החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החופש לחלום

מאת:
הוצאה: | 2012 | 280 עמ'
זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

ספר נפלא ההופך את ה"חופש לחלום" ממושג ערטילאי לכלי רב שימושי לשיפור חיי האדם. באמצעות מגוון מרתק של מקרים טיפוליים מדגימה אביבה בן סירה כיצד ניתן, בעזרת דימויים פשוטים כמו נהר, הר געש, יער ומסדרון, לחשוף רגשות, לפרק כעסים ולמצוא תשובות לרחשים פנימיים.

ספר חיוני למטפלים ולמטופלים ולאנשים כמוני שאינם זה וגם לא זה.

– פרופסור ברוך לב, אוניברסיטת ניו יורק

הבנת שפת הנשמה מאפשרת לתקשר ולהבין מסרים חבויים המשפיעים על ההוויה היום־יומית שלנו במישור הפיזי, הרגשי והנפשי. בספרה "החופש לחלום" חושפת בפנינו אביבה בן סירה שיטה מיוחדת שמאפשרת את ההבנה של שפת הדמיון הדומה לזו של החלום. שיטה זו מאפשרת להימנע משימוש בחלק המודע של השכל וכך לתקשר ישירות עם הנשמה.

היא משתמשת לשם כך בשפת הסמלים של הנשמה נטולת השיפוטיות.

הדמיון מאפשר לנו לראות את המציאות של המישור הרוחני, והוא גם מחבר אותנו עם הניצוץ האלוהי שבתוכנו.

– ד"ר נאדר בוטו, מחבר הספר רפואה והחוש השביעי

מתוך "אחרית דבר" שכתב לספר זה


אביבה בן סירה

אביבה בן סירה היא ד"ר לפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת ויליאם ליון, סאן דייגו, קליפורניה, תרפיסטית באמנות מלסלי קולג׳, קיימברידג׳, ארצות הברית, בעלת תואר שני בביולוגיה וכימיה מאוניברסיטת צ'ילה, וגם למדה הומיאופתיה. אביבה היא מורה רוחנית, מדריכה, חולמת ומגשימה. מטפלת רגישה, חריפה, חדה ומכילה שנגעה באלפי מטופלים וגידלה דורות של מטפלים. הספר החופש לחלום הוא פרי של יותר מחמישים שנות לימוד, חקירה, התבוננות, הקשבה וטיפול. חוכמתה העמוקה והאוהבת היא העומדת בבסיס השיטה הייחודית אותה פיתחה. אביבה מזמינה אותנו להתבונן עמוק בתוכנו, להציץ אל מתחת לפני השטח ולמצוא בעזרת שפת הסמלים המגיחה מהמעמקים את התשובות לשאלות המעסיקות אותנו.

אביבה מאמינה כי בעזרת החלימה המודעת ניתן לשנות הרגלי חשיבה ודפוסי התנהגות ואף לרפא מחלות. בספר תמצאו תיאורי מקרים של ריפוי ממחלות קשות כמו סרטן, אנורקסיה ואפילפסיה. זהו ספר על כוחו של החלום להבנות מציאות.

 

מקט: 001-1520-001
מסת"ב: 9789655556452
קטע וידאו/אודיו קשור
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


 מבוא

"כל מה שאתה יכול לדמיין הוא אמיתי".

(פאבלו פיקאסו)

"דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל. דמיון – אינסופי".

(אלברט איינשטיין)

***

ספר זה הוא נגיעה במסעם האישי של כמה אנשים, ובחיפוש שלהם את עצמם. אפשר יהיה למצוא בתוך הפרקים השונים סיפורים על ריפוי מסרטן, מאנורקסיה וממחלות אחרות, אפשר יהיה למצוא תובנות רוחניות על טבע הדברים.

