החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על מרגנית סלונים

מרגנית סלונים, דר' לנטורופתיה ורפואה סינית ומטפלת גוף-נפש, פותחת בספרה הראשון חלון אל נפש האדם, ורוקמת בחוטי-מילים ניחוחות ונופים, עלילה שסוחפת את הקורא אל תוך עולם אקזוטי ומסתורי המגיח מבין החולות. ... עוד >>

הרואה בחולות

מאת:
הוצאה: | 2015 | 258 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

הרואה בחולות' הוא סיפור אגדה שלא היה ולא נברא, אך כולו אמת. זהו סיפורה של יסמינה שנבחרת כבר מלידתה להיות 'האחת', תפקיד מיסטי הניתן אחת לכמה דורות לאישה יחידה היכולה לראות דברים בעולם שמעבר. כדי לממש את יעודה נגזר על יסמינה לחיות בבדידות, תוך הימנעות מכל אהבה גשמית, למרות זאת מהווה נוכחותה מגנט לקנאה ולתשוקה מטורפת של שני גברים. בחולותיו של המגרב נקרעות הדמויות בין בחירותיהן במציאות לבין גורלן המוכתב מראש, אליו הן מובלות בכוחות עלומים החזקים מהן.

מקט: 001-3700-001
לאתר הספר הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

היא נולדה בכפר מְדָוָורָה בערב יום כיפור. למחרת לידתה היה היסמין מלא בפריחתו. דרך החלון הפתוח נכנס גל כביר של ריחות מתוקים. משב רוח העיף אל החדר פרח צחור, שחמשת עלי הכותרת שלו ארוכים ולבנים, ובשרם מוצק ורענן. האב והאם הטריים הביטו בפרח שהסתחרר פנימה, ככוכב נופל בשמי הליל, וחייכו. ממשב צפרירי הבוקר של אותו יום קיבלה בתם את שמה.

 

כבת ארבעים שנה הייתה אמה, חברותיה כבר ראו נכדים בחייהן, ורק היא נותרה בשיממון ביתה. לכן כשהרגישה את הצירים מתחוללים ובאים עליה, לא הייתה שמחה ממנה בכפר כולו. חברותיה סיפרו כי בעודה כורעת ללדת, קראה עם כל ציר וציר, 'ברוך אתה ה' מחיֵה המתים', ומפיה נתמלטו צהלות שמחה.

ימים רבים אחרי כן עוד זכרה אמה את ריבת החבושים המתוקה שאכלה לאחר הלידה. היה זה מנהג יהודי טוניס בטרם החל הצום. הריבה סימלה להם את המתקת הדין, והחבוש את החבושים בבית האסורים של חטאיהם. אותה ריבה הייתה בעבור האם אות לשחרור עצמה מדין עקרותה, והתינוקת –  מרחם אַסוריה.

 

אל החצר שגרו בה נפתחו שלושה בתים. מול ביתם גרו אברהם האופה וציפורה אשתו, אף הם חשוכי בנים, וסמוך לביתם ניצב בית סבָתהּ, שהיה שומם מאז הלכה לעולמה.   במשך שנים כונתה החצר 'אל-חוֹש עָאקֵר', כלומר 'החצר העקרה'. אבל מאז נולדה בה יסמינה, נמלאה החצר בילדים, חבריה של יסמינה, שנמשכו לתבשילי אמה. הם נהגו להסתופף בכניסה לבית הקטן, להושיט ידיהם אליה ולקבל מידה קערה מלאה בתבשיל קוסקוס עתיר ירקות, כמון ותבלינים אחרים.

משקיבלו כולם את צלחתם, התיישבו בצל עץ הלימון ואכלו ברוב להג. כעבור זמן הייתה השכנה ציפורה יוצאת, כולה חיוכים, ומחלקת להם דברי מתיקה ממאפיית בעלה.

חיי המשפחות העריריות נמלאו בשמחה.

