרוב יצטרך להיפרד ממנה לבלי שוב, מבלי שחילץ ממנה אף מלה, בלי שהותיר בה ולו זכר כלשהו מעצמו!
מישור השתרע מימין; משמאל התחבר כר מרעה במתינות אל גבעה שנראו עליה כרמים, עצי אגוז, טחנה אפופה ירק, ומעבר לשם משעולים שהתפתלו בזיגזג ועלו בסלע הלבן הנושק לשולי הרקיע. איזה אושר יהיה לטפס יחדיו וזרועו כרוכה על מותניה, בעוד שמלתה גורפת את העלים שהצהיבו, ולהאזין לקולה באור הקורן מעיניה! הספינה הלוא יכולה להיעצר, אין להם אלא לרדת; והדבר הזה, הפשוט למדי, בכל־זאת אינו קל יותר מהעתקת השמש ממקומה!
קצת הלאה משם נגלתה טירה בעלת גג מחודד וצריחים מרובעים. לפני חזיתה השתרעה גינת פרחים; ושדרות נמשכו לעומק, כקמרונות אפלים, תחת עצי התרזה הגבוהים. הוא דימה אותה בנפשו הולכת לאורך השיחים. באותו רגע צצו גברת צעירה ואיש צעיר על מדרגות הסף, בין העציצים הגדולים של עצי התפוז. ואז נעלם הכל.
הילדה הקטנה שיחקה סביבו. פרדריק רצה לנשק אותה. היא התחבאה מאחורי האומנת; אִמהּ גערה בה על שאינה חביבה אל האדון שהציל את רדידהּ. האם זו היתה פתיחה עקיפה?
“האם תדבר אלי סוף־סוף?” שאל את עצמו.
הזמן דחק. איך משיגים הזמנה לביתו של ארנוּּ? ולא עלה בדעתו דבר מוצלח יותר מלהסב את תשומת־לבו אל גוני הסתיו, והוא הוסיף: “והחורף הולך ובא, עונת הנשפים וסעודות הערב!”
אלא שארנוּּ היה שקוע כולו במטענו. חוף סוּרְוויל הופיע, שני הגשרים התקרבו, הספינה חלפה על־פני בית־חרושת לחבלים, אחר־כך על־פני טור של בתים נמוכים; למטה היו חביות זפת, שבבי עץ; וזאטוטים התרוצצו על החול. פרדריק זיהה איש במותנייה בעלת שרוולים וצעק אליו: “תזדרז”.
הנה מגיעים. הוא חיפש בעמל רב את ארנוּּ בקרב קהל הנוסעים, והלה השיב לו בלחיצת יד: “להתראות, אדוני היקר!”
כשהיה על הרציף, פנה פרדריק לאחוריו. היא עמדה ליד ההגה. הוא שיגר אליה מבט שהתאמץ להכניס בו את כל נשמתו; היא נותרה בלי־ניע, כאילו לא עשה דבר. אחר־כך, בלי לשעות לברכות משרתו, אמר: “למה לא הבאת לכאן את הכרכרה?”
הברנש התנצל.
“איזה לא־יוצלח! תן לי כסף!” והוא הלך לאכול בפונדק.
כעבור רבע שעה התחשק לו להיכנס כאילו באקראי לתחנת הדיליז’נסים. אולי כך יראה אותה שוב?
“מה הטעם?” אמר בלבו.
והכרכרה הקלה נשאה אותו משם. צמד הסוסים לא היה רכוש אמו. היא שאלה את סוסו של מר שַׁמְבְּריוֹן, גובֵה המיסים, כדי לרתום אותו ליד שלה. איזידור, שיצא לדרך אתמול, נח בבְּרֶה עד לערב ולן במונטרו, כך שהבהמות החליפו כוח ושעטו במרץ.
שדות קצורים התארכו עד אין קץ. שני טורי עצים נמתחו משני צדי הדרך, ערמות של חלוקי אבן חלפו בזו אחר זו; ואט־אט וילְנֶב־סֶן־ז’וֹרְז’, אַבְּלוֹן, שָׁטִיוֹן, קוֹרְבֵּיי והכפרים האחרים – כל מסעו עלה שוב בזיכרונו, ובצורה כה ברורה עד כי הבחין עכשיו בפרטים חדשים, בדקויות אינטימיות יותר; מהקפל האחרון של שמלתה ביצבצה כף רגלה בנעל משי דקה שצבעה חום; יריעת האריג יצרה אפִּריון רחב מעל לראשה, והציציות האדומות הקטנות באִמרתו ריטטו ברוח הקלה ולא חדלו.
היא היתה דומה לנשים שבספרים הרומנטיים. לא היה רואה לנכון להוסיף דבר לדמותה, או לגרוע ממנה. היקום התרחב לפתע־פתאום. היא היתה נקודת האור שבה התלכדו כלל הדברים; תנועת הכרכרה ערסלה אותו, עפעפיו נעצמו למחצה, מבטו בהה בעננים, והוא התמסר לשמחה חולמנית ואינסופית.
בבְּרֶה לא המתין עד שייתנו שיבולת שועל לסוסים, יצא והלך בדרך רק הוא לבדו. ארנוּּ קרא לה קודם “מארי!” הוא צעק בקול רם: “מארי!” קולו נמוג באוויר.
כתם צבע ארגמני הצית את השמיים במערב. גדישי תבואה גדולים, שהתנשאו באמצע שדות השלף, הטילו צללים ענקיים. כלב החל לנבוח באחת החוות, במרחק. הוא הצטמרר, נתקף חרדה בלא סיבה.