ישנם כמה דימויים בסיסיים המשמשים אותי בתהליך העבודה. ההר והנהר, הר הגעש, תחתית האגם, המסדרון ועוד. הדימויים השונים לקוחים בעיקר מהטבע. אנחנו כולנו חלק מהטבע אך לפעמים איננו מרגישים זאת בשל התרבות שניתקה אותנו מהחיבור הטבעי הבסיסי הזה. כשאנו מחפשים את החיבור לעצמנו אנחנו מחפשים את הטבע שלנו, ואין לנו ברירה אלא להתחבר אל הטבע מחדש. החיבור לטבע גורם לנו להרגיש את רוח האלוהים השוכנת בתוך כל דבר שקיים על פני האדמה. דרך הדימויים הפשוטים מהטבע אנחנו לומדים להכיר את עצמנו. בהמשך הספר ארחיב לגבי דרך העבודה עם הדימויים השונים אשר רובם לקוחים מהטבע ואסביר את הסמליות שלהם בעולם הפנימי.

כפי שכתב לאמה אנגריקה גובינדה: [1]

עם התקדמות המדע העולם שלנו הפך למנוכר. האדם מרגיש מבודד בקוסמוס מפני שהוא אינו מעורב עוד בטבע ומשום שהוא איבד את ההזדהות הרגשית הלא מודעת עם הטבע. הרעם איננו עוד הקול של האל הכועס והברק איננו הנקמה שלו. שום נהר לא מכיל רוח ולשום עץ אין את עקרון החיים שקיים גם באדם. שום נחש איננו מסמל חוכמה ושום מערה על הר איננה הבית של השטן הגדול. הקשר עם הטבע נעלם ויחד עם זה הלכה האנרגיה האמוציונלית העמוקה שהקשר הסמלי הזה סיפק. האובדן הענק הזה מצא פיצוי בסמלים המופיעים בחלומות שלנו. לצערנו הם מביעים את התוכן שלהם בשפת הטבע, תוכן שנהיה זר ולא מובן עבורנו, והמשימה שלנו היא למצוא איך לתרגם את הסמלים למילים הגיוניות ובמושגים התואמים את השפה המודרנית.

לאמה אנגריקה גובינדה היה משורר, אמן, פילוסוף והוגה דעות בעל השפעה. הוא נולד במקור בגרמניה ונודע כמי שהביא את הבודהיזם ואת חוכמת המזרח לתרבות המערבית. הוא אמר שאותם הכוחות המארגנים שיצרו את הטבע בכל צורותיו הם האחראים למבנה הנשמה שלנו וליכולת שלנו לחשוב. כמו כן הוא אמר שסמלים הם מצד אחד הביטוי הפרימיטיבי של הלא מודע ומצד אחר שייכים לחלק הכי גבוה של התודעה שמסוגל לנבא את העתיד.

הדמיון מאפשר לנו את החיבור עם האני הרחב, האלוהי. הוא היכולת היצירתית, וההקשבה פנימה לתוך תוכנו. לעתים אנו חושדים בדמיון, חוששים להשתמש בו פן נתרחק מהמציאות. אפשר להבין זאת, כי גדלנו במציאות מצומצמת ומצמצמת עם חוקים נוקשים שנותנים לנו להרגיש כמו בורג קטן בתוך מכונה ענקית שאין לנו עליה לא שליטה ולא השפעה. ההדמיה עוזרת לנו לגלות שאנחנו יצורים אלוהיים המסוגלים ליצור את המציאות שלנו. יצורים בעלי כושר בחירה, בעלי אפשרויות יצירתיות אינסופיות.

זהו סיפור של אהבה, של הרפתקה, של סבל, של ספק, של חיפושים, של אכזבות ושל תקווה, שהוא בעצם סיפורו של האדם במסעו על פני כוכב הלכת שלנו. אינני באה לשכנע אלא לספר. מי שיקרא את הדברים ימצא אולי דרך לשפר את חייו, ייטול מתוך הדברים את מה שטוב עבורו. מטפלים יוכלו למצוא בספר הדרכה מעשית לעבודה עם כלי הדמיון המודרך.

