החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החוחית

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2015-03 | 842 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

תיאו דקר, נער בן 13, מבקר עם אימו בתערוכה במוזיאון המטרופוליטן בניו־יורק. לפתע מחריד את המקום פיצוץ עז. תיאו ניצל באורח נס ממוות, אך מכל בחינה אחרת – חייו מתנפצים לרסיסים. ללא כל שארי בשר בעיר, הוא מופנה על ידי רשויות הרווחה למגורים זמניים בביתו של אחד מחבריו. אלא שהבית מנוכר, ודומה שכל מכריו האחרים מהלכים סביבו נבוכים, מתקשים למצוא דרך אל ליבו. תיאו כורע תחת נטל געגועיו המייסרים לאימו ונצמד לדבר שמזכיר לו אותה יותר מכול: ציור קטן ורב קסם של חוחית שהוצג בתערוכה.
שנות התבגרותו עוברות עליו בחיפוש מתמיד, לעיתים נואש, אחר משמעות לחייו; הוא חובר לבוריס, נער כריזמטי ופרוע, וּלְהוֹבִּי, סוחר עתיקות טוב לב, ומקפיד להיצמד לאורך כל מסעו הרדוף ברחבי ארצות־הברית של ימינו לקמע שלו: אותו ציור רב קסם, שלימים ממקם אותו במרכזו של מעגל מסוכן ההולך וסוגר עליו.
דונה טארט ('ההיסטוריה הסודית', 'הידיד הקטן') מפליאה לשרטט דמויות בלתי נשכחות, ולטוות מהן סיפור מחשמל העוסק באובדן, בהישרדות, בזהות, בגורל ובמסתורין העמוקים ביותר של האהבה.

החוחית תורגם ליותר מ-30 שפות, ומככב ברשימות רבי־המכר תקופה ארוכה ברציפות.
"'החוחית' הוא ספר על האמנות בכל צורותיה. כבר בעמודיו הראשונים אנו זוכים להיזכר מדוע דונה טארט היא סופרת אהובה כל כך: העלילה נמרצת ומעוררת השתאות, הכתיבה אלגנטית, הדמויות חיות ונושמות, המקום מתואר באופן מושלם, השמחה והעצב מתקיימים בו זמנית, ובסופו, נשארת החוחית תלויה עמוק בליבנו שנשבה בקסמיה." וניטי פייר

מקט: 4-20-53077
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


א.
כשעוד הייתי באמסטרדם, חלמתי על אמא שלי לראשונה זה שנים. הייתי כלוא אז במלון במשך למעלה משבוע וחששתי לטלפן או לצאת. ליבי התערבל ופירפר לשמע כל צליל, ולו התמים ביותר: פעמון המעלית, קרקוש עגלת המיניבר, אפילו פעמוני הכנסיות המדנדנים את השעה, מלון 'דֶה וֶסטֶרטוֹרֶן', כנסיית קרֵייטבֶּרח, צידה האפל של ההמולה, משובץ בתחושה אגדית של יום הדין. בימים ישבתי למרגלות המיטה ונאבקתי לפענח את החדשות בטלוויזיה ההולנדית (זה היה אבוד מאחר שלא הבנתי מילה בהולנדית), וכשהרמתי ידיים התיישבתי ליד החלון ובהיתי בתעלה, לבוש במעיל שְׂער־הגמל שלי שהיה מוטל מעל הבגדים – כי עזבתי את ניו־יורק בחיפזון והדברים שלקחתי לא היו חמים מספיק, אפילו בתוך החדר.
בחוץ רק פעילות ועליצות. זה היה חג המולד, אורות ניצנצו מעל גשרי התעלות בלילה. דאמֶס אֶן הֶרֶן, גברות ואדונים, סמוקי לחיים בצעיפים מתעופפים ברוח הקפואה קירקשו על אבני הריצוף עם עצי אשוח קשורים אל גב האופניים. בשעות אחר הצהריים ניגנה להקת חובבים מזמורי חג שעמדו מתכתיים ושבריריים באוויר החורף.
מגשים מגובבים של שירות חדרים; יותר מדי סיגריות; וודקה פושרת מהדיוטי־פרי. במהלך ימי השתיקה חסרי המנוח למדתי להכיר כל סנטימטר בחדרי כפי שאסיר לומד להכיר את תאו. זה היה הביקור הראשון שלי באמסטרדם. לא ראיתי כמעט את העיר, אבל בחדר עצמו, על יופיו העגמומי הפרוץ לרוח, המקורצף משמש, שררה אווירה חדה של צפון אירופה, דגם של הולנד בזעיר אנפין: סיד ויושר פרוטסטנטי ניצב לצד רהיטי יוקרה מושלמים שהגיעו בספינות סוחר מן המזרח. העברתי פרקי זמן לא סבירים בבחינת ציורי השמן הנתונים במסגרות מוזהבות מעל המכתבה, באחד מהם איכרים גולשים על פני בריכה קפואה ליד כנסייה, באחר סירת מפרש מתנודדת על ים חורפי רוגש: העתקים דקורטיביים, שום דבר מיוחד, אבל בחנתי אותם כאילו הוצפן בהם מפתח כלשהו אל ליבם הנסתר של גדולי הציירים הפלֶמים. בחוץ, גשם מעורב בשלג הקיש על השמשות וניתך על פני התעלה; ולמרות עושרם של בדי הברוקד ורכותו של השטיח, האור החורפי עטה נופך צונן של 1943, מחסור וצנע, תה חלש עם סוכר והירדמות על בטן ריקה.
מדי יום, השכם בבוקר, כשעוד היה חשוך בחוץ, לפני שפקידי הקבלה הנוספים הגיעו והלובי החל להתמלא, ירדתי לקנות עיתונים. אנשי הצוות נעו בקולות מהוסים ובצעדים שקטים, עיניהם החליקו על פניי בצינה כאילו לא באמת ראו אותי, בחור אמריקאי בן עשרים ושבע שאף פעם לא ירד במשך היום; וניסיתי להתנחם במחשבה שמנהל הלילה (חליפה כהה, תספורת קצוצה, משקפי קרן) ככל הנראה יקפיד להרחיק צרות או למנוע מהומה.
ה'הראלד טריביון' לא פירסם דבר על מעלליי, אבל הסיפור מילא את העיתונים ההולנדיים, גושים דחוסים של דפוס זר שריחף בהתגרות ממש על סף השגתי. Onopgeloste moord. Onbekende. עליתי וחזרתי למיטה (בלבוש מלא, כי החדר היה קר כל כך) ופרשתי את העיתונים על השמיכה: תצלומים של ניידות משטרה, סרטים של זירת פשע, אפילו הכיתובים לא היו ניתנים לפענוח, ואם כי לא ציינו את שמי כמדומה, לא היתה כל דרך לדעת אם הם מתארים אותי או נמנעים מלתת מידע לציבור.
החדר. הרדיאטור. Een Amerikaan met een strafblad. מי התעלה בירוק זית.
כיוון שהיה לי קר והייתי חולה, ורוב הזמן לא מצאתי תעסוקה (פרט לבגדים חמים שכחתי להביא גם ספר), נשארתי במיטה רוב היום. היה נדמה לי שהלילה יורד אחר הצהריים. לעיתים קרובות – לקול אוושת העיתונים הפזורים – נרדמתי והקצתי חליפות, ורוב חלומותיי הוכתמו בחרדה הלא־מוגדרת שדיממה גם אל שעות הערוּת: תביעות משפטיות, כבוּדה נפרצת על גבי האספלט ובגדיי מתפזרים לכל רוח ואינספור מסדרונות בשדה התעופה, שרצתי בהם אל עבר מטוסים שידעתי כי לעולם לא אספיק להגיע אליהם.
בגלל החום היו לי המון חלומות מוזרים וחיים במיוחד, התקפי הזעה שבמהלכם השתוללתי מבלי לדעת כמעט אם יום או לילה, אבל בלילה האחרון והנורא ביותר חלמתי על אמא שלי: חלום מהיר, מסתורי, שהותיר בי תחושה של ביקור חטוף ותו לא. נמצאתי בַחנות של הוֹבּי – או ליתר דיוק במין מרחב חלום רדוף, כעין שרטוט של החנות – כשאמא הגיחה פתאום מאחוריי וראיתי את בבואתה במראה. מרוב אושר נתקפתי שיתוק. זו היתה היא עד לפרט האחרון, הסידור המדויק של נמשיה, היא חייכה אלי, יפה יותר ועם זאת לא מבוגרת יותר, שיער שחור ופה נטוי מעלה באופן מוזר, לא חלום כי אם נוכחות שמילאה את החדר כולו: כוח שעומד בפני עצמו, אחרוּת חיה ונושמת. ולמרות רצוני ידעתי שלא אוכל להסתובב, שאם אביט בה ישירות זו תהיה הפרה של חוקי עולמה ועולמי. היא באה אלי בדרך היחידה שיכלה לבוא, ועינינו נפגשו מעבר לזכוכית למשך רגע ארוך ודומם. אבל בדיוק כשהיה נדמה לי שהיא עומדת לדבר – במה שנראה כמו שילוב של שעשוע, חיבה, רוגז – היתמר בינינו אד והתעוררתי.

ב.
הדברים היו מתגלגלים טוב יותר אילו היא המשיכה לחיות. אבל היא מתה בילדותי. ואף שכל מה שקרה לי מאז קרה באשמתי בלבד, בכל זאת, כשאיבדתי אותה איבדתי גם כל ציון דרך שהיה עשוי להוביל אותי אל מקום מאושר יותר, אל חיים מיושבים או נעימים יותר.
מותה, קו ההפרדה: לפני ואחרי. ואם כי עצוב להודות בזה אחרי שנים רבות כל כך, מעולם לא פגשתי איש שכמוה גרם לי להרגיש נאהב. הכול התעורר לחיים במחיצתה. היא הטילה סביבה אור תיאטרלי קסום, כך שלראות כל דבר מבעד לעיניה היה כמו לראות אותו בצבעים בהירים מהרגיל – אני זוכר שאכלתי איתה ארוחת ערב מאוחרת במסעדה איטלקית בווילג', כמה שבועות לפני מותה, ואיך היא אחזה בשרוולי למראה היופי הפתאומי המכאיב־כמעט של עוגת יום הולדת עם נרות דולקים שנישאה בתהלוכה מהמטבח, עיגול אור קטן ורוטט על התקרה השחורה, ואז העוגה הונחה ובערה בקרב משפחה, האירה את פניה של גברת זקנה, חיוכים מכל עבר, מלצרים מתרחקים עם הידיים מאחורי הגב – סתם סעודת יום הולדת שרואים כל הזמן במסעדות יוקרתיות בדאונטאון, ואני בטוח שלא הייתי זוכר אותה אלמלא מתה זמן קצר כל כך לאחר מכן, אבל חשבתי על זה שוב ושוב אחרי מותה וכנראה אחשוב על זה כל חיי: עיגול של אור נרות, תמונה חיה של אושר יומיומי נדוש שאבד כשאיבדתי אותה.
היא היתה גם יפהפייה. זה כמעט שולי, ובכל זאת. כשהגיעה היישר מקנזס לניו־יורק היא דיגמנה במשרה חלקית אבל לא הרגישה בנוח לפני המצלמה ולכן לא הצטיינה בכך. מה שהיה בה לא היתרגם לסרט צילום.
עם זאת היא היתה עצמה בכל השלמות: זן נדיר. איני חושב שאי־פעם פגשתי אדם שדמה לה. היו לה שיער שחור, עור בהיר שהעלה נמשים בקיץ, עיניים בכחול־חרסינה והמון אור בתוכן. ובשיפוע של עצמות לחייה התקיימה מזיגה יוצאת דופן כל כך של השבטי והקֶלטי, שלפעמים אנשים שיערו כי היא איסלנדית. למעשה, מוצאה היה אירי למחצה וצ'רוקי למחצה, מעיירה בקנזס על גבול אוקלהומה; והיא אהבה להצחיק אותי כשכינתה את עצמה "בּוֹקלהומית", אף שהיתה מבריקה ועצבנית ומסוגננת כמו סוס מירוץ. הדמות האקזוטית הזאת מצטיירת למרבה הצער בתמונות כנוקשה ולא סלחנית – נמשיה מאופרים, השיער אסוף בקוקו בעורפה כמו אציל ב'מעשה גֶנז'י' – ומה שלא עובר הוא כל החמימות, העליצות הלא־צפויה שאהבתי בה יותר מכול. השקט הקורן מהתמונות מבהיר עד כמה לא בטחה במצלמות. היא משדרת מין חשדנות נמרית, כמתכוננת להתקפה. אבל בחיים האמיתיים היא לא היתה כזאת. היא נעה במהירות מסחררת, בתנועות פתאומיות וקלילות, תמיד מקננת על שפת הכיסא כמו עוף־בִּיצה גבוה ואלגנטי שעומד להיבהל ולהתעופף. אהבתי את בושם האלגום שהשתמשה בו, חזק ומפתיע, ואהבתי את רשרוש החולצה המעומלנת כשהתכופפה לנשק אותי במצח. ודי היה בצחוק שלה כדי לעורר בי רצון להעיף בו־במקום כל דבר שעשיתי ולצאת איתה לרחוב. לאן שלא הלכה, גברים הביטו בה מזווית העין, לפעמים באופן שהטריד אותי מעט.
היא מתה באשמתי. אנשים תמיד נחפזו מדי להרגיע אותי שלא כך היה. וזה נכון, בסך הכול ילד, מי היה מאמין, תאונה נוראה, מזל מחורבן, זה היה יכול לקרות לכל אחד, זה נכון בהחלט ואני לא מאמין לאף מילה.
זה קרה בניו־יורק, 10 באפריל, לפני ארבע־עשרה שנה (אפילו היד שלי נרתעה מלכתוב את התאריך. נאלצתי לדחוף אותה כדי לכתוב אותו, כדי שהעט ימשיך לזוז על הנייר. זה היה סתם יום רגיל, אבל עכשיו הוא מזדקר מלוח השנה כמו מסמר חלוד).
אם היום היה מתנהל כמתוכנן הוא היה מתפוגג אל הרקיע ללא ציון, נבלע ללא זכר עם יתר כיתה ח'. מה הייתי זוכר ממנו עכשיו? מעט או לא־כלום. אבל כמובן, מרקמו של הבוקר ההוא צלול בזיכרוני יותר מההווה, עד לתחושת הלחות שעמדה באוויר. ירד גשם בלילה, סופה איומה, חנויות הוצפו ושתי תחנות של הרכבת התחתית נסגרו. שנינו עמדנו על השטיח הרמוס מחוץ לבניין הדירות בזמן שהשוער החביב עליה, גולדי, שהעריץ אותה, צעד לאחור במורד רחוב 57 עם היד למעלה ושרק למונית. מכוניות חלפו מאחורי מסכי רסס מלוכלכים; עננים מתפקעים מגשם השתרכו הרחק מעל גורדי השחקים, נשבו ונעו לעבר טלאים של שמיים כחולים צלולים, והרחק מלמטה, ברחוב, מתחת לאדי צינורות־הפליטה, הרוח היתה לחה ורכה כמו אביב.
"אה, הוא מלא, גברתי," קרא גולדי מעל שאגת הרחוב ופינה את הדרך כשמונית הגיחה בהתזה מעבר לפינה וכיבתה את האור שהעיד על זמינותה. הוא היה הזעיר שבשוערים: בחור חיוור, כחוש, נמרץ, פורטוריקני בהיר עור, מתאגרף לשעבר במשקל נוצה. אף כי פניו היו תפוחות משתייה (לפעמים הגיע למשמרת הלילה עם ריח של ג'יי־אנד־בי), הוא בכל זאת היה מגויד ושרירי ומהיר – תמיד מתלוצץ, תמיד בהפסקת סיגריה בפינה, מעביר משקל מרגל לרגל ונושף על ידיו העטויות כפפות לבנות בקור, מספר בדיחות בספרדית וגורם לשוערים האחרים להתפקע.
"את ממהרת מאוד הבוקר?" שאל את אמא שלי. על תג הזיהוי שלו נכתב ברט ד', אבל כולם קראו לו גולדי בגלל שן הזהב שלו, ושם המשפחה, דה אורו, שפירושו "זהב" בספרדית.
"לא, יש לי זמן, הכול בסדר." אבל היא נראתה מותשת וידיה רעדו והיא קשרה מחדש את הצעיף שהותר והתבדר ברוח.
גולדי הבחין בזה כנראה כי הוא העיף לעברי מבט (נדבק בחמקנות לאדנית הבטון שבחזית הבניין, מביט לכל מקום מלבד אליה) שהקרין אי שביעות רצון קלה.
"אתה לא נוסע ברכבת?" אמר לי.
"אה, יש לנו סידורים," אמרה אמא באופן לא משכנע כשהבינה שאיני יודע מה לומר. בדרך כלל לא התייחסתי במיוחד לבגדיה, אבל מה שלבשה בבוקר ההוא (מעיל גשם ארוך לבן, צעיף ורוד דקיק, מוקסינים משובצים בשחור ולבן) צרוב בזיכרוני בעוצמה כזו שכעת קשה לי להיזכר בה בכל צורה אחרת.
