החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הגן הכימי 2 – קדחת

מאת:
מאנגלית: נעה שביט | הוצאה: | 2013 | 256 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

כשהעולם מתפרק והחיים כה קצרים, האם החופש אכן יקר מכול? רַיין וגבריאל, אהובה החשאי, הצליחו אמנם לברוח מאחוזת־הניסויים המפוארת של ווֹהן, המדען המרושע שמנסה למצוא תרופה נגד נגיף קטלני בדרכים אכזריות, אך העולם שהם פוגשים בחוץ מאיים לא פחות. הם מגיעים ללונה־פארק עתיק שהפך למחנה־שעשועים סגור, ובו נערות צעירות מספקות את צורכיהם של גברים תובעניים. כדי להפיג את ייאושן הן מסוממות דרך קבע. כאשר ריין מבינה לאן הם נקלעו היא נחושה לברוח גם משם, ולהמשיך במסע למציאת אחיה התאום רוואן, השריד היחיד שנותר ממשפחתה, אחרי שהוריהם, שגם הם חיפשו תרופה לנגיף הקטלני, נהרגו כשהמעבדה שלהם התפוצצה. יחד עם ילדתה הקטנה והשברירית של אחת מנערות המחנה, ריין וגבריאל ממשיכים בדרכם למנהטן, כשמכשולים וסכנות מאיימים על חירותם. אך גם כשהם מוצאים מקלט בעיר המתפוררת שהיתה פעם מרכז העולם, מתברר כי ניסוייו המפלצתיים של ווהן ממשיכים לרדוף אחריהם. ריין נקרעת בין אהבתה לגבריאל לכמיהתה ללינדן, בעלה. עתה עליה להחליט האם להילחם על החופש בכל מחיר – גם אם המחיר עלול להיות קשה מנשוא. קדחת הוא חלקה השני של טרילוגיית ‘הגן הכימי’. החלק הראשון, ‘הקמילה’, ראה אור בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-52839
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אנחנו רצים בנעליים ספוגות מים, ריח האוקיינוס דבק בעורנו הקפוא.

אני צוחקת, וגבריאל מביט בי כאילו יצאתי מדעתי, ושנינו קצרי נשימה, אבל אני מצליחה לומר "הצלחנו" מעל שאון סירנות מרוחקות. שחפים חגים מעלינו באדישות. השמש נמסה לתוך האופק ומבעירה אותו באש. אני מסתכלת רגע לאחור ורואה אנשים גוררים את סירת הבריחה שלנו לחוף. הם יצפו למצוא נוסעים, אבל יגלו רק עטיפות ממתקים ריקות שאכלנו מהמלאי של בעל הסירה. נטשנו את הסירה לפני שהגענו לחוף, מגששים למצוא זה את זה במים בנשימה עצורה וממהרים לברוח מהמהומה.

עקבות רגלינו מגיחים מהאוקיינוס כאילו החוף רדוף על ידי רוחות רפאים. זה מוצא חן בעיניי. אנחנו רוחות הרפאים של ארצות ששקעו. היינו חוקרי יבשות בעבר, כשהעולם היה מלא, בחיים אחרים, וכעת חזרנו מהמתים.

אנחנו מגיעים לתלולית סלעים טבעית החוצצת בין החוף לבין העיר ומתמוטטים בצילה. ממקום מרבצנו אנחנו שומעים את האנשים צועקים פקודות זה אל זה.

"כנראה יש להם חיישנים שהפעילו אזעקה כשהתקרבנו לחוף," אני אומרת. הייתי צריכה לחשוד כשגנֵבת הסירה התנהלה בכזאת קלות. טמנתי מספיק מלכודות בביתי כדי לדעת שאנשים אוהבים להגן על מה ששייך להם.

"מה יקרה אם יתפסו אותנו?" שואל גבריאל.

"לא אכפת להם מאיתנו," אני אומרת. "אני מוכנה להתערב שמישהו שילם הרבה כסף כדי שהסירה הזאת תושב לו."