בגיל חמש הופרדו הבנים מהבנות כמנהג המקום. הבנים שמו פעמיהם אל ה'כּוּתאב' ללימודי הקודש, ואילו הבנות המעטות שנותרו מן החבורה הצחקנית, וביניהן יסמינה, נותרו כל אחת בביתה, תחת עיני אמותיהן, ללמוד את עבודות האישה – שאיבת מים מן הבאר, לישת בצק, יבוש עגבניות או קילוף תפוחי אדמה.

אך לבה של יסמינה הקטנה יצא אל האותיות. בכל שעה פנויה מיהרה אל חדר ה'כותאב'. בפעמים הראשונות ניסתה להצטרף אל הבנים הלומדים את המילים מפיו של החכם מצרוף, אבל הוא גירשהּ מן החדר בכעס. משלא הצליחה להצטרף אליהם, נעמדה בגנבה סמוך לחלונות החדר והקשיבה. החכם היה מספר סיפורי מעשה על נפלאות הקדוש-ברוך-הוא, והיא הייתה עוצרת את נשימתה ודולה באוזניה את מילות הסיפור, שהיו כממתקים לנשמתה.

יום אחד תפס אותה החכם מצותתת לו. חרונו היה כה רב, עד שגרר אותה אל החדר, הפשיל את חולצתה מכתפיה והכה בהן בסרגלו לפני חבריה.

'בת נעוות המרדות, אין לך מקום בלימודי הקודש!' צעק עליה.

מאז הדירה רגליה מן המקום, אך מדי יום היה ניעור בה געגוע אל סיפורי המעשה ואל ספרי הקודש, שריחם מתוק מרוב חוכמה.

כשמלאו ליסמינה שבע שנים, נפטרה אמה. אביה החייט ניגש אז אל שיח היסמין וקטף בידו את היפים בפרחיו.

'אמלא את השקיק בניחוחו המתוק של רגע לידתך', אמר לבתו וצרר אותו היטב. בעת הקבורה טמן את השקיק לצד אשתו האהובה, כדי שריח היסמין ילווה את נשמתה בדרכה אל אור הבורא.

מטבח ביתם הפך מיותם, וניחוחות לא עלו ממנו עוד. הילדה קמלה, ואביה הלך והסתגר בעולמו. ראתה זאת ציפורה והחליטה לקרב את הילדה האבודה אל ביתה. תחילה הייתה קוראת אותה אליה באמתלות שונות, ואחר נהגה דרך קבע לבקשה, 'אנא קחי את סיר התבשיל אל אברהם, כבר צהרים ואני כולי מתאחרת בעבודות הבית'.

יסמינה הקטנה ניגשה עם התבשיל אל מאפייתו של אברהם, נזהרת שלא לשפוך ממנו אפילו טיפה.

'הבאתי את ארוחתך, דוד אברהם', הייתה קוראת לו מן הפתח, וכעבור כמה דקות כבר ישבו השניים לאכול יחדיו, ולבו של אברהם נמלא אושר.

ציפורה לימדה אותה לבשל, לארוג ולרקום רקמה. הן היו יושבות יחד, מדברות על המתרחש בכפר, ובעיקר על השתוקקותה לקרוא ולדעת את הכתובים. ידיהן היו עסוקות במלאכה ובפיהן שיח וצחוק. לעתים היו הולכות אל כיכר השוק, ושם נפגשו עם נשים אחרות.

שעות אלה בחברת בנות הכפר היו נעימות ביותר ליסמינה. היא הייתה נדחקת בין ציפורה לרוחה, חשה את גופן החמים והרך עוטף אותה, מקשיבה וצוחקת עם כולן. הנשים תפרו בגד, ואפילו רקמו תך-לתך דוגמאות צבעוניות פרי דמיונן. לעתים קלעו צמות, שתו קפה מר, לעסו בכל פה מעוגיות השבת המתוקות, ותמיד הייתה מעין שלווה נינוחה אופפת וממלאה אותן בנועם ובחיבה. היא אהבה את רגעי הקרבה המתוקים הללו והתבסמה בהם, חשה כולה מנוחמת. משל היה חיבוקן חיבוקה של אמה.

