החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבת האפֵלה

מאת:
מאיטלקית: מירון רפופורט | הוצאה: , | 2011 | 164 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

לֶדָה, ילידת נפולי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של פירנצה, חשה את עצמה כבפתח חיים חדשים, חופשית לתשוקות ולחלומות, לאחר ששתי בנותיה הבוגרות עברו להתגורר עם אביהן בקנדה. סוף-כל-סוף גמרה להביא אותן לָעולם; אף-אחד כבר לא תלוי בהשגחתה, ואפילו היא-עצמה כבר לא לטורח עליה.

 

באופטימיות הזאת היא יוצאת לחופשת קיץ בעיירת חוף. אלא ששם, על שפת המים, היא נתקלת במשפחה נפוליטנית גדולה, גסה ורעשנית, שנוכחותה מבלבלת אותה, מושכת אותה ומאיימת עליה. מחזירה אותה אל הצללים של הנשים במשפחה שלה, אשר עד כה סברה שהצליחה להיחלץ מהם.

 

רבים הם הדברים המקולקלים, האבודים, שדימתה כי כבר השאירה מאחור – ובמרכזם הבחירות האמביוולנטיות שעשתה כְּאֵם; יש ביניהם דברים שמעולם לא דיברה עליהם עם איש. והנה עכשיו צצים כל אלה במערבולת של תמונות חיות.

 

משהו התעקם בתוכה, ומבלי שתוכל לשלוט בכך, בסתר, היא עושה מעשה עכור, חסר-היגיון, שהימשכותו ממיטה סבל; מעשה שלמרות החלטותיה אינה מסוגלת לתקנו ואינה מצליחה להבינו.

 

'הבת האפלה' (2006) הוא הרומאן הבשל והמושלם ביותר של פרנטה עד כה. אחרי 'אהבה מטרידה' (1992), שהגיבורה שלו נאבקת על זהותה מול אִמה; אחרי 'ימי הנטישה' (2002), שהגיבורה שלו מַלְחימה את חלקיה מחדש בעקבות עזיבתו של בעלה – נפנית פרנטה ב'הבת האפלה' אל אם האוספת את שברי זהותה מול בנותיה ומול הטורפנות התובענית של האימהוּת. איש עוד לא עירטל כמו פרנטה את היחסים שבין הנשים בתא המשפחתי. זהו רומאן אמיץ בעמידתו מול המוסכמות של האימהוּת הטובה – ספר שנועד לכל הנשים שאינן מעיזות לדבר כך על אימהוּתן, ולכל הגברים הסבורים לתומם שהם יודעים מה עובר בנפשן של נשים.

מקט: 4-31-4660
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

התחלתי להרגיש רע אחרי פחות משעה של נהיגה. הצריבה במותן חזרה, אבל זמן־מה החלטתי לא לייחס לה חשיבות. נעשיתי מודאגת רק אחרי שתפסתי שאין לי די כוחות לאחוז בהגה. תוך שניות מעטות נעשה הראש שלי כבד, הפנסים הקדמיים נראו לי חיוורים יותר ויותר, עד מהרה אפילו שכחתי שאני יושבת ליד ההגה. היה לי רושם שאני דווקא נמצאת בים, בצהרי־היום. החוף ריק, המים שקטים, אבל על מוט, מטרים אחדים משפת המים, מתנופף דגל אדום. אמא שלי, בקטנוּתי, היתה מפחידה אותי מאוד, היתה אומרת: לֶדָה, אף־פעם אל תתרחצי אם יש דגל אדום, הוא מודיע שהים סוער מאוד ואת יכולה לטבוע. הפחד נשאר לאורך השנים, וגם עכשיו, אפילו שהים הוא דף נייר שקוף הנמתח עד לאופק, אני לא מעיזה לטבול בו, אני חוששת. אני אומרת לעצמי: נו, תתרחצי, הם בטח שכחו את הדגל על התורן, ובינתיים אני עומדת על שפת המים, בוחנת אותם בזהירות בקצות בהונותי. רק מדי פעם אמא שלי מופיעה בפסגת גבעות החול וצועקת אלי כאילו אני עוד ילדה: לֶדָה, מה את עושה, את לא רואה את הדגל האדום?

בבית־החולים, כשפקחתי את עיני, ראיתי את עצמי שוב, להרף־עין, מהססת לנוכח הים השטוח. אולי לכן, בהמשך, הייתי משוכנעת שלא מדובר בחלום, אלא בהזיית־אזעקה, שנמשכה עד שהתעוררתי במחלקה של בית־החולים. הרופאים אמרו לי שהאוטו שלי התנגש במעקה, אבל בלי תוצאות חמורות. הפגיעה הרצינית היחידה היתה במותן שמאל, פציעה שאין לה הסבר.

באו לבקר אותי החברים שלי מפירנצה, בְּיַאנְקָה ומרתה חזרו, ואפילו ג’אני הגיע. סיפרתי להם שהעייפות הורידה אותי מהכביש. אבל ידעתי היטב שאין להאשים את העייפות. הכל נבע ממעשה חסר־היגיון שלי אשר, בדיוק משום שלא היה בו היגיון, החלטתי מיד שלא אדבר עליו עם איש. הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו־עצמנו לא מצליחים להבין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבת האפֵלה”