לפני שמרישה פסל התיישבה לכתוב את ספרה השני סרט לילי, היא עשתה דבר שאפתני שטרם נעשה על ידי סופר כלשהו […]
פרולוג
ניו־יורק סיטי, 02:32 לפנות בוקר
אם נרצה או לא, לכל אחד מאיתנו יש ״סיפור קורדובה״ משלו.
אולי השכנה־ממול שלכם מצאה את אחד הסרטים שלו בארגז ישן בעליית הגג שלה, ומאז היא לא נכנסת לבדה לחדר חשוך. או חבר שלכם התרברב שמצא באינטרנט עותק פיראטי של ‘בלילה כל הציפורים שחורות’, ואחרי שצפה בו סירב לדבר עליו, כאילו עבר חוויה מזוויעה ובקושי שרד.
תחשבו על קורדובה מה שתחשבו, תהיו אובססיביים ליצירה שלו או שווי נפש כלפיה – הוא שם כדי שנגיב לו. הוא נקיק, חור שחור, סכנה מעורפלת, התפרצות נחושה של הלא־נודע בעולמנו החשוף מדי. הוא מחתרתי, אורב נסתר בפינות אפלות. הוא עמוק בַּנהר תחת גשר הרכבת לצד כל הראיות החסרות והתשובות שלעולם לא יראו אור יום.
הוא מיתוס, הוא מפלצת, הוא בן תמותה.
ובכל זאת, אין לי אלא להאמין שכשאתם זקוקים לו מכול, יש לקורדובה הדרך שלו לשעוט היישר אליכם, כמו אורח מסתורי שנגלה לעיניכם מרחוק במסיבה המונית. מצמוץ אחד, והוא ממש לידכם מעל קערת הפונץ’, נועץ בכם את מבטו כשאתם נפנים אליו לשאול כבדרך אגב מה השעה.
סיפור קורדובה שלי התחיל בפעם השנייה בליל אוקטובר גשום, כשהייתי סתם עוד גבר אחד שרץ במעגלים, הכי מהר שהוא יכול, בדרך לשומקום. רצתי סביב האגם בסנטרל פארק אחרי שתיים בלילה – הרגל מסוכן שאימצתי בשנה האחרונה כשהייתי דלוק מכדי להירדם, מוּנע בכוחה של אינרציה בלתי מוסברת, למעֵט ההבנה המעורפלת שהחלק הטוב ביותר של חיי כבר מאחוריי, ושהתחושה שהכול אפשרי – שהיתה טבועה בי כל כך בצעירותי – איננה עוד.
היה קר, והייתי רטוב לגמרי. שלוליות חרצו את שביל החצץ, מי האגם השחורים הוסוו בערפל. הוא מיסך את קני הסוף לאורך הגדה ומחה את שולי הפארק, כאילו אינו אלא פיסת נייר שקצותיה קרועים. מבנייני הענק לאורך השדרה החמישית יכולתי לראות רק כמה אורות זהובים שבערו מתוך האפלה, משתקפים במימי האגם כמו מטבעות עמומים שהוטלו לתוכו. בכל פעם שחלפתי בריצה על פני אחד מעמודי הברזל של פנסי הרחוב, הצללית שלי עקפה אותי כגל, התעמעמה במהירות ואז התערטלה – כאילו אין לה אומץ להישאר.
כשעקפתי את בית השער הדרומי, בתחילת ההקפה השישית, העפתי מבט לאחור וראיתי שיש מישהו מאחוריי.
אישה עמדה לפני פנס רחוב, פניה בצל. מעילה האדום לכד את האור שמאחוריה, יוצר פלח אדום חד בתוך הלילה.
אישה צעירה כאן בחוץ לבדה? היא משוגעת?
הסתובבתי בחזרה, נרגז מעט מן התמימות – או הפזיזות, מה שלא יהיה שהביא אותה לכאן. נשות מנהטן, מדהימות ככל שיהיו, שוכחות לפעמים שהן אינן בנות אלמוות. הן יכולות להשליך את עצמן כמו קונפטי אל תוך ערב שישי סוער ומהנה, בלי לחשוב לאיזה חור הן עלולות ליפול עד שבת.
השביל התיישר צפונה, גשם עיקצץ על פניי, ענפים השתופפו, יוצרים מנהרה גסה מעלי. פניתי אחרי שורות הספסלים והגשר המתעקל, ובוץ ניתז לי על השוקיים.
