ברחוב האחיות השחורות

העולם היה בדיוק כפי שהוא אמור להיות. לא יותר ובהחלט לא פחות. גבר טוב אוהב אותה. ויש לה בית. וכסף משלה — עדיין חדש וטרי ובגוון בריא כזה, של ירוק — שהמחשבה עליו רוממה את רוחה והעבירה בה ריגוש שגרם לה להמהם.

מהמהמת כך תחת חוטמה ומתענגת על הסיכוי להתחלה חדשה, חשבה איזה שינוי עוברים חייה: לוּק. כסף. בית. היא כבר מתחילה להפוך למישהי אחרת. עוברת מטמורפוזה, מילה שזכרה מהרצאה בביולוגיה לפני זמן רב. משילה מעליה חיים שלא הלמו אותה יותר.

מה שלא ידעה עדיין, ועמדה לגלות רק שעות ספורות מאוחר יותר, היה עד כמה עתיד שינוי זה להיות מוחלט.

סיסי טיילה ברחוב קֵייסֶרלֵיי ודמיינה לעצמה את כל מה שתוכל לקנות בהונה החדש. איך הוא יקנה לה שכחה אפילו של אותם זיכרונות שלא נתנו מנוח, שגרמו לה לצעוק בשנתה עד שהייתה מתעוררת באי־שקט, רוצה לבכות. כעת נצצו החנויות וקראו לה, והיא נענתה, נוגעת בדברים ששבו את לבה, מתענגת על הבלחי חירות, מסוחררת מאושר שהקרין אור סביבה והפיח בה ביטחון גדול מתמיד בנכונותה של הנבואה. זאת הייתה ההתגלות האמיתית. לא זו שחוותה באותו ליל רביעי בווינגֶרלינגסטראט. ההיא הייתה נבואת דֶמה. היא ידעה זאת כעת. בביטחון.

היא נתקפה רעב ונעמדה מהססת בין ״פאנוס״ ל״אקסי״ ברחוב קייסרליי. חייה החדשים האירו לה פנים. דוחקים בה לבחור ב״אקסי״, שהמחירים בו גבוהים מאלו שב״פאנוס״. היא נכנסה וקנתה כריך שחסה ניגרת משוליו, פרועה ולחה, ולצדו בקבוק של משקה פירות סמיך. היא התיישבה ליד שולחן בחוץ, שקיות הקניות שלה לרגליה, מתבדרות ברוח האביבית הקלה כעדות לשחרורה מקימוצי העבר. מה כדאי לה לקנות? אולי מתנה ללוק. וילון לחדרו חסר הדלת. תארו לעצמכם — חדר בלי דלת! האדריכל שתכנן את הבניין אהב ״חלל ואור״ ומאחר שלוק בדיוק התגבר על דיכאון כשקנה את הבית, נראה לו ש״חלל ואור״ הם בדיוק מה שהוא צריך. היעדר הדלת לא הטריד אותו כלל. ״חדרים חייבים שיהיו להם דלתות,״ אמרה לו סיסי כשהראה לה את הבית. ״או לכל הפחות וילונות!״ לוק לא השיב דבר. ושתיקה כמוה כהסכמה. זה ידוע. וילונות עם הדפס עליז של משולשים וריבועים, נתזים נועזים של סגול ולבן על רקע חום שוקולד, שאפשר למצוא ב״הֶמָה״. היא דמיינה לעצמה מה היו הבנות אומרות על חדר השינה נטול הדלת של לוק. היא דמיינה את צחוקן המשתאה. זה הספיק כדי להצית שוב את האשמה שהתאמצה כל־כך לדכא. היא לא נטשה אותן, נכון? היא רק… המשיכה הלאה. הרי אין ספק שיש לה זכות. ובכל זאת, תהתה: מה הן עושות עכשיו? מתי ישימו לב להיעדרה?

