זהו הסיפור השמח ביותר שתקראו בחייכם. סיפור על שני אנשים שחיו חיים טובים. היתה להם עבודה מרתקת, חבריהם העריכו אותם, […]
מבוא
זהו הסיפור השמח ביותר שתקראו בחייכם. הוא מספר על שני בני אדם שחיו חיים מספקים. היתה להם עבודה מרתקת, חבריהם העריכו אותם, והם הרימו תרומה חשובה לא רק לקהילה שלהם, אלא גם לארצם ולעולם.
והדבר המוזר הוא שהם לא נולדו גאונים. הם השיגו ציונים לא רעים במבחני אינטליגנציה, אבל לא בורכו בכישורים גופניים או רוחניים יוצאי דופן. הם נראו בסדר גמור, אבל לא היו יפים. הם שיחקו טניס ויצאו להליכות, אבל אפילו בתיכון הם לא היו ספורטאים מצטיינים ואיש לא אמר עליהם בצעירותם שהם נועדו לגדוּלה. ובכל זאת, הם זכו להצלחה הזאת, וכל מי שפגש אותם הרגיש שהם התברכו בחיים טובים.
איך הם עשו את זה? הם התברכו במה שכלכלנים מכנים מיומנויות לא־קוגניטיביות: קטגוריה הכוללת את כל התכונות הנסתרות, שאינן נספרות או נמדדות בקלות, אבל הן אלה שמאפשרות שמחה וסיפוק בחיים האמיתיים.
ראשית, היה להם אופי טוב. הם היו נמרצים וכנים, והיה אפשר לבטוח בהם. הם התמידו גם כאשר נתקלו במכשולים, וידעו להכיר בטעויותיהם. הביטחון העצמי שלהם העניק להם את היכולת להסתכן, והם היו הוגנים דיים לעמוד בהתחייבויותיהם. הם ניסו לזהות את נקודות התורפה שלהם, לכפר על חטאיהם ולשלוט בדחפים הגרועים שלהם.
ולא פחות חשוב — היתה להם חוכמת רחוב. הם ידעו לקרוא אנשים, מצבים ורעיונות. גם אם הייתם מעמידים אותם מול קהל גדול או קוברים אותם תחת ערֵמה של דוחות, הם ידעו לקרוא באופן אינטואיטיבי את הסביבתה שלהם — הם ידעו אילו דברים יכולים ללכת יחד ואילו דברים ממש לא, מהו מסלול הפעולה שיניב פירות ומהו המסלול שלא יניב דבר. המיומנויות שמשמשות יורדי־ים כדי לנווט באוקיינוס שימשו אותם כדי לנווט בעולם.
בעשרות השנים האחרונות נכתבו אינספור ספרים על הדרך להצליח. אבל הספרים האלה עוסקים בדרך כלל בשכבה החיצונית של החיים. הם מספרים לאילו אוניברסיטאות אנשים מתקבלים, אילו כישורים מקצועיים הם רוכשים, אילו החלטות מודעות הם מקבלים ואילו טיפים וטכניקות הם מאמצים כדי לבנות קשרים ולהתקדם. רבים מהספרים הללו מתמקדים בהצלחה חומרית, ובקשר שלה למנת משכל, לבריאות, ליוקרה ולהישגים גשמיים.
הסיפור הזה מספר על השכבה שמתחת לפני השטח. סיפור ההצלחה הזה שם דגש בתפקידו של השכל הפנימי. הוא שם דגש בעולמם הלא־מודע של הרגשות, האינטואיציות, הדעות הקדומות, ההשתוקקויות, הנטיות הגנטיות, תכונות האופי והנורמות החברתיות. זהו העולם שבו נוצר האופי ובו נובטים הזרעים של הסגולות וההישגים.