דרכי הטיפול בבני האדם רבות ורב־גוניות. בחרתי לעבוד בשיטת ההדמיה. אני רוצה לספר על המפגש עם בני אדם ועל המפגש עם המופלא, עם הדבר שאכנה אותו "אלוהי". זה הנמצא מעבר ליומיום, שהוא התמצית, הגרעין המצוי בכל אדם. במהלך עבודתי גיליתי שאפשר להיות איתו בקשר וכי יצירת הקשר הזה משנה את החיים לחלוטין. ההדמיה מאפשרת את מצב המודעות האחר שבו הקשר הזה מתרחש. כל אחד מאיתנו הוא חלק ממשהו גדול, חלק מכל הידע האנושי, חלק מן מהיקום. בכל פעם מחדש אני נוכחת לדעת, להפתעתי, עד כמה בלתי מהימן הוא הידע שמעבירים אלינו החושים על אודות המציאות. אנחנו מתבוננים בעולם ולא חדלים לצמצם את עצמנו. תחושת המלכודת שאנחנו שרויים בה קשורה להזדהותנו עם הגוף הפגיע והשברירי שלנו. ההזדהות הזו גורמת לנו לחפש ביטחון וּודאות אשלייתיים. אנחנו נוטים להגביל את עצמנו, לתחום את עצמנו בתוך גבולות הזמן והמרחב, עד כדי הכחשה של הטבע הבסיסי האלוהי הגנוז בתוכנו. בדרך כלל איננו שמים לב ששקענו בים השכחה ובערפל האשליה.

מה אמיתי ומהי אשליה? אנחנו נוטים לחשוב שהמציאות הנקלטת בחושים היא אמיתית ושחלומות הם אשליה, אך למעשה החלומות הן תזכורת למציאות רחבה יותר שאינה נגישה לנו בחיינו הרגילים. החלומות הם השפה של הנפש. הם מאפשרים לנו לראות חוקיות אחרת ביקום, למשל, בחלומות אנחנו יכולים לצעוק מבלי שאף מילה נשמעת, או לרוץ ולגמוא מרחקים, אף שאנחנו שוכבים במיטה. הם מאפשרים לנו להגיע למקומות חדשים שאפילו לא הכרנו. בחלומות אין הפרדה בין הזמנים. גם העבר מתרחש בהווה. אם אדם מעריך את חלומותיו, דמיונותיו ורגשותיו הוא יכול לקבל את עצמו ואת המציאות כשלמה יותר. העבודה עם הדמיון מאפשרת לאדם לקרוא את המפה הפנימית שלו, דרכה הוא יוכל להבין טוב יותר את עצמו ולשלוט טוב יותר על מסלול חייו. הצעד הראשון לשינוי הוא מודעות. החלימה המודעת מאפשרת לנו לערוך שינויים במבנה התודעה שלנו, שישפיעו לאחר מכן גם על המציאות היומיומית. ביכולתנו לחוות בדמיון מצבי חיים באופן חי וצבעוני לא פחות מאשר במציאות הערה, וכשהאורגניזם חווה בדמיון הוא מפרש את החוויות כאילו התרחשו במציאות, וזה הופך אותן לזיכרון של התנסות אמיתית. חוויה מתקנת מאפשרת דרכים נוספות ובחירה בין אפשרויות שהיו נסתרות עד כה.

בהודו, כאשר רוצים לאלף פיל, קושרים אותו בהיותו עדיין גור לגזע של עץ. כל יום למשך שעות אחדות. משום כך, כאשר הפיל גדל, אפשר לקשור אותו לשיח בביטחון גמור שהוא לא יזוז משם. הפיל ימשיך לחשוב שהוא כלוא אף שבצעד אחד בכוחו לרמוס את השיח וללכת. בדומה לכך, האדם מצמצם את האפשרויות שלו, עד שהוא נפגש פתאום עם האינסופי, עם הלא מוגבל, ומגלה את האפשרות לבחור. כעת הוא יכול לצעוד צעד אמיץ לעבר החופש. לא תמיד אנחנו משתמשים בזכות הזאת שניתנה לנו כבני אנוש, לבחור בשחרור עצמי. לעתים אנו בוחרים, כמו הפיל, להמשיך בדרך המוכרת לנו, הדרך הבטוחה.