הייתי בן שלוש־עשרה. אני שונא להיזכר כמה נבוכים היינו זה מול זה בבוקר האחרון, נוקשים כל כך שאפילו השוער שם לב. בכל הזדמנות אחרת היינו מדברים בחיבה, אבל בבוקר ההוא לא היה לנו הרבה לומר כי השעו אותי מבית־הספר. יום קודם לכן הזמינו אותה למשרד המנהל. היא חזרה הביתה שקטה ורותחת. והנורא מכול היה שאפילו לא ידעתי למה משעים אותי, אם כי הייתי בטוח בשבעים וחמישה אחוז בערך שמר בּימן (בדרכו מהמשרד לחדר המורים) השקיף מחלון המישורת של הקומה השנייה בדיוק ברגע הלא־נכון וראה אותי מעשן בתחומי בית־הספר (או ליתר דיוק ראה אותי עומד עם טום קייבל בזמן שהוא עישן, מה שבבית־הספר שלי נחשב לעבירה זהה פחות או יותר). אמא שנאה עישון. הוריה – שאהבתי לשמוע עליהם סיפורים ושמתו בחוסר הגינות משווע לפני שהזדמן לי להכיר אותם – היו מאמני סוסים נעימי הליכות שנדדו במערב ארצות־הברית וגידלו סוסי מורגן למחייתם: חובבי קוקטיילים וקָנאסטָה נמרצים שנסעו לדרבי של קנטאקי מדי שנה והחזיקו סיגריות בקופסאות כסופות ברחבי הבית. ואז, יום אחד, כשחזרה מהאורוות, סבתי התקפלה פתאום והתחילה להשתעל דם. ומאותו הרגע ועד לסוף שנות נעוריה של אמא היו מכלי חמצן במרפסת הקדמית ותריסים מוגפים בחדר השינה.
אבל – כפי שחששתי, ולא בלי סיבה – הסיגריה של טום היתה רק קצה הקרחון. הסתבכתי בצרות בבית־הספר זה מכבר. הכול החל, או החל להתגלגל כמו כדור שלג, כשאבא שלי ברח ועזב את אמא ואותי כמה חודשים קודם לכן. מעולם לא חיבבנו אותו במיוחד, ושנינו היינו בסך הכול מאושרים יותר בלעדיו, אבל אנשים אחרים נראו המומים ונסערים לנוכח הפתאומיות של נטישתו אותנו (ללא כסף, מזונות או כתובת), והמורים בבית־הספר שלי באַפֶּר־וסט־סייד ריחמו עלי, להוטים כל כך להביע הבנה ותמיכה, עד שנתנו לי – תלמיד מלגה – מיני פטורים מיוחדים ומועדים מאוחרים והזדמנויות שניות ושלישיות: הם שיחררו את החבל במשך חודשים עד שחפרתי לעצמי בור עמוק מאוד.
אז שנינו – אמא ואני – נקראנו לישיבה בבית־הספר. הישיבה עמדה להתקיים רק באחת־עשרה וחצי, אך מאחר שאמא נאלצה לקחת בוקר חופשי עשינו את דרכנו לווסט־סייד בשעה מוקדמת – לארוחת בוקר (ציפיתי גם לשיחה רצינית), וכדי לקנות מתנת יום הולדת למישהי שעבדה איתה. היא היתה ערה עד שתיים וחצי לפנות בוקר, פניה מתוחות באור המחשב הבוהק, כתבה אימיילים וניסתה לפנות את השולחן לקראת הבוקר שהתעתדה להעביר מחוץ למשרד.
"אני לא יודע מה איתך," אמר גולדי לאמא, די בתוקף, "אבל אני אומר, מספיק עם כל האביב והרטיבות הזאת. גשם, גשם—" הוא רעד, הרים צווארון בתנועת פנטומימה ונשא את עיניו השמיימה.
"נדמה לי שאמור להתבהר אחר הצהריים."
"כן, אני יודע, אבל אני כבר מוכן לקיץ." משפשף את ידיו. "אנשים עוזבים את העיר, הם שונאים אותה, מתלוננים על החום, אבל אני – אני ציפור טרופית. כמה שיותר חם יותר טוב. קדימה, לכו על זה!" מוחא כפיים, נסוג על עקביו על פני המדרכה. "חוץ מזה – שאני אגיד לך מה אני הכי אוהב? את השקט שנהיה כאן ביולי – כל הבניינים ריקים ורדומים, אף אחד לא כאן, את מבינה?" מקיש באצבעות, מונית מאיצה הלאה. "זאת החופשה שלי."
"אבל אתה לא נשרף כאן?" אבי המתנשא שנא את זה אצלה – נטייתה לפתח שיחה עם מלצריות, שוערים, הזקנים הגונחים במכבסה לניקוי יבש. "כלומר, בחורף אתה יכול לפחות ללבוש עוד מעיל—"
"תשמעי, את עובדת בדלת בחורף? אז אני אומר לך שנהיה קר. לא משנה כמה מעילים או כובעים את שמה. כשאת עומדת כאן בינואר, פברואר, והרוח נושבת מהנהר? בררר."
מרוגז, מכרסם את ציפורן האגודל, הבטתי במוניות ששייטו במהירות על פני זרועו המורמת של גולדי. ידעתי שההמתנה לישיבה באחת־עשרה וחצי תהיה מייסרת, ובקושי הצלחתי לעמוד בשקט ולא לפלוט שאלות מפלילות. לא היה לי מושג במה יפגיזו אותי ואת אמא ברגע שניכנס למשרד. עצם המילה "ישיבה" רימז על איחוד של בעלי סמכות, האשמות והשפלות, אולי אפילו סילוק. אם אאבד את המלגה זה יהיה אסון. מאז עזיבתו של אבא היינו תפרנים, בקושי היה לנו כסף לשכר דירה. ומעל לכול: פחדתי נורא שמר בימן גילה, איכשהו, שטום קייבל ואני פרצנו לדירות נופש ריקות כשנסעתי אליו להמפטונס. אני אומר "פרצנו" אף שלא שברנו שום מנעול או גרמנו נזק (אמו של טום היתה מתווכת דירות, נכנסנו עם מפתחות שהרמנו מהמתלה במשרדה). בעיקר פישפשנו בבגדים והצצנו במגירות, אבל גם לקחנו כמה דברים: בירה מהמקרר, כמה משחקי אקס־בוקס ודי־וי־די אחד (ג'ט לי, 'ללא מחסום') וכסף, כתשעים ושניים דולר בסך הכול: שטרות מקומטים של חמישה ועשרה דולר מצנצנת במטבח, ערימות של כסף קטן מחדרי כביסה.
בכל פעם שחשבתי על זה נתקפתי בחילה. חלפו חודשים מאז הביקור אצל טום, ואף שניסיתי להגיד לעצמי שמר בימן לא יכול בשום אופן לדעת שנכנסנו לבתים האלה – איך הוא יכול לדעת? – דמיוני השתולל ותיזז בזיגזגים של בעתה. הייתי נחוש בדעתי לא להלשין על טום (אם כי לא הייתי בטוח שהוא לא הלשין עלי), אבל זה רק סיבך אותי. איך יכולתי להיות טיפש כל כך? פריצה היא פשע, אנשים נכנסים לכלא בגלל זה. אמש שכבתי ער ומעונה במשך שעות, התהפכתי מצד לצד ותהיתי מה לומר אם יתעמתו איתי. אבל איך יכולתי להגן על עצמי בזמן שאפילו לא ידעתי מה הם יודעים?
גולדי פלט אנחה עמוקה, הוריד את ידו וצעד לאחור על עקביו למקום שבו עמדה אמא.
"לא ייאמן," אמר לה עם עין אחת תשושה על הכביש. "יש לנו את השיטפון הזה בסוהו, שמעת על זה, כן? וקרלוס אמר שכמה רחובות חסומים ליד האו"ם."
צפיתי בדכדוך בהמון העובדים שנהרו מהאוטובוס החוצֶה את העיר מקצה אל קצה, עגמומיים כנחיל צרעות. אולי היה מתמזל מזלנו אם היינו צועדים בלוק או שניים מזרחה, אבל לאמא ולי היה מספיק ניסיון עם גולדי כדי לדעת שהוא ייפגע אם נצא בכוחות עצמנו. אבל בדיוק אז – בפתאומיות כזאת שכולנו קפצנו – מונית עם אור דולק סטתה מנתיבה לעברנו והתיזה מזרקה של מים בריח ביוב.
"זהירות!" אמר גולדי, שזינק הצידה בדיוק כשהמונית חתרה לעצירה – ואז ראה שלאמא אין מטרייה. "רגע," אמר ופנה אל הלובי, אל אוסף המטריות האבודות והשכוחות ששמר בתוך מְכל פליז ליד האח וחילק לכל דורש בימי גשם.
"לא," קראה אמא ושלתה מתיקה את המטרייה הקטנטנה המתקפלת עם הפסים הצבעוניים, "אל תטרח, גולדי, אני מסודרת—"
גולדי זינק בחזרה אל שפת המדרכה וסגר את דלת המונית מאחוריה. ואז הוא רכן קדימה ודפק על החלון.
"שיהיה לכם יום מבורך," אמר.

ג.
אני אוהב לייחס לעצמי חדות־הבחנה (כמו כולנו, אני מניח), ובעודי כותב את הדברים אני מתפתה לשרטט צל שהשתרבב מלמעלה. אבל הייתי עיוור וחירש בנוגע לעתיד, דאגתי היחידה והמוחצת היתה הפגישה בבית־הספר. כשהתקשרתי לספר לטום שהשעו אותי (לחשתי בקו הנייח, היא לקחה לי את הטלפון הנייד) הוא לא נשמע מופתע במיוחד. "תראה," אמר וקטע אותי, "אל תהיה טיפש, תיאו, אף אחד לא יודע כלום, רק תסתום את הפה הדפוק שלך." ולפני שהספקתי להוציא מילה נוספת הוא אמר, "מצטער, אני חייב ללכת," וניתק.
במונית ניסיתי לפתוח קצת את החלון כדי להכניס אוויר: ללא הצלחה. עמד שם ריח כאילו מישהו החליף חיתולים מלוכלכים או ממש חירבן וניסה לחפות על זה בכמות רצינית של מטהר אוויר בריח קוקוס עם ניחוח של קרם־הגנה. המושבים היו שמנוניים ומוטלאים בנייר דבק, ובולמי הזעזועים לא עבדו כמעט. בכל פעם שעלינו על תלולית שיניי נקשו, וכמותן גם הקשקושים הדתיים שהשתלשלו מהמראה האחורית: מדליונים, חרב מעוקלת מיניאטורית מרקדת על שרשרת פלסטיק וגורו מזוקן עם טורבן שנעץ מבט נוקב במושב האחורי, כפות ידיו מורמות בתפילה.
לאורך פארק אווניו, שורות של צבעונים אדומים ניצבו בדום מתוח כשהאצנו על פניהם. מוזיקת פופ בוליוודית – מהוסה עד כדי יללה תת־הכרתית כמעט – חגה וניצנצה כמהפנטת בדיוק על סף השמיעה שלי. העלים זה עתה הנצו על ענפי העצים. שליחים של 'ד'אגוסטינו' ועגלות עמוסות מצרכים של 'גְריסטידס'; מנהלות נחפזות על עקבים שעטו על פני המדרכה, גוררות אחריהן ילדים מסויגים בדרך לגן; פועל במדים טיאטא לכלוך מתעלת ביוב אל יעה מחובר למקל; עורכי דין וברוקרים הושיטו כפות ידיים לפנים וקימרו גבות בעודם מביטים השמיימה. בעודנו מיטלטלים על פני השדרה (אמא שלי אומללה למראה, לופתת את המסעד כמתכוננת לתאונה) השקפתי מבעד לחלון לעבר פרצופי יומיום שהעידו כמדומה על בעיות עיכול (אנשים מוטרדים במעילי גשם מתגודדים בחבורות קודרות בצמתים, שותים קפה מכוסות קרטון ומדברים בטלפונים ניידים ומביטים בחמקנות מצד לצד) וניסיתי נואשות לא לחשוב על כל הגורלות הלא־נעימים שעלולים ליפול בחלקי: כמה מהם כללו בית־משפט לנוער או בית־סוהר.
המונית פנתה בחדות אל רחוב 86. אמא החליקה לעברי ואחזה בזרועי, וראיתי שהיא מכוסה זיעה קרה וחיוורת כמו בקלה.
"יש לך בחילה?" אמרתי, שוכח לרגע את צרותיי. הבעתה היתה אומללה, קפואה, והכרתי אותה היטב: שפתיים קפוצות, מצח בוהק ועיניים זגוגיות וענקיות.
היא החלה לומר דבר־מה – והצמידה את ידה אל פיה כשהמונית נעצרה בפתאומיות ברמזור, הטילה אותנו לפנים ובחזרה לאחור אל המשענת.
"חכי רגע," אמרתי לה, רכנתי קדימה ודפקתי על אשנב הזכוכית האקרילית השמנוני, כך שהנהג (סיקי בטורבן) קפץ בהפתעה.
"תשמע," קראתי מבעד לשבכה, "זה בסדר. אנחנו נרד כאן, טוב?"
הסיקי – שהשתקף במראה המעוטרת בפרחים – תקע בי מבט יציב. "אתם רוצים לעצור כאן."
"כן בבקשה."
"אבל זאת לא הכתובת שביקשתם."
"אני יודע. אבל כאן זה בסדר," אמרתי והעפתי מבט לאחור אל אמא שלי – מסקרה מרוחה, מבט קמול, מפשפשת בתיקה אחר הארנק.
"היא בסדר?" אמר הנהג בפקפוק.
"כן, כן, היא בסדר. אנחנו רק צריכים לצאת, תודה."
בידיים רועדות שלפה אמא שטרות מקומטים ולחים למראה ותחבה אותם מבעד לשבכה. כשהסיקי העביר את ידו וחפן אותם (בהכנעה, במבט מוסט) יצאתי והחזקתי את הדלת פתוחה למענה.
אמא התנודדה מעט כשנעמדה על המדרכה ואני אחזתי בזרועה. "את בסדר?" אמרתי לה במבוכה כשהמונית האיצה לדרכה. נמצאנו בחלק הצפוני של השדרה החמישית, ליד בתי המידות הפונים אל הפארק.
היא נשמה עמוק, מחתה את מצחה ומעכה את זרועי. "אוף," אמרה והשיבה אוויר על פניה. מצחה היה מבריק ועיניה עדיין לא ממוקדות לגמרי. היא נראתה קצת כמו עוף ימי שהרוח הסיטה ממסלולו. "סליחה, עוד יש לי סחרחורת. תודה לאל שיצאנו מהמונית. אני אהיה בסדר, אני רק צריכה קצת אוויר."
אנשים נהרו סביבנו בפינה הפרוצה לרוח: תלמידות בתלבושת אחידה, צוחקות ורצות ועוקפות אותנו; מטפלות דוחפות עגלות־ילדים משוכללות עם תינוקות ישובים בזוגות ובשלשות. אב שנראה כמו עורך דין נחפז על פנינו, גורר את בנו הקטן בפרק ידו. "לא, בריידן," שמעתי אותו אומר לילד שדילג כדי לעמוד בקצב, "אסור לך לחשוב ככה, חשוב יותר לעבוד במשהו שאוהבים—"
זזנו הצידה כדי לחמוק מקצף סבון שאיש תחזוקה הטיל מדלי על המדרכה בחזית הבניין שלו.
"תגיד," אמרה אמא – אצבעותיה על רקותיה – "זאת רק אני או שהמונית היתה פשוט—"
"מזעזעת? קרם הגנה וקקי של תינוקות?"
"בחיי" – משיבה אוויר למול פניה – "זה היה בסדר אלמלא כל העצירות והזינוקים. הייתי בסדר גמור ופתאום זה תקף אותי."
"למה את אף פעם לא מבקשת לשבת מלפנים?"
"אתה נשמע בדיוק כמו אבא שלך."
הסטתי את עיניי במבוכה – כי גם אני שמעתי את זה, שמץ מהנימה המעצבנת של מי שיודע הכול. "בואי ניגש למדיסון ונמצא מקום נחמד לשבת," אמרתי. גוועתי מרעב והיה שם דיינר שאהבתי.
אבל – ברעד כמעט, גל בחילה נראה לעין – היא ניענעה בראשה. "אוויר." כתמי מסקרה מופגנים תחת עיניה. "טוב לי באוויר."
"בסדר," אמרתי, קצת מהר מדי, להוט לרַצות. "איך שאת רוצה."
השתדלתי מאוד להיות נחמד, אבל אמא שלי – הנתונה להשפעת הבחילה והסחרחורת – קלטה את נימת קולי. היא הביטה בי מקרוב וניסתה לנחש מה אני חושב (זה היה עוד הרגל רע שפיתחנו הודות לשנים של חיים עם אבא שלי: הניסיון לקרוא איש את מחשבותיו של רעהו).
"מה?" אמרה. "אתה רוצה ללכת לאיזשהו מקום?"
"אה, לא, לא ממש," אמרתי, פסעתי צעד אחד לאחור והבטתי סביבי במצוקה. הייתי רעב, אבל הרגשתי שעמדתי אינה מאפשרת לי להתעקש על דבר.
"אני אהיה בסדר. רק תן לי דקה."
"אולי—" ממצמצת ונסערת, מה היא רוצה, מה ישמח אותה? – "אולי נשב בפארק?"
למרבה ההקלה היא הינהנה. "בסדר," אמרה בקול שתמיד העלה בדעתי את מרי פופינס, "אבל רק עד שאני אסדיר את הנשימה," וצעדנו לעבר מעבר החציה ברחוב 79: על פני שיחים גזומים אמנותית באדניות בארוקיות, דלתות מגושמות מעוטרות בפיתוחי ברזל. האור התעמעם למעין אפור תעשייתי והרוח היתה מעובה כאדי קומקום. מעבר לכביש ליד הפארק הקימו אמנים דוכנים, פרשו בדים ונעצו אליהם רפרודוקציות בצבעי מים של קתדרלת סיינט פטריק ושל גשר ברוקלין.