ההורים שלי נהגו לספר על אנשים שלבשו מדים ושמרו על הסדר בעולם. התקשיתי להאמין לסיפורים האלה. איך יכולים מדים לשמור על סדר בעולם כולו? כיום יש רק בלשים פרטיים שהעשירים מעסיקים כדי לאתר רכוש גנוב, ושומרי ראש שמחזיקים את הרעיות כלואות במסיבות פאר. והאספנים, כמובן, שסורקים את הרחובות בחיפוש אחרי בחורות למכירה.

אני צונחת על החול כשפניי מעלה. גבריאל נוטל את ידי הרועדת בשתי ידיו. "יורד לך דם," הוא אומר.

"תראה," אני מטה את ראשי לשמיים. "כבר אפשר לראות את הכוכבים זורחים."

הוא מביט, השמש השוקעת מאירה את פניו, ועיניו נוצצות כפי שמעולם לא ראיתי אותן, אבל הוא עדיין נראה מודאג. החיים באחוזה הפכו אותו לטרוד תמידית. "זה בסדר," אני אומרת ומושכת אותו מטה לצידי. "רק תשכב פה לידי ותסתכל קצת על השמיים."

"יורד לך דם," הוא מתעקש. שפתו התחתונה רועדת.

"אני אשרוד."

הוא חופן את ידי בשתי ידיו. דם זולג במורד זרועותינו בפלגי נחל מוזרים. כנראה נחתכתי מסלע כשזחלנו לחוף. אני מפשילה את שרוולי כדי שהדם לא יהרוס את הסוודר הלבן שסרגה לי דיידרה. חוט הצמר משובץ יהלומים ופנינים – שרידים אחרונים לעושרי כרעיה.

טוב, וגם טבעת הנישואים שלי.

רוח קלה נושבת מהמים ואני נוכחת פתאום כמה קהת תחושה נעשיתי באוויר הקר ובבגדיי הרטובים. אנחנו צריכים למצוא מקום מוגן, אבל איפה? אני מתיישבת וסוקרת את הסביבה. החול והסלעים ממשיכים כמה מטרים נוספים, אבל מעבר להם אני מבחינה בצללי בניינים. משאית יחידה עושה את דרכה בכביש מרוחק, ואני נזכרת שעוד מעט יחשיך והאספנים יתחילו לסרוק את האזור באורות כבויים. זה מקום ציד מושלם בשבילם, לא נראה שיש פה פנסי רחוב, ובסמטאות בין הבניינים בוודאי מסתובבות הרבה בנות מהרובע האדום.

גבריאל מודאג יותר בגלל הדם, כמובן. הוא מנסה לחבוש את ידי בחתיכת אצה, והמלח צורב במגע עם הפצע. אני צריכה רק רגע כדי לעכל את הסביבה, ואז אתחיל לדאוג בשל החתך. אתמול באותה שעה הייתי כלתו של מושל בית. היו לי רעיות אחיות. אחרי מותי הייתי מגיעה לאן שהגיעו הרעיות שמתו לפנַי, שרועה על עגלה במרתף של חמי והוא מעולל לי דברים שרק הוא יודע את פשרם.

אבל עכשיו אני מריחה מלח ושומעת את האוקיינוס. רואה סרטן מטפס במעלה דיונת חול. ועוד דבר. אח שלי, רוֹוֶאן, נמצא אי־שם, ודבר לא עוצר בעדי מלהגיע הביתה אליו.

חשבתי שהחופש יעורר בי התרגשות, וזה קורה, אבל התחושה מלווה גם בפחד. מצעד עיקש של "מה אם" מפלס לו דרך בינות לשמחת התקוות הניתנות להגשמה.

מה אם הוא לא שם?

מה אם משהו ישתבש?

מה אם ווֹהן ימצא אותך?

מה אם…

"מה האורות האלה?" שואל גבריאל. אני מביטה לאן שהוא מצביע ורואה גלגל ענק של אורות מסתובב בעצלתיים באופק.

"בחיים לא ראיתי כזה דבר," אני אומרת.

"טוב, בטח יש שם מישהו. בואי."

הוא מושך אותי לעמידה בידי הפצועה, אבל אני עוצרת בעדו. "אנחנו לא יכולים סתם ככה להתקרב לאורות. אתה לא יודע מה נמצא שם."

"אז מה התוכנית?" הוא שואל.