יסמינה גדלה מוקפת בחום של בני כפרה, ולובנה הנדיר הלך ובקע מתוכה. שערה החלק כמשי היה לבן יותר מבדי הכותנה. הילתה האירה סביבה, ובכל פעם שהתקרבה אל מי מבין בני הכפר, היה נודף ממנה משב עדין של ריח יסמין. על אף שמראהָ היה כה שונה ממראם, התייחסו אליה בני כפרה כאילו הייתה בשר מבשרם.

לפי מיטב המסורת, ביום הכיפורים שבו מלאו ליסמינה עשר שנים, הפכה לרועת הצאן של הכפר. כפי שאהבה את הרגעים שבהם התכנסה עם נשות כפרה, כך אהבה יסמינה את עתות הרעייה. בימים הראשונים שוטטה עם העזים סמוך לכפר, אך כעבור זמן הרגישה בטוחה בדרכי האי והרחיקה עמוק אל תוכו, מגלה מרחבי חופש והקשבה חדשים. האדמה דיברה אליה, חולותיה מוליכים אותה אל צמחי מרפא שצמחו במקומות רוויים בשקט. לענת המדבר, הטובה לסילוק תולעי מעיים; חִימְחֵם, לשון פר סגולה, שעליהָ טובים לחבישת פצעים, לגידולים, לטיפול בכאבי שתן ואפילו מצמיחים שיער נושר.

גם צמחי הדודא פרחו, והיא אמרה לעצמה שעליה לשוב במהלך הקיץ ולאסוף מפירותיהם. את שורשי הדודא היקרים מפז, שצורתם כצורת חנית, תחפור מן האדמה. הרי הם משמשים את חאג' חוסיין מהכפר הערבי נבילייה, שלחוף הים הרחוק, להרדמת חוליו כאשר עליו לטפל בהם בסכין או בחוט. שורש דודא אחד, שגודלו ככף ידה, טוב גם למזור לעקרות ולכישוף ולסילוק רוחות. ויסמינה ידעה את מחירו. בעבור שורש אחד ייתן לה הסוחר שָאדִי ארבעה שקי קמח חיטה טובה, שני שקי שקדים ירוקים, שני שקי מלח, ואם תתמקח תשיג גם מתבליני כמון וכורכום האהובים עליה. היא גם ידעה אילו מן השורשים עליה להוציא מן האדמה. החולות סיפרו לה על איכות השורש, והיא למדה את סיפורם ממגע ידיה באדמה.

העולם שנפתח בפניה עורר בה קולות חדשים.

מדי יום יצאה את הכפר, מצפה לגלות בו עוד כברת אדמה, ולחוש דרכו את נשמת הבורא.

חושיה, שנפתחו אל נשמת העולם, הציפו אותה בידע עלום, וכשישבה עם נשות הכפר, מצאה עצמה משיאה להן עצות, מפרשת את חלומותיהן ומאירה את עתידותיהן. בתחילה לא נתנה דעתה ליכולותיה. הן התהוו בה לאט, הצטברו טיפה לטיפה, גרגר אל גרגר. אך מקץ זמן הבחינה כי עצותיה חוללו תמורות בחיי חברותיה, ותחושה זו הלכה וגברה בה עם חלוף הימים.

החכם מצרוף פטר את סגולותיה כלאחר יד. הוא לא ראה בילדה ייחוד, והתייחס אליה בטוב לב מהול באדנות. הוא סבר כי נבדלותה מתקיימת הודות למראהָ הנדיר, בעוד יכולותיה הרוחניות קלושות. הוא עצמו היה בקיא בחוכמת הנסתר, שאותה קנה בלימוד ובתפילה בלבד. 'רק מי ששוקד על תורתו יוכל בבוא היום להיות קדוש של אמת', נהג לומר לתלמידיו, והיה להם למופת בהעמקתו בכתובים ובשקידתו עליהם לילות כימים למשך תקופות ארוכות.