פסענו בדממה. מחשבותיי התרוצצו בקדחתנות בין צרותיי (האם התקשרו גם אל הוריו של טום? למה לא שאלתי אותו?) לבין השאלה מה אזמין לארוחת בוקר ברגע שאצליח להביא אותה לדיינר (אומלט בסגנון המערב הפרוע, עם צ'יפס ותוספת בייקון; היא תזמין כמו תמיד טוסט שיפון עם ביצים עלומות וכוס קפה שחור), ובקושי שמתי לב לאן אנחנו הולכים כשלפתע התחוור לי שהיא אמרה משהו. היא לא הביטה בי אלא לעבר הפארק. הבעתה הזכירה לי סרט צרפתי מפורסם שלא ידעתי את שמו, שבו אנשים פזורי דעת צועדים ברחובות סחופי רוח ומדברים בלי הפסקה אבל בעצם לא זה אל זה.
"מה אמרת?" שאלתי אחרי כמה רגעי בלבול והאצתי כדי להדביק אותה. "חיפשו מה—"
היא נראתה מבוהלת, כאילו שכחה שאני שם. המעיל הלבן – מתבדר ברוח – רק הוסיף למראה המַגלָן ארך־הרגליים, כאילו עמדה לפרוש כנף ולהתעופף מעל הפארק.
"חיפשו מה?"
"אה." הבעתה נאטמה ואז היא טילטלה את ראשה וצחקה במהירות ובחדות, בדרכה הילדותית. "לא. אמרתי קפסולת זמן."
זה היה אמנם דבר מוזר לומר אבל הבנתי לְמה היא התכוונה, או חשבתי שהבנתי – שבריר הניתוק ההוא, השניות החסרות על המדרכה, כמו גיהוק של זמן אבוד או כמה פריימים שנגזרו מתוך סרט.
"לא לא, גוּרגוּרוֹן, התכוונתי לשכונה הזאת." פורעת את שערי, גורמת לי לחייך חיוך עקום, נבוך למחצה: גוּרגוּרוֹן היה השם שהעניקה לי כשהייתי תינוק. לא אהבתי אותו יותר, וגם לא את פריעת השיער, אך למרות הבושה שמחתי לראות שמצב רוחה השתפר. "זה תמיד קורה לי כאן. כל פעם שאני מגיעה הנה, אני כאילו שוב בת שמונה־עשרה וכרגע ירדתי מהאוטובוס."
"כאן?" אמרתי בפקפוק והרשיתי לה לאחוז בידי, משהו שלא הייתי עושה בדרך כלל. "מוזר." ידעתי הכול על ימיה הראשונים של אמא במנהטן, הרחק מהשדרה החמישית – באווניו בי, בדירת סטודיו מעל בר, שם ישנו בטלנים על המפתן וקרבות שיכורים נשפכו לרחוב וזקנה משוגעת בשם מוֹ החזיקה עשרה או שנים־עשר חתולים לא חוקיים בגרם מדרגות חסום בקומה העליונה.
היא משכה בכתפיה. "כן, אבל כאן הכול נשאר בדיוק כמו ביום הראשון שראיתי את זה. מנהרת זמן. בלוֹאֶר־איסט־סייד – טוב, אתה יודע איך זה שם, תמיד יש משהו חדש, אבל בשבילי זאת יותר הרגשה של ריפ ואן וינקל[2], הכול תמיד יותר ויותר מרוחק. לפעמים הייתי מתעוררת ומרגישה כאילו מישהו בא וסידר מחדש את חלונות הראווה בלילה. מסעדות ישנות פשטו רגל, בר חדש ואופנתי הוקם במקום ניקוי יבש…"
שמרתי על שתיקה מכובדת. חלוף הזמן העסיק אותה מאוד לאחרונה, אולי בגלל יום הולדתה המתקרב. אני זקנה מדי בשביל זה, אמרה כמה ימים קודם לכן כשהתרוצצנו יחד ברחבי הדירה, פישפשנו מתחת לכריות הספה וליקטנו מכיסי מעילים וז'קטים מטבעות כדי לשלם לשליח מהמעדנייה.
היא תחבה את הידיים בכיסי המעיל. "כאן הכול יציב יותר," אמרה. קולה היה אמנם עליז אבל ראיתי את הערפל בעיניה. היא בבירור לא ישנה היטב, בגללי. "אפּר־פארק הוא אחד המקומות הבודדים שעדיין אפשר לראות בהם איך העיר נראתה בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה. גם גְראמֶרסי פארק והווילג', בחלקו. כשרק הגעתי לניו־יורק חשבתי שהשכונה הזאת היא כמו אדית וורטון ו'פראני וזואי' ו'ארוחת בוקר בטיפאני' ביחד."
"'פראני וזואי' מתרחש בווסט־סייד."
"כן, אבל הייתי טיפשה ולא ידעתי את זה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שזה היה שונה לגמרי מהלואר־איסט, עם כל ההומלסים שהדליקו מדורות בפחי אשפה. כאן בסופי שבוע הכול היה קסום – לשוטט במוזיאון – להסתרח בסנטרל פארק לבד—"
"להסתרח?" חלק ניכר כל כך מהדיבור שלה נשמע לי אקזוטי, ולהסתרח נשמע כמו מושג מתחום הסוסים שלמדה בילדותה: אולי דהירה עצלנית, משהו בין דהירה קלה לטיפוף.
"נו, אתה יודע, סתם להתבטל ולהשתרע כמו שאני עושה. בלי כסף, עם חורים בגרביים, לחיות מדייסת קוואקר. תאמין או לא אבל פעם הייתי הולכת עד הנה ברגל בסופי שבוע. חוסכת את דמי הנסיעה ברכבת לדרך חזור. אז עוד היו אסימונים במקום כרטיסים. ואף שאמורים לשלם כדי להיכנס למוזיאון, תרום כפי יכולתך וכל זה? אז כנראה היה לי הרבה יותר אומץ או אולי הם פשוט ריחמו עלי כי – אוי לא," נימת קולה השתנתה והיא קפאה על מקומה אבל אני המשכתי ללכת ולא שמתי לב.
"מה?" הסתובבתי לאחור. "מה קרה?"
"הרגשתי משהו." היא הרימה את כף ידה והביטה לשמיים. "גם אתה?"
ובדיוק כשהיא אמרה את זה האור כבה כמדומה. השמיים השחירו במהירות והאפילו מרגע לרגע. הרוח רישרשה בעצי הפארק והעלים החדשים בלטו רכים וצהובים על רקע העננים השחורים.
"שככה יהיה לי טוב," אמרה אמא. "תכף יירד גשם." רוכנת לעבר הכביש, מביטה צפונה: אין מונית.
שוב אחזתי בידה. "בואי," אמרתי, "יהיה לנו יותר מזל בצד השני."
חיכינו בקוצר רוח למצמוצים האחרונים של האור האדום. קרעי נייר הסתחררו באוויר וניתכו על פני הרחוב. "היי, הנה מונית," אמרתי, מביט במעלה השדרה החמישית. ובדיוק כשאמרתי את זה איש עסקים רץ על שפת המדרכה ביד מורמת, והאור כבה.
מעבר לכביש התרוצצו האמנים וכיסו את ציוריהם ביריעות פלסטיק. מוכר הקפה סגר את תריסי העגלה. מיהרנו לחצות, ובדיוק כשהגענו לצד האחר טיפת גשם שמנה התרסקה על לחיי. עיגולים חומים פזורים – מרווחים מאוד, גדולים כמטבעות של עשרה סנט – החלו להיווצר על פני המדרכה.
"לעזאזל!" קראה אמא. היא פישפשה בתיק בחיפוש אחר המטרייה – שבקושי הספיקה לאחד, לא כל שכן לשניים.
ואז זה הגיע, מטחים קרים של גשם ניתכים באלכסון, משבים רחבים פורעים את צמרות העצים ומנענעים את הסוככים מעבר לכביש. אמא נאבקה לפתוח את המטרייה הקטנה העקומה שלה ללא הצלחה יתרה. אנשים ברחוב ובפארק הניפו עיתונים ותיקי מסמכים מעל הראש ומיהרו לעלות במדרגות אל אכסדרת המוזיאון, שהיתה המקום היחיד ברחוב שאפשר לתפוס בו מחסה מפני הגשם. והיה דבר־מה חגיגי ושמח בשנינו, הממהרים במעלה המדרגות תחת מטרייה דקיקה מפוספסת בשלל צבעים, מהר מהר מהר לעיני העולם כולו, כאילו נמלטנו ממשהו נורא ולא רצנו היישר לעברו.

ד.
שלושה דברים חשובים קרו לאמא שלי אחרי שהגיעה מקנזס לניו־יורק באוטובוס, ללא חברים וללא פרוטה למעשה. הראשון היה כשסוכן הימורים בשם דֵייווי ג'ו פיקרינג הבחין בה ממלצרת בבית־קפה בווילג': בת־עשרה מורעבת למראה בנעלי דוק מרטינס ובגדים מחנות צדקה, עם צמה ארוכה כל כך על הגב שהיא יכלה ממש לשבת עליה. כשהגישה לו קפה הוא הציע לה שבע־מאות ואחר כך אלף דולר כדי למלא את מקומה של בחורה שלא הגיעה לעבודה בצילומי קטלוג מעבר לכביש. הוא הצביע על רכב הצילום, על הציוד שהוקם בשרידן סקוור פארק. הוא מנה את השטרות ופרש אותם על הדלפק. "תן לי עשר דקות," אמרה. היא הוציאה את שארית ההזמנות לארוחת בוקר ואז תלתה את הסינר ויצאה.
"הייתי בסך הכול דוגמנית של קטלוגים לדיוור," טרחה תמיד להסביר לאנשים – ובכך התכוונה שמעולם לא הצטלמה לעיתוני אופנה או דיגמנה בתצוגות של אופנה עילית אלא רק לקטלוגים של רשתות, בגדי יומיום זולים לנערות במיזורי ובמונטנה. לפעמים זה היה נחמד, אמרה, אבל רוב הזמן לא: בגדי ים בינואר, רועדת משפעת; טוויד וצמר בחום הקיץ, מזיעה במשך שעות בין עלי סתיו מזויפים בעוד מאוורר של סטודיו לצילום משיב אוויר חם, ומאפּרת מזנקת בין צילום לצילום כדי לפדר את הזיעה מעל פניה.
אך במהלך השנים של התחזות לתלמידת קולג' – עומדת בתפאורה של קמפוס בצמדים ובשלשות מאובנים, ספרים צמודים לחזה – הצליחה לחסוך מספיק כסף כדי לממן לעצמה לימודים אמיתיים בקולג': תולדות האמנות באוניברסיטת ניו־יורק. היא מעולם לא ראתה במו עיניה יצירת מופת עד שעברה לניו־יורק בגיל שמונה־עשרה, והיתה להוטה לפצות על הזמן האבוד – "אושר צרוף, פשוט גן עדן," אמרה, שקועה עד צוואר בספרי אמנות וגוהרת מעל השקופיות הישנות (מאנה, וִיאָר), עד שראייתה החלה להיטשטש ("זה טירוף," אמרה, "אבל הייתי שמחה פשוט לשבת ולהסתכל על אותם שישה ציורים עד יום מותי. אני לא יכולה לחשוב על דרך טובה יותר לצאת מהדעת").
קולג' היה הדבר השני החשוב שקרה לה בניו־יורק – מבחינתה, ככל הנראה החשוב ביותר. ואלמלא הדבר השלישי (הפגישה עם אבא ונישואיהם – לא מוצלחים כמו שני הדברים הראשונים) היא כמעט בוודאות היתה מסיימת את התואר השני וממשיכה לדוקטורט. בכל פעם שהיו לה כמה שעות פנויות היא הלכה מייד לַפְריק או לַמוֹמה או למטרופוליטן – ולכן, כשעמדנו תחת האכסדרה הנוטפת במוזיאון והשקפנו על השדרה החמישית הערפילית ועל טיפות הגשם המקפצות בלבן על הכביש, לא הופתעתי כשניערה את המטרייה ואמרה: "אולי ניכנס ונעשה סיבוב עד שזה ייפסק."
"אה—" רציתי ארוחת בוקר. "בטח."
היא הציצה בשעונה. "אין סיבה שלא. ממילא לא נמצא מונית בגשם הזה."
היא צדקה. ובכל זאת, גוועתי מרעב. מתי נאכל? חשבתי ברטינה כשעליתי בעקבותיה במדרגות. הנחתי שהיא תכעס כל כך אחרי הפגישה, שלא תיקח אותי לארוחת צהריים בכלל ואיאלץ לחזור הביתה ולאכול קערית מִדגנים או משהו.
אבל ביקור במוזיאון תמיד נתן לי תחושה של חופשה; וברגע שנכנסנו ורעם התיירים העליז הקיף אותנו, הרגשתי מופרד משום מה מכל דבר אחר שהיום עשוי לטמון בחובו. האולם הגדול היה רועש ומצחין מריח מעילים רטובים. קהל ספוג מים של אזרחים ותיקים ממוצא אסיאתי חלף על פנינו בעקבות מדריכה נמרצת, דמוית דיילת; ילדות מלוכלכות מהצופים התגודדו והתלחשו ליד המלתחה; לצד עמדת המודיעין ניצב טור של צוערי בית־ספר צבאי במדי טקס אפורים, ללא כומתות, ידיהם שלובות מאחורי גבם.
בעיניי – ילד עירוני, סגור תמיד בין ארבעה קירות – המוזיאון היה מעניין בעיקר בשל גודלו העצום, ארמון שבו החדרים נמשכו עד אין־סוף והפכו שוממים יותר ויותר ככל שהמשכנו. אחדים מחדרי השינה וחדרי ההסבה המוזנחים, הסגורים בחבל בעומקי אגף העיצוב האירופאי, נראו נתונים לכישוף עמוק, כאילו איש לא דרך בהם כבר מאה שנה. מאז התחלתי לנסוע ברכבת לבדי אהבתי להיכנס לשם ולשוטט עד שאיבדתי את הדרך, לתעות יותר ויותר עמוק במבוך הגלריות עד שלעיתים מצאתי את עצמי באולמות שכוחי־אל של שריון ופורצלן, שמימיי לא ראיתי קודם (ולעיתים גם לא הצלחתי למצוא אותם שוב).
כשהשתרכתי מאחורי אמא שלי בתור לכניסה, הטיתי את ראשי לאחור ובהיתי מרותק בתקרה הקמורה העמוקה שהתנשאה בגובה שתי קומות מעלי: לפעמים, כשנעצתי בה את עיניי די זמן, הרגשתי שאני צף שם למעלה כמו נוצה, תכסיס ילדות שהלך והתפוגג ככל שהתבגרתי.
בינתיים, אמא – אדומת אף וקצרת נשימה עקב הבריחה מהגשם – חיפשה את הארנק שלה. "אולי כשנגמור אני אקפוץ לחנות המתנות," אמרה. "אני בטוחה שהדבר האחרון שמתילד רוצה זה ספר אמנות אבל יהיה לה קשה להתלונן על זה בלי להישמע כמו טיפשה."
"אופס," אמרתי. "המתנה היא למתילד?" מתילד היתה המנהלת האמנותית של משרד הפרסום שאמא עבדה בו. היא היתה בתו של איל יבוא־בדים צרפתי, צעירה מאמא וטרחנית ידועה לשמצה, שנטתה להתקפי זעם אם שירות ההסעות או ההסעדה לא עמד בסטנדרטים שלה.
"כן." ללא מילה היא הציעה לי מסטיק ואני שלפתי אחד וזרקתי את החפיסה בחזרה לתיק שלה. "כלומר, זה בדיוק הקטע של מתילד, המתנה שנבחרה בקפידה צריכה להיות זולה, משהו כמו משקולת נייר מושלמת משוק הפשפשים. אני מניחה שזה היה נפלא אם למישהו מאיתנו היה זמן לנסוע לדאונטאון ולסרוק את השוק. בשנה שעברה, כשהיה תורה של פְּרוּ, היא נכנסה לפאניקה ורצה ל'סאקס' בהפסקת צהריים ובסוף ביזבזה עליה חמישים דולר מכספה בנוסף למה שנתנו לה, על משקפי שמש של טום פורד נדמה לי, ומתילד בכל זאת תקעה לה משהו על אמריקאים ותרבות הצריכה. ופּרוּ אפילו לא אמריקאית, היא אוסטרלית."
"דיברת על זה עם סֶרג'ו?" אמרתי. סרג'יו – שלעיתים רחוקות הופיע במשרד, אבל לעיתים קרובות הופיע בעמודי החברה הגבוהה לצד אנשים כמו דונאטלה ורסאצ'ה – היה הבעלים המולטימיליונר של החברה של אמא. "לדבר על זה עם סרג'יו" היה שווה ערך לאמירה "מה ישו היה עושה?"
"ההגדרה של סרג'יו לספר אמנות היא הלמוט ניוטון או אולי ספר־שולחן־קפה ההוא שמדונה הוציאה."
רציתי לשאול מי זה הלמוט ניוטון, אבל אז צץ במוחי רעיון טוב יותר. "אולי תקני לה כרטיס טעינה לתחתית?"
אמא גילגלה עיניים. "בחיי, זה מה שהייתי צריכה לעשות." לאחרונה התחולל משבר במשרד כשהמכונית של מתילד נתקעה בפקק בדרך לאסוף אותה מוויליאמסבורג, והיא נתקעה בסטודיו של צורף.
"כאילו – בעילום שם. תשאירי אותו על השולחן שלה. כרטיס ישן, בלי כסף בפנים. רק כדי לראות מה היא תעשה."
"אני אגיד לך בדיוק מה היא תעשה," אמרה אמא בזמן שתחבה את כרטיס המנוי שלה לאשנב הקופה. "תפטר את העוזרת האישית שלה וכנראה גם חצי מהאנשים במחלקת ההפקה."