אנו חיים בעיצומה של מהפכה במודעוּת. במהלך השנים האחרונות הצליחו גנטיקאים, חוקרי מוח, פסיכולוגים, סוציולוגים, כלכלנים, אנתרופולוגים וחוקרים מענפי מדע אחרים לעשות צעדים גדולים בדרך להבנת הלבֵנים שמהן עשוי השגשוג האנושי. ואחד הממצאים המרכזיים בעבודתם הוא שהחשיבה המודעת שלנו איננה הגורם העיקרי שמעצב אותנו. אנו קודם כול תוצר של חשיבה שמתרחשת מתחת לרמת המודעות.
החלקים הלא־מודעים של המוח אינם שרידים פרימיטיביים שיש לכבוש ולרסן כדי לקבל החלטות חכמות. הם אינם מחילות אפלות המלאות דחפים מיניים מודחקים. החלקים הלא־מודעים של המוח הם למעשה רובו של המוח — האזורים שבהם מתקבלות רוב ההחלטות ומתרחשות רוב פעולות החשיבה המרשימות ביותר. התהליכים המתרחשים באזורים המוצנעים האלה הם הכר הפורה שעליו צומחים הישגינו.
בספרו Strangers to Ourselves (“זרים לעצמנו”) כותב טימותי ד’ וילסון מאוניברסיטת וירג’יניה שהמוח האנושי יכול לקלוט 11 מיליון פיסות מידע בכל רגע נתון. על פי ההערכה הנדיבה ביותר, בני אדם מסוגלים להיות מודעים לארבעים מפיסות המידע האלה.1 “יש חוקרים,” מציין וילסון, “שאף מרחיקים לכת וטוענים שהמוח הלא־מודע עושה בעצם את כל העבודה, ושהמודע הוא רק אשליה.”2 כל שהמוח המודע עושה הוא לנסח סיפורים שמנסים להכניס היגיון בדברים שהמוח הלא־מודע עושה על דעת עצמו.
וילסון ורוב החוקרים שעליהם אדבר בספר זה אינם מרחיקים לכת עד כדי כך. עם זאת, הם סבורים בהחלט שתהליכים מנטליים שאינם נגישים למוח המודע מארגנים את חשיבתנו, מעצבים את שיקול הדעת שלנו, יוצרים את אופיינו ומספקים את הכישורים הדרושים לנו כדי להצליח. ג’ון בּארג מאוניברסיטת ייל טוען שכפי שגליליאו “הדיח את כדור הארץ ממעמדו המיוחס כמרכז היקום”, כך המהפכה הזאת מדיחה את המוח המודע ממקומו המיוחס כמרכז ההתנהגות האנושית.3 הסיפור הזה מזיז אותו ממרכזם של חיי היומיום, ומצביע על מסלול עמוק יותר בדרך לפריחה אישית ועל הגדרה שונה של המושג “הצלחה”.
אימפריית הרגש
העולם הפנימי הזה, שהמדע שופך עליו אור חדש, איננו מקום יבש ומֶכני. להפך, זהו עולם רגשי וקסום. אם חקר המוח המודע מבליט את החשיבות של ההיגיון והניתוח, חקר המוח הלא־מודע מבליט את החשיבות של התשוקות והתפיסה. אם המוח החיצוני מבליט את כוחו של היחיד, המוח הפנימי מבליט את כוחם של מערכות היחסים ושל הקשרים הבלתי נראים המחברים בין בני אדם. אם המוח החיצוני נכסף למעמד, לכסף ולתשואות, המוח הפנימי נכסף להרמוניה ולחיבור — אותם רגעים קסומים שבהם המודעות העצמית מתפוגגת והאדם שוקע בתוך אתגר, מטרה, אהבת הזולת או אהבת האל.
אם המוח המודע הוא גנרל העומד על במה, רואה את העולם ממרחק ומנתח את התופעות ניתוח קר ולשוני, המוח הלא־מודע הוא מיליון גששים קטנים. הגששים נעים כפופים, סוקרים את הסביבה, משגרים זרם קבוע של אותות ומחוללים תגובות מיידיות. הם אינם מתרחקים מהסביבה המקיפה אותם, אלא שקועים בתוכה. הם נעים במהירות אנה ואנה וחודרים לתוך מוחות אחרים, סביבות אחרות ורעיונות אחרים.
הגששים האלה מעניקים לתופעות משמעות רגשית. בהיתקלם בידיד ותיק הם משגרים לאחור פרץ של חיבה, ובהשתלשלותם לתוך מחילה אפלה הם משגרים פרץ של פחד. מגע עם סביבה יפה יוצר תחושה של התעלות, מגע עם תובנה מבריקה יוצר הנאה, ואילו מגע עם חוסר הגינות יוצר זעם צדקני. לכל חישה יש טעם, מרקם וכוח משלה, והתגובות מתרוצצות בתוך המוח בזרם של רגשות, דחפים, שיפוטים ורצונות.
האותות הללו אינם שולטים בחיינו, אך הם מעצבים את הדרך שבה אנו מפרשים את העולם, ומנחים אותנו כמו ג’י־פי־אס רוחני בניסיוננו לשרטט את מסלולנו. אם הגנרל חושב בנתונים ומדבר פרוזה, הגששים מתגבשים מתוך הרגש, והדרך הטובה ביותר לתאר את עבודתם היא בסיפורים, בשירה, במוזיקה, בדימויים, בתפילות ובמיתוסים.
יש סיפור נהדר (אם כי בדוי) על ניסוי שבמהלכו חוברו גברים בגיל העמידה למכשיר שסרק את מוחם. תחילה הם התבקשו לצפות בסרט אימה, ולאחר הפסקה קצרה הם חוברו שוב למכשיר והתבקשו לספר על רגשותיהם כלפי נשותיהם. התוצאות של סריקות המוח היו זהות — חרדה טהורה במהלך שתי הפעילויות. ולמרות זאת, אם אנחנו מתעלמים מפרצי האהבה והפחד, הנאמנות והדחייה, שזורמים בתוכנו בכל שנייה, בכל יום, אנחנו מתעלמים מהעולם המהותי ביותר. אנחנו מתעלמים מהתהליכים שקובעים מה אנחנו רוצים, איך אנחנו תופסים את העולם, מה מניע אותנו קדימה ומה עוצר אותנו. ולכן אני רוצה לספר לכם כאן על שני האנשים המאושרים האלה מנקודת המבט של אותם חיים פנימיים קסומים.
המטרות שלי
אני רוצה להראות לכם כיצד נראית אותה מערכת לא־מודעת כאשר היא פורחת; כאשר הרגשות מטופלים כראוי, והחיבה והסלידה שמנחות אותנו מדי יום מטופחות כראוי. אני מתכוון לתאר את האינטראקציה בין המוח המודע ולמוח הלא־מודע, וכיצד יכול גנרל נבון לאמן את הגששים ולהקשיב להם, ואני מתכוון להמחיש זאת בעזרת אלף דוגמאות מוחשיות. בפרפרזה על דבריו של דניאל פטריק מוינהן, שנאמרו בהקשר אחר, האמת האבולוציונית המרכזית היא שאין חשוב יותר מהלא־מודע, והאמת האנושית המרכזית היא שהמוח המודע יכול להשפיע על הלא־מודע.
אני כותב את הסיפור הזה בראש ובראשונה משום שאף על פי שחוקרים מקשת רחבה של תחומים כבר כיוונו את פנסיהם אל חלקים מסוימים ממערת הלא־מודע, ואף שהם האירו פינות ופתחים שונים, חלק גדול מעבודתם נעשה בתוך המעבדה האקדמית. אני רוצה לשלב את הממצאים שלהם לנרטיב אחד.