החכם גם חש הקלה גדולה כשהנשים הפסיקו לֹשַחֵת את זמנו בענייני חולין מלאי הבל. בעבר היו ניגשות אליו בכל דבר ועניין, מעוררות אותו משרעפיו וטורדות את מנוחתו בקולן המתחנחן ובשאלותיהן הנבובות. עתה הייתה יסמינה פותרת את צרותיהן הקטנות, והוא יכול היה להתפנות כל-כולו לדברים ברומו של עולם.

לעת ערב, כשהייתה יסמינה שבה אל ביתה, הייתה מדרבנת את אחרונת העזים אל הדיר בצקצוק לשון, ואז נחפזת אל ביתה של ציפורה שכנתה. היא הייתה סועדת במחיצתה, ורק עם רדת החשכה נפרדת מעליה בנשיקה ושבה אל ביתה.

עם בואה אל הבית פנימה הייתה יסמינה ניגשת אל אביה, שקרא בספרי התורה לאורה המרצד של עששית, מחבקת אותו באהבה ומספרת לו על הקורות אותה באותו יום, לאן הלכה ומה ראתה, אילו צמחים מצאה ואיזה שימוש תעשה בהם. אביה היה מקשיב לה, וחיוך של נחת היה ננסך אז על פניו הטובות.

בלילה הייתה עולה אל חדרה שבעליית הגג הקטנה, וממנו יוצאת אל הגג. שם הייתה מניחה את הצמחים לייבוש, פורשת אותם על מחצלות קש או על בדי כותנה שהכינה מבעוד מועד. אחרי כן הייתה כורכת חוט כותנה עבה מסביב לגבעולי המרווה והזעתר ותולה את הצרורות על זיזי הגג.

ימי הקיץ היו ארוכים ביותר. בסופם התקפל העולם לתוכו, הים העמיק את צבעו האפור, האדמה שמרה את כוחותיה בתוך רחמה, והצמחים שהזינו עצמם מלְֹשַדָּהּ איבדו את אחיזתם בה והתרוקנו אל תוך האין. רק תמציתם נותרה בעולם, מרוכזת בחלקי החומר שנכמש וכאילו איננו. יסמינה ידעה שזה הזמן לאסוף מן הצמחים. עכשיו לא יהיה כוחם עסיסי כבימיהם הראשונים, והיא תוכל להפיק את רוח רפואתם העדינה, העמוקה.

 

   במוצאי שבת, עם הפוגת החום, היו בני הכפר יוצאים אל החצרות. הגברים היו יושבים על שרפרפי עץ קלועים, סביב שולחנות קטנים, משחקים שש-בש וצוחקים בקול. נשותיהם ישבו על מחצלות סביבם ונופפו בידיהן בפיסות בד בניסיון להפיח רוח קרירה על פניהן ולגרש מהן את הזבובים.

בסעודה השלישית הגישו קרומי חלה מושרים בחלב עזים מומתק בדבש או בסוכר. אז לקח איש בכפו מן העיסה המתקתקה ואסף בידו השנייה ענבים ושקדים מתוקים מתוך קערת נחושת רחבה. הלעיסות הקולניות וצקצוקי הלשון הגדילו את הנאתם ממתיקות המזון. אחרי כן לגמו הגברים והנשים כאחד ממשקה האניס של אדון חרופי. העראק היה שורף את גרונם בחריפותו, מאדים את לחייהם ומטיל אותם לתוך פרצי צחוק.

כשיצאה השבת הוציאו את הנרגילה, וריח הטבק המעורבב בקליפות תפוזים אפף את כולם באווירה טובה. כשהשבת מאחוריהם ושבוע חדש לפניהם, היו בני הכפר יושבים יחד, נינוחים, עד דמדום אחרון של אור נעלם, והחושך שפלש אל הכפר הניס את אחרון האנשים אל ביתו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.