כשאיזידור הדביק אותו עלה פרדריק למושב ולקח לידיו את המושכות. הרפיון שאחז בו חלף. היה מנוי וגמור עמו לקנות לו דריסת רגל אצל משפחת ארנוּּ, לא חשוב איך, ולקשור עימם קשרים. חזקה על ביתם שהוא מקום משעשע, ובכלל, ארנוּּ מצא חן בעיניו; ואחר־כך, מי יודע? ואז עלה זרם של דם בפניו; רקותיו הלמו, הוא הצליף בשוט, טילטל את המושכות, נהג את הסוסים בדהרה כזאת שהעגלון הזקן חזר ואמר: “לאט! לאט לך! אתה תקצר להם את הנשימה!”
פרדריק נרגע אט־אט והקשיב לדברי משרתו.
מחכים לאדוני בכיליון עיניים. העלמה לואיז בכתה כי רצתה לנסוע בכרכרה.
“מי זאת העלמה לואיז?”
“הקטנה של אדון רוֹק, אתה יודע?”
“אה! שכחתי!” השיב פרדריק כלאחר־יד.
בינתיים כשל כוחם של שני הסוסים. שניהם כבר צלעו; והאורלוגין צילצל תשע בכנסיית סֶן־לוֹרָאן כשהגיע לכיכר המרכזית, לפני בית אמו. בית זה, רחב הידיים, בעל גן הנשקף אל השדות, הוסיף לחשיבותה של גברת מורו, שהיתה האישיות הנכבדה ביותר באזור.
מוצאה היה ממשפחת אצילים עתיקה, שעל שושלתה הקיץ הקץ. בעלה, מפשוטי העם, שהוריה השיאוה לו, מת מדקירת חרב בעת הריונה והוריש לה רכוש מסובך בחובות. שלוש פעמים בשבוע היתה מקבלת אורחים, ומעת לעת היתה עורכת סעודה נאה. אבל כמות הנרות חושבה מראש, ותמיד ציפתה בקוצר־רוח לדמי החכירה מאריסיה. דוחק זה, שהוסתר כפי שמסתירים מידה מגונה, שיווה לה רצינות. בכל־זאת קיימה הלכות מוסר בלי התחסדות, בלי מרירות. נדבותיה הקטנות ביותר נתפסו כמעשי חסד גדולים. היו באים לבקש את עצתה בבחירת משרתים, בחינוך הבנות, באוּמנות של רקיחת הריבות, והוד קדושתו ההגמון היה סר לביתה בסיוריו הכנסייתיים.
גברת מורו טיפחה שאיפות רמות לגבי בנה. מתוך זהירות של ראיית הנולד לא אהבה לשמוע דברים בגנות הממשלה. הוא יזדקק לחסויות בתחילה; אחר־כך, הודות ליכולותיו, יעלה לדרגת פקיד גבוה, שגריר, שר. הישגיו בבית־הספר התיכון בסַַאנְס הצדיקו גאווה זו; הוא זכה בפרס הכבוד.
כשנכנס לטרקלין, קמו כולם בהמולה גדולה, חיבקו ונישקו אותו; וסידרו את הכורסאות ואת הכיסאות בחצי גורן רחבה סביב האח. מר גַמְבְּלֶן שאל אותו מיד מה דעתו על גברת לָפארְז’.[2] המשפט הזה, שהרעיש אז עולמות, עורר כמובן ויכוח סוער; גברת מורו הפסיקה אותו, למורת־רוחו של מר גמבלן; לדעתו היתה בדיון תועלת לאיש הצעיר, כמי שעתיד להיות משפטן, והוא יצא מן הטרקלין נעלב.
דבר לא יוכל להפתיע אצל ידיד של אבא רוֹק. ובקשר לאבא רוק, דיברו על מר דַמְבְּרֶז, שרכש זה לא כבר את אחוזת לָה פוֹרטֶל. אלא שגובה המיסים משך את פרדריק הצידה, כדי לשמוע את דעתו על ספרו האחרון של מר גִיזוֹ.[3] כולם השתוקקו לתהות על עסקיו; וגברת בֶּנוּאַ התחכמה והתעניינה בדודו. מה שלומו של קרוב יקר זה? כבר לא שומעים ממנו שום דבר. האם אין לו איזה דודן מדרגה שנייה באמריקה?
הטבחית באה והודיעה שהמרק של האדון הוגש לשולחן. הכל פרשו, מחמת נימוס. אחר־כך, כשהיו לבדם בטרקלין, שאלה אותו אמו בקול נמוך: “ובכן?”
הזקן קיבל אותו בלבביות רבה, אך לא גילה את כוונותיו.
גברת מורו נאנחה.
“איפה היא עכשיו?” חשב פרדריק.
הדיליז’נס נוסע, ומן־הסתם עטופה ברדידה היא נשענת בראשה היפה, הרדום, על הדופן המרופדת.
כשעלו לחדריהם הביא לו מלצר ממלון “ברבור הצלב” פתק.
“מה זה פתאום?”
“זה דֶלוֹריֶה, הוא זקוק לי”.
“אה! החבר שלך!” אמרה גברת מורו בגיחוך של בוז. “שעה טובה בחר לו, באמת!”
פרדריק היסס. אבל הידידות גברה. הוא לקח את כובעו.
“לפחות אל תתעכב יותר מדי!” אמרה לו אמו.
אין עדיין תגובות