במפגשי ההדמיה מגיעים המטופלים שלי למצב מודעות אחר, ASC (Altered States of Consciousness), דרך הרפיה עמוקה. הם משתמשים בשפה של סמלים, שפת הלא מודע. יתרונה הבולט של שפה זו היא היותה נטולת שיפוטיות, כי למי אכפת אם הנהר זורם מהר או לאט, או אם גזע העץ רחב או דק, אם האדמה יבשה או בוצית. הדברים הם כמות שהם, ואפשר לתאר אותם ככאלה, ולאחר מכן, בדרך אסוציאטיבית, אפשר לקשר אותם לחיים הרגשיים וכך להגביר את המודעות. הייחודיות של הדרך שפיתחתי קשורה לעבודה עם כמה סמלים שקשורים לעולמות הנפשיים של המטופל, והבנתם דרך הטכניקה האסוציאטיבית. תוך כדי התהליך שותפים המטופלים באבחון מצבם הפנימי ובמציאת דרכים אלטרנטיביות, החורגות מן ההרגל. אני מעודדת אותם להיות מעורבים בתהליך ולהגיע בעצמם לתובנות לגבי הבעיות המטרידות אותם ולגבי הפתרונות האפשריים.

ברצוני לצטט אמרות של אנשי מדע אשר התייחסו לחשיבותו של הדמיון:

אלברט איינשטיין אמר: "הדמיון חשוב יותר מהידע".

פסקל אמר: "יש סיבות שההיגיון לא מכיר".

התעוזה להשתמש בדמיון היא זו שמאפשרת לאיש המדע לחדור לסודות היקום, לגלות הבנות הנסתרות מן ההיגיון. אם נסתכל על הטבע במבט פתוח, כחוקרים, כתיאולוגים או כאמנים, נבחין איך לכל דגם יש ייחוד, נתפלא על כוח ההמצאה שיצר כל זאת, על החוכמה הגדולה הנסתרת.

על כך כתב למה אנגריקה גובינדה:[2]

החיים הם יצירה מדהימה, והדמיון מאפשר לנו להרחיב את לבנו נוכח היופי, המקוריות והיצירתיות של הבריאה המתחדשת כל הזמן. אלו שעשו כך זכורים כמעוררי ההשראה של האנושות. דרך כוחה של ההדמיה הפעילה שלהם הם שינו את נקודת המבט שלנו.

יונג מציין שבלי המשחק בפנטזיה שום יצירה אמנותית לא יכולה להיווצר. הוא מציין שלדימויים יש חיים משלהם ושהאירועים הסימבוליים מתפתחים לפי לוגיקה ייחודית משל עצמם. האדם חשב בדימויים הרבה לפני שהתחיל להשתמש במילים. הדמיון הוא כגשר בין החשיבה המודעת שלנו לבין ביטוי צבעוני וחזותי המחובר ישירות לתחושות ורגשות.

דמיון הוא חלק מהמציאות, התנסות שיש לה זכות קיום בפני עצמה. התנסות שמהווה גשר בין המחשבות המודעות לבין צורת ביטוי פרימיטיבית, צבעונית וציורית יותר המחוברת ישירות לעולם הרגשי. הדמיון הוא הכלי הנושא את הסמלים, שהם השפה של הלא מודע.