חוץ מזה, אני רוצה לתאר כיצד המחקר הזה משפיע על הדרך שבה אנחנו מבינים את טבע האדם. חקר המוח כמעט לעולם אינו יוצר פילוסופיות חדשות, אך הוא בהחלט מאשש חלק מהישנות. המחקר המתנהל כיום מזכיר לנו שהרגש חשוב יותר מהתבונה הטהורה, שהקשרים החברתיים חשובים יותר מהבחירה האישית, שהאישיות חשובה יותר ממנת המשכל, שמערכות אורגניות מתהוות חשובות יותר ממערכות מכניות וליניאריות, ושרעיון ריבוי העצמי חשוב יותר מרעיון העצמי האחד. אם נרצה לנסח את ההשלכות הפילוסופיות במונחים פשוטים, נוכל לומר שהנאורות הצרפתית, שהדגישה את התבונה, מפסידה, ואילו הנאורות הבריטית, שהדגישה את התחושות, מנצחת.
הדבר השלישי שאנסה לעשות הוא לתאר את ההשלכות החברתיות, הפוליטיות והמוסריות של הממצאים הללו. כאשר הציג זיגמונד פרויד את רעיון הלא־מודע שלו, היתה לדבר השפעה עצומה על האמנות, על ההגות החברתית ואפילו על הניתוח הפוליטי. כיום יש ברשותנו הגדרה מדויקת יותר של הלא־מודע, אבל הממצאים האלה עדיין לא הותירו חותם עמוק בחשיבה החברתית.
ולבסוף, ברצוני לקרוא תיגר על הטיה שקיימת בתרבות שלנו. המוח המודע כותב את האוטוביוגרפיה של המין שלנו. בלי להיות מודע למתרחש במעמקים, המוח המודע לוקח על עצמו את תפקיד הכוכב הראשי. הוא זוקף לזכות עצמו כל מיני משימות שאינן באמת בשליטתו, ויוצר רעיונות שמבליטים את ההיבטים שהוא מסוגל להבין, ובה בעת מתעלם מההיבטים שאותם אין הוא מבין.
כתוצאה מכך התרגלנו לתאר את חיינו בדרך מסוימת ומוגבלת. אפלטון האמין שהתבונה היא החלק המתורבת של המוח, וכי נהיה מאושרים כל זמן שהתבונה תצליח לשלוט בתשוקות הפרימיטיביות ולהכניע אותן, וההוגים הרציונליסטים סברו שהאנושות תשתחרר כאשר התבונה תצליח לרסן את ההרגל ואת האמונה התפלה. במאה התשע־עשרה ייצג ד”ר ג’קיל הרציונלי את המוח המודע, ואילו את המוח הלא־מודע ייצג מר הייד הברברי.
אף שרבות מהדוקטרינות הללו התפוגגו, גם היום אנשים אינם רואים כיצד רגשות לא־מודעים של חיבה וסלידה מעצבים את חייהם. ועדוֹת קבלה עדיין שופטות אנשים על פי ציוני האיי־קיו שלהם ולא על פי חוכמת החיים שלהם, ובחלק מענפי המדע עדיין מתייחסים אל בני האדם כאל יחידים רציונלים השואפים לתועלת מקסימלית. החברה המודרנית יצרה מנגנון ענקי לטיפוח מיומנויות “קשות”, אך כשלה בפיתוח הכישורים המוסריים והרגשיים העמוקים יותר. אנו מאמנים את ילדינו לקפוץ דרך אלף חישוקים השכלתיים, ושוכחים שההחלטות החשובות ביותר שיקבלו הן עם מי להתחתן ועם מי להתיידד, מה לאהוב ומה לתעב, וכיצד לשלוט בדחפיהם. בעניינים האלה עליהם להסתדר כמעט לבדם. אנחנו יודעים לדבר על תמריצים חומריים, אך מתקשים לדבר על רגשות ואינטואיציות. אנו יודעים ללמד מיומנויות טכניות, אך כשאנו מגיעים לדברים החשובים ביותר, כמו אופי, אין לנו כמעט מה לומר.
