ביום חופתה עומדת נערה בת-חמש עשרה בשמלה שאולה, הגדולה עליה בכמה מידות, ומחכה.
את השמלה הטלואה הזו כבר לבשו לפניה עשרות נשים בישיבה הקטנה שעל ההר: כולן נישאו בהכנעה, ילדו בעצב, עבדו את אלוהיהן ברצון ואת בעליהן בצייתנות. אך לה – שצמחה פרא, טיפסה בברכיים שרוטות על גגות, ירדה לחקר סודות ההר והעירה רוחות רפאים מרבצן – נועד גורל שונה.
הגיבורה בלתי נשכחת של החצי השני של הלילה נכנסת אל הפרדס, מציצה ונפגעת, קרועה בין ספרים של קודש ושל חול. המילים האסורות נושאות אותה על פני ימים רחוקים אך גם מנפצות את תמימותה ותקוותיה על שרטון המציאות.
סיפורה מתרחש בספק בית מדרש ספק כת סגורה, אבן שואבת לאבודי דרך, לחולמים, לאומנים ולמטורפים. זהו מקום שבו מופרים חוקי האדם דרך קבע, וחוקי האל לובשים צורה ופושטים כסות. מקום שבו, כשההרים רוקדים כאֵילים, גם הסלעים המוצקים ביותר יכולים להתבקע.
לשונה של שפרה קורנפלד משדכת עברית עם יידיש מהשטעטל של ברוקלין ואנגלית משדות וודסטוק לכדי יצירה מקורית רבת יופי וקסם. בעוצמה ודיוק משרטטת קורנפלד דיוקן רווי געגועים מרים-מתוקים של קהילה מחמירה ופרועה, מרחב של חופש אינסופי ושל כבלים בלתי נראים.
קטגוריות: מבצעי החודש, ביכורים, סיפורת עברית
28.00 ₪
מָזֶלטוב
שמלת הכלה של דבורה גרינאפל היתה שאולה וגדולה עליה בכמה מידות. היא נראתה בה כילדה בפורים, מחופשת לכלה או למלכת אסתר, וכך הרגישה. סעודת המצווה הוכנה מבעוד מועד, ואולם הקֵייב1 קושט בפרחים וענפים ירוקים ששיוו לחלל המערה הגדול אווירה של חג. שולחנות האוכל נאספו מכל בתי התלמידים וחוברו לטִיש אחד ארוך, מכוסה במפות שולחן צבעוניות. הסירים שעליהם עמלו הנשים כל השבוע עמדו מהצהריים על פלטות של שבת ומכולם בקע אותו ריח קרמל שרוף של צ’ולנְט. רק דבר אחד עדיין חסר להשלים את השמחה — רֶעבּי, שנסע זה מכבר וטרם שב אל תלמידיו. מיום שעזב התרוקנו ספסלי הבֵּיסמִידרָש, והספסלים בחצר מלאו בתלמידים משועממים, מעשנים וממתינים. “עד החתונה הוא יחזור,” הודיע רפוּאל גרינאפל, אבי הכלה, לכל מי שנקרה על דרכו, ומיהר להימלט כדי לא לראות בעיניהם את מה שידע לבו: ואולי… לא ישוב בגלל החתונה.
1 בסוף הספר תמצאו מילון למונחים, מושגים ומילים בלשון ההר.
בבוקר יום השמחה הפכה ההמתנה למוחשית ופעילה. נשים הסיטו וילונות בציפייה דרוכה, גברים צעדו לכיוון הכביש החדש, מקווים כל אחד בתורו לזכות להיות זה שיקבל את פני הרב החוזר. אבל השמש שקעה, הכוכבים החלו לצאת, ועדיין רֶעבּי לא בא. תלמידי פִּיסְחוֹיְשיבֶה מיהרו מכאן לשם בלי מטרה, משימים עצמם טרודים בהכנות ולו רק מהפחד שיגיע ברגע האחרון ויגלה שביטלו חתונה שהוא עצמו הורה עליה, כי קטנה אמונתם. דבורה גרינאפל, שנחרדה מהמחשבה כי בהיעדרו של רֶעבּי תתבטל החתונה, מיהרה ללבוש את הכותונת הלבנה ולצאת לכיוון חצר הבֵּיסמִידרָש כדי לקבוע עובדות בשטח. כשראו התלמידים את הכלה עומדת בחצר, מיהרו להעמיד סביבה חופה ולקרוא לחתן שיעמוד לצדה. ארבעה מהוותיקים זוכו במצווה של החזקת כלונסאות העץ שביניהם נמתחה חופת הטלאים של פִּיסְחוֹי, שגם היא, כמו השמלה, התגלגלה משנה לשנה ומשמחה לשמחה ולא נגרע ממנה מאום אלא עוד התווסף — סרחים של בד להדֵר מצווה ולהרבות צניעות. לו נשאלנו אנו, לא ודאי שהיינו יודעים להצביע איזו כותונת רקומה שמלה היא ואיזו טלית של טלאים — חופה. אבל לא נשאלנו אלא שאלה אחת ויחידה, וגם עליה לא ניטיב להשיב: איפה רֶעבּי?