בבית בזְוָוארטֶזוּסטֶרסטראט, הנשים שעליהן חשבה סיסי — אָמָה, ג’ויס ואֶפֶה — התכוננו באותו רגע ממש לקראת העבודה, ממהרות אל חדר הרחצה והחוצה ממנו, מציפות את קירותיו בציפיותיהן: שהלילה יהיה מוצלח, שהגברים ינהרו בעדרים, שלא יהיו תובעניים מדי. ויותר מכך, שיהיו נדיבים.

״איפה המסקרה הדפוקה שלי?״ צעקה אָמָה ורוקנה תיק איפור על הרצפה. ג’ויס בדיוק דחפה לתוך תיק ג’ינס דאודורנט, מגבת רחצה ואת ״סמיילי״ שלה, שזכה לכינויו זה מסיסי. סמיילי היה ג’ל סיכוך, ארוז בתמימות בתוך דובון פלסטיק שקוף החובש כובע כתום בצורת חרוט ומחייך חיוך רחב, ונראה יותר כמו בקבוק דבק לילדים. היא הדחיקה מחשבה על אִמה המביטה מזועזעת בסמיילי, שפתיה מתעגלות לבטא שֵם שאינו ״ג’ויס״.

״איפה סיסי?״ שאלה.

״לא ראיתי אותה. אולי הלכה כבר,״ אמרה אֶפֶה, והכניסה מברשת שיניים חשמלית לתיק רחצה. בכיס פנימי בתיק הוצפנה תמונה של ילד חבוש כובע בייסבול. על גב התמונה היה כתוב ״אל־אַיי״. התמונה הייתה מקומטת וציפויה התקלף, אבל כשרק נשלחה אליה היה קל להבחין (בבוהק הציפוי שהדגיש מצח רחב) שהילד דמה לה מאוד, כפי שבן עשוי לדמות לאמו. אֶפֶה נשאה איתה את התמונה לכל מקום.

נשאר עוד זמן לפני שיהיה עליהן לצאת, אבל הן אהבו להתחיל להתכונן מוקדם. יש דברים שאי־אפשר לזרז, כמו למשל להיראות טוב. הן לא רצו להופיע לעבודה כאילו רק עכשיו התעוררו וכשמחצית מהציוד שלהן נשכח בבית.

״איך זה שסיסי הלכה מוקדם כל־כך?״ שאלה ג’ויס.

״למי אכפת?״ אָמָה העבירה יד מהירה על צווארה, לוודא ששרשרת הזהב שענדה תמיד עודנה במקומה. ״כל ה’סיסי’, ‘סיסי’, ‘סיסי’ הזה — אתן מאוהבות או משהו? אולי היא יצאה לטיולים שלה.״

היא צחקה וצמצמה עיניים כדי למשוח את המסקרה.

סיסי יצאה לבדה לפחות פעמיים בשבוע, ותמיד סירבה להצעותיהן להצטרף אליה. אף אחד לא ידע לאן הלכה, רק זאת שלפעמים הייתה חוזרת עם קופסאות שוקולד ושקיות מלאות מניפות יפניות ונעלי תינוקות רקומים תחרה, מגנטים למקרר וחולצות טריקו עם הדפסים של חברות בירה בלגיות. ״מתנות,״ מלמלה בכעס כשג’ויס שאלה אותה פעם בשביל מי זה.

ג’ויס כבר יצאה מחדר האמבטיה. היא קיוותה שסיסי תעזור לה לקלוע את שערה לצמות. בין החלקה לקליעה היה שערה סבך שלא ניתן להכניעו. גם אָמָה וגם אֶפֶה לא ידעו לקלוע. אבל אין מה לעשות עכשיו, היא תצטרך לאסוף אותו בפקעת ולקוות שמאדאם לא תשים לב שהפקעת היא בעצם אי באמצע הראש, מוקף שיער סורר שהתפזר לכל עבר. לטובתה של סיסי קיוותה ג’ויס שהיא תספיק לחזור בזמן. איך אפשר לשכוח מה עשתה מאדאם לאֶפֶה בלילה שבו איחרה לעבודה? זו התנהגות בלתי נסלחת, אמרה מאדאם. אפילו בהתחשב בכך שסבתא שלה מתה.