ועוד מטרה
המחקר החדש מעניק תשובה מלאה יותר לשאלה “מי אנחנו”. עם זאת, אני מודה שנמשכתי אל הנושא הזה מתוך תקווה לענות על שאלות מוגבלות ומעשיות יותר. בדרך כלל אני כותב על מדיניות ופוליטיקה. בדורות האחרונים ראינו כמה וכמה מקרים של מדיניות גדולה ושאפתנית שהניבה תוצאות מאכזבות. מאז 1983 ביצעה ארצות הברית עוד ועוד רפורמות במערכת החינוך, ועדיין יותר מרבע מתלמידי התיכון נושרים מלימודיהם תוך שהם מתעלמים מכל התמריצים שהם מקבלים. ניסינו לגשר על הפער בין הישגי השחורים והלבנים, אך נכשלנו גם בכך. במשך דור שלם רשמנו יותר צעירים ללימודים אקדמיים, ולא הבנו מדוע רבים כל כך מהם אינם מסיימים את הלימודים.
והרשימה עוד ארוכה: ניסינו לצמצם את אי־השוויון ההולך ומתרחב. ניסינו להגביר את הניידות הכלכלית. ניסינו לעצור את התופעה המתפשטת של ילדים הגדלים בבתים חד־הוריים. ניסינו לצמצם את הקיטוב המאפיין את המערכת הפוליטית שלנו. ניסינו למתן את מחזורי הגאות והשפל של כלכלותינו. במהלך העשורים האחרונים ניסה העולם לייצא את הקפיטליזם לרוסיה, לטעת את הדמוקרטיה במזרח התיכון, ולהאיץ את ההתפתחות הכלכלית של אפריקה. רוב המאמצים הללו הניבו תוצאות מאכזבות.
לכל הכישלונות יש מאפיין משותף אחד: הסתמכות על ראייה פשטנית מדי של טבע האדם. רבות מהתוכניות הגדולות הללו התבססו על המודל השטחי של מדעי החברה להתנהגות האנושית. רבות מהן צמחו במגדל השן האקדמי, בידי אנשים שמרגישים בנוח אך ורק בחברת נתונים הניתנים למדידה ולכימות. הן אושרו בידי ועדות חקיקה שיודעות לדבר על המעיינות העמוקים ביותר של המעשה האנושי בערך כפי שהן יודעות ארמית, ובוצעו בידי פקידים שמידת הבנתם את עולמם של בני האדם שטחית מאין כמוה. מכיוון שכך אין זה מפתיע שהתוכניות הללו נכשלו, והן ימשיכו להיכשל כל עוד לא נדע לשלב בצורה מלאה את עולם המדיניות הציבורית עם הידע החדש שצברנו על הדברים שמרכיבים אותנו באמת, כל עוד לא נספר את הסיפור הקסום לצד הסיפור הפרוזאי.
התוכנית
כדי להמחיש כיצד פועלות באמת יכולות לא־מודעות, וכיצד (בנסיבות הנכונות) הן מביאות לפריחה אנושית, אני מתכוון ללכת, מבחינה סגנונית, בדרכו של ז’אן־ז’אק רוסו. ב־1760 כתב רוסו את החיבור “אמיל”, שעסק בשאלה כיצד צריך האדם לחנך את ילדיו. במקום להגביל את עצמו לתיאור מופשט של הטבע האנושי, יצר רוסו דמות בשם אמיל. לאחר מכן הוא מינה לו מדריך, והשתמש במערכת היחסים ביניהם כדי להמחיש כיצד נראה אושר במונחים מוחשיים.
המודל החדשני הזה איפשר לרוסו לעשות דברים רבים. הוא איפשר לו לכתוב טקסט מהנה לקריאה. הוא איפשר לו להראות כיצד נטיות כלליות יכולות לבוא לידי ביטוי בחייו של היחיד. הוא הרחיק את רוסו מן המופשט וקירב אותו אל המוחשי.