משרד הפרסום שאמא עבדה בו התמחה באביזרי אופנה לנשים. מהבוקר עד הערב, תחת עיניה הנסערות והמרושעות־משהו של מתילד, היא פיקחה על הפקות צילום שבהן עגילי בדולח ניצנצו על פני תילי שלג מזויפים לכבוד החג, ותיקים מעור קרוקודיל – מוטלים ללא השגחה במושבים אחוריים של לימוזינות נטושות – בהקו בהילה של אור שמיימי. היא הצטיינה בעבודתה. היא העדיפה לעבוד מאחורי המצלמה מאשר לפניה, ואני ידעתי שהיא אוהבת לראות את פרי עמלה על כרזות ברכבת התחתית ועל לוחות מודעות בטיימס סקוור. אך למרות הברק והזוהר הנלווים לתפקיד (ארוחות בוקר עם שמפניה, מתנות מ'בֶּרגדורף') שעות העבודה היו ארוכות ובליבה נפער חלל שידעתי שמעציב אותה. מה שבאמת רצתה לעשות היה לחזור ללימודים, אם כי אחרי שאבא שלי עזב, שנינו ידענו כמובן שהסיכוי לכך אפסי.
"בסדר," אמרה כשנפנתה מהחלון והושיטה לי את תג הביקור, "תעזור לי לשים לב לשעה, בסדר? זאת תערוכה ענקית" – היא הצביעה על כרזה, דיוקנאות וטבע דומם: יצירות מופת צפוניות מתור הזהב – "לא נצליח לראות הכול בביקור אחד אבל יש כמה דברים…"
קולה התפוגג כשהשתרכתי מאחוריה במעלה גרם המדרגות הרחב – קרוע בין הצורך השקול להיצמד לבין הדחף לסגת כמה צעדים לאחור ולנסות להעמיד פנים שאני לא איתה.
"אני שונאת לרוץ ככה," אמרה כשהשגתי אותה בראש המדרגות, "אבל מצד שני, זה מסוג התערוכות שחייבים לבקר בהן פעמיים-שלוש. ישנו 'השיעור באנטומיה', ואותו אנחנו מוכרחים לראות, אבל מה שאני באמת רוצה לראות זה ציור קטנטן ונדיר של צייר שהיה מורה של ורמיר. האמן הדגול ביותר שמעולם לא שמעת עליו. וגם הציורים של פראנס האלס חשובים. אתה מכיר את האלס, לא? 'השתיין העליז'? ו'מנהלי בית־החולים'?"
"כן," אמרתי באופן לא מחייב. מבין הציורים שציינה, 'השיעור באנטומיה' היה היחיד שהכרתי. פרט מתוכו הופיע בכרזה של התערוכה: בשר חי, אינספור גוונים של שחור, מנתחים אלכוהוליסטים למראה עם עיניים ואפים אדומים.
"חומרים של קורס מבוא לאמנות," אמרה אמא. "הנה, תפנה שמאלה."
למעלה שרר קור מקפיא ושערי היה עדיין רטוב מגשם. "לא, לא מפה," אמרה אמא ואחזה בשרוולי. היה קשה למצוא את התערוכה, ובעודנו משוטטים בין האולמות השוקקים (משתחלים בין ההמון ומחוצה לו, פונים ימינה, פונים שמאלה, חוזרים דרך מבוכים של סימנים ושרטוטים מבלבלים) הופיעו רפרודוקציות קודרות ענקיות של 'השיעור באנטומיה' באופן לא סדיר בהצטלבויות לא צפויות, שלטים אכזריים, הגווייה עם זרועות פשוטות עור וחיצים אדומים תחתיה: חדר ניתוח, מכאן.
לא התלהבתי במיוחד מהמחשבה על המון ציורים של הולנדים עומדים בבגדים כהים, וכשנדחקנו דרך דלתות זכוכית – מאולמות מהדהדים אל דממת שטיחים – חשבתי בתחילה שנכנסנו לאולם הלא־נכון. הקירות בהקו בערפל חמים ועמום של שפע, בשלוּת יסודית של עתיקוּת. אבל אז הכול התפרק לכדי בהירות וצבע ואור צפוני טהור, דיוקנאות, עיצוב פנים, טבע דומם, חלקם זעירים, אחרים מפוארים: רעיות ובעלים, גבירות ובחיקן כלבים קטנים, יפהפיות בודדות בשמלות רקומות וסוחרים בודדים, אומרי הוד, בתכשיטים ובפרוות. שולחנות משתה חרבים ועליהם תפוחים מקולפים וקליפות אגוזים; גובלנים תלויים ברפיון וכלי כסף; תעתועי עיניים עם חרקים זוחלים ופרחים מפוספסים. וככל שהעמקנו לשוטט, כן הפכו הציורים מוזרים ויפים יותר. לימונים קלופים, קליפתם קשויה במקצת ממגע הסכין, צל ירקרק של כתם טחב. אור מכה על שפתיה של כוס יין ריקה למחצה.
"אני אוהבת גם את זה," לחשה אמא, שהתייצבה לצידי מול ציור טבע דומם קטן מדי ומכמיר לב למדי: פרפר לבן על רקע כהה, מרחף מעל פרי אדום כלשהו. הרקע – שחור שוקולדי עשיר – ניחן בחמימות מורכבת שהזכירה מחסנים צפופים והיסטוריה, חלוף הזמן.
"הם באמת ידעו לעבוד על קו התפר, הציירים ההולנדים האלה – בשלות שגולשת לעבר ריקבון. הפרי מושלם אבל הוא לא יחזיק מעמד, הוא עומד להתקלקל. ותראה כאן במיוחד," אמרה והושיטה יד מעבר לכתפי, עוקבת באצבעותיה אחר קווי המתאר באוויר, "המעבר הזה – הפרפר." החלק התחתון של הכנף היה אבקתי ומעודן כל כך עד כי נראה שהצבע יימרח אם ייגעו בו. "כמה יפה הוא משחק עם זה. דממה עם רטט של תנועה."
"כמה זמן לקח לו לצייר את זה?"
אמא, שעמדה מעט קרוב מדי, התרחקה כדי לבחון את הציור – אדישה לאיש הביטחון הלועס מסטיק, שצד אותה במבטו ונעץ עיניים בגבה.
"טוב, ההולנדים המציאו את המיקרוסקופ," אמרה. "הם היו תכשיטנים, מלטשי עדשות. הם רוצים הכול מפורט ככל האפשר, כי אפילו לדברים הקטנים ביותר יש משמעות. כל פעם שאתה רואה זבובים או חרקים בטבע דומם – עלה כותרת נבול, כתם שחור על תפוח – הצייר שולח לך מסר סודי. הוא אומר לך שדברים חיים לא שורדים – הכול זמני. מוות בתוך החיים. בגלל זה קוראים לזה בצרפתית 'טבע מת' ולא סתם טבע דומם. אולי בגלל היופי והפריחה, לא רואים בהתחלה את המגע הקל של הריקבון. אבל אם מסתכלים מקרוב – זה שם."
רכנתי לקרוא את הפתק המודפס באותיות זעירות על הקיר, והוא לימד אותי שהצייר – אדריאן קוּרט, תאריכי לידה ופטירה לא ידועים – לא התפרסם בחייו ויצירותיו זכו להכרה רק בשנות החמישים של המאה העשרים. "הֵיי," אמרתי. "אמא, ראית את זה?"
אבל היא כבר המשיכה הלאה. האולמות היו צוננים ומהוסים, עם תקרות נמוכות, ושום דבר מן השאון המפואר וההד של האולם הגדול. אמנם היו לא מעט מבקרים, אבל באוויר עמדה תחושה רדומה, נינוחה, כשל מים עומדים, מעין שלווה אטומה בוואקום: אנחות ארוכות ונשיפות מרשימות, כמו חדר מלא סטודנטים בשעת בחינה. השתרכתי מאחורי אמא בעודה מזגזגת בין דיוקן לדיוקן, מהר הרבה יותר מבדרך כלל בתערוכות, מפרחים אל שולחנות קלפים אל פירות, תוך התעלמות מציורים רבים מאוד (הקנקן הכסוף הרביעי שלנו, או פסיון מת) ומשנה כיוון לעבר אחרים ללא היסוס ("הנה האלס. לפעמים הוא כל כך נדוש עם כל השיכורים והכפריות המופקרות, אבל כשהוא נדלק, הוא נדלק. לא נשאר זכר לטרחנות ולקפדנות, הוא עובד רטוב־על־רטוב, משׁיחה אחרי משיחה, הכול כל כך מהיר. הפנים והידיים – מוצגים להפליא, הוא יודע שהעין נמשכת לזה, אבל תראה את הבגדים – כל כך רפויים – כמעט משורטטים. תראה כמה פתוחה ומודרנית עבודת המכחול!"). העברנו זמן־מה מול דיוקן של האלס, של ילד מחזיק גולגולת ("אל תכעס, תיאו, אבל למי הוא דומה לדעתך? מזכיר לך מישהו" – מושכת בשערי מאחור – "שצריך להסתפר?") – וגם מול שני דיוקנאות גדולים של האלס עם משתה של קצינים, והיא אמרה לי שזה ציור מאוד־מאוד מפורסם, שנודעה לו השפעה עצומה על רמברנדט ("גם ואן גוך אהב את האלס. הוא כותב באיזה מקום על האלס ואומר: לפראנס האלס יש לא פחות מעשרים ותשעה גוונים של שחור! או אולי זה עשרים ושבעה?") עקבתי אחריה במעין קהות חושים של זמן אבוד, מאושר מכך שהיא מרותקת, אדישה כמדומה לדקות החולפות. היה נדמה לי שמחצית השעה שלנו חלפה כמעט, אבל רציתי להשתהות ולהסיח את דעתה בתקווה ילדותית שהזמן יחמוק והיא תחמיץ את הפגישה.
"עכשיו, רמברנדט," אמרה אמא. "כולם תמיד אומרים שהציור הזה עוסק בתבונה ובנאורות, שחר המחקר המדעי וכל זה, אבל אותי מפחידים הנימוסים והרשמיות שלהם כשהם מתגודדים סביב המשטח כמו ליד שולחן אוכל במסיבת קוקטייל. אם כי—" היא הצביעה – "רואה את שני החבר'ה המבולבלים שם מאחור? הם לא מסתכלים על הגופה – הם מסתכלים עלינו. עליך ועלי. כאילו הם רואים אותנו עומדים כאן לפניהם – שני אנשים מהעתיד. מבוהלים. 'מה אתם עושים כאן?' מאוד נטורליסטי. אבל אז" – היא עקבה באצבעה אחרי הגופה, באוויר – "הגופה לא מצוירת באופן טבעי בכלל, אם מסתכלים מקרוב. הבוהק שלה לא טבעי, אתה רואה? כמעט כמו נתיחה של חייזר. רואה איך היא מאירה את הפנים של האנשים שמסתכלים עליה? כאילו היא זורחת ממקור אור עצמאי. הוא מצייר את זה במין איכות רדיואקטיבית כי הוא רוצה למשוך את העין אליה – לגרום לגופה להסתער עלינו. וכאן" – היא הצביעה על היד פשוטת העור – "רואה איך הוא מושך אליה את תשומת הלב כשהוא מצייר אותה גדולה כל כך, לגמרי לא פרופורציונלית לשאר הגוף? הוא אפילו סובב אותה ככה שהאגודל נמצא בצד הלא־נכון, אתה רואה? טוב, הוא לא עשה את זה בטעות. היד פשוטת עור – אנחנו רואים את זה מייד, משהו מאוד לא בסדר – אבל באמצעות היפוך האגודל הוא גורם לה להיראות עוד יותר לא בסדר, הרושם הזה נחרת בתת־הכרה שלנו גם אם אנחנו לא יכולים להצביע על זה בדיוק, משהו מאוד משובש, לא תקין. זה תכסיס מתוחכם מאוד." עמדנו מאחורי חבורת תיירים אסיאתים, כל כך הרבה ראשים שבקושי ראיתי את התמונה, אבל בעצם לא היה אכפת לי כל כך כי ראיתי את הילדה.
גם היא ראתה אותי. שלחנו מבטים בזמן ששוטטנו בין הגלריות. אפילו לא ידעתי בדיוק מה מעניין בה מאחר שהיא היתה צעירה ממני וקצת מוזרה למראה – בכלל לא דומה לבנות שבדרך כלל נדלקתי עליהן, יפהפיות רציניות וצוננות שהעיפו מבטי בוז סביבן במסדרון ויצאו עם הגדולים. לילדה היה שיער ג'ינג'י בוהק. תנועותיה היו מהירות, פניה חדות ושובביות ומשונות, ועיניה עטו גוון מוזר, מין חום־זהוב כשל דבורת דבש. ואף שהיתה רזה מדי, כולה מרפקים, ובמובן מסוים כמעט מכוערת, גם היה בה משהו שהפך את הבטן שלי לנוזלית. היא סובבה ונידנדה נרתיק חבוט למראה של חליל צד – ילדה עירונית? בדרכה לשיעור נגינה? אולי לא, חשבתי כשהקפתי אותה בעודי מתקדם בעקבות אמא אל האולם הבא. בגדיה היו מעט משעממים ופרווריים. היא בטח תיירת. אבל היא נעה בביטחון רב יותר מרוב הבנות שהכרתי, והמבט הערמומי, השלֵו שהעיפה לעברי כשחלפה על פניי הטריף את דעתי.
השתרכתי מאחורי אמא שלי, קשוב רק חלקית לדברים שאמרה, כשלפתע היא נעצרה לפני ציור בפתאומיות כזאת שכמעט נתקלתי בה.
"אוי, סליחה—!" אמרה מבלי להביט בי ונסוגה כדי לפנות לי מקום. מישהו כמו הדליק פתאום את האור בפניה.
"זה הציור שדיברתי עליו," אמרה. "הוא לא מדהים?"
היטיתי את הראש לעבר אמא בתנוחת האזנה דרוכה בעוד עיניי משוטטות בחזרה לעבר הילדה. זקן מצחיק עם שיער לבן התלווה אליה, ועל פי תווי פניו החדים ניחשתי שהוא קרוב משפחתה, אולי סבא שלה: מעיל בדוגמת משבצות משוננות, נעליים ארוכות וצרות עם שרוכים גבוהים, מבריקות כמו זכוכית. עיניו היו קרובות זו לזו ואפו דמוי מקור של ציפור. הוא צלע – למעשה כל גופו נטה הצידה, כתף אחת גבוהה מהאחרת. והוא היה כפוף כל כך שכמעט היה אפשר לומר שהוא גיבן. אך בה בעת היה בו משהו אלגנטי. והוא בבירור העריץ את הילדה, אם לשפוט על פי האופן המשועשע, החביב שבו דידה לצידה, מקפיד מאוד על צעדיו וראשו נוטה לכיוונה.
"זה בערך הציור הראשון שהתאהבתי בו באמת," אמרה אמא. "לא תאמין, אבל הוא נמצא בספר שהייתי לוקחת מהספרייה בתור ילדה. הייתי יושבת על הרצפה ליד המיטה שלי ובוהה בו במשך שעות, מרותקת לגמרי – הקטנצ'יק הזה! זאת אומרת, מדהים לראות כמה אפשר ללמוד על ציור אם מקדישים הרבה זמן לרפרודוקציה שלו, גם אם היא לא טובה במיוחד. בהתחלה אהבתי את הציפור, כמו שאוהבים חיית מחמד או משהו, עד שבסוף אהבתי את אופן הציור שלה." היא צחקה. "גם 'השיעור באנטומיה' נמצא באותו הספר אבל הוא הפחיד אותי נורא. הייתי סוגרת את הספר בחבטה כשפתחתי אותו שם בטעות."
הילדה והזקן נעמדו לידנו. רכנתי קדימה במבוכה והבטתי בציור. הוא היה קטן, הקטן ביותר בתערוכה, וגם הפשוט ביותר. חוחית צהובה על רקע אפור בהיר, כבולה למוט דק בקרסולה הזרדי.
"הוא היה תלמיד של רמברנדט ומורה של ורמיר," אמרה אמא. "והציור הקטן הזה הוא באמת החוליה החסרה בין השניים – באור יום בהיר וצלול אפשר לראות מנין קיבל ורמיר את איכות האור שלו. אני כמובן לא ידעתי על החשיבות ההיסטורית וזה גם לא עניין אותי כשהייתי קטנה. אבל ככה זה."
התרחקתי כדי להיטיב לראות. זה היה יצור קטן, ענייני וישיר, בלי שמץ רגשנות. ומשהו באופן הנקי, המהודק שבו היה מכונס בעצמו – הבהירות שלו, ההבעה הדרוכה, החשדנית – כל אלה הזכירו לי תמונות של אמא מילדותה: חוחית כהת ראש עם מבט יציב.
"זאת טרגדיה מפורסמת בהיסטוריה של הולנד," אמרה אמא. "חלק גדול מהעיר נחרב."
"מה?"
"האסון בדֶלפט. זה שהרג את פבריציוס. שמעת מה המורה שם הסבירה לילדים?"
שמעתי. היתה שם שלישייה של ציורי נוף־רפאים מאת צייר בשם אֶחבֶּרט ואן דר פול, מזוויות שונות על אותה שממה מעשנת: בתים הרוסים ושרופים, טחנת רוח עם להבים שבורים, עורבים חגים ברקיע מעושן. גברת רשמית למראה הסבירה בקול לקבוצת תלמידי חטיבה שמפעל לייצור אבק־שריפה התפוצץ בדלפט במאה השבע־עשרה, ושהצייר היה רדוף ואובססיבי כל כך בגלל הרס העיר שהוא צייר אותה ושוב ושוב.
