ליל חורף גשום של שנת 2003. אדם זר נכנס לקליניקה של ד"ר יעל בר-נר, פסיכולוגית ידועה ובעלת מוניטין, מספר לה […]
האירוע — 9 במארס 2003
היא לא שמעה אותו נכנס. רק הבחינה בצל. היא הסתובבה בבהלה עד שראתה אותו. הכול בסדר. הוא חזר מהעבודה. היא חייכה אליו, פלטה מילה לא ברורה, חצי משפט, ואז השתתקה. הוא נראה מבולבל, חיוור, שערו סתור וחולצתו מבצבצת מבעד לסוודר. הוא עמד שקט וכמעט לא נע, חוסם בגופו הרחב את הכניסה.
הוא נראה במצוקה.
“רוצה מים?”
היא לא ממש שמעה את תשובתו הממולמלת, ואת תנועות שפתיו בקושי אפשר היה לראות. היא רואה אותו מתקרב אליה. פניו רציניות. היא שוב נהנית לחשוב עד כמה הוא גבר יפה, סוג יופי שמשדר אמון.
הוא התקרב, וללא אזהרה או בקשה חיבק אותה. היא הבחינה שהוא עוצם את עיניו. ואז שמעה אותו אומר ישר לאוזן: “את משוררה.”
“משוררת,” אמרה לתוך חזהו, מתוך אינסטינקט. ידה המתלבטת מלטפת את עורפו ואת גבו. זאת הייתה כנראה טעות לתקן לו את העברית. הוא הרים את ראשו, בהה בה כאילו רואה אותה לראשונה. הוא גבוה ממנה בראש.
ואז היא רועדת. משהו משתבש, הוא לא בסדר. “אתה מרגיש טוב?”
עכשיו הוא מחבק אותה חזק, ידיו לופתות אותה, מצמידות את גופה לגופו. שדיה נמחצים אל חזהו. “זה לא נעים לי!” היא אומרת ומנסה בעדינות להיחלץ מחיבוקו, אבל הוא לופת אותה. אם היא תנסה להשתחרר בכוח זה עלול להיראות כמו מאבק. אולי כל מה שהוא רוצה זה לשכב איתה? בשביל זה הוא לא צריך לפעול באלימות. קחי אוויר, היא מנסה להרגיע את עצמה, מתנתקת ממנו בכוח ונעמדת בפתח המטבח. הרגליים שלה רועדות. הפעם האחרונה שהרגישה ככה הייתה במלחמת המפרץ, כשהסירנות רעמו בקרבת ביתה ולא היה לה מסתור.
“שב,” היא אומרת לו בתקיפות, “שב במטבח ואני אכין לך תה מתוק.”
הוא עבר בפתח המטבח נטול הדלת שנראה צר לכתפיו רחבות והתיישב בשקט על הכיסא. איזו טיפשה אני, היא חושבת, ממה נבהלתי? היא לחצה על כפתור הפעלת הקומקום, הזדקפה להוריד ספל מהמדף, מכנסי השינה שלה מופשלים — ישבנה חצי חשוף כשגבה אליו.
הוא קם. לפני שהספיקה להסתובב אליו, הניח את ידיו על צווארה, ולחץ.
היא צעקה, צעקה חזקה של חיה שרואה את קצה: “זה כואב לי, מְנֱה בּוֹלְנוֹ,” צעקה ברוסית, מקווה שצעקתה תחדור להכרתו. הוא לא מרפה. בקול נחנק היא צועקת “הצילו”, אולי השכנים ישמעו. רעש הסופה שבחוץ בולע את קולה.
הצעקה ותנועת ראשה גרמו לו להדק עוד יותר את ידיו סביב צווארה. היא החלה להתפתל, לנסות להשתחרר. עכשיו היא מבינה כי הוא רוצה להרוג אותה. למה?
הפחד נטע בה כוח, בטנה התקשחה. היא הצליחה להסתובב ולהשחיל את ידיה בין חזה לחזהו, מנסה בכוח להרחיקו. שניהם הסתחררו, נעו בתנועות קצרות, שאפשר לזהותן בטעות כריקוד חיזור, עד שיצאו מהמטבח.
עכשיו היא קרובה לחלון. הוא מנופץ. הרוח הקרה חדרה פנימה. היא חייבת לצעוק שוב. ישמעו אותה. הקירות דקים. תצרחי, תצרחי, אבל לא יוצא ממנה קול. הגשם הארור. הוא לוחץ. ריאותיה מנסות לשאוב מעט אוויר, אבל קנה הנשימה חסום, מערכת השרירים המניעים את מיתרי הקול משותקים. היא מתחילה לפרפר. לפני שאיבדה את ההכרה ראתה שמיים כהים, ללא סדק וללא סימן של אור, ויונה שעמדה על אדן החלון, מביטה בתימהון. כשראתה היונה את הקורבן מפרפר, התעופפה בבהלה לתוך הגשם.
כשנשמעה זעקת המוות, הכלב של רונית, השכנה, נבח.
לאחר דקה ארוכה הוא הרפה את ידיו מצווארה. גופה גלש באיטיות על רצפת החדר והתקפל כמו בובת סמרטוטים, ראשה נחבט ברצפה, משמיע נקישה. הוא התיישב על הספה המרוטה, פניו אטומים. לאחר מספר דקות הוציא את הטלפון הסלולרי שלו והתקשר.
האירוע קרה בחצות, או כמה דקות אחרי חצות. המשטרה הגיעה בשלוש לפנות בוקר — על כך הורמו מאוחר יותר קולות ביקורת במטה המשטרה. האמבולנס חסך מהשכנים את רעש צופרו. באמבולנס היה רופא תורן דובר רוסית. הוא סקר את זירת האירוע, ראה את הגופה מוטלת על הרצפה, ראשה מוטה בזווית לא טבעית. נותר לו רק לקבוע את מותה.
המשטרה לא הוציאה מיד הודעה — חייבים קודם לאתר את הורי הנרצחת. זה דרש זמן. באינטרנט פרסמו את הידיעה בצמצום וכתבו: “רצח על רקע רומנטי, כנראה.”
בשולי אותה ידיעה, בתחתית הדף הדיגיטלי, דווח על רצח במשפחה אחרת, שגם הוא התרחש באותו יום. מכיוון שהמשפחה האחרת הייתה אתיופית, הרצח האתיופי הופיע אחרי הרצח הרוסי. זה ידוע שגם באירועי רצח ומוות יש היררכיה.
אהרון לפידות – ישראל היום "על הסכין" 14/08/13 – :
דן רדלר כתב רומן חברתי פסיכולוגי רחב יריעה, הנע בין אוקראינה לישראל ומבוסס על מקרה אמיתי של רצח והתאבדות של זוג עולים, שנכנע לקשיי הקליטה בישראל.
זה אינו ספר מתח במובן הרגיל של המילה, אבל הוא מעלה שאלות מוסריות נוקבות, כגון על מי מוטלת האחריות לרצח – האם החברה אשמה? אלימות במשפחה, משמעות ההגירה, ובייחוד אם אדם יכול להימלט מגורלו.
רדלר מוסיף מימד היסטורי עמוק לסיפורו בתיאור יהדות אוקראינה בתקופת השואה, והספר כתוב היטב, בשפה קולחת וראויה לציון. גם העטיפה ראויה למחמאות רבות.
ז'ק – :
קראתי ואני מסכים עם כל מילה