קשה היה לקרוא את הבעת פניו של החתן שהסתתרה תחת צל החופה, ופני הכלה כוסו כדי למנוע מאיתנו את הפיתוי לנסות. ברגעים אלה איחדה יותר מכול בין בני הזוג הנבוך־אך־נחוש הידיעה שרֶעבּי לא יבוא. רפואל גרינאפל ביקש להמשיך לחכות לו. “אין סיכוי שיפסיד את החתונה, אין סיכוי,” ענה לכל מי שניסה לומר אחרת. אשתו הראשונה, ראחל, האישה הכי יפה על ההר, סימנה לו עם העיניים שישתוק עכשיו. היה מי שרץ להביא שוּלחָנוֹרוּך, לבדוק מה עונשו של המבטל שמחה, אחר שלף שו”ת כדי לראות מה שכרו של המחכה לרבו, אף על פי שיתמהמה. לזה דעה וגם לזה. רק החוּסְן־כַּלָה לא זזו מהמקומות שסומנו להם במרכז ההתרחשות. דבורה התחילה להתגרד מתחת לשכבות הבד המשומשות של השמלה. מטפחת לבנה כיסתה את ראשה, ומעליה הינומה אטומה כמעט לגמרי. החתן, לצדה, היה לבוש גם הוא בלבן, כנהוג על ההר, ומעל החליפה הלבנה — טלית. היה עליו ללבוש את הקִיטְל של רֶעבּי, כמנהג החתנים, אבל הוא לא חשב לבקש אותו מהרֶבֶּעצֶען והיא, מצדה, לא הציעה.
***
השמש שקעה מזמן, כוכב שני הפציע בשמי ההר העכורים, וריח של פָּצ’וּלי נח על ההר כמו בימים ההם. רוח ערב נשבה מהוואדי ושאלה, איפה רֶעבּי? מדרגות הברזל חרקו נוראות ופעמוני הכנסיות צילצלו בזעם. הצפרדעים הכלואות בתוך רצפת הבטון של הקֵייב פערו את עיניהן הקפואות, איפה הוא? מתחת להינומה שמעה דבורה רק את רחש נשימותיה, כמו מתחת למים. הרֶבֶּעצֶען עזבה לפתע את דבוקת הנשים הדוממות ודידתה במהירות לעבר הוותיקים שהיו שקועים בדיון: האם ראוי לעשות אחרי צאת הכוכבים את שהיה לעשות עם שקיעת החמה? דבורה לא חיכתה לשמוע אותה מתפרצת בקולה הצרוד, “מי אתם חושבים שאתם? מישהו כאן יכול לפסוק הלכה?” והתחילה צועדת סביב החתן. גלגלי השיניים של מכונת הטקס נכנסו לפעולה. הספרים והסברות נזנחו באחת, וכולם הסתדרו במקומותיהם. נראה שאפילו הרֶבֶּעצֶען התרצתה ושבה לשתוק בצד של הנשים. היו כבר שבע? דבורה שכחה לספור כמה פעמים חגה סביבו, אבל חומות העיר נותרו על תלן. ראחל גרינאפל עצרה את מתקפת ההקפות של בתה בנגיעה עדינה בזרועה מכוסת המלמלה. היא הוליכה את הנערה והניחה אותה במקומה, לצדו של החתן. מסדר הקידושין לא חיכה שתצנח במקום כדי לפצוח בברכות. הוא לא חילק אותן בין הנוכחים המכובדים, אלא מילמל את כל השבע בעצמו, כמו שאומרים את ברכת המזון. בנשימה אחת. החתן לגם מן היין והגיש את הכוס לאם הכלה שהגישה את הכוס לכלה. טבעת עשויה כסף של חסד במקום זהב של גבורה, הושחלה על האצבע המורה ונעצרה בחצי הדרך. “מְקוּדֶשֶס,” היה מי שאמר. “מְקוּדֶשֶס,” הסכימו כולם. ושוב נשלח היין אל מאחורי המסך הלבן שכיסה את פניה של דבורה. ברגל בטוחה מילא החתן את חובתו הגברית וריסק את הכוס. מָזֶלטוב.
הנגנים ניגנו מנגינה עליזה שנשמעה כמו ריקוד שורות יותר מאשר מוזיקת כלֵזמרים, כדי ללוות את קהל החוגגים לכיוון הקֵייב. החתן נישא על כתפיים בלי חשק ונבלע במעגל הרוקדים בלי חדווה. נקודה לבנה מקפצת בים של שחור. הנשים הניפו את דבורה על כיסא מצופה תחרה, העבירו אותה דרך חישוקים של פרחים ופיזרו מעליה גשם של פתיתי נייר צבעוניים. היא חייכה כל הערב לנשים המרקדות לפניה במצוות שימוח הכלה, כי אין לך דבר מכעיס מלרקד לפני כלה שאינה מוכנה לשמוח. הנגנים ניגנו מהר מדי והרוקדים הסתחררו בקצב המטורף, מנסים לדחוס את שעות שמחת המצווה האבודות אל מעט הזמן שנותר לפני שיעלה השחר.
איפה רֶעבּי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החצי השני של הלילה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות