החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עד החתונה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 234 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

שירה וגידי הם זוג תל אביבי מצוי, הוא עובד בהייטק והיא רואת חשבון.
אחרי שבע שנים של זוגיות שירה מציבה לגידי אולטימטום, או שמתחתנים או שנפרדים.
היא לא מצפה שעולמה יתהפך עליה ברגע, גידי עוזב והיא נשארת פגועה.
אבל היא לוקחת את עצמה בידיים ואפילו מתחילה להיות מחוזרת.
בדיוק כשנדמה שהיא התאוששה והדברים מתחילים להסתדר בשבילה, החיים שלה מתפרקים שוב.
לא הכל כמו שהוא נראה כלפי חוץ, וסודות ושקרים הם חלק מחיי היום יום.
שירה לא לבד בעולם הזה שבו יש מערכות יחסים שמתפרקות ונבנות.
יש לה חברות טובות, יש לה שתי אחיות וזוג הורים וכולם מתערבים לה בחיים, בין אם שירה רוצה את זה או לא.
זה סיפור על סופים והתחלות, על רצונות והחלטות ובעיקר על אהבה.

צופית שוהם עוסקת בראיית חשבון וזהו רומן הביכורים שלה.

מקט: 978-965-571-272-8
מסת"ב: 978-965-571-272-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.

שירה התעוררה כשבתוך ראשה הולם פטיש כבד. מהאור המועט שחדר מבעד לחרכי התריס היא ניחשה שעדיין לא שבע, אבל כאב הראש שלה מנע ממנה להתמקד בשעון הקיר. תחושת בחילה עלתה בה והיא נזכרה בכמות הבלתי סבירה של האלכוהול ששתתה אתמול. היא שמעה בבירור את הנשימות הקצובות מימינה וחשה את כף היד המונחת על הירך שלה. היא עצמה את עיניה וניסתה לחשוב איך היא מתמודדת עם ההחלטות המטופשות של ליל אמש. היא אף פעם לא היתה בקטע של סטוצים. איכשהו היא תמיד היתה במערכת יחסים. תמיד יש פעם ראשונה, גיחכה לעצמה והחליטה לקום. הרגשת הבחילה שגברה גרמה לה להזדרז. היא ממש לא רצתה להקיא במיטה.

היא שנאה להקיא. היא נשענה על הכיור, אוחזת בו בחוזקה עד שפרקי ידיה הלבינו ובחנה את עצמה במראה. פניה היו חיוורים וכאב הראש פעם בראשה. מקלחת תעשה לה טוב, החליטה, ופתחה את ברז המים מקווה שהם חמים כמו שהיא אוהבת. אבל התקוה שזרם המים ישטוף את המחשבות הרעות התבדתה. הפגישה אתמול עם גידי היתה נוראית. כשהתקשר ואמר שהוא צריך לדבר איתה היא מיד הציעה שייפגשו בבר החביב על שניהם, או לפחות היה עד שעזב. משום מה היתה לה איזה תקוה שאולי הוא מתחרט. עברו שבועיים מאז שהוא עזב, מאז שהציבה לו אולטימטום. ‘טיפשה, מטומטמת, זה מה שאת,’ מלמלה בעודה מתנגבת. היא חזרה לחדר השינה וגילתה שהמיטה ריקה. יופי, הלך, חשבה בנימה מסוימת של אכזבה.

‘כמה סוכר את שותה בקפה?’

היא נרעדה בבהלה כשזרועות חמות עטפו אותה עם קול צחוק נמוך. ‘לא התכוונתי להבהיל אותך, פשוט היית במקלחת ולא רציתי להפריע, אבל עכשיו, הממ, הריח שלך כל כך טוב.’

הוא נשק לצווארה בעדינות והתחושה היתה נעימה. לרגע היה לה חשק להשאר שם, אבל היא הרחיקה את המחשבה המטופשת הזאת ודחפה אותו בקלילות ממנה. ‘לא נבהלתי, פשוט חשבתי שהלכת.’

‘בלי להגיד לך בוקר טוב? חוץ מזה בלי קפה אני לא מסוגל לזוז. אז כמה סוכר?’

‘כפית אחת והרבה קפה, ועכשיו אני צריכה להתלבש.’

‘אכפת לך שגם אני אתקלח בזריזות?’

‘אין מים.’

‘לא נורא, אני אסתדר, אני משאיר לך את הקפה על השיש.’

בזמן שהתקלח, ישבה ליד השולחן ולגמה מהקפה אבל הוא לא היה לה טעים והיא הניחה את הספל על השולחן והרחיקה אותו ממנה. הטלפון ביד שלה היה דומם. שום שיחה שלא נענתה, שום הודעה. למה בדיוק ציפית? גערה בעצמה. ‘או שמתחתנים או שנפרדים,’ אמרה לו באותו ערב וכל מה שהיה לו להגיד זה שטוב לו ככה. כשהתעוררה בבוקר הוא כבר לא היה וכך גם המזוודה הקטנה שהיתה בבוידעם של השירותים.

לזה שהיו לו מצבי רוח היא היתה רגילה. לזה שבמקום לריב הוא היה הולך מהבית וחוזר אחרי כמה שעות היא גם היתה רגילה. הוא היה מזדחל למיטה בשקט, מתרפק עליה והיא ידעה שהוא לא יגיד כלום, לא יבקש סליחה, לא ירצה לדבר, אבל היא קיבלה אותו ככה.

רק שהפעם הוא לא חזר אחרי כמה שעות. גם לא אחרי יום. אחרי יומיים של חופשת מחלה שבה לא ענתה לטלפון מאיש פרט לגלית, וגם לה שיקרה בקול צרוד, היא הפסיקה לבכות והתקשרה למיכל שהתייצבה לנחם אותה ושאלה מיליון שאלות. אחרי שמיכל הלכה נוגה שלחה הודעה וגלית התקשרה ונזפה בה על כך שלא שיתפה אותה במה שקרה. בגלל ששניהם היו מחוברים לאותו מעגל חברי מקצועי, היא אספה פיסות מידע ורסיסי שמועות. הוא בדיוק נסע לחו’ל בענייני עבודה למחרת היום שעזב את הבית וכשחזר, ישן אצל עידו החבר הכי טוב שלו. היא לא הניחה את הטלפון לרגע, בודקת כל הזמן הודעות ושיחות שלא נענו. מידי כמה שעות תקתקה את המספר שלו אבל לא לחצה על המקש הירוק. היא לא הפסיקה לקוות שהוא יתעשת על עצמו, שיתחרט, שיתקשר ויאמר שהוא מצטער.

ואז אתמול הוא התקשר. הלב שלה הלם והיא גמגמה מרוב התרגשות. היא כל כך התרגשה לקראת הפגישה עם גידי אבל שום דבר לא קרה כמו שהיא דמיינה. אחרי שהוא הלך היא ביקשה מהברמן משהו חזק יותר מהבירה שאפילו לא טעמה. אני קלישאה, חשבה לעצמה, יושבת לבד על הבר ושותה. הברמן מזג לה משהו והיא ניסתה להזכר איך קוראים לו. הוא הושיט לה את הכוס ואצבעותיה נגעו בשלו. היא התעניינה בטיבו של המשקה מגישה את הכוס לאפה ומרחרחת את שוליה.

‘עוד שניה אני איתך,’ חייך אליה והיא חיבקה את הכוס בשתי ידיה ולגמה באיטיות. חום המשקה חלחל לאורך גופה וחיוכו גרם לה לחייך בחזרה. היא לגמה עוד לגימה והברמן עמד מולה שוב מנקה את הדלפק. היא שאלה אותו, ‘מה זה?’

‘זה בנדיקטין, ליקר שנעשה על פי מתכון סודי של נזירים בנדיקטינים בצרפת.’

‘סודי אבל טעים,’ חייכה אליו, למרות הקול בראשה שהתרה בה להפסיק לפלרטט, ודחפה אליו את הכוס הריקה מסמנת לו באצבעותיה למלא אותה. הוא בחן אותה כבודק אם היא מתכוונת לכך, והיא הנהנה בראשה לעברו, ‘תמלא.’

‘אוה, זה רציני מה?’

‘תפסיק להתנהג כמו ברמן מאיזה סרט ותמלא,’ בעצמה לא הבינה למה הפכה עוקצנית פתאום, אבל נראה היה שלא נעלב. הוא מילא את הכוס והניח לה. היו עוד שני גברים שישבו בקצה השני של הבר וזוג שלא הפסיק להתגפף. המראה הכאיב לה. היא התרכזה בכוס ולגמה באיטיות. ‘אני רוצה עוד,’ אמרה כשהכוס התרוקנה.

‘בטוחה?’ המבט בעיניו נראה מודאג, אבל היא נפנפה את המחשבה. ‘אני רוצה להשתכר, זכותי.’

‘את לא נוהגת, אני מקווה,’ אמר בעודו מוזג לה את המשקה. ‘הולכת, זה די קרוב,’ לשונה היתה כבדה משהו והיא הרגישה לאות בכל אבריה. ‘כדאי שאלך,’ היא נתנה לו את כרטיס האשראי שלה והוא חזר עם השובר, מושיט לה עט והיא שרבטה כמו אוטומט. לא משהו, ההרגשה הזאת, להיות שיכורה, חשבה וקמה מהכסא. הרצפה התנודדה סביבה והיא נאחזה בכסא. ‘חכי רגע,’ הוא יצא מאחורי הבר ותמך בה. ‘את לא יכולה ללכת ככה, אני אזמין מונית.’

היא צחקה, ‘זה פה ברחוב השני, רק לחצות את הכביש.’

‘אז חכי, אנחנו תכף סוגרים ואני אלווה אותך, את לא יכולה ללכת לבד, הנה, תשתי קצת מים.’ הוא הניח מולה בקבוק של מים והיא לגמה לאט, אבל הראש שלה המשיך להיות מסוחרר.

‘הוא חמוד כזה,’ חשבה כשהלכה לצידו. כשתמך בה היא הרשתה לעצמה להרפות קצת. במעלית נשענה עליו, ‘יש לך ריח טוב, ואני מסריחה משכרות.’

‘דוקא לא,’ הוא שאף את ניחוחה כדי לאשר את קביעתו, ‘הריח של האלכוהול מריח ממך כמו בושם.’

‘אתה סתם מתחנף,’ אמרה אבל המחמאה גרמה לרפרופים סביב הלב שלה. בגלל שאת שיכורה, חשבה לעצמה. כשיצאו מהמעלית, הוציאה את המפתחות מהתיק אבל הם נפלו על הרצפה. הוא הרים את המפתחות והיא הצביעה על הדלת, ‘הנה, איפה שכתוב שירה וגידי אבל גידי כבר לא פה. אני שירה.’ היא נשענה על הקיר והוא חיבק אותה אחרי שפתח את הדלת, ‘אני יודע שאת שירה, אני איתי,’ אמר והיתה לה הרגשה מוזרה בגלל הדרך שבה אמר את שמה אבל היא לא הצליחה להתמקד בהרגשה הזאת. במבואה, עצרה לרגע ואז הרימה אליו את ראשה, מציעה לו את שפתיה לטעימה. אם אני כבר שיכורה, חשבה, מוטב שאוציא מזה את המיטב.

הנשיקה נעמה לה. שפתיו היו חמות והוא טעם אותה באיטיות ובזהירות, בודק את הגבולות. אט אט שיתף את לשונו, והיא פשקה את שפתיה מצרפת את לשונה לתחושה המחשמלת שהחלה לזרום בגופה. כפות ידיו שליטפו אותה בתחילה באיטיות, הפכו תובעניות יותר וגם היא משכה את חולצתו ותחבה את ידיה לתוך מכנסיו, תרה אחרי חום גופו. תוך כדי הפשטה הדדית משכה אותו לחדר השינה, מגרשת את כל המחשבות שניסו להפריע לה בדרך.

ועכשיו הוא במקלחת והיא שותה קפה, תוהה לעזאזל למה הוא לא הלך אחרי שהיא נרדמה, כמו שכל סטוץ צריך להגמר.

הטלפון שצלצל החריד אותה והיא הביטה בצג, מאוכזבת לגלות שזאת אחותה הקטנה. אולי אני צריכה לעשות צלצול אישי לכל אחד, חשבה כשענתה, ‘הי רוני, מה את ערה כל כך מוקדם?’

‘את זוכרת שקבענו היום עם המעצבת?’

‘לא שכחתי, אני אאסוף אותך בשלוש, בסדר?’

היא נפרדה מאחותה, ולאיתי שבדיוק יצא מהמקלחת, אמרה שהיא ממהרת לעבודה. היא הרגישה שהקול שלה עוין במקצת אבל ההרגשה הכללית שלה היתה נוראית ולא היה לה חשק להיות נחמדה. הם נפרדו בחטף והיא נסעה לעבודה מקווה שהפקקים יהיו נסבלים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.