האישה – תהיה מי שתהיה – היתה כלא היתה.
אבל אז – הרחק לפניי, הבהוב אדום. הוא נעלם ברגע שראיתי אותו, וכמה שניות אחר כך התגלתה לי צללית כהה ורזה מהלכת לאיטה מולי לאורך מעקה הברזל. היא נעלה מגפיים שחורים, ושערה הכהה השתפל מטה עד אמצע הגב. הגברתי את הקצב. החלטתי לחלוף על פניה בדיוק כשתעבור ליד פנס הרחוב, כדי להעיף בה מבט מקרוב ולהיווכח שהיא בסדר.
אבל כשהתקרבתי הרגשתי בבירור שהיא לא.
זה היה קול צעדיה, כבדים מדי לאדם שברירי כל כך, דרך ההליכה הנוקשה שלה, כאילו היא מחכה לי. פתאום הרגשתי שכשאחלוף על ידה היא תסתובב, והפנים שאראה לא יהיו הצעירות שדמיינתי, אלא זקנות. פניה החרבות של אישה זקנה ינעצו בי מבט בעיניים חלולות, ופֶה כמו חתך גרזן בגזע עץ.
היא כבר היתה רק כמה מטרים לפניי.
היא עמדה להושיט את ידה, לאחוז בזרועי, אחיזה חזקה של גבר, קפואה כקרח-
עקפתי אותה בריצה, אבל ראשה היה מורכן, מוסתר מאחורי שערה. כשהסתובבתי שוב, היא כבר צעדה מחוץ לאור, והיתה לא יותר מצורה לא מזוהה בתוך החשֵכה, כתפיה מותווים באדום.
המשכתי לרוץ; פניתי אל קיצור דרך המתפתל בין שיחים סבוכים, ענפים הצליפו בזרועותיי. אני אעצור ואגיד משהו כשאחלוף שוב על פניה – אגיד לה ללכת הביתה.
אבל בתום הקפה נוספת לא היה לה כל זכר. בדקתי בגבעה שמובילה אל שבילי ההליכה.
כלום.
בתוך דקות התקרבתי אל בית השער הצפוני – בניין אבן מעבר לטווח הפנסים, טובל בחשֵכה. הצלחתי לזהות רק גרם מדרגות צר המוביל מעלה אל זוג דלתות חלודות נעולות בשרשרת, ושלט תלוי לידן: אין כניסה. רכוש עיריית ניו־יורק.
כשהתקרבתי והצצתי מעלה, נחרדתי לגלות שהיא שם, עומדת במישורת ונועצת בי עיניים. או אולי היא רואה דרכי?
עד שעיכלתי לגמרי את נוכחותה, כבר המשכתי לרוץ כעיוור. אבל מה שהבליח לעיניי באותו שבריר שנייה הבזיק מולי כמו בצילום: שיער סתור, המעיל האדום כדם נָמק לחוּם בחשכה, פנים אבודות כל כך בעלטה עד שהיו כלא היו.
אין ספק, לא הייתי צריך ללכת על כוסית הוויסקי הרביעית.
היו ימים, לא ממש מזמן, שנדרש טיפה יותר מזה כדי לערער אותי. סקוט מקגראת, עיתונאי שירוץ לגיהינום בשביל ריאיון עם לוציפר – כתב עלי פעם איזה בלוגר. ראיתי בזה מחמאה. אסירים שקיעקעו את פניהם במשחת נעליים ובשתן שלהם עצמם, נערים חמושים משכונת ויגַריוֹ זֶ’ראל, מסטולים מסן פֶּדרוֹ, סוחרי סמים כבדים ממֵדֵיִין שיצאו לנופש שנתי בכלא רַייקֶרס – שום דבר לא הרתיע אותי. הכול היה חלק מהנוף.
עכשיו, אישה בחשכה עירערה אותי.
היא בטח שיכורה, או בלעה יותר מדי זָנֶקס. ואולי זאת איזו התערבות חולנית של מתבגרים – ילדה נבזית מהאָפֶּר איסט סייד גררה אותה לזה. אלא אם כן זאת מלכודת מחושבת, והחבר אשפתות שלה נמצא פה בסביבה, מחכה לזנק עלי.