יעקב ברונובסקי[3] מתייחס לדמיון כיכולת לעבוד עם דימויים וסמלים. הוא רואה את הדמיון כמתנה שהופכת אותנו לאנושיים ומבדילה בין בני האדם לבין בעלי החיים. "אנחנו מתים אלפי מיתות וזה המחיר שאנחנו משלמים על זה שאנחנו חיים אלפי חיים", הוא כותב. כשברונובסקי מדבר על כך שאנחנו "חיים הרבה חיים" הוא מתייחס לכך שאיננו חיים רק את החיים היומיומיים שלנו אלא מסוגלים גם להחיות בדמיון אירועים נוספים ולחוות אותם באופן חי באותה מידה שבה אנו חווים אירועים ממשיים.

פרופסור סלמה פרייברג[4] היא פסיכואנליטיקאית שהתמחתה בפסיכולוגיה של הילד. היא מתייחסת לחשיבות של הדמיון אצל ילדים. "דרך הפנטזיה ילדים יכולים להתמודד עם הפחדים שלהם ולפתור את הבעיות שהחברה התובענית מעמידה בפניהם". התנסיתי וראיתי בעצמי כיצד חלימה מודעת היא כלי נפלא לעבודה גם עם ילדים.

בחלימה מודעת אנחנו מקבלים רמזים בשפה סימבולית שמובילים אותנו לנבכי נשמתנו, לזכרונות אבודים שנשכחו ובצורה מוסווית ממשיכים לפעול ולהשפיע על חיינו העכשוויים. כשאנחנו מעלים זכרונות נשכחים אלו אנחנו יכולים להבין דברים שקורים לנו היום ושלא ידענו את מקורם. כמו כן אנחנו יכולים אף לשנות, לתקן ולרפא מצבים טראומטיים שלא מצאנו להם פתרון בעבר. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו למצוא פתרון לבעיה בתוך הדמיון, הפתרון שמצאנו יהיה נגיש עבורנו גם במצבי ערות, ויאפשר לנו לבחור בחִירות שלא היו אפשריות קודם לכן כי היינו מקובעים בפתרון היחיד שהכרנו.

חלימה מודעת מאפשרת כניסה למצב מודעות אחר. במצב המודעות היומיומי שלנו המוח עובד בגלי בטא. זהו מצב מודעות שמאפשר לנו לעמוד במשימות החיים, למצוא פתרונות מהירים לדרישות של החיים השוטפים, לדעת מתי לעבור את הכביש, איך לענות לשאלה שנשאלה, איך להפעיל את המחשב ועוד. החשיבה הרגילה איננה יעילה כשאנחנו שואלים שאלות גדולות כמו: מה הייעוד שלנו? מהי המציאות?

ישנם מצבי מודעות אחרים שבהם המוח עובד בתדר נמוך יותר – בגלי אלפא או תטא. במצבים אלה החוקים של הזמן והמרחב משתנים והשפה הופכת להיות סימבולית. זוהי שפת הלא מודע. אפשר להגיע למצב זה במדיטציה, בהרפיה או בהיפנוזה. לעתים אנחנו נכנסים למצב זה באופן ספונטני, למשל לפני השינה. בעבודת ההדמיה אנו נכנסים למצב מודעות אחר בכוונה תחילה, ומעלים את התובנות משם. המטרה היא לעזור למטופלים להשיג אינטגרציה בין המודע ללא מודע כדי להגיע לחיים רגשיים מאוזנים ועשירים ולהתמודד בצורה טובה יותר עם הסביבה. ההרפיה עוזרת להגיע למצב של מודעות אחרת. בלא מודע מאוכסנים כל הזכרונות וכל הידע, וכשיוצרים איתו קשר הוא מעביר אותם למודע.

ישנו קשר עמוק בין מצבי תודעה אחרים ובין סימבוליזם. מצבי תודעה אחרים נדרשים כדי לעקוף את האגו השולט במצבי תודעה ערים. החלק החשוב הוא הפירוש של הסמלים אשר דורש מודעות עצמִית, דמיון ואינטואיציה.