"טוב, אז אחברט היה שכן של פבריציוס, הוא פחות או יותר יצא מדעתו אחרי הפיצוץ, לפחות ככה נראה לי, אבל פבריציוס נהרג והסטודיו שלו נהרס עם כל הציורים שהיו בו, מלבד זה." היא כמדומה חיכתה שאומר משהו אבל כשלא עניתי המשיכה: "הוא היה אחד הציירים הדגולים של ימיו, באחד העידנים הגדולים ביותר של הציור. מפורסם מאוד־מאוד בזמנו. אבל זה עצוב כי אולי חמישה או שישה ציורים שרדו מכל העבודות שלו. כל היתר אבד – כל מה שהוא צייר אי־פעם."
הילדה וסבה הצטדדו בשקט, האזינו לאמא שלי מדברת, וזה היה מביך במקצת. הסטתי את מבטי ואז – כיוון שלא עמדתי בפיתוי – הצצתי לאחור. הם עמדו קרובים מאוד, קרובים כל כך שהייתי יכול להושיט יד ולגעת בהם. היא חבטה בשרוולו של הזקן וצבטה אותו, משכה בזרועו כדי ללחוש דבר־מה באוזנו.
"בכל אופן, אם אתה שואל אותי," אמרה אמא, "זאת התמונה הכי מדהימה בכל התערוכה. פבריציוס מבהיר משהו שגילה בעצמו וששום צייר בעולם לא ידע לפניו – אפילו לא רמברנדט."
בשקט רב – כל כך בשקט עד כי קולה בקושי הגיע לאוזניי – שמעתי את הילדה לוחשת: "היא היתה צריכה לחיות ככה כל החיים שלה?"
גם אני שאלתי את עצמי אותה השאלה; הרגל הכבולה, השרשרת האיומה. סבה מילמל תשובה כלשהי אבל אמא (שנראתה לגמרי לא מודעת לנוכחותם אף שהם עמדו ממש לידנו) נסוגה קצת ואמרה: "תמונה מסתורית כל כך, פשוטה כל כך. באמת עדינה – מזמינה את הצופה להתקרב, אתה מרגיש? אחרי כל הפסיונים המתים שם, פתאום יצור חי קטן כזה."
הרשיתי לעצמי להגניב מבט נוסף לעבר הילדה. היא עמדה על רגל אחת ואגן הירכיים שלה נטה הצידה. ואז – בפתאומיות יתרה – היא הסתובבה והסתכלה בעיניי. ובעוד ליבי מחסיר פעימה מבלבול, הסטתי את מבטי.
איך קוראים לה? למה היא לא בבית־הספר? ניסיתי לזהות את השם המשורבט על נרתיק החליל אבל גם כשרכנתי עד כמה שהעזתי מבלי לבלוט, לא הצלחתי לקרוא את משיחות הטוש העבות, הדוקרניות, שנראו צבועות יותר מאשר כתובות, כמו גרפיטי מרוסס על קרון של רכבת תחתית. שם המשפחה היה קצר, בן ארבע או חמש אותיות בלבד. הראשונה נראתה כמו ר', או אולי זו היתה פ'?
"אנשים מתים, זה ברור," אמרה אמא. "אבל מה שממש מיותר ושובר את הלב הוא האופן שבו אנחנו מאבדים דברים. בגלל רשלנות צרופה. שריפות, מלחמות. הפרתנון, ששימש מחסן תחמושת. נראה לי שכל דבר שאנחנו מצליחים לשמר מההיסטוריה הוא בגדר נס."
הסב התקדם כמה ציורים, אבל הילדה השתהתה צעדים ספורים מאחור וכל הזמן העיפה מבטים אלי ואל אמא. עור יפהפה: לבן חלבי, זרועות כמו מסותתות בשיש. היא בבירור נראתה אתלטית, אם כי חיוורת מכדי להיות שחקנית טניס. אולי היא היתה בלרינה או מתעמלת אמנותית או אפילו קופצת למים שהתאמנה עד שעה מאוחרת בבריכות סגורות מואפלות עם הדים והשתברויות ואריחים שחורים. קופצת בחזה מקושת ובהונות מחודדות לקרקעית הבריכה, פאו דומם, בגד ים שחור בוהק, בועות מקציפות וזורמות על גזרתה הקטנה המתוחה.
מדוע פיתחתי אובססיות כאלה לאנשים? האם זה נורמלי לפתח קיבעון לגבי זרים באופן חי וקדחתני שכזה? חשבתי שלא. לא יכולתי להעלות על הדעת עובר אורח אקראי מגלה עניין דומה בי. ואף על פי כן זו היתה הסיבה המרכזית שבגללה נכנסתי לבתים ההם עם טום: זרים ריתקו אותי, אילו סרטים הם רואים ולאיזו מוזיקה הם מאזינים, רציתי להציץ מתחת למיטות ולתוך מגירות סודיות ושידות לילה וכיסי מעילים. לעיתים קרובות ראיתי אנשים מעניינים ברחוב וחשבתי עליהם ללא הרף במשך ימים, דמיינתי את חייהם, המצאתי עליהם סיפורים ברכבת התחתית או באוטובוס החוצה את העיר. שנים חלפו, ועדיין לא הפסקתי לחשוב על הילדים כהי השיער בתלבושת האחידה של בית־הספר הקתולי – אח ואחות – שראיתי בתחנת גרנד סנטרל, מנסים לגרור את אביהם בשרוול החליפה שלו מתוך בר מפוקפק. גם לא שכחתי את הילדה השברירית, הצוענייה למראה, שישבה בכיסא גלגלים בחזית מלון 'קרלייל', דיברה באיטלקית קצרת נשימה אל כלב צמרירי שנח בחיקה בזמן שטיפוס מהודר במשקפי שמש (אב? שומר ראש?) ניצב מאחורי הכיסא וכנראה ניהל עסקה כלשהי בטלפון. במשך שנים חזרתי אל הזרים הללו בראשי, תהיתי היכן הם ואיך נראים חייהם, וידעתי שאחזור הביתה ואתהה על הילדה הזאת ועל סבה באופן דומה. לזקן היה כסף, לבושו העיד על כך. מדוע הם נמצאים שם לבדם? מנין הם הגיעו? אולי הם חלק ממשפחה ניו־יורקית גדולה, ותיקה ומתוסבכת – מוזיקאים, אקדמאים, מהמשפחות הגדולות, האמנותיות, של הווסט־סייד שרואים בסביבות קולומביה או בהצגות יומיות בלינקולן סנטר. או אולי – ברנש זקן, ביתי ותרבותי שכמותו – אולי הוא לא סבא שלה בכלל. אולי הוא מורה למוזיקה והיא ילדת פלא שגילה בעיירה קטנה והביא אותה לנגן בחליל בקרנגי הול—
"תיאו?" אמרה אמא לפתע. "שמעת אותי?"
קולה החזיר אותי לעצמי. נמצאנו באולם האחרון של התערוכה. מעבר לו היתה חנות המתנות של המוזיאון – גלויות, קופה, ערימות מבריקות של ספרי אמנות – ואמא, לרוע המזל, לא איבדה את תחושת הזמן.
"כדאי שנבדוק אם עוד יורד גשם," אמרה. "יש לנו עוד זמן" – (מציצה בשעונה, מביטה מעבר לי אל שלט היציאה) – "אבל כדאי שניכנס לחנות אם אני רוצה למצוא משהו בשביל מתילד."
שמתי לב שהילדה מתבוננת באמי בזמן שהיא דיברה – עיניה החליקו בסקרנות על פני הקוקו השחור החלק שלה, מעיל הסאטן הלבן המכווץ במותניים – והתרגשתי לראות אותה לרגע בעיני הילדה, כמו זרה. האם היא רואה שבחלקו העליון של אפה יש מין בליטה קטנה, היכן שנשבר כשנפלה מעץ בילדותה? או כיצד העיגולים השחורים סביב הקשתיות הכחולות הבהירות בעיני אמא משוות לה מראה פראי משהו, כשל יצור הנועץ מבט יציב בטרפו בלב הערבה?
"אתה יודע," – אמא הביטה מעבר לכתפה – "אם לא אכפת לך, אולי אני אחזור ואעיף עוד מבט אחד ב'שיעור באנטומיה' לפני שנלך. לא הספקתי לראות אותו מקרוב ואני חוששת שלא אספיק לחזור הנה לפני שהתערוכה תרד." היא החלה להתרחק בנקישת עקבים מהירה – ואז הביטה בי כאומרת: אתה בא?
זה היה כל כך לא צפוי שלשבריר שנייה לא ידעתי מה לומר. "אה," אמרתי בעודי מתעשת. "אני אפגוש אותך בחנות."
"בסדר," אמרה. "תקנה לי כמה גלויות, טוב? אני תכף חוזרת."
והיא אצה לדרכה לפני שהספקתי לומר מילה. בלב הולם, לא מאמין למזלי הטוב, צפיתי בה מתרחקת ממני במהירות במעיל הסאטן הלבן. זהו, זאת ההזדמנות שלי לדבר עם הילדה; אבל מה אני אגיד לה, חשבתי בזעם, מה אני כבר יכול להגיד? תחבתי את ידיי לכיסים, נשמתי עמוק פעם או פעמיים כדי להתעשת, וכשהתרגשות עליזה תוססת בבטני פניתי לעברה.
אך לאכזבתי הרבה היא נעלמה. כלומר היא לא נעלמה. שערה האדמוני התרחק בהסתייגות (או כך לפחות נראה לי) לאורך החדר. סבה שילב את זרועו בזרועה – לוחש לה בהתלהבות גדולה – כשגרר אותה להביט בציור כלשהו על הקיר הנגדי.
יכולתי לרצוח אותו. העפתי מבט עצבני לעבר המפתן הריק. ואז העמקתי את ידיי עוד יותר בכיסים, ובפנים בוערות חציתי את האולם בצעידה הפגנתית. השעון תיקתק, אמא עמדה לחזור בכל רגע. ואם כי ידעתי שאין לי אומץ לגשת וממש לומר משהו, יכולתי לכל הפחות להעיף בה מבט אחרון. זמן לא רב קודם לכן נשארתי ער עד שעה מאוחרת עם אמא וצפינו יחד בסרט 'האזרח קיין', והרעיון שאדם עשוי להבחין בחטף בזרה מכשפת ולזכור אותה עד סוף ימיו כבש אותי. יום יבוא וגם אני אהיה כמו הזקן הזה בסרט, אתרווח בכיסאי עם מבט מרוחק בעיניים ואומר: "זה היה לפני שישים שנה ומעולם לא ראיתי את הילדה הג'ינג'ית מאז, אבל אתם יודעים מה? לא חלף חודש מבלי שחשבתי עליה."
נמצאתי כבר באמצע האולם כשמשהו מוזר התרחש. שומר פרץ בריצה מחנות המתנות הסמוכה. הוא נשא משהו בזרועותיו.
גם הילדה ראתה אותו. עיניה החומות הזהובות הצטלבו בעיניי: מבט מבוהל, תמהַ.
לפתע התעופף שומר נוסף מחנות המוזיאון. זרועותיו היו מונפות והוא צרח.
ראשים התרוממו. מישהו מאחוריי אמר בקול מוזר ושטוח: אוי לא! וכעבור רגע החריד את החדר פיצוץ אדיר ומחריש אוזניים.
הזקן – עם מבט אטום בעיניים – כשל הצידה. זרועו המושטת – אצבעותיו המסוקסות פרושות – הן הדבר האחרון שאני זוכר. בו ברגע כמעט היה הבזק שחור מלווה במטר של הריסות שהסתחרר סביבי, ושאגת רוח חמה התנגשה בי והפילה אותי ארצה. וזה הדבר האחרון שידעתי למשך זמן־מה.

ה.
אין לי מושג כמה זמן הייתי מחוסר הכרה. כשהתעוררתי היה נדמה לי שאני שוכב על בטני בארגז חול, במגרש משחקים אפל כלשהו – מקום שלא הכרתי, שכונה נטושה. חבורה של בחורים קשוחים, ננסיים, השתופפו לצידי, בעטו בצלעותיי ובעורפי. צווארי היה מעוקם וכל האוויר יצא לי מהריאות אבל זה לא היה הנורא מכול; היה לי חול בפה, נשמתי חול.
הבחורים מילמלו בקול. קום, מניאק.
תראו אותו, תראו אותו.
הוא לא יודע כלום.
התגלגלתי והטלתי את זרועותיי מעל ראשי ואז – בטלטלה קלילה, סוריאליסטית – ראיתי שאיש לא נמצא שם.
לרגע שכבתי הלום מכדי לזוז. פעמוני אזעקה דינדנו מעומעמים במרחק. עד כמה שזה נשמע מוזר, חשבתי שאני שוכב בחצר מוקפת חומה של שיכון שכוח־אל כלשהו.
מישהו היכה אותי כהוגן: כל הגוף כאב לי, הצלעות דאבו והרגשתי כאילו מישהו חבט בראשי בצינור עופרת. הזזתי את הלסת לפנים ולאחור ונברתי בכיסים כדי לבדוק אם יש לי כסף לנסיעה ברכבת הביתה, כשלפתע היכתה בי ההכרה שאין לי מושג היכן אני נמצא. שכבתי שם נוקשה, מודע יותר ויותר לכך שמשהו לגמרי לא בסדר. האור היה לא בסדר, וכמוהו גם האוויר: חריף וחד, ערפל כימי שצרב את גרוני. המסטיק בפי היה גרגירי וכשהתגלגלתי על צידי כדי לירוק אותו – בראש הולם – התחוור לי שאני ממצמץ מבעד לשכבות עשן אל מראה זר כל כך שלמשך כמה רגעים רק בהיתי בו.
נמצאתי בתוך מערה לבנה מרופטת. בדים וסחבות השתלשלו מן התקרה. על הקרקע נחו והתנועעו ערימות של חומר אפור כמו סלעי ירח, ושברי זכוכית וחצץ התעופפו בהוריקן של פסולת אקראית, לבֵנים וסיגים ודברים מנייר, מצופים שכבת אפר דקה ככפור ראשון. גבוה מעל ראשי האירו שתי מנורות מבעד לאבק כפנסי מכונית מעוקמים בערפל, פוזלות, האחת מכוונת כלפי מעלה והאחרת מונחת על צידה ומטילה צללים עקלתוניים.
אוזניי צילצלו, וכן גופי, תחושה מעיקה ביותר: עצמות, מוח, לב, הכול רוטט כפעמון שהיכו בו. במעומעם, אי־שם במרחק, דינדנה צווחת אזעקות מוכנית, יציבה ושוות נפש. בקושי הצלחתי להבחין אם מקור הרעש בתוכי או מחוצה לי. היתה תחושה עזה של בדידות, מעין מוות חורפי. שום דבר, בשום כיוון, לא נראה הגיוני.
תחת מפולת של חצץ, ידִי על משטח לא אנכי לגמרי, קמתי והתכווצתי מפאת הכאב בראשי. החלל הנטוי שנמצאתי בו היה משובש באופן עמוק, מובנה. בצד אחד שכבת עשן ואבק תלויה כשמיכה דוממת. בצד האחר מסה של חומרים מרוסקים משופעים מטה במעין סבך, היכן שהגג או התקרה היו אמורים להיות.
הלסת שלי כאבה; פניי וברכיי היו חתוכות; התחושה בפי היתה כשל נייר זכוכית. מיצמצתי לעבר התוהו ובוהו וראיתי נעל טניס; סחף של חומר מתפורר, מוכתם; מקל הליכה מעוקם מאלומיניום. התנודדתי שם חנוק ומסוחרר, לא יודע לאן לפנות או מה לעשות, כשלפתע חשבתי שאני שומע צלצול טלפון.
לרגע לא הייתי בטוח. כריתי אוזן במאמץ, ואז הוא שוב התנגן: קלוש ונגרר, מוזר במקצת. פישפשתי בהריסות במגושם – מעמיד תיקי ילדים מאובקים, מסיג את ידיי במהירות מדברים חמים ומרסיסי זכוכית, מוטרד יותר ויותר מהאופן שבו ההריסות קורסות תחת רגליי במקומות מסוימים, ומהגושים הרכים הנרפים בקצה שדה הראייה שלי.
גם אחרי שהשתכנעתי שלא שמעתי שום טלפון, שהצלצולים באוזניי הוליכו אותי שולל, המשכתי לחפש, כבול לתנועות החיפוש המוכניות בנחישות רובוטית, משוללת חשיבה. בין עטים, תיקי יד, ארנקים, משקפיים שבורים, כרטיסי מפתח של חדרי מלון, פודריות ובשמים ומרשמים (רוטימן, אנדריאה, אלפרזולם 25 מ"ג), חשפתי מחזיק מפתחות עם פנס וטלפון שלא פעל (טעון למחצה, בלי קליטה), והשלכתי אותם לתוך סל ניילון מתקפל שמצאתי בתיק יד של אישה כלשהי.
השתנקתי, חנוק למחצה מאבק גבס, וראשי כאב כל כך שבקושי ראיתי. רציתי לשבת אבל לא היה היכן.
ואז ראיתי בקבוק מים. עיניי נסוגו חזרה במהירות ושוטטו על פני התוהו ובוהו עד שראיתי אותו שוב, במרחק כחמישה מטרים ממני, קבור למחצה בערימת זבל: קמצוץ תווית, גוון כחול מוכר ממקרר המשקאות.
בכבדות רדומה, כנע על פני שלג, התחלתי להשתרך ולהשתרג בינות להריסות, הפסולת התרסקה תחת רגליי בקולות פיצוח חדים, קרחוניים. אבל לא הספקתי להתקדם הרבה כשמזווית עיני ראיתי על הארץ תנועה שבלטה על רקע דממת הלבן־על־לבן.
נעצרתי. ואז פסעתי בזהירות עוד כמה צעדים. זה היה גבר שרוע על גבו, לבן מכף רגל עד ראש מאבק. הוא היה מוסווה כל כך בין ההריסות המצופות אפר שחלף רגע לפני שדמותו התבהרה: גיר על גיר, נאבק להתיישב כפסל שהופל מכנו. כשהתקרבתי ראיתי שהוא זקן ושברירי מאוד, כמו גיבן מעוות צורה. שערו – המעט שנותר ממנו – פשוט נתלש מראשו. צד פניו היה מנומר ברסס מכוער של כוויות וראשו, מעל אחת האוזניים, היה זוועה שחורה ודביקה.
הצלחתי להגיע אליו כשלפתע – במהירות בלתי צפויה – הוא שלח את ידו המאובקת בלבן ואחז בידי. מרוב בהלה נרתעתי, אך הוא רק הידק את לפיתתו, השתעל והשתעל ברטיבות חולנית.
איפה—? הוא אמר כמדומה. איפה—? הוא ניסה להביט אלי אך ראשו נתלה בכבדות על צווארו וסנטרו התנודד על חזהו כך שהוא נאלץ להציץ אלי מתחת לגביניו, כמו נשר. אבל עיניו, בלב הפרצוף ההרוס, היו נבונות ומיואשות.
—אוי לא, אמרתי בעודי מתכופף לעזור לו, חכה, חכה – ואז עצרתי כי לא ידעתי מה לעשות. המחצית התחתונה של גופו נחה מקומטת על הארץ כערימת בגדים מטונפים.
הוא חיבק את עצמו בזרועותיו, במאמץ כמדומה, שפתיו נעו והוא עדיין נאבק להתרומם. הוא הצחין משיער חרוך, מצמר חרוך. אך המחצית התחתונה של גופו נראתה לא מחוברת למחצית העליונה והוא השתעל ונפל לאחור בערימה.
הבטתי סביבי בניסיון להבין היכן אני נמצא, מבולבל מהמכה בראש, ללא תחושת זמן או אפילו ידיעה אם יום עכשיו או לילה. השילוב של הוד וחורבן בילבל אותי – הרום הגבוה, הנדיר, עטוי שכבות אבק ומכוסה במעין סבך דמוי אוהל היכן שהתקרה (או הרקיע) היו אמורים להיות. אבל אף שלא היה לי מושג היכן אני נמצא, או למה, היה לי ספֶק־זיכרון של הרס, מטען קולנועי שנבע מהבוהק של תאורת החירום. באינטרנט ראיתי סרטון של מלון מתפוצץ במדבר, וכוורת החדרים ברגע הפיצוץ קפאה בהבזק אור כזה בדיוק.
ואז נזכרתי במים. חזרתי בעודי סוקר את סביבותיי, עד שהבחנתי בהבזק הכחול המאובק וליבי קפץ.
—תראה, אמרתי בעודי מתקדם. אני רק—
הזקן צפה בי במבט שהיה בה בעת מלא תקווה ונואש, ככלב מורעב חלש מכדי ללכת.
—לא – חכה. אני חוזר.
כשלתי כשיכור בין ההריסות – מתפתל ומפלס, מניף את ברכיי לגובה מעל חפצים, מתערבב עם לבנים ובטון ונעליים ותיקי יד והמון חתיכות חרוכות שלא רציתי לראות מקרוב.
הבקבוק היה מלא כדי שלושה רבעים וחם למגע. אבל עם הלגימה הראשונה הגרון שלי נטל את המושכות והעריתי אל פי יותר ממחצית הנוזל – טעם פלסטיק, חמימות של מי הדחת כלים – לפני שהבנתי מה אני עושה ואילצתי את עצמי לפקוק אותו ולהכניסו לתיק כדי לקחת אותו לאיש.
כרעתי לצידו. אבנים ננעצו בברכיי. הוא רעד, נשימותיו צורמות ולא סדירות. מבטו לא הצטלב במבטי אלא שוטט מעליו, ננעץ באימה בדבר־מה שלא ראיתי.
גיששתי אחרי המים כשהושיט את ידו אל פניי. בזהירות, בטיפוף אצבעות שטוחות, זקנות וגרומות, הוא הבריש את השיער מעיניי, תלש קוץ זכוכית ממצחי וטפח על ראשי.
"הִנה, הִנה." קולו היה חלוש מאוד, צרוד מאוד, לבבי מאוד, מלווה בשריקה רפאית מעומק הריאות. הבטנו זה בזה למשך רגע ארוך ומוזר שמעולם לא שכחתי, למען האמת, כמו שתי חיות שנפגשות בשעת בין ערביים, וניצוץ בהיר ומלבב כמו התעופף מבעד לעיניו וראיתי את היצור שהיה באמת – והוא, כך אני מאמין, ראה אותי. לרגע היינו מחווטים ומזמזמים כשני מנועים במעגל חשמלי אחד.
אחר כך הוא שוב התנודד לאחור ברפיון כזה עד כי חשבתי שהוא מת – "הנה," אמרתי במבוכה ותחבתי את ידי תחת כתפו. "זה טוב." הרמתי את ראשו כמיטב יכולתי ועזרתי לו לשתות מהבקבוק. הוא הצליח ללגום רק מעט והרוב זלג על סנטרו.
שוב נפל לאחור. מאמץ רב מדי.
"פּיפָּה," אמר בקול דחוס.
השפלתי מבט אל פניו האדומות, השרופות, ומשהו מוכר בעיניו החלודות, הצלולות, הניע בי דבר־מה. ראיתי אותו קודם. וראיתי גם את הילדה, תצלום בזק קצר מקצר, שקיפוּת של עלה שלכת: גבות בצבע חלודה, עיני דבש חומות. פניה השתקפו בפניו. איפה היא?
הוא ניסה לומר משהו. שפתיים סדוקות מתנועעות. הוא רצה לדעת איפה פיפה.
חורק ונאבק לנשום. "הנה," אמרתי, נסער, "תנסה לשכב בשקט."
"היא צריכה לנסוע ברכבת, זה הרבה יותר מהיר. אלא אם לוקחים אותה במכונית."
"אל תדאג," אמרתי ורכנתי אליו. לא דאגתי. מישהו יחלץ אותנו בקרוב, הייתי בטוח בכך. "אני אחכה עד שהם יבואו."
"כל כך נחמד מצידך." ידו (קרה, צחיחה כאבקה) מתהדקת על ידי. "לא ראיתי אותך מאז שהיית עוד פעם ילד קטן. היית גדול בפעם האחרונה שדיברנו."
"אבל אני תיאו," אמרתי לאחר רגע של בלבול.
"ודאי." מבטו, כאחיזת ידו, היה יציב ואדיב. "ובחרת היטב, אני בטוח. המוצרט הרבה יותר יפה מהגלוק, אתה לא חושב?"
לא ידעתי מה לומר.
"זה יהיה יותר קל לשניכם. כל כך קשוחים עם הילדים באודיציות האלה—" משתעל. שפתיים חלקלקות מדם, עבות ואדומות. "אין הזדמנות שנייה."
"תשמע—" הרגשתי שזה לא בסדר לתת לו לחשוב שאני מישהו אחר.
"אה, אבל אתם מנגנים את זה כל כך יפה, יקירי, שניכם. הסול מז'ור. זה כל הזמן מתנגן לי בראש. קליל קליל, מהוסס—"
מזמזם כמה צלילים חסרי צורה. שיר. זה היה שיר.
"…ובטח סיפרתי לך איך הלכתי לשיעורי פסנתר אצל הארמנית הזקנה? היתה שם לטאה ירוקה שחיה על הדקל, ירוקה כמו סוכריית מנטה, אהבתי להסתכל עליה… נוצצת על אדן החלון… שרשרות של אורות בגינה… du pays saint… עשרים דקות הליכה אבל זה נראה כמו קילומטרים…"
הוא השתתק לרגע. הרגשתי כיצד תבונתו מתרחקת ממני, מסתחררת מחוץ לטווח ראייתי כמו עלה על פני פלג. ואז היא נסחפה בחזרה והוא שוב היה שם.
"ואתה! בן כמה אתה עכשיו?"
"שלוש־עשרה."
"ליסֶה פראנסֶה?"
"לא, אני לומד בווסט־סייד."
"וטוב שכך, לדעתי. כל השיעורים האלה בצרפתית! יותר מדי אוצר מילים לילד. Nom et pronom, מין ומערכת. זה לא יותר מאיסוף חרקים."
"סליחה?"
"תמיד דיברו צרפתית אצל גרופּי, זוכר את גרופי? עם המטרייה המפוספסת וגלידות פיסטוק?"
מטרייה מפוספסת. בגלל כאב הראש היה לי קשה לחשוב. מבטי נדד לעבר החתך הארוך בקרקפתו, קרוש וכהה כפציעת גרזן. התוודעתי יותר ויותר אל הצורות הנוראות, דמויות הגופות המונחות בינות להריסות, גושים כהים לא נראים בבירור, סוגרים עלינו בדממה מכל העברים, חשכה בכל פינה וגופות דמויות בובות סמרטוטים, ועם זאת היתה זו עלטה שניתן להינשא על גבה, היה בה משהו ישנוני, שובל מקציף גועש ונעלם על פני אוקיינוס שחור וקר.
לפתע משהו השתבש לחלוטין. הוא היה ער, ניער אותי. ידיים מתנופפות. הוא רצה משהו. הוא ניסה להתרומם על גבי שאיפה שורקנית.
"מה קרה?" אמרתי, נדרך בטלטלה. הוא השתנק, נסער, משך בזרועי. התיישבתי בחשש והבטתי סביבי, מצפה לראות סכנה חדשה מתרגשת: כבלי חשמל רופפים, שריפה, תקרה על סף התמוטטות.
אוחז בידי. מועך אותה בחוזקה. "לא שם," הצליח לומר.
"מה?"
"אל תשאיר את זה. לא." הוא הביט מעבר לי וניסה להצביע על משהו. "קח את זה משם."
בבקשה, תשכב—
"לא! אסור להם לראות את זה." הוא השתולל כעת, אחז בזרועי, ניסה להתרומם. "הם גנבו את השטיחים, הם ייקחו את זה למחסן התחפושות—"
ראיתי שהוא מצביע על קרש מלבני מאובק, כמעט בלתי נראה בין הקורות השבורות והזבל, קטן יותר מהמחשב הנייד שלי בבית.
"זה?" אמרתי והבטתי מקרוב. הוא היה מכוסה שלפוחיות של טיפות שעווה ומודבק בטלאים לא אחידים של תוויות מתפוררות. "זה מה שאתה רוצה?"
"אני מתחנן בפניך." עיניים עצומות בחוזקה. הוא היה נסער והשתעל בעוצמה כזאת שבקושי הצליח לדבר.
הושטתי את ידי והרמתי את הקרש בקצותיו. הוא היה כבד להפתיע יחסית למשהו קטן כל כך. שבב ארוך של מסגרת שבורה הזדקר מפינתו.
מעביר את שרוולי על פני השטח המאובקים. ציפור צהובה זעירה, קלושה תחת רעלת אבק לבן. גם 'השיעור באנטומיה' נמצא באותו הספר אבל הוא הפחיד אותי נורא.
טוב, עניתי מסוחרר. הסתובבתי עם הציור ביד כדי להראות לה אותו ואז הבנתי שהיא לא שם.
או – היא היתה ולא היתה שם. חלק ממנה היה שם, אבל בלתי נראה. החלק הבלתי נראה היה החלק החשוב. זה היה משהו שלא הבנתי קודם. אבל כשניסיתי לומר זאת בקול המילים יצאו בערבוביה, ובחבטה קרה הבנתי שאני טועה. שני החלקים צריכים להיות ביחד. לא ייתכן חלק אחד בלי האחר.
העברתי את ידי על המצח וניסיתי למצמץ כדי להוציא מעיניי את פירורי האבק, ובמאמץ עילאי, כמו הרמת משקולת כבדה הרבה יותר מדי בשבילי, ניסיתי להסיט את מוחי אל המקום שידעתי שבו הוא אמור להיות. איפה אמא שלי? לרגע היינו שלושה ואחד מהם – הייתי בטוח למדי – מוכרח להיות היא. אבל כעת היו רק שניים.
מאחוריי, הזקן שוב החל להשתעל ולרעוד בבהילות בלתי נשלטת כשניסה לדבר. הסתובבתי וניסיתי להושיט לו את התמונה. "הנה," אמרתי, ואז לאמא – למקום שהיה נדמה לי שהיא נמצאת בו – "אני כבר חוזר."
אבל הוא לא רצה את הציור. הוא הדף אותו חזרה לעברי באימה ומילמל משהו. הצד הימני של ראשו היה מִשׁרה דביקה כל כך של דם, שבקושי ראיתי את אוזנו.
"מה?" אמרתי, מחשבותיי עדיין נתונות לאמא – איפה היא? "סליחה?"
"קח את זה."
"תשמע, אני אחזור. אני חייב—" לא יכולתי להביע את זה, לא בדיוק, אבל אמא רצתה שאלך הביתה, מייד, הייתי אמור לפגוש אותה שם, זה היה הדבר האחד שהבהירה היטב.
"קח את זה איתך!" מצמיד אותו אלי. "לך!" הוא ניסה להתיישב. עיניו היו בורקות ופראיות; סערת רוחו הפחידה אותי. "לקחו את כל הנורות, ריסקו חצי מהבתים ברחוב—"
טיפת דם זלגה על סנטרו.
"בבקשה," אמרתי בידיים נבוכות, חושש לגעת בו. "תשכב בבקשה—"
הוא ניענע בראשו וניסה לומר משהו אך המאמץ הכריע אותו והוא פרץ בשיעול רטוב, אומלל. כשמחה את פיו ראיתי פס בוהק של דם על גב ידו.
"מישהו בא." אני לא בטוח שהאמנתי בזה אבל לא ידעתי מה עוד להגיד.
הוא הביט היישר לתוך עיניי וחיפש מעין ניצוץ של הבנה, ומשלא מצא אותו שוב נאבק להתיישב.
"שריפה," אמר במעין גרגור. "הווילה במעאדי. On a tout perdu."
הוא שוב פרץ בשיעול. קצף מוכתם באדום ביעבע בנחיריו. ובאיבּה של כל האי־מציאות, גלעדים ומונוליתים מנופצים, הרגשתי, כבתוך חלום, שהכזבתי אותו, שמתוך גולמנות ובורות כשלתי באיזו משימה חיונית באגדה. שום שריפה לא נראתה בתוך ערבוביית האבן, ואף על פי כן זחלתי והנחתי את הציור בסל הניילון רק כדי להרחיקו מעיניו כי זה הטריד אותו כל כך.
"אל תדאג," אמרתי. "אני—"
הוא נרגע. הוא הניח את ידו על פרק כף ידי, עיניו יציבות ובורקות, ורוח קרה של אי היגיון נשבה עלי. עשיתי מה שהייתי אמור לעשות. הכול יהיה בסדר.
בעודי מתענג על נחמת הרעיון, הוא מעך את ידי בעידוד כאילו הגיתי את מחשבותיי בקול. אנחנו נצא מכאן, אמר.
"אני יודע."
"תעטוף את זה בעיתונים ותארוז בתחתית הארגז, יקירי. עם שאר הפרפראות."
מחמת ההקלה שחשתי לנוכח העובדה שהוא נרגע ומחמת התשישות ששרתה עלי בגלל כאב הראש, זכרה של אמא התפוגג לזיק דמוי עש ואני התיישבתי לידו ועצמתי את עיניי, בתחושה נוחה ובטוחה משום מה. נעדר, מנומנם. הוא מילמל קצת מתחת לאפו: שמות זרים, סכומים ומספרים, כמה מילים בצרפתית אך בעיקר באנגלית. גבר הגיע להביט ברהיטים. עַבּדוּ הסתבך כי הוא זרק אבנים. אבל הכול נשמע לי הגיוני משום מה וראיתי את גן הדקלים ואת הפסנתר ואת הלטאה הירוקה על הגזע כאילו היו דפים באלבום תמונות.
תצליח לחזור הביתה בכוחות עצמך, יקירי? אני זוכר ששאל בשלב מסוים.
"בטח." שכבתי על הארץ לצידו, ראשי בקו אחד עם עצם החזה הזקנה הרעועה שלו, כך ששמעתי כל קטיעה ושריקה בנשימתו. "אני נוסע ברכבת לבד כל יום."
"ואיפה אמרת שאתה גר עכשיו?" ידו על ראשי, עדינה מאוד, כמו שמניחים את היד על ראשו של כלב אהוב.
"רחוב חמישים ושבע מזרח."
"אה כן! ליד לֶה ווֹ ד'אור?"
"כמה בלוקים משם." לה וו ד'אור היתה מסעדה שאמא שלי אהבה לאכול בה כשהיה לנו כסף. אכלתי שם את החלזונות הראשונים שלי וטעמתי את הלגימה הראשונה של מארק דה בורגון מכוסהּ.
"לכיוון הפארק, אתה אומר?"
"לא, קרוב יותר לנהר."
"קרוב מספיק, יקירי. מרנג וקוויאר. כמה אהבתי את העיר הזאת בפעם הראשונה שראיתי אותה! ובכל זאת, זה לא אותו דבר, נכון? אני כל כך מתגעגע, אתה לא? המרפסת וה…"
"גן." פניתי להביט בו. בשמים ומנגינות. בביצת הבלבול שלי היה נדמה לי שהוא חבר קרוב או קרוב משפחה ששכחתי, איזה קרוב רחוק של אמא…
"אוי, אמא שלך! מתוקה שכמותה! לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהיא באה לנגן. היא היתה הילדה הכי יפה שראיתי בחיים."
מנין הוא ידע שחשבתי עליה? התחלתי לשאול אותו, אבל הוא ישן. עיניו היו עצומות, אבל נשימתו היתה מהירה וצרודה כאילו ברח ממשהו.