אינני מתיימר להתחרות בגאונותו של רוסו, אך אני שואל ממנו את שיטתו. כדי להמחיש כיצד הממצאים המדעיים האחרונים באים לידי ביטוי בחיים האמיתיים, יצרתי שתי דמויות ראשיות, הרולד ואריקה, והשתמשתי בהן כדי להראות כיצד החיים מתפתחים באמת.
הסיפור של הרולד ואריקה מתרחש בהווה נצחי — תחילת המאה העשרים ואחת — משום שאני רוצה לתאר מאפיינים שונים של צורת חיינו כיום. עם זאת, אני מלווה את השניים מלידה ועד לימוד, מחברות ועד אהבה, מעבודה ועד זקנה ומוות. אני משתמש בשניים כדי לתאר כיצד גנים מעצבים את חיי היחיד, כיצד הכימיה של המוח עובדת במקרים מסוימים, כיצד מבנה משפחתי ודפוסי תרבות יכולים להשפיע על ההתפתחות. בקיצור, אני משתמש בשתי הדמויות הבדויות האלה כדי לגשר על הפער המפריד בין הדפוסים הכלליים שמתארים החוקרים לבין החוויות האינדיבידואליות שהן החומר שממנו עשויים החיים האמיתיים.
הרעוּת
במהלך חייהם הרולד ואריקה מתבגרים ונעשים עמוקים יותר. זוהי אחת הסיבות שעושות את הסיפור הזה שמח כל כך. זהו סיפור על ההתקדמות האנושית ובשבחי ההתקדמות הזאת. זהו סיפור על אנשים אשר לומדים מהוריהם ומהורי־הוריהם, ושבסופו של דבר, אחרי כל תהפוכות הגורל, נותרים מחויבים זה לזה.
ולבסוף, זהו סיפור על רעוּת. כי כשאנו מתבוננים עמוק אל תוך הלא־מודע, הגבולות המפרידים בין יחידים מתחילים להיטשטש ואנו מבינים יותר ויותר כי הגלגלים המרכיבים את מוחנו שלנו הם גלגלים משותפים. כאשר אנו נעשים למי שאנחנו, אנו עושים זאת במשולב עם בני אדם אחרים, שעושים את אותו הדבר.
ירשנו דימוי המתאר אותנו כהומו־ספיינס; דימוי המתאר אותנו כיחידים חושבים הנבדלים מבעלי החיים האחרים בזכות התבונה שלנו. זהו מין אנושי הדומה ל”אדם החושב” של אוגוסט רוֹדֶן — משעין את סנטרו על אגרופו והוגה לבדו ולעומק. למעשה, אנו נבדלים מבעלי חיים אחרים ביכולות החברתיות הפנומנליות שלנו, המאפשרות לנו ללמד, ללמוד, להזדהות, להביע רגשות ולבנות תרבויות, מוסדות ושלדים מנטליים מורכבים של ציביליזציות. מי אנחנו? אנחנו כמו תחנות מרכזיות רוחניות. אנחנו צמתים שבהם מיליוני תחושות, רגשות ואותות מפעפעים אלה אל תוך אלה בכל שנייה. אנחנו מרכזי תקשורת, ובאמצעות תהליך כלשהו שאנו רחוקים מלהבין יש לנו היכולת לשלוט חלקית בתנועה העצומה הזאת — להסיט את תשומת הלב מדבר אחד לאחר, לבחור ולהתחייב. אנו נעשים עצמנו באמת אך ורק באמצעות המגע ההדדי ההולך ומתרחב בין הרשתות השונות שלנו. הדבר שאנו מבקשים יותר מכל דבר אחר הוא לבסס קשרים עמוקים ושלמים יותר.