את האינטגרציה בין מצבי המודעות השונים אפשר לקשר גם לאינטגרציה בין שני חלקי המוח. לכל צד במוח ישנם מאפיינים שונים. האונה הימנית מתמחה בזיהוי התמונה הכללית מתוך החלקים, חושבת במקביל (parallel thinking), יוצרת אסוציאציות, מזהה מילים כצלילים ודימויים חזותיים ללא משמעות פונטית, מגיבה לחושים בצורה ישירה, קשורה לביטוי רגשי, ליכולת הוויזואלית או המוזיקלית ולאינטואיציה כסגנון חשיבה. לעומתה האונה השמאלית מנתחת את הפרטים אך מתקשה לראות את החיבורים, עובדת באופן ליניארי ורציף, מתבטאת בעיקר באופן מילולי, פותרת בעיות שלב אחר שלב, מגיבה לחושים רק לאחר שהם מתורגמים למילים ולכן מאבדת הרבה מהערך הרגשי. היא אחראית בעיקר על דיבור, כתיבה, קריאה וזיכרון מילולי. היא משתמשת בהיגיון כסגנון חשיבה עיקרי.

ד"ר ג'יל בולטה טיילור[5] היא חוקרת מוח אשר סיפורה ממחיש את ההבדל בין שני חלקי המוח. היא עברה אירוע מוחי שהיווה עבורה חוויה מרתקת כחוקרת והתנסות רוחנית כאדם. כלי דם התפוצץ באונה השמאלית של מוחה. "במהלכן של ארבע שעות צפיתי במוחי מאבד לחלוטין את יכולתו לעבד כל סוג של מידע. בבוקר של שטף הדם לא יכולתי ללכת, לדבר, לקרוא, לכתוב או להיזכר במשהו שקשור בחיי. הפכתי לתינוקת בגוף של אישה", היא מספרת. היא מתארת בציוריות כיצד חשה כאשר הייתה "משוחררת" מהאונה השמאלית שלה. הדברים הפכו לרצף אחד גדול של ישויות ותחושות. נדרשו לה 45 דקות כדי להתקשר למקום העבודה שלה מפני שהאותיות על כרטיס הביקור ומקשי הטלפון התערבלו עם הרקע. היא התבוננה בידיה והם נדמו לה כטפרים של בעל חיים פרימיטיבי. היא הביטה על גופה וחשבה, "הו, אני יצור שנראה מוזר". בשלב כלשהו נפלה על הקיר וראתה שאינה יכולה להבחין עוד בגבולות הגוף שלה: "המולקולות של הגוף התערבלו עם האטומים של הקיר". היא מתארת רגעים אלו כרגעים קסומים.

בולטה טיילור מסבירה שקליפות המוח שונות זו מזו ומעבדות מידע באופן שונה. היא מלמדת שהאונה הימנית עוסקת ברגע ההווה, בכאן ובעכשיו. האונה הימנית חושבת בתמונות ולומדת מתוך תנועות הגוף ומערכות החישה. כך בולטה טיילור חשה מיד לאחר האירוע המוחי: "ואז היא (האונה הימנית) התפוצצה לקולאז' עצום של איך נראה רגע ההווה. איך הרגע הזה מריח ואיזה טעם יש לו, איך הוא מרגיש ואיך הוא נשמע. אני ישות אנרגטית המחוברת לאנרגיה שסובבת אותי דרך ההכרה של אונת המוח הימנית שלי. אנחנו ישויות אנרגטיות המחוברות זו לזו דרך ההכרה של אונת המוח הימנית שלנו הרואה אותנו כמשפחה אנושית אחת. וממש כאן, ממש עכשיו, כולנו אחים ואחיות על הכוכב הזה, שנמצאים כאן כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. וברגע הזה אנחנו מושלמים. אנחנו שלמים. ואנחנו יפים", היא משתפת.