התוכנית? התוכנית היתה לברוח. והיא בוצעה. ועכשיו התוכנית היא להגיע לאח שלי, מחשבה שניחמה את ליבי בחודשי נישואיי העגומים. הוא כמעט הפך ליציר דמיוני, פנטזיה, והמחשבה שאתאחד עימו במהרה מסחררת את ראשי מאושר.

חשבתי שנצליח לפחות להגיע לחוף יבשים, ובמהלך היום, אבל נגמר לנו הדלק. ואור היום הולך ואוזל במהירות. לא בטוח כאן יותר מאשר בכל מקום אחר, ושם לפחות יש אורות – מוזרים ככל שיהיו, מסתובבים כך במעגל. "בסדר," אני אומרת. "נבדוק מה זה."

חבישת האצות המאולתרת כנראה עצרה את הדימום. היא קשורה בקפידה משעשעת, ובזמן שאנחנו צועדים גבריאל שואל מדוע אני מחייכת. הוא נוטף מים ומכוסה בחול. שערו החום המסורק בדרך כלל פרוע כולו. ובכל זאת הוא מחפש סדר, תוכנית פעולה הגיונית כלשהי. "יהיה בסדר, אתה יודע," אני אומרת לו.

הוא לוחץ את ידי הבריאה.

עכשיו ינואר, ורוח עזה מעיפה חול ומבדרת את שערי הספוג. הרחובות מלאים זבל, ומשהו מרשרש בתלולית אשפה. פנס רחוב יחיד נדלק בהבהוב. גבריאל כורך את זרועו סביבי ואני תוהה את מי משנינו הוא מנסה לנחם, אבל גם אני מרגישה פחד מתעורר בבטני.

ומה אם תופיע בכביש החשוך מסחרית אפורה?

אין בתים בסביבה, רק בניין לבֵנים שאולי שימש תחנת כיבוי אש לפני מחצית המאה, וחלונותיו שבורים וחסומים בקרשים, וכמה צורות מתפוררות שאינני מצליחה לזהות באפלולית. נדמה לי שאני רואה דברים זזים בסמטאות.

"הכול נראה כל כך נטוש," אומר גבריאל.

"מוזר, נכון?" אני אומרת. "המדענים היו כל כך נחושים לרפא אותנו, וכשהתחלנו כולנו למות הם פשוט נטשו אותנו להירקב כאן, וגם את העולם מסביבנו."

גבריאל עושה פרצוף שניתן לפרש כגועל או רחמים. הוא בילה את רוב חייו באחוזה, שם אולי היה משרת, אבל לפחות הכול היה בנוי היטב, נקי ומוגן יחסית. כל עוד לא הגעת למרתף, כמובן. העולם החרב הזה בטח מזעזע אותו.

עיגול האורות באופק מוקף במוזיקה מוזרה, משהו חלול וקשה שמעמיד פנים עליזות. "אולי עדיף שנחזור," אומר גבריאל כשאנחנו מגיעים לגדר התיל מסביב. מצידה השני של הגדר אני רואה אוהלים מוארים באור נרות.

"נחזור לאן?" אני אומרת, רועדת כל כך שהמילים בקושי בוקעות משפתיי.

גבריאל פוצה את פיו לדבר, אבל מילותיו אובדות בצעקה שלי, מפני שמישהו תופס בזרועי ומושך אותי דרך פתח בגדר.

המחשבה היחידה שעולה לי בראש היא לא עוד פעם, לא ככה, ואז הפצע שלי מתחיל לדמם שוב והאגרוף שלי כואב מפני שהרבצתי למישהו. אני עדיין מרביצה כשגבריאל מושך אותי משם ואנחנו מנסים לברוח, אבל הם רבים מדי. דמויות נוספות מגיחות מהאוהלים ותופסות בזרועותינו, ידינו, רגלינו ואפילו בגרוני. אני מרגישה עור נאסף מתחת לציפורניי וגולגולת של מישהו מתנגשת בשלי ויש לי סחרחורת, אבל כוח עליון כלשהו מניע אותי להמשיך להתגונן באלימות. גבריאל קורא בשמי, אומר לי להילחם, אבל זה לא עוזר. אנחנו נגררים אל עיגול האורות המסתובב. אישה זקנה עומדת שם וצוחקת, והמוזיקה לא מפסיקה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הגן הכימי 2 – קדחת”