החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיפורים בודדים

מאת:
הוצאה: | 2018-07 | 106 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

חמישה סיפורים נפגשים בנגיעות קטנות בין דפי הספר. העלילה מתחילה בנסיעה חורפית של נהג אוטובוס כעוּס, ממשיכה בחיפושו הנואש של מורה להיסטוריה אחר קרבה אנושית, ומסתיימת בתלאות משימתו הסודית של סוכן חשאי. עם התהוות ההתרחשויות, אט-אט מתגלות הדמויות ואיתן נחשפת מציאות של כמיהה מתמדת לשייכות, געגוע שאינו מרפה ליחס אישי וכובד העול המקבע של הבדידות. עולמות שלמים, המופרדים זה מזה בזמן, מרחק והשקפה, מוצאים עצמם מתחברים לרגע קט במקבץ סיפורים בודדים.

מקט: 001-3270-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


I תחנת אוטובוס

 

נהג

'יאללה! יאללה!' צעק נהג האוטובוס בעצבנות, ולאחר צפירה ארוכה הניף את ידו בחוסר סבלנות אל עבר הרכב האדום, שכשל בניסיונותיו האיטיים להשתלב בתנועה הדחוסה של הבוקר החורפי. סטיותיו ימינה־שמאלה, ימינה־שמאלה, היו בעיני הנהג כסדין אדום המתנופף תחת ידו של המטדור.

נו כבר…! יא־עגלה, מה אתה נתקע פה בנתיב שלי. תחליט כבר ונו… סע! נו!!

הוא העיף מבט במראה הצדדית ובתנועה חריפה היטה את ההגה שמאלה, תוך כדי לחיצה חזקה על דוושת הגז. משמאלו נעצרה מכונית בחריקת בלמים שהעלתה עשן לבן, בעוד הנהג המופתע בולם בבהלה ומכה על הצופר בלחיצה ממושכת, מלאת זעם.

'יאללה! גם כן אידיוט…' פלט נהג האוטובוס לעצמו, והסתכל במראה הגדולה שמעליו. כשהחזיר את מבטו קדימה ראה שהרכב האדום הספיק להידחק אל המסלול שלו. הדבר התרחש במהירות מפתיעה והמרחק בין האוטובוס לרכב האדום שלפניו הצטמצם לכדי קִרבה מסוכנת. הוא הצמיד את רגלו בעוצמה אל דוושת הבלם.

הנוסעים המעטים באוטובוס, שישבו בריחוק מנוכר זה מזה, ממתינים לתום נסיעתם האפרורית, הועפו בתנופה אדירה אל עבר המושבים שלפניהם. שני תיקים ושלושה סלי קניות התגלגלו בין הכיסאות. קול זכוכית נשברת נשמע מאחד הסלים שנפל ליד הדלת האחורית. הנוסעים קראו בעייפות נרגנת אל עבר נהג האוטובוס, אולם קולותיהם הכעוסים נבלעו ברעש המנוע שחזר לפעול במלוא עוצמתו.

נוסע אחד כמעט ולא שם לב להתרחשות. כתמיד, החזיק תיק עבודה על ברכיו, מבטו הקפוא שקוע במושב שלפניו. הוא נראה כמו פקיד אפרורי או איש מכירות זקן ועייף. אף אחד מהנוסעים לא הביט בו, לא ראה את הדמעה הבודדת שזלגה באיטיות על לחיו. איש לא דאג לשלומו. איש לא שאל על הפחד המשתק שאחז בו, כשנודע לו דבר מחלתו, כשהבין שנותרו לו רק חודשים ספורים של אובדן עצות. גל של כאב התפרץ מבטנו וטלטל אותו חזרה אל המציאות. הוא הביט דרך החלון, אישה צעירה מיהרה אל עבר העמוד העקום שסימן את מיקום התחנה. הכאב בבטנו השכיח ממנו שזו התחנה בה היה עליו לרדת.

גם נהג האוטובוס ראה את האישה הצעירה מימינו. הוא הבחין כיצד זיהתה את מספר הקו והחלה לרוץ לעבר התחנה. לא מעניין אותי, חשב. אם לא יהיה אף אחד בתחנה, אני לא עוצר. למה, מישהו בכלל משלם לי אם אני מחכה למישהו? או לפי כמה נוסעים אני לוקח? לא! רק לוקחים ממני, כל מיני מניאקים שדופקים אותי כל שבוע.

בתמרון חריף הוא החזיר את האוטובוס אל נתיב התחבורה הציבורית והחל להאיץ לעבר התחנה. בו בזמן הפעיל את המגבים כדי לנקות את טיפות הגשם שהחלו שוב לרדת על השמשה הקדמית. המנוע המשיך להשמיע קולות אנקה מכאניים תחת המאמץ שדרשה ממנו דוושת הגז, שלא זכתה ולוּ לרגע קט של מנוחה ממשקל רגלו של הנהג.