גם אני הייתי מטושטש – צלצולים באוזניים, זמזום פנימי וטעם מתכתי בפה כמו אצל רופא שיניים – ואולי איבדתי את ההכרה והייתי נשאר כך אלמלא הוא ניער אותי בשלב מסוים, בחוזקה, אז התעוררתי וקפצתי בבהלה. הוא מילמל ומשך באצבעו המורה. הוא הסיר טבעת, טבעת זהב גדולה עם אבן מגולפת. הוא ניסה לתת לי אותה.
"הנה, אני לא רוצה את זה," אמרתי בעודי נרתע. "בשביל מה אתה עושה את זה?"
אך הוא הפקיד אותה בכף ידי. נשימתו היתה מבעבעת ומכוערת. "הובארט את בלקוול," אמר, בקול של מי שטובע מבפנים כלפי חוץ. "תצלצל בפעמון הירוק."
"פעמון ירוק," חזרתי אחריו באי ודאות.
הוא נד בראשו לפנים ולאחור, מטושטש לחלוטין, שפתיו רועדות. עיניו לא ממוקדות. כשהחליקו מעלי מבלי לראות אותי, נרעדתי.
"תגיד להוֹבּי שייצא מהחנות," אמר בקול מעובה.
צפיתי כלא מאמין בדם הבוהק שנטף מזווית פיו. הוא התיר את עניבתו ומשך בה. "הנה," אמרתי והושטתי יד לעזור אך הוא הדף אותה.
"הוא צריך לסגור את הקוּפּה ולצאת!" חרק. "אבא שלו שולח חבר'ה להרביץ לו—"
עיניו התגלגלו מעלה, עפעפיו ריפרפו. ואז הוא קרס אל תוך עצמו, שטוח וממוטט למראה כאילו כל האוויר יצא ממנו, שלושים שניות, ארבעים, כמו ערימת בגדים ישנים אבל אז – בנוקשות כזאת שקפצתי – חזהו התנפח על רקע חריקה דמוית־מפוח, והוא השתעל ופלט בנקישה גוש דם שהתיז עלי. הוא התרומם על מרפקיו כמיטב יכולתו – ובמשך כשלושים שניות בערך התנשף ככלב, חזהו מפמפם בתזזית, מעלה מטה, מעלה מטה, עיניו נעוצות בדבר־מה שלא ראיתי וכל העת אוחז בידי כאילו אם יאחז בחוזקה מספקת הכול יסתדר.
"אתה בסדר?" אמרתי – נסער, על סף דמעות. "אתה שומע אותי?"
בעודו מתגושש ונחבט – דג מחוץ למים – הרמתי את ראשו, או לפחות ניסיתי, לא יודע כיצד, חששתי לפגוע בו כשלפת את ידי כאילו עמד ליפול מראש בניין. כל נשימה היתה הנפה מבודדת, מגרגרת, אבן כבדה מורמת במאמץ נורא ושוב צונחת ארצה. בשלב מסוים הוא הביט היישר לתוך עיניי, הדם נקווה בפיו ונדמה היה שהוא אומר משהו אך המילים היו רק בעבוע במורד סנטרו.
ואז – למרבה ההקלה – הוא נרגע, השתתק, אחיזתו בידי התרפתה, נמסה, תחושה של שקיעה והסתחררות כאילו צף על גבו הלאה ממני על פני מים. —יותר טוב? שאלתי, ואז—
בזהירות, טיפטפתי מעט מים על פיו – שפתיו נעו, ראיתי אותן נעות. ואז, על ברכיי, כנער־משרת בסיפור, מחיתי מעט דם מפניו בריבוע בד בדוגמת פייזלי ששלפתי מכיסו. בעודו נישא – באכזריות, צעד אחר צעד, במרווחים – אל עבר הדממה, התנודדתי לאחור על עקביי והבטתי עמוק לתוך פניו המושחתות.
הלו? אמרתי.
עפעף דמוי נייר, סגור למחצה, מתעוות, טיק כחול־ורידים.
"אם אתה שומע אותי תמעך לי את היד."
אבל ידו היתה רפויה בידי. ישבתי שם והבטתי בו מבלי לדעת מה לעשות. הייתי צריך ללכת, מזמן – אמא הבהירה זאת היטב – אבל לא ראיתי שום מוצא מהחלל שנמצאתי בו ולמעשה במובנים מסוימים היה קשה לדמיין שאמָצא במקום אחר בעולם – שיש בכלל עולם אחר מחוץ לזה. כאילו מעולם לא היו לי חיים אחרים.
"אתה שומע אותי?" שאלתי אותו בפעם האחרונה, מתכופף ומצמיד את אוזני אל פיו המדמם. אבל לא היה כלום.

ו.
כיוון שלא רציתי להפריע לו למקרה שהוא רק נח, קמתי בשקט מרבי. כל הגוף כאב לי. במשך כמה רגעים עמדתי והבטתי עליו בעודי מוחה את ידיי בז'קט של התלבושת האחידה – דמו כיסה אותי, ידיי היו חלקלקות ממנו – ואז הבטתי בנוף השפוכת הירחי וניסיתי להתמקם ולהחליט לאן מוטב לפנות.
כשהגעתי – בקושי – אל מרכז האולם, או מה שנראה כמו מרכז האולם, ראיתי שדלת אחת מוסתרת מאחורי סחבות של הריסות תלויות, והסתובבתי והתחלתי להשתרך בכיוון הנגדי. שם צנח המשקוף, הפיל איתו ערימת לבנים גבוהה כמעט כמוני והותיר חלל מעושן מלמעלה, רחב מספיק למעבר מכונית. במאמץ רב התחלתי לטפס ולגשש אחריו – מעל ומסביב לגושי הבטון – אבל לא הספקתי להתקדם הרבה כשהתחוור לי שאיאלץ לפנות לכיוון ההפוך. שרידים קלושים של אש ליחכו את הקירות הרחוקים של מה שהיה פעם חנות המתנות, יורקים ונוצצים באפלולית, חלקם הרחק מתחת למפלס שבו היתה אמורה להיות הרצפה.
מראה הדלת השנייה לא מצא חן בעיניי (אריחי גומי מוקצף מוכתמים באדום, חרטום נעל גברית מזדקר מערימת חצץ), אבל לפחות רוב החומר שחסם את הדלת לא היה מוצק במיוחד. פילסתי את דרכי באפלה בחזרה, חמקתי מכמה חוטי חשמל שירקו גיצים מהתקרה, הנפתי את הסל על כתפי, נשמתי עמוק וקפצתי ראש אל תוך ההריסות.
מייד נחנקתי מאבק ומריח עז של כימיקלים. משתעל, מתפלל שאין עוד חוטי חשמל רופפים, גיששתי באפלה בעוד מינים שונים של הריסות רופפות מטפטפים וממטירים על עיניי. חצץ, פירורי גבס, רסיסים וחתיכות של אלוהים־יודע־מה.
חלק מחומרי הבניין היה קל, חלק לא. ככל שהעמקתי כן נעשה חשוך יותר וחם יותר. מדי פעם הצטמצמה דרכי או נחסמה בפתאומיות ואוזניי נמלאו שאגת המונים שלא ידעתי מנין הגיעה. נאלצתי להידחק סביב דברים; לפעמים צעדתי, לפעמים זחלתי, חש את הגופות יותר מאשר רואה אותן מבעד להריסות, לחץ רך ומטריד שנכנע תחת כובד משקלי אבל גרוע מזה, הריח: בגדים שרופים, שיער ובשר שרופים ועקיצת דם טרי, נחושת ופח ומלח.
היו לי חתכים בידיים ובברכיים. התכופפתי תחת דברים ועקפתי דברים אחרים, מנחש את דרכי תוך כדי הליכה, מצטדד והירך מתחככת במחרטה כלשהי, או קורה, עד שגוש מוצק כקיר חסם את דרכי. בקושי רב – החלל היה צר – שלחתי את ידי לאחור כדי להכניס אותה לסל ולשלוף את הפנס.
רציתי את הפנס שבמחזיק המפתחות – בתחתית, מתחת לתמונה – אבל אצבעותיי סגרו על הטלפון. הדלקתי אותו – וכמעט מייד הפלתי אותו כי באורו הבוהק ראיתי יד של גבר מזדקרת בין שני גושי בטון. אפילו באיבּה של האימה זכרתי להוקיר תודה על כך שזו רק יד, אף שמראה האצבעות היה בשרני, כהה, נפוח, כזה שלא הצלחתי לשכוח מאז. מפעם לפעם אני עדיין נרתע בבהלה כשקבצן שולח לעברי יד כזאת, מנופחת ומטונפת עם שחור סביב הציפורניים.
עוד לא מצאתי את הפנס – אבל רציתי את הטלפון. הוא הטיל בוהק חלוש על הגומחה שנמצאתי בתוכה, אבל בדיוק כשהתעשתּי מספיק כדי להתכופף ולהרים אותו, המסך השחיר. זכר אור הרפאים שלו, ירוק כחומצה, צף לנגד עיניי בעלטה. התכופפתי על ברכיי וזחלתי בחושך, מחטט בשתי ידיי בין אבנים וזכוכיות, נחוש למצוא אותו.
חשבתי שאני יודע היכן הוא נמצא או היכן בערך הוא נמצא, והמשכתי לחפש זמן רב יותר מהנחוץ כנראה. ורק כשאיבדתי תקווה וניסיתי לקום הבנתי שזחלתי אל נקודה נמוכה יותר שבה לא יכולתי לעמוד בגלל משטח מוצק בגובה כעשרה סנטימטרים מעל ראשי. לא יכולתי להסתובב; לא יכולתי ללכת אחורה; אז החלטתי לזחול קדימה בתקווה שהעסק ייפתח, ועד מהרה מצאתי את עצמי מתקדם אט־אט ובכאב בתחושה מרוסקת, נואשת, כשראשי מוסב בחדות הצידה.
כשהייתי בן ארבע בערך, נתקעתי חלקית בתוך מיטת קיר מתקפלת בדירתנו הישנה בשדרה השביעית, מה שנשמע כמו תקרית משעשעת אבל לא כך היה. נראה לי שהייתי נחנק אלמלא אלאמידה, עוזרת הבית שלנו באותה התקופה, ששמעה את קריאותיי העמומות וחילצה אותי. הניסיון לתמרן בחלל המחניק היה דומה לזה אבל גרוע יותר: עם הזכוכיות, המתכת החמה, צחנת הבגדים השרופים ומשהו רך שנמעך אלי מדי פעם ולא רציתי לחשוב עליו. הריסות נחתו עלי בכבדות מלמעלה. גרוני נמלא אבק והשתעלתי בחוזקה והתחלתי להיבהל כשהבנתי שאני רואה, בקושי, את מרקמן המחוספס של הלבנים השבורות המקיפות אותי. אור – הבוהק הקלוש ביותר שניתן להעלות על הדעת – התנגב פנימה משמאל, כחמישה־עשר סנטימטרים מעל הרצפה.
התכופפתי ומצאתי את עצמי משקיף אל רצפת הפסיפס האפלולית של האולם הבא. ערימה חסרת סדר של מה שנראה כמו ציוד הצלה (חבלים, גרזנים, מוטות ברזל, מְכל חמצן עם הכתובת כיבוי אש ניו־יורק) נחה בערבוביה על הארץ.
"הלו?" קראתי – ומבלי להמתין לתשובה צנחתי ארצה כדי להתפתל מבעד לחור במהירות המרבית.
החלל היה צר. לו הייתי מבוגר בכמה שנים או כבד בכמה קילוגרמים ייתכן שלא הייתי מצליח לעבור. באמצע הדרך הסל שלי נתפס במשהו ולרגע חשבתי שאיאלץ להמשיך בלעדיו, עם או בלי הציור, כלטאה שמשילה את זנבה, אבל כשנתתי משיכה אחרונה הוא השתחרר סוף־סוף במטר של גבס מתפורר. מעלי היתה מעין קורה שדומה כי החזיקה המון חומרי בניין כבדים, ובעודי מתעוות ומתפתל תחתיה הייתי מסוחרר מרוב פחד שתיפול ותחצה אותי לשניים עד שראיתי כי מישהו ייצב אותה בעזרת מגבה.
כשהגחתי החוצה נאבקתי לקום, מתמוסס והלום מרוב הקלה. "הלו?" קראתי שוב ותהיתי מדוע יש כל כך הרבה ציוד ואף לא כבאי אחד בשטח. האולם היה חשוך אך שלם ברובו, עם מעין רשתות עשן שקופות שהתעבו ככל שהיתמרו, אבל היה ברור שכוח אדיר חלף בחדר ולו בגלל המנורות ומצלמות האבטחה שהתעקמו ופנו אל התקרה. שמחתי כל כך להימצא שוב בחלל פתוח עד שחלף רגע לפני שהבנתי כמה מוזר להיות האדם היחיד העומד בחדר מלא אנשים. כולם מלבדי שכבו.
היו כתריסר אנשים לפחות על הארץ – לא כולם שלמים. הם נראו כאילו נפלו מגובה רב. שלוש או ארבע גופות היו מכוסות חלקית במעילי כבאים, כפות רגליים מזדקרות החוצה. אחרים השתרעו בבוטות לנגד עיניי בין שרידי הפיצוץ. הכתמים והרסיסים אמרו אלימות, כמו עיטושי דם עצומים, תחושה היסטרית של תנועה באיבּה של הדממה. אני זוכר במיוחד גברת בגיל העמידה בחולצה מרובבת דם עם דוגמה של ביצי פאברז'ה, חולצה שאולי קנתה בחנות המתנות של המוזיאון דווקא. עיניה – מאופרות בשחור – בהו באטימות בתקרה; והיא בבירור השתזפה במכון כי עורה הבהיק בגון אפרסק בריא, אף שקודקודה היה חסר.
ציורי שמן כהים, מסגרות זהב עמומות. בצעדים קטנטנים התקדמתי אל אמצע החדר, מתנודד ומסוחרר במקצת. שמעתי את נשימתי חורקת פנימה והחוצה והיתה רדידות משונה בצליל, מעין קלילות מסויטת. לא רציתי להביט, אבל הייתי מוכרח. גבר אסייתי קטן, מעורר רחמים במעיל הרוח החום־צהבהב שלו, הצטנף בשלולית דם מתרחבת. שומר (מדיו היו הדבר הכי ניתן לזיהוי בו כי פניו נשרפו כל כך) עם זרוע מעוקמת מאחורי הגב ועיסה מחרידה היכן שרגלו היתה פעם.
אבל הדבר העיקרי, הדבר החשוב ביותר: איש מהשוכבים לא היה היא. הכרחתי את עצמי להביט בכולם, בכל אחד בנפרד, בזה אחר זה – גם כשלא הצלחתי לאלץ את עצמי להביט בפניהם, הייתי מזהה את כפות רגליה של אמא, את בגדיה, את נעליה הלבנות עם שני גוני שחור – וזמן רב אחרי שווידאתי שהיא לא שם הכרחתי את עצמי לעמוד ביניהם, מקופל עמוק בתוך עצמי כיונה חולה עצומת עיניים.
באולם הבא: מתים נוספים. שלושה מתים. גבר שמן עם אפודה בדוגמת מעוינים; זקנה שדמותה הושחתה לחלוטין; ילדה קטנה, כברווזונת צחורה, שריטה אדומה על רקתה אך שום סימן מלבד זאת. ואחר כך לא היו עוד. חציתי כמה אולמות שציוד היה מפוזר בהם, ולמרות כתמי הדם על הרצפה לא היו שם מתים. וכשנכנסתי אל האולם שנראה לי המרוחק ביותר, שבו היא היתה, שאליו היא הלכה, האולם עם 'השיעור באנטומיה' – עיניים עצומות בחוזקה, מייחל כל כולי – היו רק אלונקות וציוד, ושם, כשחציתי את האולם בדממה הצווחת המוזרה, שני הצופים היחידים היו ההולנדים שנעצו מבטים תמהים באמא ובי ממקומם על הקיר: מה אתם עושים כאן?
ואז משהו פקע. אני אפילו לא זוכר איך זה קרה. פשוט הייתי במקום אחר ורצתי. רצתי בין חדרים שלא היה בהם דבר זולת ערפל מעושן שגרם לתפארתם להיראות נטולת ממשות ולא מציאותית. מוקדם יותר האולמות נדמו כמסודרים באופן ישר למדי, רצף פתלתל אך הגיוני של ערוצים שזרמו כולם אל חנות המתנות. אך כשחלפתי בהם במהירות בדרכי חזרה, בכיוון הנגדי, הבנתי שהמסלול לא היה ישר כלל וכלל. שוב ושוב פניתי לעבר קירות ריקים וסטיתי אל מבואות חסומים. דלתות וכניסות לא היו היכן שציפיתי להן; מעמדים צצו יש מאין. כשפניתי בחדות רבה מדי כמעט נכנסתי עם הראש בחבורת שומרים של פראנס האלס: בחורים מגודלים, קשוחים, סמוקי לחיים, מטושטשים מרוב בירה, כמו שוטרים ניו־יורקים במסיבת תחפושות. הם הביטו עלי מלמעלה בצינה, בעיניים קשות, משועשעות, בזמן שהתאוששתי, הסתובבתי וחזרתי לרוץ.