בולטה טיילור מתארת את האונה השמאלית כך:

המוח השמאלי שלי הוא הכלי שמשמש אותי לתקשורת עם העולם החיצוני. כשם שהמוח הימני שלי חושב בקולאז'ים של תמונות, המוח השמאלי שלי חושב בשפה ומדבר אלי בקביעות. באמצעות פטפוט המוח, הוא לא רק מעדכן אותי במה שקורה בחיי, אלא גם מציג את זהותי. דרך היכולת של מרכז השפה של המוח השמאלי שלי לומר "הנני" אני נעשית ישות עצמאית, נפרדת מהזרם הנצחי. בתור שכזו אני נעשית יחידה, מוצקה, נפרדת מהשלם.

בולטה טיילור גילתה שאפשר לבחור לחזור אל תחושת האחדות בעזרת הפעלת האונה הימנית באופן מודע. החלימה המודעת היא אמצעי המאפשר לנו לחבר בין שתי האונות של המוח ובין שני מצבי התודעה.

על חשיבות האינטגרציה בין שני חלקי המוח כותב גובינדה:[6]

אם האינטואיציה לא מוצאת ביטוי מוחשי במחשבות שלנו היא איננה משפיעה באמת על חיינו משום ששום כוח אינו יכול לפעול אלא אם כן הוא מעוצב ומכוון. לעומת זאת, אמיתות אשר התפתחו רק במישור האינטלקטואלי צריכות להיות מאושרות ומומחשות על ידי חוויה ישירה כדי לדעת אם יש להן כוח ליצור תמורה בחיינו ובהווייתנו העמוקה. מי שחיים רק במחשבותיהם הופכים לסוהרים של מחשבותיהם, כמו שמי שחיים רק באינטואיציה מעורפלת הופכים לסוהרים של הרגשות והתחושות של עצמם. לעומת זאת, אלו אשר יוצרים הרמוניה בין המחשבה לאינטואיציה מקבלים את הטוב משניהם כאחד.

גם במסורת היהודית יש התייחסות לשילוב בין השכל הרציונלי לבין הדמיון. הרב קוק כותב על כך ב"אורות הנבואה":[7]

הדמיון והשכל, אף על פי שהם נראים כשני דברים נפרדים זה מזה, ולפעמים, והן רבות מאוד, גם כן מתנגדים מאוד זה לזה, הם בכל זה חזיון אחד וענין אחד. הצד הרוחני הפנימי שבאדם, מתחיל את פעולתו החיונית של הרעיון בהתחלתו בדמיון, ואחר כך הדבר הולך ומתברר, עד שהוא מתעלה בפעלו זה עצמו עד למרום השכל, ונמצא שאין השכל אלא הפרי המבוכר שגרעינו התחיל להיות צומח בדמיון.

אפשר לראות את המוח כמחשב שבתוכנו. הוא לא זה שמכתיב לנו את דרכי החשיבה שלנו אלא אנו אלה שמכתיבים לו. אנחנו מתכנתים את המוח שלנו ביודעין ושלא ביודעין. להתייחס אל המוח כאיבר הקובע עבורנו את ההתנהגות זה כמו לאפשר למחשב לשלוט על חיינו.

למחשבה יש כוח רב. "כמעט כל דבר שאנחנו עושים וששווה לעשותו נעשה קודם בעין הדמיון", כותב ברונובסקי,[8] בדומה לפתגם: סוף מעשה במחשבה תחילה.