 

בגידה

'היי… לא, חכה! חכה, רק רגע… בבקשה…'

היא ראתה אותו חולף על פניה וממשיך להאיץ. עשן שחור וסמיך נשאר כבד ומחניק סביב עמוד התחנה המעוקם בעוד רעש המנוע הלך והתרחק יחד עם האוטובוס. הטיפות שהחלו לרדת רק כמה רגעים קודם לכן, כבר התאגדו לכדי גשם דק שהתגבר עם כל רגע שחלף. הרטיבות לא הצליחה לעמעם את רעש הרכבים שנעו בצפיפות חסרת מנוחה על פני האספלט השחור, רווי שלוליות מזוהמות. הצעירה האטה את צעדיה בחוסר אונים ונעמדה ליד העמוד. היא פתחה את תיק הצד שלה בחיפוש אחר מטרייה. רכב ממהר שנסע בצמוד למדרכה, העלה נחשול עצום של מים מהולים בשמן ודלק ובוץ, והשאיר אותה ואת תכולת התיק ספוגים ברטיבות מייאשת.

הגשם התחזק. לידה עבר איש לבוש מעיל ארוך. הוא הסתכל עליה במבט אטום, הרים מעט את הצווארון והמשיך ללכת. דמעות של תסכול החלו לטשטש את ראייתה. היא ידעה שכבר לא תספיק להגיע למכון בזמן, היא שוב תאלץ לבטל את הטיפול השבועי של הגברת הזקנה.

אם הנהג היה מאט ומחכה לה, חשבה, היא הייתה עולה ומספיקה להגיע בזמן. אם רק הייתה יוצאת כמה רגעים יותר מוקדם מהדירה. אם לא הייתה מתמהמהת אחרי ששמעה את ההודעה מבעלה.

הוא הופתע שלא הייתה בבית כשחזר אתמול בערב. אבל אחרי שאמר שיהיה במשמרת לילה, הרגישה בטוחה לבלות בדירה את הלילה כולו. היא לא שמעה את הטלפון, הוא נשאר בסלון כשעברו לחדר השינה. אחרי שחלפה הבהלה הקצרה, שלחה הודעת טקסט שנשארה לישון אצל חברה ונגמרה לה הסוללה, ועכשיו היא רצה למכון, לטיפול השבועי של הזקנה.

 

אמון

מה? היא חושבת שאני מטומטם? שאני לא מבין מה קורה? שאני לא יודע שהיא לא ישנה אצל חברה? בכוונה אמרתי לה שאני במשמרת לילה. אבל לפחות היא לא הזמינה אותו אלינו הביתה, זה באמת לא מגיע לי!

משגע אותי, שמישהי שכל כך עוזרת לאנשים עם הטיפולים שלה, יכולה לפגוע ככה בבעלה. אנחנו עוד לא נשואים שנה, עוד לא שנה! וכבר היא הולכת מאחורי הגב שלי? או – שאולי זה התחיל עוד לפני החתונה? אולי היו עוד?

ולמה? למה? אני אומר לה שאני אוהב אותה. אני מנסה להקשיב ולהתחשב. נכון, אני לא עשיר ולא ממשפחה מיוחסת, אני רק שוטר תנועה. אבל אני צעיר ואני משקיע. ואני לא מטומטם. אני יודע לנצל את המקומות שאפשר לעשות קצת רווח נקי. אנשים כבר מתחילים להכיר אותי ולדעת שלא כדאי להתעסק איתי. אז אני מתחיל להכניס, בוא נאמר, תגמולים. ואני אמשיך להתקדם בדרגות, ועם הדרגות יבואו עוד תגמולים.

רציתי לקנות לנו בית גדול. תכננתי לקנות לה רכב יפה שלא תצטרך לנסוע יותר באוטובוסים. חשבתי לפנק אותה. וגם את הילדים שיהיו לנו. אבל… אם היא תמשיך להיעלם ולישון אצל 'חברות'… שום דבר! לא קניות ולא בתים. לא מכוניות ולא פינוקים!

לא ישנתי כל הלילה. בבוקר לבשתי את המדים ויצאתי למשמרת. ואיך שאני מתחיל לעבוד היא שולחת הודעה שכולה שקר אחד גדול. אז מה אני אמור לעשות עכשיו? מה נראה לה? שקרנית.

נהג האוטובוס העצבני הזה הוא הלקוח הראשון שלי היום. לא מעניין אותי שהוא שילם בשבוע שעבר. לא מעניין אותי שהיה ער כל הלילה עם האימא החולה שלו, או שהמטפלת שלה שוב לא הגיעה לטיפול של הבוקר. ממש לא מעניין אותי. אם הוא לא ישלם, הוא יודע שאמצא משהו להוסיף לדוח, והוא כבר מבין שלא כדאי שהבוס שלו יקבל ממני עוד תלונה. אז שיהיה עצבני. כל עוד התגמולים עוברים, פשוט לא אכפת לי.

האמת, כבר לא אכפת לי מכלום, לא מהגשם, לא מהבעיות של הנהג ובטח לא מהשקרים ומה'חברות' שלה. אנחנו עוד נראה איך כל הסיפור הזה ייגמר. אוהב אותה? חה… עוד נראה.

לא מעניין אותי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפורים בודדים”