אם זה העניין, הם הולכים להתאכזב. אין עלי שום דברי ערך מלבד המפתחות שלי, אולר קפיצי והמטרוכארד שלי, ששווה בערך שמונה דולר.
טוב, אולי עוברים עלי זמנים קשים, תקופת יובש – תקראו לזה איך שתרצו. אולי לא ממש הגנתי על עצמי מאז – טוב, טכנית מסוף שנות התשעים. אבל אתה אף פעם לא שוכח איך להילחם על חייך. ואף פעם לא מאוחר מדי להיזכר, אלא אם כן אתה מת.
הלילה היה שקט, דומם, בצורה לא טבעית. הערפל הזה – הוא נע מעֵבֶר למים אל תוך העצים, דולק אחר השביל כמו מגֵפה, נפלט ממשהו באוויר כאן, משהו ממאיר.
עוד דקה חלפה והתקרבתי אל בית השער הצפוני. חלפתי על פניו וציפיתי לראות אותה על מישורת המדרגות.
המקום היה נטוש. לא היה לה זכר.
אבל ככל שהמשכתי לרוץ, והשביל נפרש לפניי כמו מעבר תת־קרקעי אל מימד חדש ואפל, כך הרגשתי יותר שהמפגש בינינו לא פתור, שיר שנקטע בציפייה לצליל נוסף, מקרֵן סרטים מקרטע שנעצר שניות לפני סצנת מרדף מכרעת, והמסך הופך לבן. לא הצלחתי להתנער מן התחושה החזקה שהיא ממש כאן, מסתתרת איפשהו, מתבוננת בי.
יכולתי להישבע שהרחתי איזה ניחוח של בושם טבוע בריחות הטחובים של הבוץ והגשם. הצצתי אל תוך הצללים לאורך הגבעה, מצפה בכל רגע לחתך האדמדם של המעיל שלה. אולי היא יושבת על ספסל או עומדת על הגשר. האם היא באה לכאן כדי לפגוע בעצמה? ומה אם היא טיפסה על המעקה, והיא מחכה, נועצת בי עיניים בפנים מרוקנות מתקווה, ועוד רגע תקפוץ ותיפול על הכביש הרחק למטה כמו שק אבנים?
אולי בלי להרגיש שתיתי כוסית חמישית של ויסקי. או אולי העיר המקוללת הזאת סוף סוף הכניעה אותי. רצתי במורד המדרגות ואז לאורך איסט דרייב ומשם לשדרה החמישית, מסביב לפינה אל רחוב 86 מזרח, והגשם הפך למבול. רצתי לאורך שלושה בלוקים, חלפתי על פני מסעדות מוגפות תריסים ומבואות מוארות עם כמה שוערים משועממים שבהו החוצה.
בכניסה לתחנת לקסינגטון שמעתי את רעם הרכבת המתקרבת. זינקתי במורד המדרגות והעברתי את המטרוכארד בשער. אנשים אחדים המתינו ברציף – כמה נערים, אישה מבוגרת עם שקית של בלומינגדיילס.
הרכבת נכנסה בטלטלה אל התחנה ונעצרה בחריקת בלמים, ואני נכנסתי אל קרון ריק.
״זהו קו מספר ארבע לכיוון ברוקלין. התחנה הבאה: רחוב 59.״
ניערתי את הגשם ובהיתי החוצה בספסלים הנטושים ובכרזה של סרט אקשן מדע בדיוני מכוסה בגרפיטי. מישהו עיוור את הגבר שרץ בכרזה, קישקש על עיניו בטוש שחור.
הדלתות נסגרו בחבטה. הרכבת השמיעה אנחת בלמים והחלה לצאת מן התחנה.
ואז לפתע הבחנתי בתנועה איטית במורד המדרגות בקצה התחנה – מגפיים שחורים מבריקים ואדום, מעיל אדום. הדמות ירדה עוד ועוד במדרגות, שיער שחור רטוב כמו דיו שדולפת על הכתפיים, ופתאום הבנתי שזו היא, הבחורה מהאגם, רוח הרפאים – מה שהיא לא היתה. אבל לפני שהספקתי לתפוס את הבלתי אפשרי, לפני שהמוח שלי הספיק לצעוק, היא מחפשת אותי, הרכבת טסה אל תוך המנהרה, החלונות נעשו שחורים, ואני נותרתי לבדי, בוהה אך ורק בהשתקפות שלי.
אין עדיין תגובות