הגורם הבלתי סביר

פרולוג:
פגישה עם אלוהים

כמעט פיספסתי את התחנה. מזל שהתעוררתי. מרוב מהירות שכחתי לקחת את המעיל, זה שקיפלתי וישנתי עליו ברכבת.

מרץ. אחת־עשרה בלילה, קור אימים בחוץ. הכול סגור. עדיין לבוש בגדי עבודה, חולצת פולו ארוכה ומתחתיה חולצה קצרה, אבל הקור… כלב לא היה בחוץ. רק מרחק הליכה קצר לחדר, משהו כמו עשר דקות ברגל. כולי קפוא, לא יכול לזוז.

אמרתי לעצמי שאם יהיה משהו פתוח, אני אכנס לשתות איזה תה חם. זה יחמם אותי עד החדר. בסוף מצאתי בר קטן פתוח. זה שתמיד פתוח, בצד השני של התחנה, משמאל. היו רק כמה אנשים, אולי שלושה. ישבו על כיסאות גבוהים מול הברמן. מקום מעפן. קטן ואפל. לפחות השמיעו שיר שאני אוהב, ‘כרטיס לגן עדן’ של הדייר סטרייטס. התיישבתי מול הברמן וביקשתי תה.

‘אני יכול לעשות לך מים חמים עם נענע, אין לי שקיות תה,’ הסתכל עלי כאילו הייתי איזה חייזר. ‘זה בר יין.’ חתיכת אנטיפת. אמרתי לו טוב, שיהיה. העיקר שמשהו יחמם אותי. אף פעם אני לא שותה מים חמים עם נענע. זה לא תה. אולי של כל הפלצנים ששותים מים ירוקים עם עלים, אבל זה לא תה. סתם חרטא.

ואללה, האנטיפת הביא לי ספל! עם מים חמים והרבה נענע. שפכתי לתוכו שתי שקיות סוכר. האדים של התה חיממו לי את הפנים והידיים התחממו על הספל. מצבי השתפר. ה’תה’ היה לגמרי לא רע.

לצדי, מצד ימין, ישב אדם לבוש מעיל צמר שחור עם צווארון מורם שכיסה את עורפו. הוא נראה לי מה זה מוכר, פנים מוכרות. נראה כמו אמן או אולי איזה מרצה שהיה לי באוניברסיטה. זָקָן לבן מכובד, שיער לבן ארוך מסורק לאחור, חפרתי בראש מאיפה אני מכיר אותו. זה על קצה הלשון. לא, לא זוכר.

‘בסוף זה יצליח לך,’ שמעתי קול מכיוון האיש המוכר. קול נמוך, נעים, קול רדיופוני. הסתובבתי אליו. הוא לא דיבר, גם לא הסתובב אלי. אולי הוא לא דיבר? אולי זה סתם היה נדמה לי? משהו בפנים היה כל כך מוכר. הוא לא היה איזה סבא זקן, הפנים שלו היו… צעירות, מפוסלות. שפתיים עבות בשרניות, אף מרשים, מעט מחודד, עיניים גדולות, ערניות ומעליהן גבות מעוגלות שחורות שהבליטו עוד יותר את השיער והזקן הלבן. בטח איזה אמן. חזרתי לשתות מהתה. רק לרגע הזזתי את העיניים וכשהסתכלתי שוב ימינה הזקן כבר לא היה שם.

‘הוא הלך?’ שאלתי את האנטיפת. ‘מי הלך?’ ענה בשאלה. ‘זה, האיש הזקן שישב פה.’ האנטיפת הביט בי הפעם כמי שראה חייזר מטורלל. ‘איזה זקן?’

בסוף זה הגיע, הזיכרון. כמו וילון שנפתח, נזכרתי מאיפה הפנים הללו. ההוא מהקפלה הסיסטינית, מהציור של מיכלאנג׳לו. היד שנשלחת, האצבע שאף פעם לא נוגעת באצבעו של אדם… אני פגשתי את אלוהים. בסוף זה יצליח לי, ככה הוא אמר. בסוף אני אראה להם. לכל הפלצנים, כל אלה שמתפקעים מערך עצמם. אני הוא זה שיודע. הם, לא יודעים כלום.