מחשבות יוצרות חומרים ושינויים גופניים. המחשבה אחראית על הכימיה של המוח ועל יצירת חיבורים בין תאי עצב. פסקואל ליאונה, חוקר מוח ספרדי, טען שדרושה עבודה איטית וקבועה שתיצור חיבורים חדשים במוח.[9] הוא הוכיח בניסויו שמחשבה יכולה לשנות את המבנה החומרי של המוח. ב־1894 רמון אי קארואל טען שהמוח גמיש וניתן לעיצוב ולשיפור בעזרת תרגול מחשבתי מכוון. ב־1904 הוא טען שמחשבות שחוזרים עליהן באימון מנטאלי בהכרח מחזקות את הקשרים העצביים הקיימים וכי נוצרים בעקבות האימון קשרים חדשים. אנו יכולים לשנות את מוחנו בעזרת הדמיון משום שמנקודת המבט של מדעי המוח אין הבדל בין דימוי של פעולה וביצוע של אותה הפעולה. כשאנשים עוצמים עיניים ומדמים עצם פשוט, קליפת המוח החזותית הראשונית נכנסת לפעולה ממש כאילו ראה הנבדק את העצם בעיניו. בסריקות מוח מתברר שבין בשעת מעשה ובין בשעת דמיון, רוב החלקים המופעלים במוחנו הם אותם החלקים.

גם המערכת החיסונית שלנו היא מערכת חיה המקשיבה למחשבות שלנו. אנחנו יכולים להחליש אותה עם מחשבות שליליות ולחזק אותה עם מחשבות חיוביות. לא רק המוח חושב. כל התאים בגופנו חושבים. אחד המטופלים שלי, שריפא את עצמו מסרטן (ראו המקרה של שלום בפרק ג "עץ החיים"), התחיל לפחד מהכוח של מחשבותיו בעקבות הריפוי. הוא חשב: "אם המחשבות כל כך חזקות אני מפחד לחשוב מחשבות רעות שישפיעו עלי ויחזירו את המחלה". זכותנו להרגיש לפעמים רע ולחשוב מחשבות רעות, אולם יש להתייחס לכך כאל חלק מהשלם, כמו שהלילה והיום משלימים זה את זה, כך גם עצב ושמחה. הסיפור הבא ממחיש זאת:[10]

סיפור זן עתיק מהזמן שבו אלוהים התהלך על האדמה

איכר פנה לאלוהים ואמר: אמנם אתה אלוהים ובראת את כל העולם, אבל דבר אחד אני יכול להגיד לך, שאתה לא מבין כלום בחקלאות.

שאל אותו אלוהים: מה אתה מציע?

ענה האיכר: תן לי שנה. בשנה הזאת תמלא את הבקשות שלי ותראה שלא יהיה יותר רעב בעולם.

אלוהים הסכים.

האיכר ביקש גשם במידה הנכונה ובזמן הנכון, ושמש במידה הנכונה ובזמן הנכון. הוא נמנע מלבקש רוחות, ברקים וברד וכל דבר שיכול להזיק. החיטה גדלה והייתה ירוקה ויפהפייה.

בא האיכר לאלוהים ואמר: אתה רואה איזה יופי? לא יהיה רעב, האנשים לא יצטרכו לעבוד 10 שנים. הגיע הזמן לקצור. האיכר קצר את החיטה, והנה זה פלא, גרעיני החיטה היו ריקים. שאל האיכר את אלוהים: מה לא בסדר? מה לא הלך פה?

אמר אלוהים: "אנחנו הופכים לעשירים דרך סערות, ברקים, רעמים ועצב, כמו גם דרך שמחה ואושר. מפני שלא היה אתגר, לא היה קונפליקט, לא היה חיכוך ונמנעת מכל הרע, החיטה נשארה אימפוטנטית. צריך מידה של קושי וחיכוך. מאבק קטן הוא הכרחי. נחוצות הסערות והברקים. הם אלו המנערים את הנשמה שבתוך החיטה. אם אתה לומד ומבין שהכול קיים והכול נחוץ אתה מקבל את הכול בשמחה ובטבעיות. זה לא שלא יהיה עצב, אבל אתה תבין שהוא נחוץ באותה המידה שבה האושר נחוץ. אם הכול היה טוב כמו שביקשת זה היה כמו לכתוב על לוח לבן בגיר לבן. אף אחד לא היה מסוגל לקרוא את הכתוב".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החופש לחלום”