אבל לפני שאפתח בסיפור של הרולד ואריקה, אני רוצה להציג זוג אחר, זוג אמיתי, דאגלס וקרול הוֹפשטָטֶר. דאגלס הוא מרצה באוניברסיטת אינדיאנה. הוא וקרול התאהבו זה בזה. הם נהגו לארח חברים לארוחות ערב בביתם, ולאחר מכן היו רוחצים את הכלים יחד ובתוך כך משחזרים את השיחות שניהלו זה עתה ובוחנים אותן. ואז, כשילדיהם היו בני חמש ושנתיים, קרול מתה מגידול במוח. כעבור כמה שבועות נתקל דאגלס בתצלום שלה. וכך הוא כותב בספרו “אני לולאה מוזרה”:
הבטתי בפניה והבטתי כל כך עמוק שהרגשתי שאני נמצא מאחורי עיניה. ופתאום מצאתי את עצמי אומר — בעודי מתייפח — “זה אני! זה אני!” ומילים פשוטות אלה העלו באוב מחשבות רבות שהגיתי בעבר: שהנשמות שלנו הותכו לישות אחת גבוהה; ששנינו קיווינו וייחלנו לאותם הדברים לילדינו; שאותן תקוות לא היו נפרדות או מובחנות אלא משאת נפש אחת ויחידה, התכוונות אחת שהגדירה את שנינו, התיכה אותנו ליחידה אחת, יחידה שכמותה דימיתי במעורפל לפני שהתחתנו והולדנו ילדים. באותו רגע התחוור לי שאמנם קרול מתה, אך חלק ממהותה כלל וכלל לא מת אלא ממשיך לחיות, נחוש מאוד, בתוכי.4
היוונים נהגו לומר שהדרך אל התבונה רצופה ייסורים. לאחר מות אשתו יצא הופשטטר לדרך רצופת ייסורים עד שהגיע לתובנה, שאותה הוא מאשש כמדען מדי יום ואשר תמציתה היא שמתחת לשכבה המודעת שלנו יש נקודות מבט ורגשות העוזרים להנחות אותנו. נקודות המבט והרגשות האלה יכולים לעבור מאדם לאדם — מחבר לחבר ומאוהב לאוהב. הלא־מודע איננו אך ורק אזור אפל ופרימיטיבי של פחד וכאב. זהו גם מקום שבו מצבים רוחניים עולים ומרצדים מנשמה לנשמה. הוא מלקט את חוכמת כל הדורות. הוא מכיל את נשמת המין האנושי. הספר הזה לא ינסה למצוא את תפקידו של אלוהים בתוך כל זה. אבל אם יש כוח בורא שמימי כלשהו, אין לי ספק שהוא פעיל באותה ספֵירת נשמות פנימית שבה חומר המוח מייצר רגש, שבה האהבה מחווטת מחדש את הנוירונים.
הלא־מודע אימפולסיבי. הוא רגשני ורגיש ולא צפוי. הוא אינו חף מחסרונות. הוא זקוק לפיקוח. אבל הוא יכול להיות מבריק. הוא יכול לעבד נחשולים של מידע ולבצע זינוקים יצירתיים נועזים. ויותר מכול, הוא גם חברותי להפליא. הלא־מודע שלכם, אותה ישות פנימית ומופנמת, רוצה שתושיטו יד החוצה ותיצרו מגע. הוא רוצה שתיצרו זיקה עמוקה עם העבודה, עם החברים, עם המשפחה ועם רעיונות ומטרות. הלא־מודע שלכם רוצה להכניס אתכם אל מעמקיה של רשת הקשרים, שהם תמצית הפריחה האנושית. הוא כמֵה לאהבה ודוחק אותנו אליה, אל היתוך מן הסוג שחיבר בין דאגלס וקרול הופשטטר. מכל הדברים המבורכים שקיבלנו בזכות היותנו כאן, זוהי המתנה המופלאה ביותר.
אין עדיין תגובות