גם ביום טוב קרה לפעמים שאיבדתי את דרכי במוזיאון (משוטט ללא מטרה בין תערוכות של אמנות מאיי האוקיינוס השקט, טוטמים וסירות קאנו חלולות) ולעיתים נאלצתי לגשת ולבקש משומר שיכוון אותי החוצה. אולמות הציור היו מבלבלים במיוחד מאחר שסידרו אותם מחדש לעיתים קרובות כל כך. ובעודי מתרוצץ באולמות הריקים, בחצי־האור הרפאי, פחדי הלך וגבר. חשבתי שאני יודע את הדרך אל גרם המדרגות הראשי, אך זמן קצר לאחר שיצאתי מאזור התערוכות המיוחדות דברים החלו להיראות לא מוכרים, וכעבור דקה או שתיים של ריצה מסוחררת בין פניות שכבר לא הייתי בטוח בהן, הבנתי שאיבדתי את הדרך באמת. איכשהו החמצתי לגמרי את יצירות המופת האיטלקיות (ישועים צלובים וקדושים המומים, נחשים ומלאכים ערוכים לקרב) והגעתי לאנגליה, המאה השמונה־עשרה, אזור במוזיאון שראיתי לעיתים רחוקות ולא הכרתי אותו כלל. מראות בעלי קווים ארוכים אלגנטיים השתרעו לפני, אולמות דמויי מבוך שתחושה של אחוזות רדופות עמדה בהם: לורדים בפאה נוכרית, יפהפיות צוננות של גֵיינְסְבּרוֹ, כולם מביטים ביהירות במצוקתי מלמעלה. נקודת המבט האצילית הרתיחה את דמי מאחר שלא הובילה כמדומה אל גרם המדרגות או אל כל מסדרון ראשי אחר, אלא רק אל אולמות אציליים מפוארים זהים; והייתי על סף דמעות כשלפתע ראיתי דלת בלתי מובחנת כמעט בפינת הקיר.
היה צריך להסתכל פעמיים כדי לראות את הדלת הזאת. היא נצבעה בצבע הקירות, דלת שבנסיבות רגילות בוודאי היתה נעולה. היא צדה את עיני רק משום שלא היתה סגורה לגמרי – צידה השמאלי לא התיישר עם הקיר, לא ידעתי אם מפני שהתפס לא נכנס למקומו או מפני שהמנעול חדל לעבוד כשכבה החשמל. ואף על פי כן לא היה קל לעבור בה – היא היתה כבדה, עשויה פלדה, ונאלצתי למשוך אותה בכל כוחי. לפתע פתאום – בהשתנקות פניאומטית – היא נכנעה בגחמנות כזו שמעדתי.
נדחקתי פנימה ומצאתי את עצמי במסדרון אפל שמשרדים לאורכו, תחת תקרה נמוכה הרבה יותר. תאורת החירום היתה חלשה כאן הרבה יותר מאשר בגלריה הראשית, ונדרש לי רגע כדי להסתגל.
היה נדמה שהמסדרון משתרע לנצח. התקדמתי בחשש, מציץ אל משרדים שדלתותיהם היו פתוחות במקרה. קמרון גייזלר, רשם. מיאקו פוג'יטה, עוזרת רשם. מגירות פתוחות וכיסאות מרוחקים משולחנות. על סף אחד המשרדים נחה על צידה נעל עקב בודדת.
אווירת הנטישה היתה מפחידה במידה בל תתואר. היה נדמה לי שאני שומע במרחק צופרי משטרה, אולי אפילו מכשירי קשר וכלבים, אבל אוזניי צילצלו כל כך בגלל הפיצוץ עד שחשבתי שאולי אני מדמיין. העובדה שלא ראיתי כבאים, שוטרים או אנשי אבטחה – למעשה, אף לא נפש חיה – עכרה את שלוותי יותר ויותר.
באזור "לעובדים בלבד" לא היה חשוך מספיק בשביל הפנס של מחזיק המפתחות, אבל גם לא היה די אור כדי לראות היטב. נמצאתי במעין ארכיב או מחסן. המשרדים היו גדושים בארונות תיוק מרצפה עד תקרה, מדפי מתכת עם עגלות דואר מפלסטיק וארגזי קרטון. המסדרון הצר עורר בי עצבנות, תחושה שמשהו סוגר עלי, וצעדיי הידהדו בפראות כזו שפעם או פעמיים נעצרתי והסתובבתי לראות אם מישהו עוקב אחרי במסדרון.
"הלו?" אמרתי בהיסוס והבטתי אל תוך החדרים כשחלפתי על פניהם. משרדים אחדים היו מודרניים ודלים בריהוט, אחרים מגובבים ומטונפים למראה, עם ערימות לא מסודרות של ניירות וספרים.
פלורנס קלונר, המחלקה לכלי מוזיקה. מוריס אורבי־ראסל, אמנות האסלאם. ויטוריה גאבטי, טקסטיל. חלפתי על פני חדר אפל דמוי מנהרה עם שולחן סדנה ארוך שגזירי בד לא תואמים נפרשו עליו כחלקי פאזל. בירכתי החדר היתה ערבוביה של קולבי בגדים ניידים, שהמון כיסויי פלסטיק תלויים עליהם, כמו הקולבים ליד מעליות השירות ב'בֶּנדל' או ב'בֶּרגדורף'.
בצומת טי הבטתי ימינה ושמאלה ולא ידעתי לאן לפנות. הרחתי שעוות רצפות, טרפנטין וכימיקלים, ונגיעת עשן. משרדים וסדנאות השתרעו עד אינסוף בכל הכיוונים: רשת גיאומטרית מרוסנת, קבועה ונטולת תווים.
לשמאלי ריצד אור מגוף תאורה עילי. הוא הימהם ונתפס, מעין עווית של חשמל סטאטי, ובבוהק הרוטט ראיתי קוּלֶר בהמשך המסדרון.
רצתי אליו – מהר כל כך שכפות רגליי כמעט החליקו תחתי – ולגמתי בפה צמוד לברז, כל כך הרבה מים קרים, כל כך מהר, שדקירת כאב פילחה את רקתי. משהק, שטפתי את הדם מידיי והתזתי מים על עיניי הדואבות. שבבי זכוכית זעירים – בלתי נראים כמעט – ניצנצו על מגשית הפלדה של הקוּלר כמחטים של קרח.
נשענתי על הקיר. אורות הפלורוסנט מעל ראשי – רועדים, כבים ונדלקים כביריקה – עוררו בי בחילה. במאמץ רב קמתי על רגליי. המשכתי הלאה, מתנודד מעט באור המרצד, הלא־יציב. באזור הזה הכול בפירוש נראה תעשייתי יותר: משטחי עץ, מריצה שטוחה, אווירה של חפצים ארוזים משונעים ומאוחסנים. חלפתי על פני הצטלבות נוספת, היכן שמעבר אפלולי חלקלק התפוגג לעבר עלטה, ובדיוק כשעמדתי לחלוף על פניו ולהמשיך הלאה, ראיתי זוהר אדום בקצה עם הכתובת יציאה.
מעדתי. דרכתי לעצמי על הרגליים. קמתי, עדיין משהק, ורצתי לאורך המסדרון האינסופי. בקצה המסדרון היתה דלת עם מוט מתכת, כמו דלתות הביטחון בבית־הספר שלי.
דחפתי אותה והיא נפתחה בנביחה. רצתי במורד מדרגות אפלות, שתים־עשרה מדרגות, פנייה במישורת, עוד שתים־עשרה מדרגות עד למטה, קצות אצבעותיי מרפרפות על פני מעקה המתכת, נעליי מקישות ומהדהדות בקדחתנות כזו עד שנשמע כאילו חמישה אנשים רצים יחד איתי. לרגלי המדרגות היה מסדרון מוסדי אפור עם דלת נוספת חסומה במוט. הטלתי את עצמי עליה, פתחתי בדחיפה בשתי הידיים – וחטפתי סטירה חזקה בפרצוף מגשם ומיללת סירנות מחרישת אוזניים.
נדמה לי שאולי צרחתי בקול, שמחתי כל כך להיות בחוץ, אם כי לא ייתכן שמישהו שמע אותי ברעש הזה: באותה המידה יכולתי לצרוח על רקע מנועי סילון על המסלול בלה־גווארדיה בעת סופת רעמים. נשמע כאילו כל כבאית, ניידת משטרה, אמבולנס ורכב חירום בחמשת הרבעים ובניו־ג'רזי גם יחד, שאגו וייללו על השדרה החמישית, רעש עליז עד כדי אובדן חושים: כאילו הזיקוקים של ערב השנה החדשה וחג המולד והארבעה ביולי התאחדו.
היציאה ירקה אותי אל תוך הסנטרל פארק דרך דלת צדדית נטושה, בין כבשי הטענה למגרש חניה. שבילים רגליים עמדו ריקים במרחק הירוק־אפור, צמרות עצים לבנות רכנו מיטלטלות ומקציפות ברוח. מעבר להן, ברחוב סחוף הגשם, השדרה החמישית היתה חסומה. ממקום עומדי ראיתי בקושי מבעד לשיטפון את קדחת הפעילות הגדולה המוארת: עגורנים וציוד כבד, שוטרים דוחפים את ההמון לאחור, אורות אדומים, אורות צהובים וכחולים, להבות שפעמו והסתחררו והבזיקו בערבוביה כספיתית.
הרמתי את המרפק כדי להסתיר את פניי מהגשם והתחלתי לרוץ ברחבי הפארק הריק. גשם ניגר אל תוך עיניי ונטף ממצחי, ממס את האורות בשדרה לכתם פועם במרחק.
משטרת ניו־יורק, מחלקת הכבאות של ניו־יורק, רכבים עירוניים חונים במגבים פועלים: יחידת הכלבנים, היחידה לפינוי והצלה, היחידה לחומרים מסוכנים של ניו־יורק. מעילי גשם שחורים התבדרו והתעופפו ברוח. סרט צהוב של זירת פשע נמתח על פני היציאה מן הפארק, במיינר'ס גייט. ללא היסוס הרמתי אותו, חלפתי תחתיו ורצתי אל לב ההמון.
איש לא הבחין בי בהמולה הסובבת. לרגע או שניים רצתי ללא תוחלת הלוך וחזור, הגשם מנקד את פניי. לאן שלא הבטתי, השתקפויות של בהלתי חלפו על פניי במרוצה. אנשים זרמו והשתוללו סביבי כעיוורים: שוטרים, כבאים, בחורים בקסדות, גבר זקן מערסל מרפק שבור ושוטר פזור דעת מגרש אישה עם אף מדמם אל רחוב 79.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כבאיות במקום אחד: 'כוח 18', 'תחנה 44', 'סולמות ניו־יורק 7', 'עזרה אחת', 'משאית 4: גאוות המידטאון'. נדחקתי בים הרכבים החונים ומעילי הגשם השחורים הרשמיים, והבחנתי באמבולנס של 'הצלה': אותיות עבריות מאחור, חדר בית־חולים קטן ומואר נראה מבעד לדלתות הפתוחות. מטפלים רכנו מעל אישה, ניסו להשכיב אותה בעודה נאבקת להתיישב. יד קמוטה עם ציפורניים אדומות נעוצות באוויר.
הלמתי בדלת באגרופי. "אתם חייבים להיכנס בחזרה," צרחתי. "יש שם עוד אנשים—"
"יש עוד פצצה," צעק אחד המטפלים מבלי להביט בי. "נאלצנו להתפנות."
לפני שהספקתי לקלוט את דבריו, שוטר עצום ממדים נחת עלי כמו מהלומה: טיפוס בולדוגי אטום עם זרועות מנופחות כשל מרים משקלות. הוא אחז בי בחוזקה בחלקה העליון של הזרוע והחל לטלטל ולדחוף אותי אל העבר האחר של הרחוב.
"מה אתה חושב שאתה עושה פה?" הרעים והטביע את מחאותיי בעודי מנסה להילחץ.
"אדוני—" אישה עם פנים מלאות בדם ניגשה וניסתה לצוד את תשומת ליבו – "אדוני, אני חושבת שנשברה לי היד—"
"תתרחקי מהבניין!" הוא צרח עליה, הדף את זרועה ואז פנה אלי -"עוף!"
"אבל—"
הוא דחף אותי חזק כל כך בשתי הידיים שמעדתי וכמעט נפלתי. "תתרחקו מהבניין!" צרח והרים את זרועותיו בהינף של מעיל הגשם שלו. "עכשיו!" הוא אפילו לא הסתכל עלי. עיני הדוב הקטנות שלו היו מסומרות אל משהו שהתנהל מעל ראשי במעלה הרחוב, והבעת פניו הבעיתה אותי.
חמקתי במהירות דרך המון כוחות החירום אל המדרכה הנגדית, קצת מעל רחוב 79 – חיפשתי בעיניי את אמא, אבל לא ראיתי אותה. אמבולנסים וכלי רכב רפואיים בשפע: 'חירום בית ישראל', 'לנוקס היל', 'פרסביטריאן נ"י', 'מרכז רפואי קבּריני – פראמדיק'. גבר מדמם בחליפת עסקים היה שרוע פרקדן מאחורי משוכת טקסוס בחצר המגודרת הזעירה של בית מידות בשדרה החמישית. סרט ביטחון צהוב נמתח, מתפצח ומתנודד ברוח – אך השוטרים והכבאים ספוגי הגשם והבחורים עם הקסדות הרימו אותו, יצאו ונכנסו בשפיפה תחתיו כאילו לא היה שם בכלל.
כל העיניים נישאו אל מעלה הרחוב ורק אחר כך הבנתי מדוע. ברחוב 84 (רחוק מכדי שאראה) שוטרי היחידה לחומרים מסוכנים היו בעיצומו של "ניטרול" פצצה באמצעות יריות בתותח מים. כיוון שהייתי נחוש בדעתי לדבר עם מישהו ולברר מה קרה, ניסיתי לפלס את דרכי לעבר כבאית, אבל שוטרים הסתערו על ההמון, נופפו בזרועותיהם, מחאו כפיים, היכו אנשים בגבם.
הצלחתי לאחוז במעיל של כבאי – בחור צעיר, לועס מסטיק, חביב למראה. "יש שם עוד מישהו!" צרחתי.
"כן, כן, אנחנו יודעים," צעק הכבאי מבלי להביט בי. "נתנו לנו הוראה לצאת. אמרו חמש דקות, ואז יכניסו אותנו."
דחיפה מהירה בגב. "זוז, זוז!" שמעתי מישהו צורח.
קול צרוד במבטא כבד: "תוריד את הידיים שלך ממני!"
"עכשיו! כולם לזוז!"
מישהו אחר דחף אותי מאחור. כבאים רכנו מסולמות הכבאיות ונשאו את עיניהם לעבר מקדש דנדור. שוטרים עמדו דרוכים כתף אל כתף, אדישים לגשם. כשלתי על פניהם, נסחף עם הזרם, וראיתי עיניים מזוגגות, ראשים מתנודדים, כפות רגליים מקישות בלא יודעין את הספירה לאחור.
עד ששמעתי את קול הנפץ של הפצצה המנוטרלת ואת התרועות הצרודות כמו באצטדיון פוטבול עולות מהשדרה החמישית, כבר נסחפתי לעבר מדיסון. שוטרים ממשטרת התנועה נופפו בזרועותיהם במעגלים, דחפו את זרם ההמומים לאחור. "קדימה חבר'ה, זוזו, זוזו." הם פילסו את דרכם בהמון ומחאו כפיים. "כולם מזרחה. כולם מזרחה." שוטר אחד – גבר מגודל עם זקן תיש ועגיל באוזן, כמו מתאבק מקצועי – הושיט יד ודחף שליח בברדס שניסה לצלם בטלפון הנייד, ובתוך כך נתקל בי וכמעט הפיל אותי.
"תיזהר!" צרח השליח בקול רם ומכוער. והשוטר דחף אותו שוב, הפעם חזק כל כך שהוא נפל על גבו לתעלת ביוב.
"אתה חירש או מה?" צרח. "תתקדם!"
"אל תיגע בי!"
"אולי אני אפתח לך ת'ראש?"
בין השדרה החמישית למדיסון היה בית־משוגעים. הלמות להבי מסוקים מלמעלה, דיבורים מעורפלים ברמקול. רחוב 79 היה אמנם חסום לתנועה, אבל עמוס ניידות משטרה, כבאיות, מחסומי בטון ועדרים של אנשים צורחים, מבועתים, נוטפים מים. אחדים רצו הלאה מהשדרה החמישית; אחרים ניסו להיאבק ולהידחק חזרה לעבר המוזיאון; רבים הניפו טלפונים ניידים וניסו לצלם; אחרים עמדו ללא ניע בלסתות שמוטות בעוד ההמונים שועטים סביבם, בוהים בעשן השחור על רקע השמיים הגשומים של השדרה החמישית, כאילו אנשי מאדים עומדים לנחות.
צופרים, עשן לבן מיתמר מארובות התחתית. מחוסר בית עטוף שמיכה מלוכלכת שוטט הלוך ושוב ונראה להוט ומבולבל. הבטתי סביבי בתקווה למצוא את אמא בהמון, מצפה בלב שלם לראותה. זמן קצר ניסיתי לשחות נגד הזרם שדירבנו השוטרים (עומד על בהונות, משרבב את צווארי כדי לראות) עד שהתחוור לי שאין טעם לחזור ולחפש אותה בגשם השוטף, בהמון הזה. אני פשוט אראה אותה בבית, חשבתי. הבית היה המקום שהיינו אמורים להיפגש בו, הבית היה סידור החירום. היא בטח כבר הבינה שזה חסר טעם לנסות למצוא אותי בהמולה הזאת. ואף על פי כן הרגשתי צביטה קטנונית, לא הגיונית של עוגמת נפש – ובעודי צועד הביתה (עם כאב ראש מרסק גולגולות, ממש רואה כפול) המשכתי לחפש אותה, סורק את הפנים האנונימיות הטרודות הסובבות אותי. היא יצאה, זה הדבר החשוב. היא נמצאה במרחק אולמות שלמים ממוקד הפיצוץ. אף אחת מהגופות לא היתה שלה. אבל לא משנה מה סיכמנו קודם, לא משנה כמה הגיוני זה היה, איכשהו עדיין לא האמנתי שהיא התרחקה מהמוזיאון בלעדיי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החוחית”